סמ"ג עשה עד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · עד · >>


מצות עשה עד - להשיב אבידה לישראל

מצות עשה להשיב אבידה לישראל, שנאמר השב תשיבם לאחיך. ודרשינן במס׳ ע״ז פ״ב [דף כ״ו] לכל אבידת אחיך לרבות המשומד, הלכך אפילו היה הבעל אבידה רשע ואוכל נבילות לתיאבון וכיוצא בו, מצוה להשיב לו אבידתו. [שם] אבל אוכל נבילות להכעיס, הרי הוא מין והמינין והאפיקורוסין ועובדי עכו״ם ומחללי שבתות בפרהסיא, אסור להחזיר להם אבידה. ובפ׳ הגוזל בתרא [דף קי״ג] תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם, חייב להחזיר אבידת גוי עובדי עבודת כו״ם כאבידת ישראל. ובירושלמי הניזקין אמרינן שבכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום.

וכן מסיק רב כהנא בפ׳ הגוזל אחרון [דף קי״ג] שטעות גוי עובד עכו״ם מותר, והוא שטעה מעצמו. כיצד? כגון שעשה הגוי חשבון וטעה, וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך, ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך. אבל להטעותו אסור, שמא נתכוון הגוי לבודקו ונמצא שם שמים מתחלל. ובמעשה דרב אשי שאמר לשמש שלו להביא ענבים בולטין חוץ לגדר אם הם של גוי, שמע גוי אחד. אמר אם של גוי הם וכי מותר הוא? אמר ליה: גוי לוקח הדמים, ישראל אינו לוקח הדמים. פירש רבינו יצחק [בתו׳ שם] שאמר לו האמת ולא לדחותו. כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גליות אדום כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי, יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקב״ה שהוא אמת, ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים ולא להטעותם בשום עניין, ולקדש עצמם אף במותר להם, שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכשיבא הקב״ה להושיעם יאמרו הגוים בדין עשה כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם. אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות, יאמרו ראו מה עשה הקב״ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים. ועוד כתוב וזרעתיה לי בארץ כלום זורע אדם כור אחד אלא למצא כמה כורים כך זורע הקב״ה ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים וכל זמן שהם מתנהגי׳ בהן ברמאות מי ידבק בהם והרי הקפיד הקב״ה על גזל הרשעים שנאמר ותמלא הארץ חמס עוד אני מביא ראיה מירושלמי דפ׳ אלו מציאות שאומר שם רבנין סבייאי זבנין חד כרי דחטין מגוים ואשכחן ביה צררא דזוזי והחזירום להם ואמרו הגוים ברוך הוא אלההון דיהודאי וביוצא בזה מספר שם מעשים הרבה מאבדת הגוים שהחזירום מפני קידוש השם.

עיקרי מצות השבת אבידה בפרק אלו מציאות [דף כ״ב וכ״ז] ואומר שם רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שהמוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע״פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה [כך משמע שם דף כ״ה גבי אשפה העשוייה לפנות ובפ׳ הספינה דף פ״ז גבי צלוחית] המאבד ממונו לדעת אין ב״ד נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה פתח ולא קשרה והלך וכל כיוצא בזה הרי זה מאבד ממונו לדעתו אע״פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אין זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאת פרט למאבד ממונו לדעתו [בדף כ״ו דלעיל] ואבידה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב ליטפל בה ולא להחזירה [שם דף ל׳] מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן או מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב ליטפל בהן כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר וכל שבשלו אינו מחזיר בשל חבירו אינו מחזיר [שם ובדף ל״א] החזירה וברחה אפי׳ מאה פעמים חייב להשיבה שנאמר השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע דלעולם הוא חייב ליטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה למקום המשתמר ואין צריך דעת בעלים דאמר רבי אלעזר [שם] הכל צריך דעת בעלים כגון גנב וגזלן שהחזירו חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה השבות הרבה [שם ובב״ק דף נ״ז] אבל אם החזירה למקום שאינה משתמרת כגון גנה או חורבה ונאבדה משם חייב באחריותה ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואין צריך דעת בעלים [בדף ל׳ דלעיל] ואם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אע״פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה ועוד דאנקיטה נגרי ברייתא פירוש למדה לנוס ולברוח בחוץ [דנ״ז דלעיל] [בדף ל׳ דלעיל] וההולך בדרך הישר והטוב והעושה לפנים משורת הדין מחזיר כל האבידות בכל מקום אע״פ שאינה לפי כבודו [שם] כהן שראה אבידה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה שבשעה שמקיים מצות עשה של השבת אבודה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על לאו דלא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ורבי׳ יצחק פי׳ [בתוס׳ שם] כי עשה דהשבת אבידה השוה בכל שבשלו מחזיר דוחה לאו ועשה דכהנים שאינו שוה בכל בכהנים ובישראלים כמו שמצינו בפר׳ שני נזירים [דף כ״ח] שעשה דגלוח מצורע השוה בכל דוחה לאו ועשה דגילוח זקן שאינו שוה באנשים ובנשים ועיקר הטעם סומך התלמוד שהזכיר טעם זה על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא שאומר אחר כך [בדף ל׳ דלעיל] תניא [שם דף ל״ב] יכול אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר ישמע לו ת״ל איש אמו ואביו תיראו וגומר אני ה׳ מוראי למעלה ממורא אביך ואמך [שם דף ל״א] הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בניין חבירו או להשחית שדהו חייב לגדור בפניהם ולמונען שנ׳ לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע [שם דף ל״ג כל הסוגיא] מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר שניהם ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן אבדתו קודמת ואפי׳ לאבידת אביו או של רבו שלו קודמת לכל אדם פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו דאמר רבי יוחנן שם הלכה כרבי יהודא שאומר כן וכן סובר שם עולא וכן פסק בשאלתות בפרשת קרח [סימן קל״א] ואמרינן בפ׳ הגוזל אחרון [דף קט״ו] הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור של חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו מאתים הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו שראוי לו ואם התנה בפני בית דין או שאמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו אע״פ שעלה החמור שלו מאליו ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו ובירושלמי גרסינן [שם] תני הניח שלו להציל של חבירו ועלה של חבירו מאליו אין נזקק לו ועוד משמע שם כשעלה שלו מאליו חזקתו שנתייאש ממנו והמוצאו זוכה בו וכן אומר בפ׳ אלו מציאות [דף ל״א] שאם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה מנה לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד והרשוהו ה״ז נוטל ואם אין שם בית דין ולא בעלים שלו קודם וכן אמרי׳ בפ׳ הגוזל אחרון [דף קט״ו כל הסוגיא] ששנים שהיו באין בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדקה הכד של דבש וקודם שישפוך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך חביתו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואין הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאומר שם תנאי בית דין הוא שנוטל דמי יינו מתוך הדבש של חבירו שהרי קורא אותו יחידאה בס״פ מרובה [דף פ״א]. ואם אמר לו אשפוך את ייני להציל את שלך ואתה נותן לי דמי ייני או שהתנה עמו בפני בית דין הרי זה חייב ליתן ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו הציל [כך משמע שם דף קט״ז גבי הא דלקמן] זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדקה הכד של דבש ואמר לו בעל הקנקני׳ איני מציל דבש בקנקני׳ שלי אלא על מנת שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שיחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום [שם] וכן מי שברח מבית האסורין והיתה מעברת לפניו ואמר העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם הי׳ צייד ואמר לו בטל מצידתך והעבירני נותן מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה ומעשה באחד שנגנב ממונו ונדר מאה דינר לאחד שיעשה בהשבעת שדים שידע מי גנבו וכן עשה ולא רצה בעל הממון לפרוע הק׳ דינר וחייבו רבי׳ יצחק לשלם כולם וכן כל כיוצא בזה וכן בעניין הרפואות דרך בני אדם לתת דמים מרובים ולא נאמר בזה ששיחק בו כך כתב מו׳ רבי׳ יהודא [וכן לענין שדכנות עיין במרדכי שם], [בדף קט״ז דלעיל] שיירא שהייתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולין להציל בעצמם ובא אחד מהם והציל הציל לעצמו ואם יכולין הם להציל בעצמם וקדם אחד מהם והציל אע״פ שאמר לעצמי אני מציל הרי זה מציל לאמצע היו יכולין להציל על ידי הדחק כל המציל הציל לאמצע אא״כ אמר לעצמי אני מציל ה״ז הציל לעצמו שכיון ששמעוהו שאמר לעצמי אני מציל הי׳ להם לדחוק עצמם ולהציל וכיון שיש בידם להציל ולא הצילו הרי נתייאשו הבעלים מן הכל היו שני שותפין ואין יכולין להציל והציל אחד בהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל ה״ז חלק מחבירו והציל לעצמו וכן השוכר את הפועל להציל כל מה שהציל הרי הוא למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל הרי חזר בו מן השכירות וכל מה שיציל אחר שאומר כך הרי הוא שלו כך למדנו חלוקי ברייתא זו בפרק הגוזל בתרא [דף קט״ז] מדברי רמי בר חמא ורבא ורב אשי. [פ״ו דב״מ דף קנ״ג ע״ב ובאשירי פרק הגוזל בתרא מביאו ועיין שם] ותני׳ בתוס׳ מחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו [בדף קט״ז דלעיל כל הסוגיא] שיירא שחנתה במדבר ועמד גייס לטורפה ופסקו עם הגייס ממון ונתנו לו מחשבין ממונם ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר לפניהם להודיעם הדרך מחשבין שכרו לפי ממונם ולפי נפשות שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות ולא ישנו ממנהג החמרים פירש רבינו שלמה שאם נהגו לתייר לפי ממון ולגייס לפי הנפשות עושים כן רשאין החמרים להתנות ביניהם שכל איש שתאבד ממנו חמורו מבין השיירא מעמידין לו חמור אחר ואם פשע בו ואבדה אין חייבין להעמיד לו אחר ורשאין הספנים להתנות ביניהם שכל מי שתאבד ממנו ספינה מעמידין לו ספינה אחרת פשע בה ואבדה או שפי׳ למקום שאין הספינות הולכות בו באותו זמן אין חייבין להעמיד לו. ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ואל ישנו ממנהג הספנים ועקרי הלכות אלו בפרק הגוזל בתרא [דף קט״ז] בפ׳ אלו מציאות [דף כ״ז] אמר המוצא מציאה שהוא חייב להחזירה חייב להכריז עליה ולהודיע מי שאבד ממון פלוני יבא אלי ויתן סימנין ויטול [שם דף כ״ח] ואבן גבוה היתה בירושלים שעליה היו מכריזין ונקראת אבן טוען פירוש שטוענין עליה עניין האבדות [שם ובדף כ״ה] כיצד מכריזין אמר רב נחמן ורבינא אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע ממנו וכן מכריז מי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות יבא ויתן סימני׳ ויטול ואינו חושש במה שהוא מזכיר מין האבידה לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים [בדף כ״ח] והרמאי אע״פ שיתן סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהוא שלו ואמרו חכמים [שם] לאסמכתא והיה עמך עד דרוש אחיך עד שתחקור אחר אחיך אם רמאי הוא אם לאו [שם] בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה ובא לתת סימניה מחזירין אותה אלא אם כן הוחזק רמאי משרבו הרמאין התקינו בית דין שיהו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול [היינו כרבא שם] הסימנים מובהקין סומכין עליהם ודנין עליהם בכל מקום דין תורה שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שיתבענו ממנו אלא דורשהו אם רמאי הוא אם לאו שאם יתן סימני׳ מובהקי׳ אינו רמאי וההיא דלעיל שאומר דאפי׳ בסימן מובהק לא יתן לרמאי אסמכת׳ היא לתקנ׳ דלעיל דמשרבו הרמאים התקינו כך פי׳ רבינו יצחק [בתו׳ שם דף כ״ז בד״ה דורשהו] [בדף כ״ג וכ״ה וכן הוא באלפסי שם ובמיימוני פרק י״ג דהלכות גזלה ואבידה] והמדה או המשקל או המניין או מקום האבידה סימני׳ מובהקי׳ הם ויראה לי הלכה כרב אשי דמספקא ליה בפ״ק דב״מ [דף י״ח] מה שמחזירין אבדה בסימנין שאין מובהקין אם הוא מן התורה או מדרבנן הילכך בגט שאבד שיש שם איסור לא יחזירהו כי אם בסימן מובהק כגון נקב שבצד אות פלוני ומשמע שם שמדה ומשקל וכיוצא בזה שמחזירין אבדה על ידיהם הם סימני׳ שאינם מובהקין [בב״מ דף כ״ח ומבואר יותר בתוספ׳ שם דף כ״ז בד״ה ואנא] ויש ענייני סימן מובהק שלשם קורא סימן מובהק הפחות שבסימני׳ שמחזירין אבידה על ידו גבי מאי לא אמר סימניה לא אמר סימן מובהק דידה [שם דף כ״ח כל הסוגיא] באו שנים זה נותן סימני׳ וזה נותן סימנים כמו שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיבא אליהו או עד שיודה האחד לחבירו או עד שיעשו פשרה ביניהם נתן האחד סימנין והשני הביא עדים ונתן לבעל העדים זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד הרי העד כמו שאינו ויניח מצא שמלה וכיוצא בזה זה הביא עידי האריגה שארגו אותה לו וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לעידי נפילה זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה ינתן למי שנתן מדת ארכה שאיפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיה בעליה מתכסה בה זה נתן מדת ארכה ורחבה זה כיון משקלותיה ינתן למי שכיון משקלותיה [שם] בראשונה כל מי שמצא אבידה הי׳ מכריז עליה ג׳ רגלים רגל ראשון אומר רגל ראשון רגל שני אומר רגל שני שלישי אומר רגל סתם כדי שלא יתחלף לו שני בשלישי ואחר רגל האחרון שבעה ימים מכריז פעם רביעי כדי שילך השומע לביתו בשלשה ימים וימשש כל כליו ויחזור בג׳ ימים ועדיין ימצא זה המכריז ביום השביעי משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שהיו אומרים שהאבידה של מלך התקינו שיהא מודיע לשכיניו ולמודעיו ודיו הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה מציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו וגר׳ בפרק הכונס [דף צ״ו] שומר אבדה רבה אומר כשומר חנם דמי ופטור מגניבה ואבידה שהרי אין הנאה הגיע לידו בזה ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי מפני שעוסק במצוה ועל ידי כן פטור מליתן פרוטה לעני ומכמה מצות עשה כל זמן שטורח בהשבתה וא״א לקיים שניהם וכיוצא בזה בכל מקום כל העוסק במצוה פטור מן המצוה [בתוספות שם בד״ה בההיא] פסק רב צמח גאון וכן פסק רבינו יצחק שהלכה כרבה לגבי רב יוסף בכל התלמוד חוץ משדה עניין ומחצה ואל תאמר דווקא במה שנחלקו בב״ב פוסק שם התלמוד [דף קמ״ג] שאותם סימני שמועות דשדה עניין ומחצה באותה מסכתא הם [שם ודף י״ב ובדף קי״ד] כי גם בכל התלמוד הל׳ כרבה כמו שאומר בפ׳ מי שאחזו. [דף ע״ד] והא ק״ל הלכה כרבה ובהא אין הלכה כרשב״ג ואינו אומר והא ק״ל בהא הלכה כרבה כמו שאומר על רשב״ג ומה שאומר בפ׳ אין בין המודר [דף ל״ג] דכולי עלמא אית להו פרוטה דרב יוסף אי לאו משום שאין דבר זה מצוי ותדיר משם אין ראי׳ שיהא הלכה כרב יוסף שהרי גם רבה סובר שעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא שאינו נחשב שומר שכר בכך ובפ׳ שבועת הדיינין גבי מחלוקת דרבי אלעזר ורבי עקיבא במלוה חבירו על המשכון שמעמיד רב יוסף [בדף מ״ד] ככולי עלמ׳ ודרבה כתנאי היא ומעמיד רבה כר׳ אלעזר שהוא שמותי [בנידה דף ז׳ ומבואר שם בתוס׳] משמע שאין הלכה כרבה אין משם ראיי׳ כי זה הוא לפי מה שאומר שם באותה סוגיא דלכולי עלמא לית להו דשמואל אבל רבה יאמר בדשמואל נחלקו ואין שייך כלל דברי רבי אליעזר ורבי עקיבא לדברי רבה ורב יוסף [בב״מ דף כ״ח] וצריך לבקר האבדה ולבודקה כדי שלא תפסיד ותאבד מאליה שנאמר והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו [בדף כ״ט] כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחד לשלשי׳ יום ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם [שם ובדף ל׳] ושוטחה על גבי מטה לצורכה בלבד אבל לא לצורכו ולצרכה נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה בפניהם ואפי׳ לצרכה שמא תיגנב [שם] מצא כלי עץ ישתמש בהם כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן [שם] מצא מגרפות וקרדומות ישתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן [שם] מצא כלי כסף משתמש בהן מצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן [שם] כלי זהב או כלי זכוכית וכסות של פשתן הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו [שם] וכדרך שאמר באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינ׳ הים [בדף כ״ט] מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום ואם אין יודע לקרות גוללן כל שלשים יום ולעולם לא ילמד בהן בתחילה ולא יקרא פרק וישנה ולא יקרא פרשה ויתרג׳ ולא יפתח בו יותר משלשה דפין ולא יהו שנים קורין בשני עניינים שמא ימשך זה וימשך זה ויכלה הספר אבל קורין הם בעניין אחד ולא יקראו שלשה ואפי׳ בעניין אחד ורבינו שלמה פירש להפך כי בעניין אחד לא יקראו בו שנים [שם] מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו שדבר מצוי הוא בידי הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד [בדף כ״ח] מצא דבר שיש בו רוח חיים שצריך להאכילו אם הי׳ דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם שנים עשר חדש מיום המציאה ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן ואם הי׳ שכרן יותר הרי היתר לבעלי׳ [שם] וכן התרנגולין מוכרין ביציהם ומאכילן כל שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהם עליהם והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחבירו ורבינו שלמה פירש שם דמיהם ומוכרן ומניח הדמים אצלו [שם] מצא עגלים וסייחים של מרעה מטפל בהן שלשה חדשים ושל בריאה כלומר שצריך להאכילם ממה שבבית שלשים יום [שם] ואווזין ותרנגולין זכרים גדולים מטפל בהם ל׳ יום מצא קטנים וכן כל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהם שלשה ימים מכאן ואילך מוכרן בבית דין [בפרק המפקיד דף ל״ח] וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן מוכרן בבית דין [בדף כ״ח דלעיל] מה יעשה בדמים נתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן [לעיל בעמו׳ שבסמוך] ולדברי רבה שפסקנו כמותו על ידי כן חייב בגנבה ואבידה אבל נאנסה לא וכן סובר רב נחמן בפ׳ המפקיד [דף מ״ג] שעל ידי שיש לו רשות להשתמש בהן חייב בגניבה ואבידה אבל באונסין לא [בדף כ״ט דלעיל] בד״א בדמי האבידה הואיל ונטפל בה אבל במעות אבידה לא ישתמש בהם לפיכך אינו עליהם כשומר שכר שנינו במסכת גיטין בפרק הניזקין [דף מ״ח] המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם אתה אומר ישבע מניח המציאה והולך כדי שלא ישבע אפי׳ מצא כיס ואמר בעל הכיס שני כיסים היו קשורין וא״א שמצא האחד אא״כ נמצא האחר קשור עמו ה״ז לא ישבע כדמסיק בגמרא [דף נ״א] נחזור לפ׳ אלו מציאות [דף כ״ז כל הסוגיא] השלמה בכלל אבידת אחיך היתה וכן השור והשה והחמור ולמה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת אע״פ שהסימן בדבר הטפל בו יחזיר ולמה פרט הכתוב שור ושה להחזיר אפילו גזות השה או גזות זנב השור אע״פ שהוא דבר מועט ולמה פרט שמלה ללמד ממנו מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים וחזקתה שיש לה תובעין וחייב להחזיר אף כל דבר שיש לו סימנין הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין וחייב להחזיר אבל בדבר שאין לו תובעין אלא נתייאשו הבעלים ממנו הרי זה של מוצא אע״פ שיש לה סימנין [בדף כ״א וכ״ד] זה הכלל באבידה שאין לה סימן כיון שאבדה וידעו הבעלים בה שאבדה הרי זה בחזקת שנתייאשו הבעלי׳ ממנה כגון מסמר אחד או מחט אחת או מטבע אחד הרי זה אינן יכולין ליתן בה סימן להחזירו להם לפיכך הרי זה לזה שמצאה [בדף כ״א] וכל דבר שיש לו סימן ה״ז בחזקת שלא נתייאשו הבעלים שדעתן תלויה שיחזרו להם על ידי סימנין שיתנו בה לפיכך המוצא אותם חייב להחזיר אא״כ ידע שנתייאשו הבעלי׳ כגון ששמע אותם שאומרי׳ ווי לחסרון כיס [שם דף כ״ג] וכיוצא בדברי׳ אלו שמראין שנתייאשו הרי אותה אבידה של מוצאה [בדף כ״ד] וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים או בנהר וכיוצא בהן או במקום שרובו גוים הרי זה בחזקת שנתייאשו הבעלים ממנו בשעת נפילה ולפיכך הרי היא של מוצאו אע״פ שלא שמע שנתייאשו הבעלים ממנו [בדף כ״א והמסקנא בדף כ״ב] יאוש שלא מדעת פירוש דבר שנתייאשו בסתמא כשידע שנפל ממנו ועדיין לא ידע שנפלה הלכה כאביי שאומר שם שאין זה יאוש אע״פ שרבא חולק עליו שזו היא היוד מיעל קגם הם ששה מקומות שהלכה כאביי לגבי רבא. וחייב להחזיר אע״פ ששמע לבסוף שנתייאש מכל מקום כשבא לידו באיסור בא לידו [בדף כ״ה] המוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז. בא בעל הסימן ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו זכה המוצא בדבר שאין בו סימן [בדף ס״ג וס״ד כל הסוגיא ובתוספ׳ שם ודהבאת שלום בפרק הבא על יבמתו דף ס״ה] אין מחזירין אבידה בטביעת עין אלא לתלמיד חכם שהוא איש אמת שאינו משנה בדבורו אלא במסכתא במטה ובאכסניא ובהבאת שלום שבין אדם לחבירו. במסכתא כיצד אם שאלוהו מסכתא זה סדורה לך בגירסא מדת ענוה הוא לומר לאו ואע״ג דאמרינן במסכת קידושין [דף ל׳] מושננתם לבניך שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם היינו זה הבא לישאל דבר הוראה או דין במטה כיצד אם שהה לבא לבית המדרש מפני ששמש מיטתו ושאלוהו למה שהה תולה בדברים אחרים ובאכסניא כיצד אל יאמר אדם בפני רבים כמה פלוני איש טוב שנתארחתי אצלו בביתו כמה כבוד גדול עשה לי פן יבאו רבים להתארח אצלו וזהו מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו [הכי דריש בערכין דף ט״ז] ובהבאת שלום כיצד אם הוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר ואם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו האבידה בטביעת עין [בדף כ״ח דלעיל] כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הינוח אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שישיבו אליה שאם יבא ליטול אותה ויהיה דבר שאין בה סימן הרי אבד ממון חבירו בידים שהרי אין לו בה סימן לסמוך עליו שיחזירהו לו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי הוא הטריחו לרדוף אחריה וליתן סימנים ולפיכך אסור לו ליגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה ואפילו ספק הינוח אמר רבי אבא בר זבדא [שם] לא יגע בה ואם נטל לא יחזיר פירוש לאותו מקום כדגרסינן בירושלמי [שם ומביאו בתו׳ שם בד״ה ואמר] רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה לאו יאית עבדת אמר אהדרי אמרו ליה לא דילמא אתא מריה ולא אשכחיה ואייאש ליה מיניה פירוש נתייאש מלבקשו עוד שם, [מסקנת המיימוני ריש פר ט״ו דגזילה ואבידה] הילכך דבר שיש בו סימן מכריז ודבר שאין בו סימן זכה בו. ויראה לי שיניח עד שיבא אליהו שהרי באיסור בא לידו וכן פירש רבינו שלמה בפרק המפקיד [דף ל״ז] [בדף כ״א דלעיל] מצא פירות מפוזרין דרך הינוח לא יגע בהן דרך נפילה הרי הן שלו. וכן אם מצא כריכות קטנות של שבולים ברשות הרבים שהרי אין בהן סימן או שמצא עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן שהן כשאר גיזות המדינה ואניצי של פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו מפני שאין בהן סימן ואם יש בהן סימן נוטל ומכריז שסימן העשוי לידרס הוי סימן [בדף כ״ב וכ״ג] [בדף כ״ה] אבל אם מצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן וכדי יין וכדי שמן חייב להכריז שכל בעל הבית עושה רושם שלו בטיט שסביב המגופה. [בדף כ״ג] ולאחר שנפתחו האוצרות אין רושם סימן שהכל נכנסין שם ומכירין בהן [בדף כ״א] מצא עגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות [בדף כ״ג] וחתיכה של בשר שהיא משונה וחתיכה של דג נשוך וכל כיוצא באלו הואיל ויש שם שינוי חייב להכריז שלא עשאום בעלים אלא לסימן [שם] וכל דבר שיש בו סימן בין דרך הינוח בין דרך נפילה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז. ומסקינן שם [בדף כ״ג] כי סימן העשוי לידרס הוי סימן וכן מקום וכן מדה וכן משקל וכן מניין שאין שוין הוי סימן [בדף כ״ב] תמרים שמשיר אותם הרוח מותרין שהבעלים מחלו אותן לכל אדם וזו היא חזקתן. ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורין. [שם] וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל [בדף כ״ד] המוצא מעות בכיס או כיס כמו שהוא חייב להכריז. [בדף כ״ה] מצא כיס ולפניו מעות מפוזרין הרי אלו שלו. [שם] ואם נראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד ומן הכיס נפלו חייב להכריז. [בדף כ״ו] מצא מעות בחנות הרי אלו שלו פירוש אפי׳ הם צרורים שיש בהם סימן הרי אלו שלו מפני ששם מצויין בין גוים בין ישראל. והלכה כרשב״א דאמר [בדף כ״ד] ברוב גוים הרי אלו שלו [בדף כ״ו] מצאן בין התיבה לחנווני הרי אלו של חנווני שאותה תיבה החנווני לוקח מתוכה ומוכר על גבה. [שם] מצאן על התיבה ואין צריך לומר מן התיבה ולחוץ הרי אלו של מוצאו. [שם] וכן אם מצא מעות לפני השולחני הרי אלו שלו בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני פירש רבינו שלמה שאותו כסא השולחן יושב עליו. המוצא מעות בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריי׳ היו והוא שימצא אותם מטה מטה וגם העלו חלודה כדרך כל המטמוניות הישנות אבל אם מראין הדברים שהמטמון חדש ואפי׳ נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחין היו שם [בתוס׳ שם דף כ״ו] ואע״פ שחצרו של אדם קונה שלא מדעתו לא יקנה כאן חצרו מפני שזה דבר שאינו עשוי לימצא [בפ״ק דהתם]. ועוד פירש רבינו משה [בפרק ט״ז דגזילה ואבידה] הטעם מפני שזו חשוב כאבודה ממנו ומכל אדם. ורבינו יהודא ברבי נתן פי׳ דהוי חצירו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצירו עד לאחר מכאן. [בדף כ״ה דלעיל] מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו ואם מוכיח שהוא לאחד מן השוק הרי הוא של מוצאו כיצד הסכין הרי נצב שלו מוכיח ובלשון הגמרא [בדף כ״ו] נקרא קתא אם הוא מלגאו הרי הוא לבעל דבית ואם הוא מלבר הרי הוא שלו. הכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין. בפרק א׳ דב״מ [דף י׳] שנינו ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה. עוד שנינו שם [בדף ט׳] היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביה לו קנה הרוכב אע״פ שלא הגיעה לידו ואם אמר לו תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה תחילה ולא הגבהתי׳ לצורכך זכה בה הנוטלה שאילו לא אמר תחילה לא זכה בה כך מוכיח [בדף י׳] בדברי רבי יהושע בן לוי משמע שסובר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כרמי בר חמא [בדף ח׳] ודברי רבי יהושע בן לוי עיקר ברוב מקומות וגם רבי יוחנן סובר כן [בדף י׳] ומפרש המשנה שלא אמר תחילה ואעפ״כ זכה בה הנוטל מפני שלא אמר לו הרוכב זכה לי אלא אמר תנה לי לא נתכוון לקנותה אלא עד שתגיע לידו. ואע״פ שרבא [בדף ח׳] ורב נחמן [בדף י׳] סוברים לא קנה אין הלכה אלא כרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. וכן פסק רבינו משה ורב אלפס [בפי״ז דגזילה ואבידה] ואומר כי רבא שהוא בתראה שדוחה לרמי בר חמא [בדף ח׳] דלא קנה דחוי הוא ואינו סובר כן תדע שהרי במקום אחר אומר שם [בדף י׳] איתביה רבא לרב נחמן ורוצה להוכיח דקנה. שנים שהגביהו מציאה קנו שניהם אפי׳ לרב נחמן מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה [בדף ח׳] בהמת מציאה שקדם אחד ואוחזה במוסרה לא קנאה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר כמו שמפרש שם רב אידי [בדף ח׳] מהו לשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו הילכך מחבירו שמוסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה אבל קונה במוסרה לבדה מה שתפס בידו. היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה מפרש רב אשי [בדף ט׳] הרוכב קנה את הבהמה והמוסר׳ שעל לחיי הבהמה בלבד וזה האוחז את המוסרה קנה מה שאחז בידו ושאר המוסרה לא קנה אחד מהם ומלשון רב אידי שהזכרנו יש ללמוד שקניין מסירה צריך מיד ליד. אפס בפר׳ הספינה [דף ע״ו] אמר רב אשי כל היכא דאמר לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני במסירה ומלשון לך שאינו אומר בא משמע שאינו צריך מיד ליד במסירה ואינו צריך אלא דעת אחרת מקנה, [שם] ודווקא בספינה שיש בה טורח במשיכתה מועלת מסירתה אבל בדבר אחר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך דבר שאינו ראוי להגביה. וכן לדברי האומר [בקידושין דף מ״ו] אותיות נקנין במסירה היינו במשיכה כמו שמפרש בפרק מי שמת [דף קנ״א] אימיה דרב עמרם שכיבא ושבקה מלוגמא דשטרות פי׳ כשנפטר׳ הניחה שק מלא שטרות ואמרה יהו לעמרם ברי באו לפני רב נחמן לדין אמרו לו והלא לא משך. ומה שקורהו מסירה מפרש רבינו יצחק [בתוספות דקידושין דף כ״ה בד״ה בהמה) הטעם לפי שאין מועיל כלום קניין משיכה שלהם אלא על ידי דעת אחרת מקנה שאמר לו משוך וקני לאפוקי שטר דנכסי הגר שאם משכו לא קנה החוב על ידו דמאן קא מסר ליה דליקניה. אמר רבי יוסי בר רבי חנינא [בב״מ דף י״א] חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד״א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן אמר שמואל ועולא ורב אמי [שם] אם הי׳ עומד בצד שדהו ואמר יזכה לי שדי זכה בו כמו שאומר במשנה [שם ורא״י בתו׳ שם בד״ה זכתה] ורבינו יצחק פירש דבעומד בצד שדהו אפילו לא אמר קנה דאי תקון רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי כמו שאומר התלמוד בפ״ק דב״מ [בדף י״א] ומה שאומר במשנה [דף י׳] הי׳ עומד בתוך שדהו שאינה משתמרת ואמר זכתה לי שדי זכתה לו הוא הדין בלא אמר נמי אלא משום שהיה רוצה לשנות בסיפא בצבי רץ כדרכו דרך שדהו שאפילו אמר תזכה לי שדי לא אמר כלום שנה ברישא אמר זכתה לי שדי. ומתוך מסקנת ההלכות אשר שם למדנו שלשה חילוקים באינו עומד בצד שדהו שזכייתו שם מטעם שליחות. החילוק הראשון שאם היא חצר המשמרת קונה בכל דבר חוץ מגט מפני שחוב הוא לה ואין שייך שליחות בעל כרחה ולכך אומר [בגיטין דף ע״ו] בפרק הזורק דאף במשתמרת צריך שתהא עומדת בצד חצרה. החילוק השני דחצר שאינה משתמרת אינה קונה בשום דבר חוץ ממתנה דדעת אחרת מקנה לו אבל לא במציאה וחצר מהלכת אינו מועיל אפי׳ למתנה כמו שאומר שם [בדף ט׳] גבי משוך בהמה זו וקני כלים שעליה אבל בעומד בצד שדהו דהוי דומיא דידו מועיל בכל דבר אפי׳ בגט שהוא בעל כרחה. וכן ארבע אמות של אדם שהוא בצדן הרי אלו קונין לו ואם הגיע המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה. [בדף י׳] וחכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבון המוצאים זה עם זה, [שם] בד״א בסימטא או בצידי ר״ה שאין הרבים דוחקין שם או בשדה שאין לו בעלים אבל העומד בר״ה או תוך שדה של חבירו אין ד״א קונות לו ואין קונה עד שמגיע מציאה לידו כך מפרשין רב פפא ורב אשי מכח משנתינו דמסכת פאה [פ״ד] ומכח משנתינו דראה את המציאה [דף י׳ דלעיל]. מסקינן [שם] כדברי ר״ל ור״י משום רבי ינאי קטנה יש לה חצר ויש לה ד״א וקטן אין לו חצר ואין לו ד״א מפני שהחצר של קטנה מידה למדנו שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה שנאמ׳ ונתן לה מ״מ וכשם שיש לה חצר לעניין גט כך יש לה חצר לעניין מציאה וארבע אמותיו של אדם כחצרו לעניין מציאה. אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך ששלוחו קונה לו כך תקנה לו חצרו, ואע״ג דדרשינן נמי שם ובפ׳ מרובה [דף ס״ה] ובפ׳ הזורק [דף ע״ז] בידו אין לי אלא ידו גגו וחצרו וקרפיפו מניין ת״ל אם המצא תמצא מ״מ [עיין בתוס׳ דף י׳ דלעיל בד״ה ואי] יש לחלק שתמצא בכל מקום שתמצא משמע ואפי׳ ביד שלוחו והקטן הואיל ואינו עושה שליח שהרי בפסחים וגיטין שכתוב שם שליחות איש כתיב בעניין כך אין חצירו ולא ד״א שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו [כדיליף בקידושין דף מ״א, וגם בפרש״י שם מזה בדף מ״ב] שנינו בפ׳ הניזקין [בדף נ״ט] לרבנן דרבי יוסי והלכה כמותן שהרי סוגית התלמוד הולכת כדבריהם בפ׳ שבועת הדיינין [דף מ״א] מציאת חש״ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום לפיכך אם עבר אחד וגזלה מידו אינה יוצאה מידו בדיינים ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש שנינו [בב״מ דף י״ב] ומפרק לה רבי יוחנן כן מציאת בנו ובתו הסמוכין על שלחנו אע״פ שהן גדולים ומציאת בתו הקטנה או בתו הנערה אע״פ שאינה סומכת על שולחנו ואפי׳ היתה מסורה לאמה הרי אלו שלו כמו שאומר התלמוד [שם] אי דאיתיה לאב לאבוה הוי. [שם] וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. ומפרש בירושלמי [שם] שמציאת אשתו שלו רבי חגי אומר מפני הקטטה ורבי יוסי אומר שלא תהא מברחת מנכסי בעלה ואומרת מציאה היא התיבון בעדים תהא שלה ומתרץ לא אמרו זה אלא מפני זה. [בדף י״ב דלעיל] אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו אע״פ שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו העברים אפי׳ סמוכין על שולחנו הרי הן שלהן מפני שעבדו ושפחתו אוכלין בשכרן, [וכן הוא בתוס׳ שם בד״ה ר״י] ועוד ראוי לחלק בין בנו הסמוך על שולחנו לאחר הסמוך על שלחנו והלכה כרבי יוחנן אע״פ שחולק עליו שמואל ומפרש לה בעניין אחר [שם] תנן בפ״ק דב״מ [דף י״ב וי״ג] המוצא שטר חוב אע״פ שלא פירש בו אחריות נכסים ואע״פ שחייב מודה והרי הוא מקויים בהנפק [בדף ט״ז] שאין לחוש שמא כתב ללות ולא לוה שהרי אומר שם [בדף כ׳] כי לוה אינו מקיים השטר אעפ״כ לא יחזיר השטר שמא פרעו וקנוניא עושין כדי לטרוף לקוחות שלא כדין ולפיכך הודה לו שהרי יש לו לטרוף בשטר אע״פ שלא פי׳ בו אחריות שהרי פסק שם רבא [בדף ט״ו] שאחריות שלא נפרשה טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכענין זה פסק רבינו משה [בפרק י״ח דגזילה ואבידה] ולקח שיטתו כרבי יוסי [שם דף ו׳] ולא כרבנן למאי דקאמר רבינא [שם] שהוא בתראה לעולם איפוך. וכן פסק [בפי״ח דלעיל] כרבי יוסי בההיא דתניא [שם] מצא שטר כתובה בשוק אע״פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואחר כך מכר בעל נכסים והרי היא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות. ופירש רבינו יצחק משום תוספת איצטריך דאילו מנה ומאתים ק״ל [שם דף י״ז] הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. בד״א שנתארמלה או נתגרשה וכדברי רבי יוסי [בדף ז׳ דלעיל] אבל עודה תחת בעלה בין רבי יוסי בין רבנן מודו שבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. משמע מכח שני פסקים הללו שהיה כתוב בספרים שלהם בפרק מי שהוציאוהו [דף מ״ו] הלכה כר׳ יוסי מחבריו וכן כתוב בפירוש רבינו שלמה ובפי׳ הר״ר יהודא בר אברהם גריס אף בדר׳ הלכה מחבריו שהוא היה סוף משנה וקשה לי על אותה גירסא שהרי בפ׳ כל פסולי המוקדשין [דף ל״ו] על מחלוקת ר׳ יוסי וחכמים פוסק שם שאין הלכה כרבי יוסי ומקשה סתם התלמוד פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים [מיימוני הלכות גזילה ואבידה] כללו של דבר כל שטר שחוששין בו לפירעון לא יחזיר שמא נפרע החוב ואם היה חייב מודה ואיפשר שהודה בו כדי לעשות קנוניא עד שיפסידו הלקוחות או המקבל מתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידו שלא כדין הרי זה לא יחזיר אע״פ ששניהם מודים ואם החזיר כשרים וגובין בהן וכל שטר שאין בו צד לחשוש לא לפירעון ולא לקנוניא ולא לשמא כתב ללות ולא לוה הרי זה יחזיר לבעליו [בב״מ דף י״ט] ת״ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומדקדק [שם] התלמוד בזמן שהאשה מודה מיהא יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתב השובר ליתנו בניסן ולא נתנו עד תשרי והלכה היא ומכרה כתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומוציא את השובר הכתוב בניסן וטורף הלקוחות שלא כדין, [שם דף פ״ח] הכי גרסינן בכל הספרים ישנים ובספר רב אלפס [שם] אמר רבא ש״מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי׳ יורש מוחל. ולפיכך נאמנת בהחזרת שובר מגו דאי בעיא מחלה, [בתוספ׳ שם בד״ה ש״מ ובתוספת פרק מי שמת דף קמ״ז בד״ה המוכר] דבין בהחזרת שובר בין במחלה אינה משתלמת אלא מה שקבלה אפי׳ לרבי מאיר דדאין דינא דגרמי בפ׳ הגוזל [דף פ״ו] וכן נמי משמע בפרק הכותב [דף ק׳] גבי קריבתיה דרב נחמן וכן ראיתי בתשובת רב שר שלום גאון, [בתוס׳ בד״ה ש״מ דלעיל וכן בתוס׳ פרק החובל דף פ״ט בד״ה כל] ויש להקשות וניחוש שמא נתנה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול כמו שפירשתי במצות מקח וממכר [לקמן בסימן פ״ב] ותירץ רבינו יצחק דשמא לא תקנו מעמד שלשתן בכתובת אשה העומדת תחת בעלה דשמא לא תעמוד לגבות לעולם. וחולק שם אביי [בדף כ׳ דלעיל] ואומר שאין זו החששה כלום שאפי׳ אם יארע כך שובר בזמנו טורף ואביי לטעמיה דאמר [שם דף י״ג] עדיו בחתומיו זכין לו שמיום שנחתם השובר זכה בו בעל וטורף כדין. מכאן פסק רב אלפס [שם] שאין הלכה כאביי חדא שסתם התלמוד מקשה וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו׳ [שם דף י״ט] ועוד שרבא חולק עליו [בדף כ׳] וכן לפני׳ בפרק המפקיד [דף ל״ה] שאומר שם מי ששמו לו בית דין קרקע מאימתי קנויה לו לאכול פירות אמר רבא מכי מטיא אדרכתא לידו אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו כלו׳ משעה שנחתמה האדרכתא אע״פ שלא הגיע לידו רבה אמר מכי שלימו יומי אכרזתא פירוש שמכריזין על הקרקע אחר כתיבת האדרכתא הרי לך שרבה ורבא חולקין על אביי לפיכך אין הלכה כמותו אע״פ שהתלמוד דוחק שם בפ״ק [דף י״ג] לתרץ דברי שמואל כאביי אין זו כל כך תימה: