בבא מציעא כד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ובאושפיזא מאי נפקא מינה אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא אאי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי תניא מודה ר"ש בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו באימתי מותרים בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז מאי בדי שוכי ואמאי קרו ליה בדי דבר דתלו ביה מידי בד קרו ליה כי ההוא דתנן התם עלה אחד בבד אחד וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר גהמציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן איבעיא להו כי קאמר ר"ש בן אלעזר דברוב כנענים אבל ברוב ישראל לא או דלמא אפי' ברוב ישראל נמי אמר אם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל נמי אמר פליגי רבנן עליה או לא פליגי ואם תמצא לומר פליגי ברוב ישראל ודאי פליגי ברוב כנענים פליגי או לא פליגי ואם תמצא לומר פליגי אפי' ברוב כנענים הלכה כמותו או אין הלכה כמותו אם תמצא לומר הלכה כמותו דוקא ברוב כנענים או אפילו ברוב ישראל ת"ש המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא ר"ש בן אלעזר שמעת מינה אפילו ברוב ישראל נמי הב"ע במפוזרין אי במפוזרין מאי אריא מקום שהרבים מצויין שם אפילו אין הרבים מצויין שם אלא לעולם בצרורין והכא במאי עסקינן הבבתי כנסיות של כנענים בתי מדרשות מאי איכא למימר בתי מדרשות דידן דיתבי בהו כנענים השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו כנענים ת"ש מצא בה אבידה ואם רוב ישראל חייב להכריז אם רוב כנענים אינו חייב להכריז מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא רשב"א שמעת מינה כי קאמר רשב"א ברוב כנענים אבל ברוב ישראל לא הא מני רבנן היא תפשוט מינה דמודו ליה רבנן לרשב"א ברוב כנענים אלא לעולם רשב"א היא ואפי' ברוב ישראל נמי והכא במאי עסקי' בטמון אי בטמון מאי עבידתיה גביה והתנן מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו מגולה נוטל ומכריז כדאמר רב פפא באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה הכא נמי באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה
רש"י
[עריכה]באושפיזא - שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ואמר לאו מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו ויכלו את ממונו:
אגניב ליה כסא דכספא - כלי של אושפיזו היה:
בדי מחטין וצינוריות - לקמיה מפרש בדי מחטין שתולין בו מחטין:
וצינוריות - מזלגות קטנים שטוות בו זהב:
אחת אחת - בד אחת ומחרוז אחד:
חייב להכריז - דמנין הוי סימן:
שוכי - ענפים של אילן:
עלה אחד בבד אחד - במס' סוכה (דף מד:) גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ונשתיירו בה שלשה עלין לחין ואיכא דאמרי אפילו עלה אחד בבד אחד כשירה:
ברדלס - צבוע וי"א פוטיא"ש ודרך להרוג אווזים ותרנגולים:
וכל מקום שהרבים כו' - ואפילו דבר שיש בו סימן:
פליגי רבנן עליה - בתרוייהו:
המוצא מעות - קא ס"ד צבורי מעות דקתני מתני' חייב להכריז והכא הואיל ורבים מצויין שם הרי אלו שלו שנתייאשו הבעלים:
דאזיל בתר רובא - כלומר שהולך בדין מציאה אחר טעם רבים מצויים שם:
ברוב ישראל - דסתם בתי כנסיות ישראל בהן:
במפוזרים - ורבנן היא דמודו במפוזרין דתנן מעות מפוזרין הרי אלו שלו:
כנסיות - אסיפת מקום שמתכנסים שם להתיעץ ולהוועד:
דיתבי בהו כנענים - שהן חוץ לעיר ומושיבין בה כנענים לשמור:
מצא בה אבידה - משנה היא בסדר טהרות בעיר שישראל וכנענים דרים בה במסכת מכשירין:
ותפשוט מיהא - מקצת משאלותיך דמודו רבנן ברוב כנענים ופליגי ברוב ישראל:
בטמון - דכיון דטמנו לאו אבידה היא הלכך ברוב ישראל יכריז:
שאינה עשויה לפנות - רגילים היו בעלים להניחה ימים רבים ולא לפנותה מיד:
ונמלך עליה לפנותה - מיד ועל כרחו או יטלנו או יהא הפקר להכי נקט שאינה עשויה לפנות דאי עשויה לפנות אבידה מדעת היא שהיה לו לחוש שמא יפנה:
תוספות
[עריכה]ומודה ר"ש בכלים ששבעתן העין כו'. מדקאמר ומודה משמע דלרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ"ק (לעיל דף יט.) אי טביעות עינא אית לי בגויה וגט לא שבעתו העין דלא משהה איניש גיטא בידיה וקשה דלא מצינו דאמרו רבנן זה בפירוש וי"ל דמדנקט במתני' כריכות ועיגולי דבילה ומחרוזות וככרות הרי אלו שלו ואלו דברים אין דרכן להיות בהן טביעות העין משמע דדברים שדרכן להיות בהן טביעות עין בכל ענין חייב להכריז אפילו לא שבעתן העין אי מצא במקום דשכיחי רבנן:
אבל שנים חייב להכריז. דמנין הוי סימן ומתניתין דקתני מחרוזות וככרות הרי אלו שלו אי מיירי דרך נפילה אתי שפיר דאז לא היה מנין סימן שאינו יודע שנפלו בבת אחת א"נ מיירי דרך הינוח וליכא אלא מחרוזה אחת וכן עיגול וככר והא דקאמר מחרוזות היינו מחרוזות דעלמא ולקמן (דף כה.) גבי צבורי פירות וגבי צבורי מעות דפריך ש"מ מנין הוי סימן ולא משני צבורי דעלמא דומיא דרישא מחרוזות ועיגול וככרות וכריכות היינו משום דלא הוה ליה למתני אלא מעות צבורות ופירות צבורות כדקתני מעות מפוזרות ופירות מפוזרות:
כי קאמר ר"ש ברוב כנענים. וא"ת א"כ מה צריך טעם מפני שהבעלים מתיאשים ת"ל דיש לתלות דמכנענים נפל דהוו רובא וי"ל דאיצטריך דאפילו יודע ודאי שמישראל נפל קאמר הרי אלו שלו דהמפסיד מתיאש ואומר דכנענים שקלי ליה ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז דתולה דמן הכנענים נפל דהן רובא:
אפילו ברוב ישראל נמי. הוי שלו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי לה:
אם תמצי לומר פליגי פליגי ברוב כנענים או לא. להך גירסא מספקא אי פליגי אפילו ברוב ישראל ואית ספרים דלא גרסי הכי אלא גרסי את"ל אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה ברוב כנענים או לא ולהך גירסא פשיטא ליה דרבנן פליגי עליה ברוב ישראל וחייב להכריז ולא חיישינן לאינשי דלא מעלי וכן נראה דהא תנן אלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי וכן כולהו דאית בהו סימן ומשמע דאפילו ברה"ר דרבים מצוים שם חייב להכריז דלא מדכר רה"י אלא גבי כריכות ודוחק הוא להעמיד בסמטא וכן לקמן אמר לעולם רבנן כו' ומי קתני הרי אלו שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח והשתא מ"מ תפשוט דפליגי רבנן ברוב ישראל דקתני אם רוב ישראל חייב להכריז אלא ודאי הא לא מספקא ליה אם פליגי ברוב ישראל ופשיטא ליה דפליגי מכח מתני' כדפרישית:
מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא. פירוש גבי מציאה ולא שייך הא לפלוגתא דחיישינן למיעוט:
ותפשוט מינה דמודו רבנן לר"ש כו'. וא"ת אי בעי למפשט דמודו רבנן נימא ר"ש היא וי"ל דמ"מ תפשוט דלא מצינו למימר דלר"ש אפילו ברוב ישראל הרי אלו שלו ולרבנן אפילו ברוב כנענים חייב להכריז דאי כר"ש אתיא אם כן ברוב ישראל חייב [להכריז] לר"ש ואי כרבנן אתיא א"כ ברוב כנענים הרי אלו שלו:
בטמון. ולא בעי לאוקמה שאין רבים מצויין שם מדמפליג בין רוב העיר כנענים לרוב העיר ישראל משמע שמצא במקום שרוב בני העיר מצויים שם דאי מצא במקום שאין רבים מצויין לא הוה ליה למנקט רוב העיר אלא אם רוב כנענים או ישראל שכיחי במקום שמצא וא"ת ובטמון למה יגע בו אי משום שיפנה אותה המפנה יקחנה ויכריז וי"ל דשמא המפנה יהיה כנעני או שמא לא ימצאנה המפנה וישליכנה לחוץ עם הזבל וא"ת ואמאי יכריז יקחנה לעצמו דכשלא ימצאנה בעליה יתייאש ויאמר שאדם שאינו הגון לקחה ואע"ג דאיכא רובא ישראל דהיינו טעמא דר"ש דשרי ברוב ישראל וי"ל דהוי יאוש שלא מדעת דבשעה שלוקחה עדיין לא ידע האובד שנלקחה וברוב כנענים הוי שלו דתלינן דכנענים הטמינוה דהוו רובא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לד א מיי' פי"ד מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ג, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף כ"א:
לה ב מיי' פט"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה א', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף ט"ז:
לו ג מיי' פ"ו מהל' גזילה ואבידה הלכה ב', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ז':
לז ד ה ו מיי' פי"א מהל' גזילה ואבידה הלכה ז', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ג' וע"ש:
ראשונים נוספים
ואלו הן (הן) כלים חדשים שאין חייב להכריז בדי מחטין וצינורות ומחרוזות [של] קרדומות שמצאן אחד אחד וכן היה ר"ש אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא באיסרטיא ופלטיא ומעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואפי' צרורין ובכל מקום שהרבים מצוין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהן. ואיבעיא לן ברוב כנענים או אפי' ברוב ישראל נמי הרי אלו שלו ולא איפשיטא וקיימא לן תיקו דממונא לקולא.
כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז פי' משום דמנין הוי סימן וכדפרש"י ואי הכי קשיא לן ש"מ שמע מינה מנין הוי סימן והיכי דחינן לה לקמן[2]. ואיכא למימר דהתם ממתני' בעינן למפשטה ולא מברייתא והא ברייתא היא. ומיהו אכתי איכא למידק רב ששת דפשט מנין ממשקל לעיל אמאי לא פשטה מהכא ואיכא למימר דלאו דוקא דמנין מיהא מצי למשמע מהך בריתא ואגב מדה נמי אמ' מנין דכלהו שמעת מינה ולדברי מגיהי ספרי' דגורסי' דבעו מיני' מנין קשי':
ומודה רבי שמעון בכלים ששבעתן העין: איני יודע מדקאמר מודה, אם נחלקו עליו רבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין, ור' שמעון בן אלעזר אינו מודה להם באותן ומודה להן באלו, וטעמא דרבנן, משום דצורבא מרבנן אפילו בכלים שלא שבעתן העין מידק דייק ואית ליה טביעות עינא בגויה, או דילמא לא פליגי רבנן עליה, ומאי מודה, לגרמיה, משום דבאידך אמר דאינו חייב להכריז, באלו מודה. ויש כיוצא בהן מודה בריש פרק המגרש (גיטין פג, א), גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי ר' אלעזר. והראשון נראה לי יותר, דכולה מתניתין פלוגתא היא, וכדדייקינן נמי לעיל (כג, א) לימא כתנאי ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו (סימן) [שנוי] חייב להכריז, מכלל דתנא קמא סבר אינו חייב להכריז, ומאי, דילמא לא פליגי רבנן עליה כדלא פליגי על ר' שמעון בן אלעזר.
מפני שהבעלים מתיאשים מהם: יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר, דהנך אפילו לא נתיאשו נמי רחמנא אפקריה, כדאמר לעיל (כא, ב) אלא אהנך אחריני קאי. ולי נראה דאין צורך, דטעמא נמי דאפקריה רחמנא, משום דבעלים מתיאשים מהם לעולם, משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ומתוך שהוצרך לפרש טעם יאוש באותן אחרים, כלליה נמי בזוטו של ים, דבדידיה נמי שייך בעיקרא דמילתא.
וסרטיא ופלטיא. דנקט ר' שמעון בן אלעזר, נראה ודאי דבדוקא נקט, ומקום שהרבים מצוים שם דאמר, דוגמא דסרטיא ופלטיא קאמר, ולקמן נמי דקתני מצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם, דומיא דבתי כנסיות ובתי מדרשות קאמר, הא במקום שהרבים מצויים שם קצת רבים, כגון רשות הרבים דעלמא, אפילו ר' שמעון מודה דחייב להכריז, דאי לא תימא הכי, למה לי דנקט סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות, ועוד, דאם כן תקשי לן הלכתא אהלכתא, דקיימא לן, ככללא דכייל רב זביד משמיה דרבא (לעיל כג, א) דדבר שיש בו סימן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז, וקיימא לן נמי כר' שמעון בן אלעזר.
וכי תימא דלא קיימא לן כר' שמעון אלא ברוב נכרים, ודרבא ברוב ישראל, זו אינה תורה, דאם כן רבא לא הוה שתיק מינה, וכי תימא דרבא ודאי אפילו ברוב נכרים קאמר, וקיימא לן כותיה ברוב ישראל אבל לא ברוב נכרים, לא היא, חדא דאלו פסק רבא דלא כר' שמעון, כותיה עבדינן. דבתרא הוא. ועוד דהא רבא משמע לקמן דסבירא ליה כר' שמעון, ועוד דאם איתא דר' שמעון אפילו בכל מקום ששלשה מצויים שם דהיינו רבים קאמר. היכי איבעיא להו אי הלכה כר' שמעון אי לא, והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כותיה, והיכי שבקינן מתניתין ועבדינן כר' שמעון דברייתא. אלא ודאי (אם) [אף] ר' שמעון נמי לא אמר אלא כעין סרטיא ופלטיא, ומשום דמסתבר טעמיה, איבעיא להו אי הלכה כותיה אי לא, וכענין שאמרו בנדה פרק המפלת (ל, ב), דאמר התם הלכה כחכמים, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, ופרקינן מהו דתימא הלכה כר' חנינא משום דמסתבר טעמיה קא משמע לן, ודכותיה אמרינן נמי ביבמות (מו, ב) גבי מל ולא טבל.
והא דאמר הכא אם תימצי לומר ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, פליגי רבנן עליה אי לא, ברוב ישראל ודאי פליגי, לפי מה שפירשתי לא אפשיטא דפליגי רבנן עליה מדקתני במתניתין בככרות של בעל הבית אפילו ברשות הרבים שהוא חייב להכריז, וכן מאלומות דברייתא (לעיל כב, ב), אלא מגופה דברייתא דר' שמעון בן אלעזר, דקתני מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים ששבעתן העין, מדקתני מודה, שמע מינה דפליגי רבנן עליה אפילו בכלים שלא שבעתן העין, וכולה ברייתא פלוגתא דרבנן היא, וזה סיוע למה שפירשתי למעלה (בד"ה ומודה), דמאי מודה, מודה לרבנן.
השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו נכרים: קשה לי אכתי רוב ישראל נינהו, ושמע מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל אמר. ויש לומר, דכיון דנכרים יתבי בהו תדיר כרבים נינהו (דרבי) [דדרים] מחפשים תדיר ומ[מ]שמשים בכל מה שיש בבית, ואף על גב דאיכא למימר דמרובא דישראל נפיל, בעלים מתיאשים, דמימר אמרי נכרים דיתבי התם משכחי, דרוב ישראל הנכנסין והיוצאין שם דרך הלוכן ודרך כניסתן אינן מחפשין, ואינו מצוי כל כך שימצאו כמו [אלו] שבבית. ויתבי בהו נכרים גרסינן, ולא גרסינן דשכיחי בהו נכרים, וכן הגירסא ברוב הספרים, ואף על פי שמצאתי קצתן שכתוב בהן דשכיחי נכרים.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
מודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להחזיר [להכריז] פי' אע"פ שהם חדשים אם הם כלי תשמיש כגון כוס וסכין יש לומר שבעתן העין ויש בהן סימן ואלו אותם שלא שבעתן העין דקים לן שאין לו בהם סימן כגון כדי מחטין וצינורות דלאו לתשמיש קיימי אלא לסחורה וקים לן שאין לו בהן סימן ולא טביעת עיין:
הכא במאי עסקי' בטמון. פי' ודוקא ר"ש בן אלעזר היא דאי רבנן כ"ש דאיכא למיפשט דמודו ברוב גוים. מדהשתא בטמון דליכא אלא חדא להיתירא די"ל מגוים היא דאצנעי' התם שרא אבל ייאוש ליכא שהרי היא טמון כ"ש אם מצאו מגולה דשרי דאיכא תרתי דלמא מגוים נפל ואפילו את"ל מישראל נפל מייאש ואמר גוים משכחי ליה. א"ו לרבנן אסור והאי דשרי ר"ש היא. ואי אמרת תפשוט מהכא דמודה ברוב ישראל לא תפשוט דטמון מצאו אבל אם הי' מגולה מותר אפילו ברוב ישראל. דאמר דילמא משכח לי' איניש דלא מעלי. אבל בטמון לא מייאש דלא משכחי לי':
למאי נפקא מינה לאהדורי ליה אבידתא לצורבא מרבנן בטביעות עינא: בגמרא חולין פרק אלו טרפות אמרינן איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו וכתבו התוספות פירוש איזהו תלמיד חכם דמהדרינן ליה אבידתא בטביעות עינא זה הרואה טרפה לעצמו. גליון תוספות.
כפתוהו ואודי: יש מפרשים כפתוהו על העמוד והלקהו בשוטים. ויש מפרשים כפתיה בדברים שנדוהו אם לא יודה האמת. שיטה.
כגון בדי מחטין: פירוש אם הם כל כך חדשים שהעין עדיין לא שבעתן דהדבר ניכר בהם אינו חייב להכריז מפני שהם דקים והם חדשים אין העין שולטת בהם עד אחר זמן.
ומאי בדי שיכי יתדות או מסמרות שתולין בהן המחטין והצינורות. וכן מחרוזות של קרדומות שתולין בהם הקרדומות. הראב"ד.
ובשיטה כתוב וזה לשונו: ואלו הם כלים חדשים שלא שבעתן העין בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות וכו'. מאי בדי שיכי כלומר: עץ מפוצל שיוצא ממנו ענף ותולין בו הרוכלין מחטין וצינורות. משמע דוקא הני בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות הוא דאין העין מכירן במעט זמן עד לאחר שנתישנו אצלו אבל שאר כלים דלית להו סימן אפילו חדשים אית בהו טביעות עינא במעט זמן והיינו דקתני רישא ומודה רבי שמעון בכלים חדשים ששבעתן העין אבל הרמב"ם כתב שהמוצא כלי חרש וכלי זכוכית וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה אם חדשים הם הרי אלו שלו. ואם ישנים נוטל ומכריז משום תלמיד חכם. ואיני יודע איך יפרש זו הברייתא. עד כאן.
ומודה רבי שמעון בכלים ששבעתן העין: איני יודע מדקאמר מודה אם נחלקו עליו רבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין ורבי שמעון בן אלעזר אינו מודה להם באותן ומודה באלו וטעמא דרבנן דצורבא מרבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין מידק דייק ואית ליה טביעות עינא בגויה. או דילמא לא פליגי רבנן עליה ומאי מודה מודה לגרמיה. משום דבאידך אמר דאינו חייב להכריז באלו מודה. ויש כיוצא בזה מודה בריש פרק המגרש גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי רבי אליעזר. והראשון נראה לי יותר דכולה מתניתין פלוגתא היא וכדדייקינן נמי לעיל לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו' מכלל דתנא קמא סבר אינו חייב להכריז ואמאי דילמא לא פליגי רבנן עליה כדלא פליגי על רבי שמעון בן אלעזר בכלי אנפוריא. הרשב"א ז"ל.
אבל הריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: ומודה רבי שמעון בכלים חדשים. הא לישנא הוה משמע דפליגי עלה רבנן בכלי אנפוריא מדקאמר דמודה להו בכלים ששבעתן העין דאלמא בכלי אנפוריא לא מודה להו. אבל לא משמע כן דהא טעמא דרבי שמעון בן אלעזר בכלי אנפוריא טעמא דמסתבר הוא. והילכך הא דתניא ומודה רבי שמעון היינו דמודה לגרמיה. ודכוותה בריש פרק המגרש. ואף על גב דלעיל אמרינן על מילתא דרבי יהודה מכלל דתנא קמא סבר הרי היא שלו דאלמא תנאי במתניתין מפלג פליגי. התם הוא דכיון דתנא קמא איירי בעגולין וכריכות ופסיק ותני הרי אלו שלה מכלל דלא מפליג במילתא ואפילו יש בתוכן מעות וחרס קאמר. אבל הכא מילתא דרבי שמעון בן אלעזר לא איירי בה תנא קמא והויא כההיא דרבי שמעון בן גמליאל דבשילהי פרק קמא. כן נראה לי. עד כאן.
ובשיטה כתוב וזה לשונו: ונראה לי דתנא קמא פליג ארבי שמעון בן אלעזר דאפילו כלים חדשים שלא שבעתן העין חייב להכריז משום צורבא מרבנן והלכתא כוותיה דסתמא היא.
אבל הרמב"ם ז"ל כבר כתבנו דעתו שהוא כרבי שמעון בן אלעזר. וכן נראה דעת הריא"ף דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר. עד כאן.
כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז: פירוש משום דמנין הוי סימן וכדפירש רש"י. ואי הכי קשיא לן שמעת מינה מנין הוי סימן והיכי דחינן לה לקמן ואיכא למימר דהתם ממתניתין בעינן למפשטה ולא מברייתא והא ברייתא היא. ומיהו אכתי איכא למידק רב ששת דפשט מנין ממשקל לעיל אמאי לא פשטה מהכא. ואיכא למימר דלאו דוקא דמנין מיהא מצי למשמע מהך ברייתא ואגב מדה נמי אמר מנין דכולהו שמעת מינה.
ולדברי מגיהי ספרים דגורסין דבעו מיניה מנין קשיא. הרמב"ן.
וזה לשון תלמיד הר"פ: אבל מצאם שנים שנים וכו'. ואם תאמר אמאי לא פריך הכא שמעת מינה מנין הוי סימן כדפרכינן לעיל. יש לומר דדוקא לעיל פרכינן שפיר משום דמספקא ליה לתלמודא אי הוי סימן או לא ולא בעי למפשט ליה ממתניתין דאי הוה משמע ליה לתלמודא דהוי סימן מן המשנה לא הוה ליה לתלמודא לספוקי. אבל מברייתא לא חש למפשט ליה דמשום הכי לא שביק ליה לתלמודא לספוקי דהרבה ברייתות איכא דאין הכל יודעים אותם. עד כאן. ועוד דמאי אולמיה דהאי ברייתא מההיא ברייתא דמשקל דפשיט מיניה לעיל. הרא"ש.
וזה לשון שיטה: והא דקתני בשמצאן אחד אחד פירש רש"י בד אחד ומחרוז אחד אבל מצא שני בדין או שני מחרוזין נוטל ומכריז מחטין או צנורות או קרדומות מצאתי והלה בא ונותן סימן מנין מצאת בדי או מחרוזי שנים או שלשה כמות שהן. אבל כי לא מצא אלא בד ומחרוז אחד אין לומר שיתן סימן מנין כמה מחטים יש בבד וכמה קרדומות במחרוז דאיכא למימר במנינא דשוין. כן נראה לי לדעת רש"י.
אבל רב נתן בעל הערוך ז"ל פירש בשמצא מחט אחד בבד לחוד אבל מצא שני מחטים בבד אחד נוטל ומכריז משום מנין וכן נראין דברי הרמב"ם. ולפירוש זה יש לומר שהוא מכריז כן בד או מחרוז מצאתי והלה בא ונותן סימן מנין שני מחטין יש בו. עד כאן.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ שמצאן אחד אחד. ומנין של כמה מחטים בבד וכמה קרדומות במחרוז לא הוי סימן כגון במניינא דשוים. ע"כ.
שנים שנים חייב להכריז: אינו רצה לומר שיכריז בדים מצאתי דאם כן לא הוי מנין דשנים סימן דהא מיעוט בדים משמע שנים דהכי נמי אמרינן לעיל בשני שטרות דלא הוי מנין סימן שנים מהאי טעמא. אלא רצה לומר שיכריז מצאתי מחטין או קרדומות ובעל האבידה אומר היינו בדין והם שתים. תוספות חיצוניות.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ: אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז דמנין הוי סימן דאף על גב דאמרינן דבשתי שטרות לא הוי מנין סימן אלא שלשה. היינו משום דשטרי מכריז דמשמע שנים. אבל הכא מחטים וקרדומות מכריז ולא בדים ומחרוזות. ואם תאמר אם כן לעיל במתניתין מחרוזות של דגים הרי אלו שלו אמאי ליהוי מנין המחרוזות סימן דדגים מכריז.
וכי תימא בשלא מצא אלא מחרוז אחד של דגים ומאי מחרוזות מחרוזות דעלמא. אם כן לקמן גבי צבורי פירות דדייק בגמרא שמעת מינה מנין הוי סימן ומשני תני צבור פירות לישני צבורי דעלמא. וכי תימא דהיינו דקא משני ואינו מגיה המשנה אם כן הוה ליה למידק הכי אמתניתין דמחרוזות ולימא שמעת מינה מנין לא הוי סימן ולידחי תני מחרוז. ויש לומר דמחרוזות של דגים שמצאן בארץ סתמייהו דרך נפילה דאין דרך להניחם על גבי קרקע הילכך לא הוי מנין סימן דאין יודע שנפלו בבת אחת אבל הכא בדרך הינוח אי נמי בשקשורים יחד. עד כאן.
כתוב בתוספות אי נמי מיירי דרך הינוח וכו'. ולמאן דאמר מקום הוי סימן אז מיירי דרך נפילה וכן הך דהכא דאם לא כן אפילו אחד אחד חייב להכריז. גליון.
מאי בדי סיכי: פירוש יתדות שאדם תולה בהם שלא תאמר אין אדם קורא בדי אלא לכלים של בית הבד שעושין בהן שמן אלא כל מידי דתלו ביה מידי אפילו דבר מועט בד מיקרי כי ההיא דאמרינן במסכת סוכה גבי ערבה שנשרו עליה אם נשתייר בה עלה אחד בבד אחד. ה"ר יהונתן.
וזה לשון הריטב"א: דכל מידי דתלו ביה בד קרו ליה. פירוש דזימנין דקרו ליה בד. ומיהו אשכחן לשון בדים שאינו לשון שיכי כאותה שאמרו גבי הדס היבש שאם נשתיירו בה שלשה בדי עלים כשר שפירושו שנשתיירו בו תלתא בדי של שלשה שלשה עלין שזכר אחת בכל בד ובד וכדפרישנא בדוכתה. ע"כ.
מפני שהבעלים מתייאשים מהן: יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנך אפילו לא נתייאשו נמי דרחמנא אפקריה כדאמרינן לעיל אלא אהנך אחריני קאי. ולי נראה דאין צורך דטעמא נמי דאפקריה רחמנא משום דבעלים מתייאשים מהן לעולם לפי שאבודה ממנו ומכל העולם ומתוך שהוצרך לפרש טעם ייאוש בעלים באותן אחרים כלליה נמי לזוטו של ים דבדידיה נמי שייך בעיקר דמילתא. אי נמי יש לומר דלאו אזוטו של ים ושלוליתו ממש אלא ביכולין להציל על ידי הדחק ואינן רודפין ומצילין וכדלעיל. או אי נמי שהציל קודם בואם בסמוך והבעלים רואים ואינם מרדפים דכיון דברי היזקא מההיא שעתא מייאש אבל מדאורייתא לא שריא אלא לאחר ששטף ונשלל. וצריך עיון. שיטה.
וסרטיא ופלטיא דנקט רבי שמעון בן אלעזר נראה ודאי דבדוקא נקט ומקום שהרבים מצויין שם דקאמר דוגמא דסרטיא ופלטיא קאמר.
ולקמן נמי דקתני מצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם דומיא דבתי כנסיות ובתי מדרשות קאמר. הא במקום שמצויין שם קצת רבים כגון רשות הרבים דעלמא אפילו רבי שמעון מודה דחייב להכריז. דאי לא תימא הכי למה ליה דנקט סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות. ועוד דאם כן תקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן בכללא דכייל רב זביד משמיה דרבא דדמי שיש בו סימן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז וקיימא לן נמי כרבי שמעון בן אלעזר.
וכי תימא דלא קיימא לן כרבי שמעון אלא ברוב גוים דרבא ברוב ישראל זו אינה תורה דאם כן רבא לא הוה שתיק מיניה וכי תימא דרבא ודאי אפילו ברוב גוים אמר וקיימא לן כוותיה ברוב ישראל אבל לא ברוב גוים לא היא חדא דאלו פסיק רבא דלא כרבי שמעון כוותיה עבדינן דבתרא הוא ועוד דהא רבא משמו לקמן דסבירא ליה כרבי שמעון ועוד דאם איתא דרבי שמעון אפילו בכל מקום ששלשה מצויין שם דהיינו רבים קאמר היכי איבעיא להו אי הלכה כרבי שמעון או לא והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כוותיה והיכי שבקינן מתניתין ועבדיה כרבי שמעון דברייתא אלא ודאי אף רבי שמעון נמי לא אמר אלא כעין סרטיא ופלטיא ומשום דמסתבר טעמיה איבעיא להו אי הלכה כוותיה או לא. וכענין שאמרו בנדה פרק המפלת דאמרינן התם הלכה כחכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ופרקינן מהו דתימא הלכה כרבי חנינא משום דמסתבר טעמיה קמשמע לן. ודכוותה נמי אמרינן ביבמות גבי מל ולא טבל.
והא דאמרינן הכא אם תמצא לומר רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה או לא ברוב ישראל ודאי פליגי לפי מה שפירשתי להאי פשיטא להו דפליגי רבנן עליה מדקתני במתניתין בככרות של בעל הבית אפילו ברשות הרבים שהוא חייב להכריז וכן מאלומה דברייתא. אלא מגופה דברייתא דרבי שמעון בן אלעזר דקתני מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים ששבעתן העין מדקתני מודה סתם שמע מינה דפליגי רבנן עליה אפילו בכלים שלא שבעתן העין וכולה ברייתא פלוגתא דרבנן היא וזה סיוע למה שפירשתי למעלה דמאי מודה לרבנן.
והא דקאמרינן לקמן הכא במאי עסקינן שעשאו פונדק לשלשה בני אדם ואמרינן עלה שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל דאלמא משמע דרבי שמעון אפילו במקום שלשה קאמר וכדאמרינן בעלמא רבים שלשה. לא היא דהתם לטעמיה קאמר ליה כלומר לבר קפרא דאמר כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם אלמא בתר רבים אזלינן ומאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא רבי שמעון בן אלעזר אם כן שמעת מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל ואפילו במקום שלשה קאמר והלכה כמותה ופריק כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים ומינייהו נפול. ובתר דפריקנא ומוקימנא שעשאו פונדק לגוים תו לא שמעינן מינה דרבי שמעון אפילו במקום שלשה קאמר אלא דוקא דומיא דסרטיא ופלטיא גדולה.
וכן נראה גם כן מדברי הרי"ף שכתב והלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל לא ברוב ישראל דסוגיין הכי אזלא. ואלו רבי שמעון בכל מקום שרבים ואפילו שלשה מצויין שם קאמר הוה ליה למימר דרבא פליג עליה מיהא ברוב ישראל לפחות. וכל שכן לדברי הראב"ד שפסק כרבי שמות אפילו ברוב ישראל דאלמא לא פליגא עליה דרבא. כן נראה לי. הרשב"א.
והתוספות החיצוניות לקמן תירצה דהא דהמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם דמשמע הא סימטא לא אף על גב דשפיר יש בסימטא שלשה משום דאין שלשה מצויין שם לעולם אבל פונדק מצויין שם שלשה לעולם דהא עשאו פונדק להם. עד כאן.
ובשיטה כתוב נראה לי דהא דקאמר ובכל מקום שהרבים מצויין שם אתא לאתויי רשות הרבים וצידי רשות הרבים ולאפוקי סימטא ומבואות. עד כאן.
כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים דאמרי אבידה דגוי היא. הראב"ד. והקשו בתוספות אם כן מה צריך טעם מפני שהבעלים מתייאשין. ותירצה אפילו יודע ודאי דמישראל נפל קאמר הרי אלו שלו דהמפסיד מתייאש ואומר דגוים שקלו ליה. ויש לפרש דהא דקא מיבעיא ליה כי קאמר רבי שמעון ברוב גוים לא קאי אמקום מציאתה אלא אאותה עיר שנמצא שם אי מיירי בעיר שרובה גוים. והילכך אפילו תימא דבאותה סרטיא ופלטיא לפעמים ימצא שם רוב ישראל כיון דבעיר רוב גוים מתייאש בעל האבידה דאומר שמא רוב גוים נמצאו שם בעת שנאבדה לו אבידתה והיינו דלקמן גבי הא דמייתי מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז וכו' וקאמר נמי מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא רבי שמעון בן אלעזר וכו' וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. או דילמא אפילו ברוב ישראל הואיל ואיכא מיעוט גוים דאמרי דהגוי הוא ואם כן דישראל כיון דשכיחי גוים התם מתייאש ולא אמרה תורה השב אלא במקומות מיוחדין לישראל וכי אמרינן מקום שהרבים מצויין שם אפילו בעיר שכולה ישראל אמר כיון שהוא מקום השוק אי אפשר שלא יכנס גוי שם ולדעת רבנן אפילו ברוב גוים נמי אמרי דמכריז משום ישראל או משום דאין הולכין בממון אחר הרוב או שאין לו חזקה בממון זה. הראב"ד.
מקצת ספרים גרסי פליגי רבנן עליה או לא פליגי אם תמצא לומר פליגי פליגי ברוב גוים או לא פליגי. ולהך גירסא מספקא ליה אי פליגי אפילו ברוב ישראל דאי פשיטא ליה דפליגי ברוב ישראל מאי איכא בין הני תרי בעיי הא ודאי כי קא מיבעיא ליה מעיקרא פליגי רבנן עליה או לא פליגי היינו ברוב גוים דברוב ישראל פשיטא דפליגי. אלא ודאי משמע דמעיקרא מספקא ליה אי פליגי אי לא פליגי כלל אפילו ברוב ישראל ושוב קאמר אם תמצא לומר פליגי דילמא לא פליגי אלא ברוב ישראל.
ואפילו אי לא גרסינן מעיקרא האי בעיא פליגי רבנן וכו' אי גרסינן אם תמצא לומר פליגי פליגי ברוב גוים וכו' משמע דמעיקרא מספקא ליה אי פליגי אי לא מדנקט אם תמצא לומר פליגי וכיון דכן בעל כרחך משמע דמספקא ליה אי פליגי אפילו ברוב ישראל וכדכתיבנא.
ואית ספרים דלא גרסי הכי אלא גרסי אם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה ברוב גוים או לא. ולהך גירסא פשיטא ליה דרבנן פליגי כרוב ישראל וחייב להכריז. וכתבו התוספות דהך גירסא עיקר. אבל בתוספות שאנ"ץ גרס פליגי רבנן עליה או לא פליגי. קשיא לן דמאי קא מבעיא ליה דהא מתניתין דאלו חייב להכריז איירי בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ותירצה דיש לחלק בין רשות הרבים דמתניתין לסרטיא ופלטיא ומקום שהרבים מצויין שם דקאמר רבי שמעון בן אלעזר וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ורש"י ז"ל כתב פליגי עליה בתרווייהו. עד כאן.
ובספרים שלנו גרסינן פליגי רבנן עליה או לא פליגי ואם תמצא לומר ברוב ישראל ודאי פליגי ברוב גוים פליגי או לא פליגי. ומשמע לי דהכי קא מפרש לה הרב ז"ל פליגי רבנן עליה בתרווייהו או לא פליגי עליה כלל דסלקא דעתך דכיון דרבי שמעון בן אלעזר קאמר סתם הרי אלו שלו ולא פירש אי ברוב גוים אי ברוב ישראל משמע דכחדא משוי להו והילכך אי פליגי רבנן עליה פליגי עליה בתרווייהו ואי לא פליגי לא פליגי כלל ואם תמצא לומר דבעל כרחך יש לחלק דברוב ישראל ודאי פליגי וכדקתני במתניתין ואלו חייב להכריז ולא חילק בין רשות היחיד לרשות הרבים וכמו שכתבו התוספות וכדכתבינן פליגי ברוב גוים וכו' ודוחק דנקט באם תמצא לומר חלוקה דלא הוזכרה בבעיא ראשונה.
ומיהו ניחא למאי דפרישנא מאי דקשיא להו לתוספות מהא דלקמן דקאמר לעולם רבנן וכו' מי קתני הרי אלו שלו וכו' (דוק ותשכח) ויש לפרש פליגי רבנן עליה שום פלוגתא או לא פליגי כלל ואם תמצא לומר ודאי דפליגי רבנן עליה והיינו ברוב ישראל אכתי תבעי אי פליגי ברוב גוים.
ורש"י ז"ל לא פירש כן והדין עמו. דוק ותשכח. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.
ברוב גוים פליגי או לא פליגי: תימה היאך הוו פליגי ברוב גוים והרי אפילו יודע המוצא דמישראל נפל מכל מקום מתייאשים הבעלים מפני כמה דברים שיחשבו שרוב גוים ימצאה ואפילו ימצא ישראל יחשוב המוצא דמרוב גוים נפל וגבי ניפול הנמצא אזלינן בתר רובא בפרק לא יחפור. ויש לומר דתקנתא הוא דעבוד רבנן גבי מציאה שיכריזו עליה דשמא של ישראל הוא אבל ניפול אין בו סימן ואי אפשר להחזירו לבעלים. הרא"ש ז"ל.
אי במפוזרין מאי איריא וכו': דהא תנן מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואפשר דמאן דמוקי ליה במפוזרין סבר דנקט בתי כנסיות ובתי מדרשות דשכיחי בהו רבנן דמהדרי טפי מדינא לעשות לפנים משורת הדין וסלקא דעתך אמינא דהאי לא מייאש קמשמע לן דלא. הריטב"א.
אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: הכא במאי עסקינן במפוזרין מפוזרין למה לי רבים מצויין שם. תימה דקארי לה מאי קארי לה. יש לומר דהוה סלקא דעתיה דמפוזרין כשרבים מצויין שם אז אין מנין המעות סימן לפי שהוא חושב שכיון שרבים מצויין שם רבים לקחום אחת הנה ואחת הנה. אבל כשאין רבים מצויין שם הראשון שעבר שם קבצם ולקחם כולם ואם כן אפשר שמנין יהיה סימן. ומקשי ליה דאי מפוזרין כיון שלא באו שם בדרך הנחה הנה יתייאש מהם שיחשוב שנפלו לו אחת הנה ואחת הנה ואפילו אין רבים מצויין שם אפשר שהרבה מצאום ואין מנין סימן בזה. ועוד דבמתניתין תנן מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואפילו ברשות היחיד כל שכן דלא בעינן רבים מצויין שם. כך נזרקה מפי חבורה. עד כאן.
השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דיתבו בהו גוים: קשיא לי אכתי רוב ישראל נינהו ושמע מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל אומר. ויש לי לומר דכיון דגוים יתבי בהו תדיר כרבים נינהו דדרים מחפשין תדיר וממשמשין בכל מה שיש בבית. ואף על גב דאיכא למימר דמרובא ישראל נפול בעלים מתייאשים דמימר אמרי גוים דיתבי התם משכחי ליה דרוב ישראל הנכנסים והיוצאין שם דרך הילוכן ודרך כניסתן אינן מחפשין ואינו מצוי כל כך למצוא מה שבבית. ויתבי בהו גוים גרסינן ולא גרסינן דשכיחי בהו גוים. וכן הגירסא ברוב הספרים ואף על פי שמצאתי קצתן שכתוב בהן דשכיחי בהו גוים. הרשב"א.
ותפשוט מינה דמודו רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים: ואם תאמר לא תפשוט לא הא ולא הא דזיל הכא מדחי וזיל הכא מדחי דהכי נמי אמרינן בכמה דוכתי. יש לומר דמכל מקום תפשוט הא דמיבעיא לן לעיל אי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בין ברוב גוים בין ברוב ישראל דמהכא שמעינן דחד מינייהו מפליג בין ברוב גוים לרוב ישראל. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וכן פירש הריטב"א דהכי קאמר מכל מקום תפשוט מינה דאו רבנן או רבי שמעון בן גמליאל מפליג בין רוב גוים לרוב ישראל דהא מספקא לן נמי דילמא רבי שמעון בן אלעזר אמר אפילו ברוב ישראל ורבנן פליגי אפילו ברוב גוים ואם כן תפשוט מהכא דהא ליתא. עד כאן.
ואם תאמר מאי קפריך מנלן דמודו דילמא שאני הכא דאיירי דלא ידע ממי נפל ותלינן ברוב גוים אבל ידע דמישראל נפל מנלן דמודו. ויש לומר דהא בהא תליא כיון דאי לא ידעי ממי נפל תלינן ברוב גוים אם כן ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מאן דאשכח תלי ברוב גוים. גליון.
בטמון: וקשה למרי הר"ף ז"ל דאם כן אמאי אמרינן הרי אלו שלו ברוב גוים הא כיון דטמון הוא אם כן לא מייאשי מיניה הבעלים דאמרי מי ימצאם שם. ויש לומר דאייאש משום דפעמים יחפשו שם אנשים שאינם מהוגנים וימצאו אותם ולא יגידו דמשום חששא שמא ימצאו מהוגנים לא אייאש דידע אם ימצאוהו יכריזו והוא יתן בה סימנין. והשתא ניחא שפיר דדוקא ברוב ישראל חייב להכריז דלא מייאש דכיון דרוב ישראל מימר אמר כי נמי ימצאו שאינם מהוגנים מכל מקום יש מהוגנים יראום וימחו בידם אבל ברוב גוים ודאי מייאש דמימר אמר מי ימחה בידם ומשום הכי אמרינן דהן שלו. תלמיד הר"ף.
והריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: בטמון. פירוש ואפילו הכי אם רוב גוים איאושי מייאש וכאבידה מדעת היא שדרך הגוים לחפש באשפות ולגלות הטמון שם. עד כאן.
אי טמון מאי עבידתיה גביה: אפשר לומר דאקשי אפילו ברוב גוים דאין הולכין בממון אחר הרוב. אי נמי יש לומר דלא מקשי אלא לרוב ישראל דכיון דטמון הוא הא לאו תאבד ממנו הוא ואפילו יש בו סימן אינו מחויב ליקח אותה ולהכריז אלא יניחנה במקומה דודאי הינוח הוא וטמונה היא שאין לו לחוש שמא ימצאנה גוי ואפילו ברוב גוים וכל שכן ברוב ישראל.
ומכל מקום אפשר דהני מילי בודאי הינוח דאפילו יש בהם סימן אמרינן מאי עבידתיה גביה שאינו מוזהר וגם כן אין לו ליטלה ולהכריז דשמא לא ידעו הבעלים בהכרזה או שכחו סימניה או שמתו והודיעו ליורשיו ולא הודיעו סימנה וכמה חששות שיש בזה. אבל בספק הינוח בדבר שיש בו סימן היה נראה לי שיכול ליטול ושהוא כמחויב ואם כן היה יכול לתרץ בספק הינוח ובדבר שיש בו סימן כמו שאמר חייב להכריז וצל"כ.
ואפשר לומר דבספק הינוח כיון דאיכא רוב גוים או אפילו ברוב ישראל למאן דאית ליה הכי אין לו ליטול ולהכריז דכיון דעברי רבים הוה ליה כדבר שאין בו סימן במקום דלא שכיחי רבים דלא יטול מהנהו טעמי דהתם דהכא נמי אף על פי שיכריז אפשר שלא יבאו בעלים מטעם דפירש רש"י דכשחזרו למקומה ולא מצאוה נתייאש (ו)כיון דאיכא רבים עוברים ועדיפא מינה דכיון דאיכא רבים לא מנחי כלל אלא טמון ממש ולא אחר הגפה ואחר הדלת הילכך אין שם ספק הינוח דודאי לא מנחי שם בכהאי גוונא דחיישי לרבים העוברים וודאי בנפילה הוה ונתייאשו והיה יכול ליטול ושלא להכריז כלל אלא בטמון ממש הוא דלא מתייאשו אפילו ברוב גוים. שיטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה