רמב"ם הלכות גזילה ואבידה טז
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
המוצא מחטים וצנורות ומסמרים וכיוצא בהן אם מצאם אחד אחד הרי אלו שלו שנים שנים או יתר חייב להכריז שמנין סימן.
הלכה ב[עריכה]
וכן המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו. אפילו היו מקצת מטבעות זה על גבי זה הרי הן כמפוזרין. אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז. מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והן עשויין כמגדל. או שהיו אחד מיכן ואחד מיכן ואחד על גביהן. או שהיו מקצת זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהן ינטלו בבת אחת חייב להכריז. היו עשויים כשיר או כשורה או כחצובה או כסולם הרי זה ספק ולא יטול.
הלכה ג[עריכה]
א המוצא מעות בכיס או כיס כמות שהוא חייב להכריז. מצא כיס ולפניו מעות מפוזרים הרי אלו שלו. ואם מראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד ומן הכיס נפלו חייב להכריז.
הלכה ד[עריכה]
המוצא מעות בחנות אם היו בין תיבה לחנוני הרי הן של בעל החנות. ואם מצאן על התיבה ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ הרי הן של מוצאן. ולמה לא תקנה החנות לבעליה לפי שאינה חצר המשתמרת ואע"פ שבעליה בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי כמו שיתבאר.
הלכה ה[עריכה]
ב מצא מעות בחנות השולחני בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני. מצאן על הכסא לפני השולחני אפילו היו צרורין ומונחין על השולחן הרי אלו של מוצאן. והוא שיהיו רוב עכו"ם כמו שביארנו. אבל אם היו רוב ישראל חייב להכריז מפני שהן צרורים יש להם סימן.
הלכה ו[עריכה]
הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בתוכן מעות צרורות נוטל ומכריז. מצאן מפוזרות הרי אלו שלו. במה דברים אמורים כשהיו הפירות מן התגר או מבעל הבית שלקחן מן התגר. אבל אם בעל הבית דש הפירות לעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים הרי זה חייב להחזיר.
הלכה ז[עריכה]
ג המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריים הקדמונים הן. והוא שימצאם מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם.
הלכה ח[עריכה]
והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר. מפני שאינו ידוע [א] לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.
הלכה ט[עריכה]
מצא מטמון בכותל חדש ד אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו ואם מוכיח שהוא של אחר מן השוק הרי הוא של מוצאו. כיצד הסכין הרי הנצב שלו מוכיח. והכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין.
הלכה י[עריכה]
היו בתוך הכותל מעות או לשונות של זהב שאין שם מוכיח. מחציו ולחוץ של מוצא. מחציו ולפנים של בעל הבית.
הלכה יא[עריכה]
ויראה לי שאין הדברים אמורים ג אלא כשטען בעל הבית שהמטמון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. לפיכך אם היה מש.כיר ביתו לאחרים הרי הן של שוכר אחרון. ואם השכירו לשלשה עכו"ם כאחד הרי עשאהו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאן מפני שאין אחד יכול לטעון שהן שלו או שהוא טמן שהרי עשאהו פונדק.
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.