שולחן ערוך חושן משפט רסב כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רסב · כא

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

המוצא כלי מכלים שצורת כולם שוה, מאאם כלי חדש הוא הרי הוא שלו. ואם היה מבשטבעתו העין, מגחייב להכריז, שאם יבא תלמיד חכם ויאמר אף על פי שאינו יכול ליתן בכלי זה סימן יש לי בו טביעות עין, חייב להראותו לו, אם הכירו ואמר שלי הוא, מחזירין אותו. במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום מדאו במסכתא (פירוש אם ישאלוהו על מסכתא אחת אם היא סדורה בידו יענה לאו, דרך ענוה) או בפוריא (פירוש אם שאלוהו חבירו שכבת על מטה זו יאמר לא, פן יראו בה קרי ויתגנה, תוס' וכן כתב הרמב"ם) או באושפיזא (פי' כדאמרינן בערכין מברך רעהו בקול גדול וגומר (משלי כז, יד) קללה תחשב לו, שלא יספר בשבחו שקבלוהו בסבר פנים יפות בין בני אדם שאינם מהוגנים שלא יקפצו עליו ויכלו ממונו (תוספות), מהוכשהוא מקפיד על חלוקו להפכו בענין שלא יראו התפירות המגונות.

"'הגה:"' ודוקא אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויין, כגון בבית המדרש, אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז (כ' טור ס"א). מווכל ת"ח מזהוא בחזקת שאינו משנה (כי אם) בדברים הנזכרים לעיל, עד שיביא המוצא ראיה שאינו נזהר (הגהות אשירי פ' הנזכר):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

(מא) אם כלי - שאז אין שייך בו טביעת עין אפילו לתלמיד חכם, כיון שעדיין לא היה רגיל בו:


(מב) שטבעתו - לשון טביעת עין:


(מג) חייב להכריז - מלשון זה דייק הב"י והכ"מ שחייב להכריז אף במקום שאין ת"ח יושבין, אבל המ"מ פירש דגם הרמב"ם סבירא ליה דאין צריך להכריז כי אם שמצא במקום שהת"ח יושבין, וכן נראה דעת מור"ם שמסיק וכתב ז"ל ודוקא אם מצאו במקום שת"ח מצויים כו' ולא כתבו בלשון פלוגתא. וכ"כ הטור בלא פלוגתא ע"ש שכתב מילתא בטעמא ז"ל המוצא במקום שהת"ח מצויין שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים (פי' ת"ח האובדו) שאומרים (פי' הת"ח האובדו אומר ובסובר בדעתו) שהמוצאו במקום שת"ח מצויים שם חושב שמא מת"ח נפו ומשיבו לו ונוטל ומכריז, עכ"ל:


(מד) או במסכתא - לשון הרמב"ם שם, כיצד היה עוסק במסכת נדה ואמר במקואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו בענין נדה, או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי, או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו, או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה, עכ"ל. ורש"י פירש מסכתא ופוריא ואושפיזא בענין אחר, כתבתיהו בפרישה ע"ש. ובדרישה כתבתי הנ"מ בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ם, דלפירוש הרמב"ם לית בהשינוי צד מצוה אלא מותר לשנות בהן כי הן דרך ארץ לכך כתב בשלשתן ואמר, משא"כ לפירוש רש"י דיש בהן צד מצוה צניעות וענוה. ועוד דלפי הרמב"ם הא דמשנה באושפיזא היינו דוקא בעת שמתאכסן הוא אצל ראובן וירא שגם הוא יתאכסן שם ויהיה טירחא בשניהן אצל בעל הבית אחד, משו"ה משנה וא"ל אצל שמעון אני מתארח ומותר לו לומר כן, שאף אם יתארח השני אצל שמעון לא יהיה לו טירחא להוצאה כי אם באורח אחד וכל אדם מדרכו להכניס אורח, משא"כ לפירש"י דפירש דלא ישבחנו דהוא אסור לפירושו אפילו בשעה שאינו מתארח אצלו, ע"ש מה שכתבתי עוד מזה. ובע"ש כתב ז"ל באושפיזא כיצד שמתארח אצל שמעון ואמר אצל "אחר" כו'. ולשון הרמב"ם שהעתיק המחבר ש"ע ממנו אינו כן, אלא ז"ל, ואמר אצל "ראובן". ואפשר דס"ל לע"ש דצ"ל בשינוי לשון, אצל אחר, ולא שיפרש אותו אחר בשמו דא"כ יטריח על אותו האחר. ובאם כן כונתו דע"ש דבריו לא נהירין לי דאין זה מדרך הלשון, דהא זה שואלו היכן אתה מתארח וצריך להשיבו ע"פ שאלתו לפרש ולומר אצל פלוני, וגם קושיתו מעיקרא ליתא דאין זה טירחא מיקרי לשמעון וכמו שכתבתי וק"ל. ועפ"ר שם כתבתי סימן להתיר שינויים הללו לת"ח, "אלף" פיך לומר איני יודע, ד"אלף" הוא נוטריקון אושפיזא לימוד פוריא, אלף שפירושו לימוד, ר"ל למוד פיך לומר איני יודע כלומר שלא יאמר האמת:


(מה) ושהוא - הוא מימרא דר' יוחנן בפרק אלו קשרים והרי"ף והרא"ש לא כתבוהו שם במקומו וגם הרמב"ם והטור לא כתבוהו, ובדרישה כתבתי טעם להשמטתן אותו, משום דנראה דסתם גמרא דפרק אלו מציאות חולק עליה, דשם לא תלה חזרת אבידה באינו משנה בדיבורו כי אם בהנך תלת, ומשמע דאיירי בכל אבידה אפילו בחלוקו, ור' יוחנן תלה חזרתו בדקדוק הפיכת חלוקו, נהי דר' יוחנן לא איירי אלא בחזרת אבידת חלוקו, מ"מ גם באבידת חלוקו ה"ל להצריך שלא ישנה בדיבורו וכנ"ל:


(מו) וכל - צ"ע אם בזמן הזה ג"כ יש לת"ח דין זה, מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגים בזמן הזה דין ת"ח, לענין ליטרא דדהבא ביו"ד סימן רמ"ג ושל"ד, ולענין היתר נדרים ביחיד ביו"ד ריש סימן רכ"ח, גם לענין לדון יחידי, אם לא דקיבלוהו עלייהו דכה"ג אפילו אינו מומחה דן יחידי כשקיבלוהו כמבואר בחו"מ סימן ג' וכ"ב. ועיין לקמן סימן רפ"ז, מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביח אחד מן הגדולים הנכסים דהשבח לאמצע, ואם הוא ת"ח דתורתו אומנותו לא אמרינן דיטרח ויבטל מלימודו בשביל אחרים אלא השבח לעצמו, שם כתב נמוקי יוסף דאין אותו דין ת"ח נוהג בזמנינו, וב"י הביאו שם וכתב עליו דאין דבריו נראין, וגם בשו"ע לא כתב שם דעת הנמוקי יוסף, אבל בדרכי משה כתב שנראה כדעת הנמוקי יוסף, ובשו"ע סתם ולא כתב מידי ע"ש:


(מז) הוא - ה"ג הוא בחזקה שאינו משנה כי אם בדברים כו':

ש"ך - שפתי כהן

(י) וכשהוא מקפיד על חלוק וכו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה שכ' אריכות דברים מגומגמים שלא בדקדוק כלל וק"ל:



באר היטב

(כד) חדש:    דאז לא שייך בו טביעת עין אפילו לת"ח כיון שעדיין אינו רגיל בו. שם.


(כה) ת"ח:    צ"ע אם יש בזה"ז ג"כ לת"ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגין בזה"ז דין ת"ח לענין לטרא דדהבא ביורה דעה סי' רמ"ג ושל"ד ולענין היתר נדרים ביחיד שם ריש סימן רכ"ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקיבלוהו עלייהו דכה"ג אפי' אינו מומחה כמ"ש לעיל סי' ג' וסי' כ"ב וע"ל סי' רפ"ז ס"ב שם.



קצות החושן

▲ חזור לראש