שולחן ערוך יורה דעה שלד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השולחן ערוך בויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחץ כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן בשולחן ערוך יחד עם נושאי כליו. וראה גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · יורה דעה · סימן שלד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור יורה דעה · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    פרי חדש · ש"ך · ט"ז · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

הלכות נידוי וחרם
היאך היו נוהגין עם המנודה או המוחרם ועל מה מנדין ודין התרתו
ובו ארבעים ושמונה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלהלולזלחלטממאמבמגמדמהמומזמח

סעיף א[עריכה]

העובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר.

הגה: אבל מכח ממון אין מנדין אותו עד שיתרו בו ג' פעמים דהיינו ב' ה' ב' (טור) מן הב"ד כמו שיתבאר בח"ה סימן י"א
.

ואין נדוי פחות משלשים יום ואם אינו חוזר בו שונים לנדותו לאחר שלשים יום ואם אינו חוזר בו ממתינים לו עוד שלשים ומחרימין אותו אפי' פגע הרגל בתוך שלשים יום אינו מבטל אותו בד"א דנידוי שלשים יום בנידוי דידהו אבל נידוי דידן כנזיפה דידהו שהיא ז' ימים ונזיפה דידן חד יומא.

הגה: ומנדין למי שהוא חייב נידוי ואפי' יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך (פסקי מהרא"י סימן קל"ח)
.

סעיף ב[עריכה]

המנודה אין יושבין בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו (ר"ן)

(ויש אומרים אף בני ביתו שרי) (טור ובת"ה סימן רע"ו) (ויש להקל)

ואין אוכלין

(ושותין עמו) (טור)

ואין מזמנין עליו ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה.

הגה: אבל אם לא נדוהו בפירוש אע"ג שהוא עבריין או שעבר על גזירות צבור מצרפין אותו למנין י' להתפלל עמו (ריב"ש סימן קע"ב ומרדכי ריש שבועות שתים והגהות אלפסי פ' אלו מגלחין) ואפילו מנודה ממש שאין מצרפין אותו למנין מ"מ מותר להתפלל בעודו בב"ה (ב"י בשם תשובת הרשב"א וריב"ש סי' קע"ג) ומה שנהגו לגרשו מב"ה שלא ידחוק יחידים שצריכים להתרחק מארבע אמותיו (שם בריב"ש)
.

ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל (ראב"ד ורא"ש) כאבל ומותר בדברי תורה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו והמוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו וכן אסור להנותו יותר מכדי חייו (תשובת רשב"א) אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו ומותר לדבר עם המנודה ועם המוחרם אלא אם כן החמירו עליו בית דין בפירוש.

הגה: ומ"מ לא ירבה עמו בדברים ולא ידבר עמו אלא לצורך כמו שמדבר עם האבל (הגהות אלפסי וריב"ש הנ"ל) במקום שאסור לישב בד' אמותיו כל שאדם יושב תחלה והמנודה בא לשם אין צריך להתרחק משם (ב"י בשם הקונטריס) ואסור ליכנס לביתו דהוי כד' אמותיו ואין חילוק בין עומד ליושב (שם)
.

סעיף ג[עריכה]

מנודה שמת בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו ואין קורעין עליו ולא חולצין ולא מספידין והני מילי לאפקירותא ועובר על דברי חכמים אבל לממונא כיון שמת פטור מגזירתם ואין סוקלין ארונו ומספידין אותו כראוי.

סעיף ד[עריכה]

אפילו נידוהו משום עובר על דברי חכמים אם חזר בו אע"פ שלא התירו נידויו מתעסקין עמו לכל דבר.

סעיף ה[עריכה]

אע"פ שאסור לאכול ולשתות עם המנודה או המוחרם מכל מקום האוכל ושותה עמו אין לו דין מנודה.

סעיף ו[עריכה]

אם רצו בית דין למעט הנידוי מל' יום או להוסיף הרשות בידם.

הגה: ויש רשות לבית דין להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר אם ימות (בנימין זאב סי' רפ"ט וכ"כ הב"י בשם הרמב"ן סי' רמ"ד) ולגרש את בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו הדין (נ"י פרק הגוזל)
.

סעיף ז[עריכה]

כשיגיע הזמן מתירין לו אם ירצו אף אם לא יחזור בו ומכל מקום טוב הוא שלא יתירו לו אם לא יחזור בו שלא תתמעט יראתם.

סעיף ח[עריכה]

אם ירצו בית דין להחמיר עליו עוד ולהחרימו הרשות בידם.

סעיף ט[עריכה]

אם ראו בית דין קושי האיסור והעבירה מחרימין גם האוכל ושותה עמו והיושב בד' אמותיו.

סעיף י[עריכה]

אם ראו בית דין לנדות שלא יזמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ולא ימולו לו בן -- רשאים הם.

סעיף יא[עריכה]

אם נתנדה על עבירה אינו מצטרף לעשרה.

סעיף יב[עריכה]

הא דאמרינן במנודה סתם שהוא אסור בדיני המנודה דוקא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם בין דלא אתי לבית דין או דלא ציית דינא או לאפקירותא או לדבר עבירה בין נידוהו בית דין בין שנידהו כל אדם דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת אבל מנודה לחצאין כגון תלמיד שנידה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנידוהו לכבודם אינו אסור בכל דין המנודה אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו אבל אבילות אין עליו.

סעיף יג[עריכה]

הא דאמרינן סתם נידוי ל' היינו לענין כשמנדין אותו אומרים פלוני יהא בנידוי שלשים יום ומ"מ אם חזר בו אם היה הנידוי בשביל ממון או אפקירותא ופייס לבעל דינו מתירין אותו לאלתר ואפי' אם לא חזר בו יש מי שאומר שמתירין לו לאחר שלשים יום והוא שיבא לבית דין ומבקש שיתירו לו אבל אם מזלזל בנידוי ואינו מבקש שיתירו לו מניחין אותו בנידוי עד שימות ויש מי שחולק בזה .

(וסובר דאף לאחר שלשים אין מתירין לו עד שיחזור (ב"י בשם הרמב"ם) ותוך שלשים אין מתירין לו אפי' חזר ממה שעשה) (משמע בב"י לדעת הרמב"ם)
.

סעיף יד[עריכה]

נזיפה היא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני חצוף וכיוצא בו וזה משפטו שיהא מתחבא ויושב בביתו ויהא נכלם ולא יראה פנים למי שהכלימו וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו ויצער עצמו לעיני כל רואיו אבל אין צריך להתרחק מבני אדם לא באכילה ושתיה ולא בשאלת שלום ואין צריך לנהוג באחת מכל דיני האבל ואין צריך לפייס למי שהחציף כנגדו ואין צריך שיתירו לו אלא כיון שנהג כנזוף זמן נזיפה מותר ממילא.

הגה: ואפי' לא א"ל הגדול כלום אלא שיודע בעצמו שאדם גדול נקט בלבו עליו צריך לנהוג נזיפה בעצמו (תשובת ר' דוד כהן סי' כ"ב)
.

סעיף טו[עריכה]

מנודה לרב מנודה לתלמיד

(אבל אינו מנודה לשאר החכמים) (ב"י בשם הרמב"ם)

מנודה לתלמיד שנידה לכבודו אינו מנודה לרב אבל מנודה הוא לשאר העם

(שאינן חכמים אבל לא לחכמים אפי' קטנים ממנו) (ב"י ממשמעות לשון הרמב"ם)

.

ודוקא במנודה שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא היא ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי

(רב שגזר חרם ונידוי באיזה דבר ואין תלמידיו יכולין לעמוד בגזירותיו אין צריכין לקיים) (פסקי מהרא"י סי' רכ"ב)
.

סעיף טז[עריכה]

תלמיד יכול לנדות למי שביזה בפניו רבו או אביו ומכל מקום כיון שלא נידהו הרב וגם לא נידוהו בית דין אינו מנודה לרב.

סעיף יז[עריכה]

במה דברים אמורים במי שנידוהו מפני שביזה תלמיד חכם אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייב עליהם נידוי אפילו נידהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו.

סעיף יח[עריכה]

רב מצד המלכות ואינו רב בתורה אינו יכול לנדות לכבודו.

הגה: וכל שכן מי שנוהג שררה או רבנות מצד ממונו או יחוסו שאינו יכול לנדות לכבודו (ב"י בשם קונטריסין) ודוקא מנדין לכבוד הרב אבל לא מחרימין (ב"י וריב"ש סי' קע"ג) אם לא שמחזיק במחלוקת יותר מדאי (שם בריב"ש) והא דאמרינן הרב שנידה לכבודו הוי מנודה לתלמידיו היינו אם לא חזר בו המנודה קודם שנידה אותו אפילו אם הבטיח הרב לפייסו אח"כ לא מהני עד שיעשה אבל אם קודם שנתנדה אמר לפייס הרב ולא השגיח עליו ונידהו אינו מנודה כלל לתלמידיו ומיד שאומר שיתקן אשר עיות כפי מה שיגידו לו חכמים אין נידוי עליו (מהרי"ק שורש קס"ט). קהל שתקנו שאין אדם יכול לנדות לכבודו אין בתקנתם כלום ואם עמד רב ונידה לכבודו נידויו נדוי (תשובת הרשב"א סימן תס"ו)
.

סעיף יט[עריכה]

זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אינו נידוי.

הגה: פירוש שלא נתכוין לכבוד תורה רק להרויח ממון שיתן לו שיתיר לו נידוי (טור בשם אבי העזרי) או שעשה לו משום שנאה כגון שאנו רואים שנידה לאחד ואחרים שעשו כמותו לא נידה (ת"ה סי' רע"ד) וכל כיוצא בזה.

סעיף כ[עריכה]

מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת

(אפילו גדולה ממנה) (טור)

מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו.

הגה: אבל מנודה לשאר העיירות כיוצא בעיר שנידוהו (טור) בני העיר שעשו חרם על כל מי שיבא לדור בעירם אינו חל על הבא לדור שם אא"כ יש לו רב בעיר דאז צריך לקיים נידוי רבו אבל הם יכולין לתקן ביניהם ולגדור על עצמן שלא ישאו ויתנו עמו (מרדכי פרק לא יחפור)
.

סעיף כא[עריכה]

מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא.

סעיף כב[עריכה]

נהגו שלא לנהוג נידוי בעובר על גזרת הקהל בחרם ונידוי עד שיכריזו עליו.

הגה: מי שעבר על גזירת רבינו גרשום מ"ה אם עבר בשוגג אין צריך התרה ואם התרו בו ועבר במזיד כל בי עשרה שלוחי ר"ג הם להתיר לו כשחוזר מדעתו דאמדינן דעת ר"ג שכך היתה דעתו מתחלה לנהוג בו נזיפה ונידוי לפי דעתם (הגהות מרדכי דב"ק בשם תשובת רש"י) אבל בדבר שגזר בפירוש שיהא בנידוי לעולם אז הוא בנידוי לעולם אם עבר במזיד (ג"ז שם)
.

סעיף כג[עריכה]

כיצד התרת נידוי אומרים לו שרוי לך מחול לך ואם הוא שלא בפניו אומרים [פלוני] שרוי לו.

סעיף כד[עריכה]

מתירין הנידוי בשלשה הדיוטות או ביחיד מומחה ותלמיד מתיר החרם והנידוי אפילו במקום הרב:

הגה: וכל חרם ונדוי שלא הותר אפי' היה זמן רב בנידוי וחזר בו אפ"ה אינו מותר עד שיתירו לו בפירוש (ב"י בשם קונטרס שכ"כ בשם הראב"ד)
.

סעיף כה[עריכה]

ג' שנידו והלכו להם וחזר בו מהדבר שנידוהו בגללו מתירין לו ג' אחרים ויש מי שאומר שצריך שיהיו גדולים כמותם

(בחכמה ויראה וגדולה ושנים) (כן משמע מהטור)

.

סעיף כו[עריכה]

נידוהו ג' אין השנים יכולין להתירו אלא אם כן יתן להם השלישי רשות אבל שלשתן מתירין לו ואפי' זה שלא בפני זה אע"פ שהיו ביחד בשעת הנידוי ואם היו רבים בשעת שנידוהו צריך שיתירו כולם וכל אותם שנמלכו בהם בשעת הנידוי חשובים מהמנדים וצריך שיתירו גם הם.

סעיף כז[עריכה]

נידוהו סתם אע"פ שעברו עליו ל' יום לעולם עומד בנידוי עד שיתירוהו.

סעיף כח[עריכה]

אם זלזל בנידויו ובחרמו צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר קודם שיתירוהו.

סעיף כט[עריכה]

נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו.

(ואם התירו לו שלא בפניו י"א דבדיעבד הוי היתר) (הר"ן פ"ק דנדרים וכן משמע מתשובת הרשב"א סימן תש"ג)

.

נידוהו שלא בפניו מתירין לו אפילו שלא בפניו.

סעיף ל[עריכה]

נידוהו על תנאי חל הנידוי וצריך התרה אף על פי שמקיים התנאי ואפילו אם נידה את עצמו על תנאי ודוקא שהמנודה מסופק בשעת התנאי אם יכול לקיימו אבל אם ברור לו שיכול לקיימו אין צריך התרה.

סעיף לא[עריכה]

אפילו אם קבע זמן שאמר יהא בנידוי אם לא אעשה דבר פלוני לזמן פלוני יכולין להתירו מיד אע"פ שלא הגיע הזמן.

סעיף לב[עריכה]

המנדה עצמו בעולם הזה ובעולם הבא י"א שאין לו התרה לכן שומר נפשו ירחק ממנו.

(ועיין לעיל סימן רכ"ח סעיף מ"ה)
.

סעיף לג[עריכה]

תלמיד חכם שנידה לעצמו מתיר לעצמו אפילו נידה על דעת פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי ויש מי שאומר שאם היה חייב נידוי אינו יכול להתיר לעצמו ויש מי שאומר שאם היה דרך שבועה אינו יכול להתיר לעצמו.

סעיף לד[עריכה]

מי שאינו תלמיד חכם שנידה לעצמו יש מי שאומר שצריך עשרה שיתירו לו.

סעיף לה[עריכה]

נידוהו בחלום הוי נידוי וצריך התרה ואפי' התירו לו בחלום אינו כלום ואפילו יודע מי נידהו אינו יכול להתירו וצריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירו לא מצא טורח אחריהם עד פרסה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו אפי' עשרה שיודעים לקרות בתורה לא מצא מתירין לו אפי' עשרה שאינם יודעים לקרות לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפי' שלשה.

(וי"א דאין לו התרה רק ע"י עשרה ששנו הלכות או משניות (תוספות) ומיהו סגי אם יתירו לו בזה אחר זה) (טור בשם הרא"ש)
.

סעיף לו[עריכה]

י"א מי שנידוהו בחלום ושלח שליח להתיר לו שלא בפניו אם מצא השליח העשרה מכונסים מתירין לו ואי לא לא.

סעיף לז[עריכה]

השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע בפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו חייב נידוי וצריך להתיר לו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים.

סעיף לח[עריכה]

בד"א כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אסור לנדותו.

סעיף לט[עריכה]

המנדה את חבירו שלא כדין ואמר ליה הלה אדרבה נידוי של שני נידוי והני מילי שזה השני הוא גברא רבא

(אע"פ שאינו נסמך) (מהרי"ק שורש קנ"ח)

או שאינו ידוע מי הוא דחיישינן שמא הוא יותר גדול מהמנדה אבל אם המנדה שלא כדין תלמיד חכם והאחר אינו תלמיד חכם לא.

הגה: וה"ה תלמיד נגד רבו לא יוכל לומר אדרבה אלא אם נטל רשות מבית דין (מהרי"ק שורש ק"ע) מי שאמר לחבירו אל תעשה דבר זה בנידוי וזה אומר לו אדרבה אע"פ שעושה שלא כדין מכל מקום נידוי השני גם כן אינו כלום הואיל ולא נידהו סתם רק שאמר לו שאל יעשה הדבר בנידוי (ב"י בשם תשובת ריב"ש)
.

סעיף מ[עריכה]

תלמיד חכם שביזהו רשע עד שנידהו ואמר ליה הרשע אדרבה יכריזו על הרשע שהוא מנודה ויעמוד בנידויו ל' יום ואחר כך יבקש מחילה ברבים כך הורה הרא"ש.

סעיף מא[עריכה]

אח גדול בשנים שביזה לאחיו הקטן בשנים והוא ת"ח ונידה הקטן בשנים לגדול בשנים נידויו נידוי.

סעיף מב[עריכה]

חכם זקן בחכמה או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצינעא וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחים ונשמטים ממנו וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם ואע"פ שנמנים להלקותו אם נתחייב מלקות או מכת מרדות ואי סני שומעניה כגון שמתעסק בספרי אפיקורוס ושותה במיני זמר או שחביריו מתביישין ממנו ושם שמים מתחלל על ידו משמתינן ליה.

סעיף מג[עריכה]

על כ"ד דברים מנדין את האדם ואלו הן:

  1. א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו.
  2. ב' המבזה שליח ב"ד.
  3. ג' הקורא לחבירו עבד.
  4. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא"צ לומר מדברי תורה.
  5. ה' מי ששלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן ולא בא.
  6. ו' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן.
  7. ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק מנדין אותו עד שיסיר הנזק.
  8. ח' המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים אנס מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהאנס לישראל חבירו בעל המצר.
  9. ט' המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבי' אנסין והוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין מנדין אותו עד שישלם.
  10. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנם לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן.
  11. י"א המחלל יום טוב שני של גליות אע"פ שהוא מנהג.
  12. י"ב העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות:
  13. י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי.
  14. י"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ.
  15. ט"ו המביא רבים לידי חילול השם.
  16. ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ.
  17. י"ז המכשיל את העור.
  18. י"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה.
  19. י"ט טבח שיצתה טריפה מתחת ידו.
  20. כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם.
  21. כ"א המקשה עצמו לדעת.
  22. כ"ב המגרש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאן להזקק זה לזה כשיבואו לבית דין מנדין אותם.
  23. כ"ג חכם ששמועתו רעה.
  24. כ"ד המנדה למי שאינו חייב נידוי.
הגה: ואין צריכין לענין נידוי עדות וראיה ברורה אלא אומד הדעת באמתות הדברים שהתובע טוען ברי ואז אפי' אשה אפי' קטן נאמן אם הדעת נותן שאמת הדבר (מהרי"ק שורש ק"כ)
.

סעיף מד[עריכה]

חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף חייב נידוי וכן מי שעובר על נדרו וכל בית דין שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא וכן העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבים נידוי אא"כ יש חבורות בעיר וכן מי שעושה קלים וחמורים או גזירה שוה לעקור דבר מן התורה או שואל דבר שאי אפשר וכן מי שיש לו עירעור על חבירו בדבר אחד ומוסר אותו למלך או לשופט משמתין ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבית דין וכן תלמיד חכם המחזיק במחלוקת כנגד הרבים וכן המורה הוראה במקום רבו.

סעיף מה[עריכה]

צורבא מדרבנן יכול לנדות למי שהפקיר כנגדו ואם דינו פסוק כגון שקראו עבד הוא מנודה לכל ישראל ואם אין דינו פסוק אינו מנודה אלא לקטנים ממנו:

(ואפילו לא ביזהו בפירוש רק שכוון לבזותו לפי אומדנא המוכח) (מהרי"ק ש"א)
.

סעיף מו[עריכה]

ראובן שחייב לשמעון ממון ומסרב מלפרעו אם נידה שמעון לראובן שיפרענו נידויו נידוי.

הגה: וי"א דלא עביד אינש דינא לנפשיה לנדות חבירו על דבר ממון (שם שורש כ"ה בשם מהר"מ וראב"ד) וכן עיקר כ"ש אם חבירו אומר להיות ציית דין (מהרי"ו סימן רכ"ט)
.

סעיף מז[עריכה]

המבזה את החכם אפי' בדברים ואפילו לאחר מיתה אם יש עדים בדבר בית דין מנדין אותו ברבים והם מתירין לו כשיחזור בתשובה אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו

(מיהו אם עשה המוטל עליו ואין החכם רוצה למחול מתירין לו נידויו) (ב"י)

. וכן החכם בעצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באים שלשה ומתירין לו.

הגה: ועיין לעיל סוף סי' רמ"ג (בהג"ה) אם דנין בזמן הזה דין תלמיד חכם. הקורא לחכם מלשין או מסור אין לך ביזוי גדול מזה ומנדין על זה (מהרי"ק שורש ק"פ)
.

סעיף מח[עריכה]

אם נידו לאדם אחד על שעבר עבירה וגזר השר עונש על מי שיחזיק הנידוי חייבים ליכנס בספק עונש כדי להחזיק דתינו אבל אם נידוהו על דברים שבינו לחבירו כגון שהוליכו לערכאות של עובדי כוכבים אין אנו חייבים ליכנס בסכנת העונש.

הגה: וע"ל סי' רכ"ח גם סמ"ז וגם בסי' רל"ב סעיף י"ב אף על פי שחייב אדם למחות בעוברי עבירה וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדין על גופינו ומאודנו (מהרי"ו סימן קנ"ז)
.