סמ"ע על חושן משפט רסב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט רסב |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

בשעת אבידה ובשעת מציאה כו':    ילפינן לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה דבעי' שיהא עליו שם אבידה בשעת אבידתה ושם מציאה עליה בשעת מציאתה ואין נחשב בשם אבידה ומציאה בפחות מש"פ דלאו כלום הוא:

הוזלה אחר המציאה:    כלו' ול"ת כיון דבשעת הכרזה והחזרה אינו שוה פרוטה לא יהא מוטל עליו להכריז קמ"ל כיון דחל עליו החיוב בשעת מציאה תו לא פקע אף שהוזלה:


סעיף ב[עריכה]

שידוע שהן שותפין בה:    פי' שעדיין שותפין בה:

דשמא שותפין הן בו:    אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי' שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי להולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרי לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל א' יאמר אני לא מצאתי' שמא השלישי שהלך אתנו מצאו משא"כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידו לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים דאינו מייאש באבידתו דאף אם יכפרנו זה שהלך אתו ורוצה לישבע שלא מצאו סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת זה שמחזיק הוא באבידתי אשר"י וטור ועד"ר מ"ש מזה:

אפי' בא לידו קודם שנודע:    דלא בידיעתו תליא מילתא כיון דעל כל פנים אין שם אבידה עליה דאין לאחד בו שוה פרוטם:

דלא חיישינן כו':    וסיים בטור לפיכך לא יחזיר אם שותפין הן אין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין וזה שסיים מ"ו רמ"א בס"ד ודוקא ששוה כו' וק"ל:


סעיף ג[עריכה]

סי' במקומו:    ויכריז אבידה פלוני מצאתי וזה יבוא ויאמר במקום פלוני מצאתיו כי שם הנחתיו:

או מחמת כובדו:    פי' והי' נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקל המשא מעליו ואף שודאי לא הרגישו מיד בשעת נפילהו דא"כ היה מגביהו מיד מ"מ מסתמא הרגיש הנפילה סמוך לנפילתו קודם שמצאו זה והגביהו:

כיון שבא לידו קודם יאוש:    והוא שקראו חז"ל יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש ור"ל אף אם היה יודע מנפילתו היה מייאש ממנו מיד מ"מ השתא דלא ידע האובד בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש:


סעיף ד[עריכה]

שנפלה משנים או מג' כו':    כבר כתבתי טעם הדבר ובשנים בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ובשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאין שותפין או אין בו אלא שוה פרוטה אין צריך להחזיר דמסתמא שנים לא מחלו לאחד וכנ"ל:

אפילו אין בו סימן:    דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתו מצאו והן ידעו שממנו נפל:


סעיף ה[עריכה]

שיש זמן רב שנאבד כו':    דקדק לומר שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור דאיכא למימר דדרך הינוח או מטמון בא שמה וכמ"ש בסי' ר"ס מ"ש:


סעיף ו[עריכה]

לפיכך המוצא כו':    האי לפיכך קאי אמ"ש בסעיף ג' דאם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כו' הרי הוא של מוצאו אזה כתב דמה"ט מעות ואינך דקחשיב הן של מוצאו וז"ל הטור מעות אדם ממשמש בכיסו וכן לשונות דארגמן הן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב עליו וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמ' כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סי' מייאש מהן ושגם במקומן אין סי' שכל אלו אין דרך להניח ע"ג קרקע ודרך נפילה באו שמה ואין ידוע מקומן עכ"ל:

ומ"ש וככרות של נחתום:    לאפוקי של בעל הבית שאין א' אופה כמו חבירו ויש לכל בע"ה סי' בלחם אפייתו:


סעיף ז[עריכה]

ואם דרך נפילה הן שלו:    המחבר סתם כדעת הרמב"ם שכתב הטור כן בשמו וטעמו דהני נמי מידי דמיכל הוא וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומה לעיגול דבלה הנ"ל אבל הטור השיג עליו ע"ש בסעיף ט' ובדרישה כתבתי טעמו דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה וליש' ואפיה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו מ"ש שכתבתי שכן דעת התוספות והרא"ש וגם הרמב"ן שכתב ישוב לדעת הרמב"ם והרי"ף הוא עצמו נראה דס"ל כדעת התוס' ומהתימה על מור"ם שלא כתב דעת' לפחות בשם י"א:


סעיף ח[עריכה]

וחתיכת בשר כו'. שיש בהם כו':    פי' כשיש בו סי' דלא בכל חתיכת בשר או דג יש בו סי':


סעיף ט[עריכה]

כריכות קטנות של שבלים בר"ה:    האי ר"ה ל"ד הוא אלא כל שמצאו במקום הליכות בני אדם ר"ה מיקרי וכן מוכח מלשון הטור שכתב בסי"ב ז"ל מצא עמרים קטנים ברה"י כגון בשדה זרוע' אם ניכר כו' עד אבל מצאן בר"ה כו' ש"מ שכל שרה שאינה זרועה ר"ה מיקרי וכן מוכח בסי' ר"ס ס"י ע"ש בפרישה:

שהרי אין בהן סי':    פי' לא מצד עצמן שכולן שוות ולא מצד מקומן מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואינו סומך על מקום הנחתו לבא לומר במקו' זה הנחתיהן משא"כ במצאו ברה"י דסמך על מקום הנחתו:

אם הוא דרך נפילה:    כגון שמצאו מפוזרי' ובאמצע השדה. ודרך הנחה הוא שמונחין יחד מן הצד:

אלומות:    הן כריכות גדולות דאפי' בר"ה במקו' הליכות בני אדם אין דרך בני אדם לזוזן ממקומן:

שיש ברישומן סימן:    פי' כל ב"ה אף שיש לו למכור כמה חביות לכולן יש רשימה אחד במקו' מגופתן אבל אין רשימת חבית של בע"ה זה כמו רשימת חביות של בעל הבית אחר מ"ה אם מצאו קודם שנפתחו האוצרות למכור החביות צריך להכריזו ואם יבא בע"ה ויתן סימן רשימתו מחזירו לו ואין חוששין שמא מכרו ומהלוקח נפל והבע"ה יודע מקדמת דנא סימן רשימתו כיון דעדיין לא הגיע הזמן למכור וכן אם יבא א' ויאמר אני לקחתי מפלוני זה שמצא' וסימן זה יש בו ברשימה מאמינין לו ולא אמרי' דמהמוכר נפל דאם כן איך ידע הוא הסימן ולא חיישינן נמי שמא הוא לקח חביות ממנו וחביתו בידו ומזה ידע סימן חבית של בע"ה וגם אחר קנה מב"ה זה וממנו נפל וזה רמאי הוא ואמר דמידו נפל דכיון דלא הגיע זמן מכירת החביות ולא חיישינן שמכר עוד לאחרים משא"כ אחר שנפתחו האוצרות דאיכא למיחש לשני החששות לכך אין מחזירין אותו לבעה"ב המוכר ולא להלוקח בסי' הרשימה ועפ"ר ודרישה מ"ש עוד מזה:


סעיף י[עריכה]

ציבורי פירות כו':    דאין דרך אדם לדרוס הפירות והוה מקומן סי':


סעיף יא[עריכה]

מעות מפוזרות הרי הן שלו:    דידע בנפילתן מיד כמ"ש בסעיף ו':

צבור מעות כו':    דודאי הניחו שם ויש סימן במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן:


סעיף יב[עריכה]

עשוי' כמגדל:    ל' הטור וכן אם מצא ג' מטבעות מונחי' זו ע"ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן וא"צ שיאמר שעשויין כמגדל עכ"ל ור"ל כיון שמצאן מונחין באופן זה כמגדל ודאי לאו דרך נפילה באה שמה באקראי אלא בדרך הנחה בכוון מ"ה צריך להכריז (אבל שנים מונחי' זה על זה בדרך זה אין מזה ראיה וכמ"ש בסמוך והטעם דלמא איתרמי ונפלו כך) ויכריז מטבעו' מצאתי והוא יאמר סי' מנין ומפני שמיעוט רוב שנים והרי גם הוא הכריז מטבעות מצאתי ל' רבים מ"ה בשנים לא הוה סי' עד שיאמר ג' הן והמחבר העתיק ל' הרמב"ם שסתם ולא פירש דבריו מאי מכריז ומאי סי' נותן בו ועד"ר שם כתבתי דמשמע מדבריו דס"ל דסי' מגדל הוי סימן:

ורובו של עליון ע"ג האמצעי:    בטור מסיק וכתב ז"ל אבל מצא ב' אפי' עשוין כמגדל או אפילו ג' ואין עשוין כמגדל אלא כולן מונחין זה ע"ג זה וכולן שווין ברוחב או שלחופי משלחופי פי' קצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג הקרקע הרי הן שלו עכ"ל:

כשיר:    פי' בעיגול כזה כחצובה הוא כלי שיש לו שלשה רגלים כזה:


סעיף יג[עריכה]

וי"א דנסדק במטבע הוי סי':    הנ"י כ"כ וסיים בטעמו ז"ל שהרי המטבע לענין זה כשאר כל הכלים עכ"ל וכ"כ הרמב"ן הביאו הב"י וכתב ז"ל ואף ע"ג דטעמא הוה משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה ה"ק שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בו והרי הוא כדבר שאין בו סימן הא ל"ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל הרמב"ן ור"ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סימן שינוי אחד מחבירו יש לחשוש משא"כ כשיש סי' מיוחד לאחד שאין לאחרים:


סעיף יד[עריכה]

אין חוששין:    ל' הטור שודאי נתייאש ומה שכובר החול אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרי' עכ"ל ולשון הגמרא הוא שסובר כשם שנפל ממני כך נפל מאחרי' ואולי אמצא אחת מהן:


סעיף טו[עריכה]

ובתוכו מעות:    כלומר דינו כדמסיק בסוף דכתב על כולן יחד דחייב להכריז ומפני שעל האינך אין פלוגתא אלא על אלו השנים מפני שחרס הנמצא בתוך העיגול או ככר ובתוכו מעות ודאי לא הונחו שם בכוון אלא מעצמו נפלו שם אלא שי"א שבע"ה מרגיש אחר נפילתן שבאו שמה ויבא אחר ההכרזה ויתן זה לסי' שהוא שלו ומ"ה קבע מור"ם הגהתו כאן וכתב על אלו השנים די"א דסי' כזה הבא מאליו ודאי לא הוה סימן:

חתיכת בשר משונה בחיתוכו:    בגמרא אמרי' כגון רב הונא דחתכו בתלתא קרנא וחשיב ליה סי' לשלוח ע"י עכו"ם לביתו וכבר כתב רבינו בס"ח דחתיכת בשר דיש בו סי' חייב להכריז וחזר וכתב כאן דשם אהמוציא קאי דחייב להכריזו וכאן אאובדו קאי דמחזירין לו בסי' כזה וחד באידך תליא וגם בטור כתבו ב' פעמים:


סעיף טז[עריכה]

אחת אחת הרי הוא שלו שנים שנים כו':    עד"ר שם הוכחתי דר"ל דאפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה אחת אחת הוי דרך נפילה ואין בו סי' והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחי' זוגות שנים שנים ה"ל סי' הינוח ואפי' לא מצא אלא שני זוגות הוה מניינם סי' דיאמר ארבע מצאת והיו מונחי' זוגות זוגות וה"ה אם מצא ג' מונחי' יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכא סימן במנין ועד"ר שהארכתי בזה:

שמנין סימן:    וכתב בד"מ הטעם דדברי' אלו אינן מצויין אצל בני אדם מ"ה כל שנושא אצלו מאלו הדברי' יודע מנינם משא"כ מטבע וכנ"ל סי"ב לדעת הרמב"ם ע"ש:


סעיף יז[עריכה]

אם צרורי' הם:    פי' שצרורים המעות ומונחין בפני עצמן:

שהקשר סי':    פי' כשהוא קשור בקשר משונה וה"ה מנין המעות הוא סימן אפילו אינו קשור בקשר משונה אלא כיון שעכ"פ צריך לומר שיהיו המעות מונחי' צרורי' דאל"כ אימר דרך נפילה באו שם ונתייאשו הבעלי' מ"ה קאמר דאם צרור בקשר משונה אפילו לית ליה סי' מנין צריך להכריזו:

וה"ה אם התגר עצמו כו':    והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע"פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שיהיה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבע"ה אפילו שהה הרבה צריך להחזיר וכדמסיק:

אם שהו בידו כו':    פי' ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו' דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדו דאם מצאן קודם ששהה בידו כ"כ אזי הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי' אפילו אחר זמן מרובה ומ"ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא ועד"ר.

עבדיו ושפחותיו הכנעניי':    דמה שקנה עבד קנה רבו:


סעיף יט[עריכה]

ואם היו אזנים לכלי:    ל' הטור אוגני':

היה נשאר מהן בתוכו:    בגמ' חילק בין צני ופירי לכובא וכיתנא וכתבו הטור וכתב חילוף פי' דרש"י ור"י ע"ש ובפרישה וכן פסק הרא"ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ם דס"ל דר"פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימה על מור"ם שהשמיטו מלכתוב דעתם בלשון י"א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאורייתא וכמ"ש הרא"ש דאזלי' בו לחומרא:


סעיף כא[עריכה]


(מא) אם כלי - שאז אין שייך בו טביעת עין אפילו לתלמיד חכם, כיון שעדיין לא היה רגיל בו:


(מב) שטבעתו - לשון טביעת עין:


(מג) חייב להכריז - מלשון זה דייק הב"י והכ"מ שחייב להכריז אף במקום שאין ת"ח יושבין, אבל המ"מ פירש דגם הרמב"ם סבירא ליה דאין צריך להכריז כי אם שמצא במקום שהת"ח יושבין, וכן נראה דעת מור"ם שמסיק וכתב ז"ל ודוקא אם מצאו במקום שת"ח מצויים כו' ולא כתבו בלשון פלוגתא. וכ"כ הטור בלא פלוגתא ע"ש שכתב מילתא בטעמא ז"ל המוצא במקום שהת"ח מצויין שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים (פי' ת"ח האובדו) שאומרים (פי' הת"ח האובדו אומר ובסובר בדעתו) שהמוצאו במקום שת"ח מצויים שם חושב שמא מת"ח נפו ומשיבו לו ונוטל ומכריז, עכ"ל:


(מד) או במסכתא - לשון הרמב"ם שם, כיצד היה עוסק במסכת נדה ואמר במקואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו בענין נדה, או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי, או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו, או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה, עכ"ל. ורש"י פירש מסכתא ופוריא ואושפיזא בענין אחר, כתבתיהו בפרישה ע"ש. ובדרישה כתבתי הנ"מ בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ם, דלפירוש הרמב"ם לית בהשינוי צד מצוה אלא מותר לשנות בהן כי הן דרך ארץ לכך כתב בשלשתן ואמר, משא"כ לפירוש רש"י דיש בהן צד מצוה צניעות וענוה. ועוד דלפי הרמב"ם הא דמשנה באושפיזא היינו דוקא בעת שמתאכסן הוא אצל ראובן וירא שגם הוא יתאכסן שם ויהיה טירחא בשניהן אצל בעל הבית אחד, משו"ה משנה וא"ל אצל שמעון אני מתארח ומותר לו לומר כן, שאף אם יתארח השני אצל שמעון לא יהיה לו טירחא להוצאה כי אם באורח אחד וכל אדם מדרכו להכניס אורח, משא"כ לפירש"י דפירש דלא ישבחנו דהוא אסור לפירושו אפילו בשעה שאינו מתארח אצלו, ע"ש מה שכתבתי עוד מזה. ובע"ש כתב ז"ל באושפיזא כיצד שמתארח אצל שמעון ואמר אצל "אחר" כו'. ולשון הרמב"ם שהעתיק המחבר ש"ע ממנו אינו כן, אלא ז"ל, ואמר אצל "ראובן". ואפשר דס"ל לע"ש דצ"ל בשינוי לשון, אצל אחר, ולא שיפרש אותו אחר בשמו דא"כ יטריח על אותו האחר. ובאם כן כונתו דע"ש דבריו לא נהירין לי דאין זה מדרך הלשון, דהא זה שואלו היכן אתה מתארח וצריך להשיבו ע"פ שאלתו לפרש ולומר אצל פלוני, וגם קושיתו מעיקרא ליתא דאין זה טירחא מיקרי לשמעון וכמו שכתבתי וק"ל. ועפ"ר שם כתבתי סימן להתיר שינויים הללו לת"ח, "אלף" פיך לומר איני יודע, ד"אלף" הוא נוטריקון אושפיזא לימוד פוריא, אלף שפירושו לימוד, ר"ל למוד פיך לומר איני יודע כלומר שלא יאמר האמת:


(מה) ושהוא - הוא מימרא דר' יוחנן בפרק אלו קשרים והרי"ף והרא"ש לא כתבוהו שם במקומו וגם הרמב"ם והטור לא כתבוהו, ובדרישה כתבתי טעם להשמטתן אותו, משום דנראה דסתם גמרא דפרק אלו מציאות חולק עליה, דשם לא תלה חזרת אבידה באינו משנה בדיבורו כי אם בהנך תלת, ומשמע דאיירי בכל אבידה אפילו בחלוקו, ור' יוחנן תלה חזרתו בדקדוק הפיכת חלוקו, נהי דר' יוחנן לא איירי אלא בחזרת אבידת חלוקו, מ"מ גם באבידת חלוקו ה"ל להצריך שלא ישנה בדיבורו וכנ"ל:


(מו) וכל - צ"ע אם בזמן הזה ג"כ יש לת"ח דין זה, מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגים בזמן הזה דין ת"ח, לענין ליטרא דדהבא ביו"ד סימן רמ"ג ושל"ד, ולענין היתר נדרים ביחיד ביו"ד ריש סימן רכ"ח, גם לענין לדון יחידי, אם לא דקיבלוהו עלייהו דכה"ג אפילו אינו מומחה דן יחידי כשקיבלוהו כמבואר בחו"מ סימן ג' וכ"ב. ועיין לקמן סימן רפ"ז, מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביח אחד מן הגדולים הנכסים דהשבח לאמצע, ואם הוא ת"ח דתורתו אומנותו לא אמרינן דיטרח ויבטל מלימודו בשביל אחרים אלא השבח לעצמו, שם כתב נמוקי יוסף דאין אותו דין ת"ח נוהג בזמנינו, וב"י הביאו שם וכתב עליו דאין דבריו נראין, וגם בשו"ע לא כתב שם דעת הנמוקי יוסף, אבל בדרכי משה כתב שנראה כדעת הנמוקי יוסף, ובשו"ע סתם ולא כתב מידי ע"ש:


(מז) הוא - ה"ג הוא בחזקה שאינו משנה כי אם בדברים כו':