שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף כד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כד עמוד א

למאי נפקא מינה לאהדורי ליה אבידתא לצורבא מרבנן בטביעות עינא: בגמרא חולין פרק אלו טרפות אמרינן איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו וכתבו התוספות פירוש איזהו תלמיד חכם דמהדרינן ליה אבידתא בטביעות עינא זה הרואה טרפה לעצמו. גליון תוספות.

כפתוהו ואודי: יש מפרשים כפתוהו על העמוד והלקהו בשוטים. ויש מפרשים כפתיה בדברים שנדוהו אם לא יודה האמת. שיטה.

כגון בדי מחטין: פירוש אם הם כל כך חדשים שהעין עדיין לא שבעתן דהדבר ניכר בהם אינו חייב להכריז מפני שהם דקים והם חדשים אין העין שולטת בהם עד אחר זמן.

ומאי בדי שיכי יתדות או מסמרות שתולין בהן המחטין והצינורות. וכן מחרוזות של קרדומות שתולין בהם הקרדומות. הראב"ד.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: ואלו הם כלים חדשים שלא שבעתן העין בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות וכו'. מאי בדי שיכי כלומר: עץ מפוצל שיוצא ממנו ענף ותולין בו הרוכלין מחטין וצינורות. משמע דוקא הני בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות הוא דאין העין מכירן במעט זמן עד לאחר שנתישנו אצלו אבל שאר כלים דלית להו סימן אפילו חדשים אית בהו טביעות עינא במעט זמן והיינו דקתני רישא ומודה רבי שמעון בכלים חדשים ששבעתן העין אבל הרמב"ם כתב שהמוצא כלי חרש וכלי זכוכית וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה אם חדשים הם הרי אלו שלו. ואם ישנים נוטל ומכריז משום תלמיד חכם. ואיני יודע איך יפרש זו הברייתא. עד כאן.

ומודה רבי שמעון בכלים ששבעתן העין: איני יודע מדקאמר מודה אם נחלקו עליו רבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין ורבי שמעון בן אלעזר אינו מודה להם באותן ומודה באלו וטעמא דרבנן דצורבא מרבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין מידק דייק ואית ליה טביעות עינא בגויה. או דילמא לא פליגי רבנן עליה ומאי מודה מודה לגרמיה. משום דבאידך אמר דאינו חייב להכריז באלו מודה. ויש כיוצא בזה מודה בריש פרק המגרש גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי רבי אליעזר. והראשון נראה לי יותר דכולה מתניתין פלוגתא היא וכדדייקינן נמי לעיל לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו' מכלל דתנא קמא סבר אינו חייב להכריז ואמאי דילמא לא פליגי רבנן עליה כדלא פליגי על רבי שמעון בן אלעזר בכלי אנפוריא. הרשב"א ז"ל.

אבל הריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: ומודה רבי שמעון בכלים חדשים. הא לישנא הוה משמע דפליגי עלה רבנן בכלי אנפוריא מדקאמר דמודה להו בכלים ששבעתן העין דאלמא בכלי אנפוריא לא מודה להו. אבל לא משמע כן דהא טעמא דרבי שמעון בן אלעזר בכלי אנפוריא טעמא דמסתבר הוא. והילכך הא דתניא ומודה רבי שמעון היינו דמודה לגרמיה. ודכוותה בריש פרק המגרש. ואף על גב דלעיל אמרינן על מילתא דרבי יהודה מכלל דתנא קמא סבר הרי היא שלו דאלמא תנאי במתניתין מפלג פליגי. התם הוא דכיון דתנא קמא איירי בעגולין וכריכות ופסיק ותני הרי אלו שלה מכלל דלא מפליג במילתא ואפילו יש בתוכן מעות וחרס קאמר. אבל הכא מילתא דרבי שמעון בן אלעזר לא איירי בה תנא קמא והויא כההיא דרבי שמעון בן גמליאל דבשילהי פרק קמא. כן נראה לי. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: ונראה לי דתנא קמא פליג ארבי שמעון בן אלעזר דאפילו כלים חדשים שלא שבעתן העין חייב להכריז משום צורבא מרבנן והלכתא כוותיה דסתמא היא.

אבל הרמב"ם ז"ל כבר כתבנו דעתו שהוא כרבי שמעון בן אלעזר. וכן נראה דעת הריא"ף דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר. עד כאן.

כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז: פירוש משום דמנין הוי סימן וכדפירש רש"י. ואי הכי קשיא לן שמעת מינה מנין הוי סימן והיכי דחינן לה לקמן ואיכא למימר דהתם ממתניתין בעינן למפשטה ולא מברייתא והא ברייתא היא. ומיהו אכתי איכא למידק רב ששת דפשט מנין ממשקל לעיל אמאי לא פשטה מהכא. ואיכא למימר דלאו דוקא דמנין מיהא מצי למשמע מהך ברייתא ואגב מדה נמי אמר מנין דכולהו שמעת מינה.

ולדברי מגיהי ספרים דגורסין דבעו מיניה מנין קשיא. הרמב"ן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: אבל מצאם שנים שנים וכו'. ואם תאמר אמאי לא פריך הכא שמעת מינה מנין הוי סימן כדפרכינן לעיל. יש לומר דדוקא לעיל פרכינן שפיר משום דמספקא ליה לתלמודא אי הוי סימן או לא ולא בעי למפשט ליה ממתניתין דאי הוה משמע ליה לתלמודא דהוי סימן מן המשנה לא הוה ליה לתלמודא לספוקי. אבל מברייתא לא חש למפשט ליה דמשום הכי לא שביק ליה לתלמודא לספוקי דהרבה ברייתות איכא דאין הכל יודעים אותם. עד כאן. ועוד דמאי אולמיה דהאי ברייתא מההיא ברייתא דמשקל דפשיט מיניה לעיל. הרא"ש.

וזה לשון שיטה: והא דקתני בשמצאן אחד אחד פירש רש"י בד אחד ומחרוז אחד אבל מצא שני בדין או שני מחרוזין נוטל ומכריז מחטין או צנורות או קרדומות מצאתי והלה בא ונותן סימן מנין מצאת בדי או מחרוזי שנים או שלשה כמות שהן. אבל כי לא מצא אלא בד ומחרוז אחד אין לומר שיתן סימן מנין כמה מחטים יש בבד וכמה קרדומות במחרוז דאיכא למימר במנינא דשוין. כן נראה לי לדעת רש"י.

אבל רב נתן בעל הערוך ז"ל פירש בשמצא מחט אחד בבד לחוד אבל מצא שני מחטים בבד אחד נוטל ומכריז משום מנין וכן נראין דברי הרמב"ם. ולפירוש זה יש לומר שהוא מכריז כן בד או מחרוז מצאתי והלה בא ונותן סימן מנין שני מחטין יש בו. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ שמצאן אחד אחד. ומנין של כמה מחטים בבד וכמה קרדומות במחרוז לא הוי סימן כגון במניינא דשוים. ע"כ.

שנים שנים חייב להכריז: אינו רצה לומר שיכריז בדים מצאתי דאם כן לא הוי מנין דשנים סימן דהא מיעוט בדים משמע שנים דהכי נמי אמרינן לעיל בשני שטרות דלא הוי מנין סימן שנים מהאי טעמא. אלא רצה לומר שיכריז מצאתי מחטין או קרדומות ובעל האבידה אומר היינו בדין והם שתים. תוספות חיצוניות.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז דמנין הוי סימן דאף על גב דאמרינן דבשתי שטרות לא הוי מנין סימן אלא שלשה. היינו משום דשטרי מכריז דמשמע שנים. אבל הכא מחטים וקרדומות מכריז ולא בדים ומחרוזות. ואם תאמר אם כן לעיל במתניתין מחרוזות של דגים הרי אלו שלו אמאי ליהוי מנין המחרוזות סימן דדגים מכריז.

וכי תימא בשלא מצא אלא מחרוז אחד של דגים ומאי מחרוזות מחרוזות דעלמא. אם כן לקמן גבי צבורי פירות דדייק בגמרא שמעת מינה מנין הוי סימן ומשני תני צבור פירות לישני צבורי דעלמא. וכי תימא דהיינו דקא משני ואינו מגיה המשנה אם כן הוה ליה למידק הכי אמתניתין דמחרוזות ולימא שמעת מינה מנין לא הוי סימן ולידחי תני מחרוז. ויש לומר דמחרוזות של דגים שמצאן בארץ סתמייהו דרך נפילה דאין דרך להניחם על גבי קרקע הילכך לא הוי מנין סימן דאין יודע שנפלו בבת אחת אבל הכא בדרך הינוח אי נמי בשקשורים יחד. עד כאן.

כתוב בתוספות אי נמי מיירי דרך הינוח וכו'. ולמאן דאמר מקום הוי סימן אז מיירי דרך נפילה וכן הך דהכא דאם לא כן אפילו אחד אחד חייב להכריז. גליון.

מאי בדי סיכי: פירוש יתדות שאדם תולה בהם שלא תאמר אין אדם קורא בדי אלא לכלים של בית הבד שעושין בהן שמן אלא כל מידי דתלו ביה מידי אפילו דבר מועט בד מיקרי כי ההיא דאמרינן במסכת סוכה גבי ערבה שנשרו עליה אם נשתייר בה עלה אחד בבד אחד. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הריטב"א: דכל מידי דתלו ביה בד קרו ליה. פירוש דזימנין דקרו ליה בד. ומיהו אשכחן לשון בדים שאינו לשון שיכי כאותה שאמרו גבי הדס היבש שאם נשתיירו בה שלשה בדי עלים כשר שפירושו שנשתיירו בו תלתא בדי של שלשה שלשה עלין שזכר אחת בכל בד ובד וכדפרישנא בדוכתה. ע"כ.

מפני שהבעלים מתייאשים מהן: יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנך אפילו לא נתייאשו נמי דרחמנא אפקריה כדאמרינן לעיל אלא אהנך אחריני קאי. ולי נראה דאין צורך דטעמא נמי דאפקריה רחמנא משום דבעלים מתייאשים מהן לעולם לפי שאבודה ממנו ומכל העולם ומתוך שהוצרך לפרש טעם ייאוש בעלים באותן אחרים כלליה נמי לזוטו של ים דבדידיה נמי שייך בעיקר דמילתא. אי נמי יש לומר דלאו אזוטו של ים ושלוליתו ממש אלא ביכולין להציל על ידי הדחק ואינן רודפין ומצילין וכדלעיל. או אי נמי שהציל קודם בואם בסמוך והבעלים רואים ואינם מרדפים דכיון דברי היזקא מההיא שעתא מייאש אבל מדאורייתא לא שריא אלא לאחר ששטף ונשלל. וצריך עיון. שיטה.

וסרטיא ופלטיא דנקט רבי שמעון בן אלעזר נראה ודאי דבדוקא נקט ומקום שהרבים מצויין שם דקאמר דוגמא דסרטיא ופלטיא קאמר.

ולקמן נמי דקתני מצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם דומיא דבתי כנסיות ובתי מדרשות קאמר. הא במקום שמצויין שם קצת רבים כגון רשות הרבים דעלמא אפילו רבי שמעון מודה דחייב להכריז. דאי לא תימא הכי למה ליה דנקט סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות. ועוד דאם כן תקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן בכללא דכייל רב זביד משמיה דרבא דדמי שיש בו סימן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז וקיימא לן נמי כרבי שמעון בן אלעזר.

וכי תימא דלא קיימא לן כרבי שמעון אלא ברוב גוים דרבא ברוב ישראל זו אינה תורה דאם כן רבא לא הוה שתיק מיניה וכי תימא דרבא ודאי אפילו ברוב גוים אמר וקיימא לן כוותיה ברוב ישראל אבל לא ברוב גוים לא היא חדא דאלו פסיק רבא דלא כרבי שמעון כוותיה עבדינן דבתרא הוא ועוד דהא רבא משמו לקמן דסבירא ליה כרבי שמעון ועוד דאם איתא דרבי שמעון אפילו בכל מקום ששלשה מצויין שם דהיינו רבים קאמר היכי איבעיא להו אי הלכה כרבי שמעון או לא והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כוותיה והיכי שבקינן מתניתין ועבדיה כרבי שמעון דברייתא אלא ודאי אף רבי שמעון נמי לא אמר אלא כעין סרטיא ופלטיא ומשום דמסתבר טעמיה איבעיא להו אי הלכה כוותיה או לא. וכענין שאמרו בנדה פרק המפלת דאמרינן התם הלכה כחכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ופרקינן מהו דתימא הלכה כרבי חנינא משום דמסתבר טעמיה קמשמע לן. ודכוותה נמי אמרינן ביבמות גבי מל ולא טבל.

והא דאמרינן הכא אם תמצא לומר רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה או לא ברוב ישראל ודאי פליגי לפי מה שפירשתי להאי פשיטא להו דפליגי רבנן עליה מדקתני במתניתין בככרות של בעל הבית אפילו ברשות הרבים שהוא חייב להכריז וכן מאלומה דברייתא. אלא מגופה דברייתא דרבי שמעון בן אלעזר דקתני מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים ששבעתן העין מדקתני מודה סתם שמע מינה דפליגי רבנן עליה אפילו בכלים שלא שבעתן העין וכולה ברייתא פלוגתא דרבנן היא וזה סיוע למה שפירשתי למעלה דמאי מודה לרבנן.

והא דקאמרינן לקמן הכא במאי עסקינן שעשאו פונדק לשלשה בני אדם ואמרינן עלה שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל דאלמא משמע דרבי שמעון אפילו במקום שלשה קאמר וכדאמרינן בעלמא רבים שלשה. לא היא דהתם לטעמיה קאמר ליה כלומר לבר קפרא דאמר כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם אלמא בתר רבים אזלינן ומאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא רבי שמעון בן אלעזר אם כן שמעת מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל ואפילו במקום שלשה קאמר והלכה כמותה ופריק כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים ומינייהו נפול. ובתר דפריקנא ומוקימנא שעשאו פונדק לגוים תו לא שמעינן מינה דרבי שמעון אפילו במקום שלשה קאמר אלא דוקא דומיא דסרטיא ופלטיא גדולה.

וכן נראה גם כן מדברי הרי"ף שכתב והלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל לא ברוב ישראל דסוגיין הכי אזלא. ואלו רבי שמעון בכל מקום שרבים ואפילו שלשה מצויין שם קאמר הוה ליה למימר דרבא פליג עליה מיהא ברוב ישראל לפחות. וכל שכן לדברי הראב"ד שפסק כרבי שמות אפילו ברוב ישראל דאלמא לא פליגא עליה דרבא. כן נראה לי. הרשב"א.

והתוספות החיצוניות לקמן תירצה דהא דהמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם דמשמע הא סימטא לא אף על גב דשפיר יש בסימטא שלשה משום דאין שלשה מצויין שם לעולם אבל פונדק מצויין שם שלשה לעולם דהא עשאו פונדק להם. עד כאן.

ובשיטה כתוב נראה לי דהא דקאמר ובכל מקום שהרבים מצויין שם אתא לאתויי רשות הרבים וצידי רשות הרבים ולאפוקי סימטא ומבואות. עד כאן.

כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים דאמרי אבידה דגוי היא. הראב"ד. והקשו בתוספות אם כן מה צריך טעם מפני שהבעלים מתייאשין. ותירצה אפילו יודע ודאי דמישראל נפל קאמר הרי אלו שלו דהמפסיד מתייאש ואומר דגוים שקלו ליה. ויש לפרש דהא דקא מיבעיא ליה כי קאמר רבי שמעון ברוב גוים לא קאי אמקום מציאתה אלא אאותה עיר שנמצא שם אי מיירי בעיר שרובה גוים. והילכך אפילו תימא דבאותה סרטיא ופלטיא לפעמים ימצא שם רוב ישראל כיון דבעיר רוב גוים מתייאש בעל האבידה דאומר שמא רוב גוים נמצאו שם בעת שנאבדה לו אבידתה והיינו דלקמן גבי הא דמייתי מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז וכו' וקאמר נמי מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא רבי שמעון בן אלעזר וכו' וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. או דילמא אפילו ברוב ישראל הואיל ואיכא מיעוט גוים דאמרי דהגוי הוא ואם כן דישראל כיון דשכיחי גוים התם מתייאש ולא אמרה תורה השב אלא במקומות מיוחדין לישראל וכי אמרינן מקום שהרבים מצויין שם אפילו בעיר שכולה ישראל אמר כיון שהוא מקום השוק אי אפשר שלא יכנס גוי שם ולדעת רבנן אפילו ברוב גוים נמי אמרי דמכריז משום ישראל או משום דאין הולכין בממון אחר הרוב או שאין לו חזקה בממון זה. הראב"ד.

מקצת ספרים גרסי פליגי רבנן עליה או לא פליגי אם תמצא לומר פליגי פליגי ברוב גוים או לא פליגי. ולהך גירסא מספקא ליה אי פליגי אפילו ברוב ישראל דאי פשיטא ליה דפליגי ברוב ישראל מאי איכא בין הני תרי בעיי הא ודאי כי קא מיבעיא ליה מעיקרא פליגי רבנן עליה או לא פליגי היינו ברוב גוים דברוב ישראל פשיטא דפליגי. אלא ודאי משמע דמעיקרא מספקא ליה אי פליגי אי לא פליגי כלל אפילו ברוב ישראל ושוב קאמר אם תמצא לומר פליגי דילמא לא פליגי אלא ברוב ישראל.

ואפילו אי לא גרסינן מעיקרא האי בעיא פליגי רבנן וכו' אי גרסינן אם תמצא לומר פליגי פליגי ברוב גוים וכו' משמע דמעיקרא מספקא ליה אי פליגי אי לא מדנקט אם תמצא לומר פליגי וכיון דכן בעל כרחך משמע דמספקא ליה אי פליגי אפילו ברוב ישראל וכדכתיבנא.

ואית ספרים דלא גרסי הכי אלא גרסי אם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה ברוב גוים או לא. ולהך גירסא פשיטא ליה דרבנן פליגי כרוב ישראל וחייב להכריז. וכתבו התוספות דהך גירסא עיקר. אבל בתוספות שאנ"ץ גרס פליגי רבנן עליה או לא פליגי. קשיא לן דמאי קא מבעיא ליה דהא מתניתין דאלו חייב להכריז איירי בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ותירצה דיש לחלק בין רשות הרבים דמתניתין לסרטיא ופלטיא ומקום שהרבים מצויין שם דקאמר רבי שמעון בן אלעזר וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ורש"י ז"ל כתב פליגי עליה בתרווייהו. עד כאן.

ובספרים שלנו גרסינן פליגי רבנן עליה או לא פליגי ואם תמצא לומר ברוב ישראל ודאי פליגי ברוב גוים פליגי או לא פליגי. ומשמע לי דהכי קא מפרש לה הרב ז"ל פליגי רבנן עליה בתרווייהו או לא פליגי עליה כלל דסלקא דעתך דכיון דרבי שמעון בן אלעזר קאמר סתם הרי אלו שלו ולא פירש אי ברוב גוים אי ברוב ישראל משמע דכחדא משוי להו והילכך אי פליגי רבנן עליה פליגי עליה בתרווייהו ואי לא פליגי לא פליגי כלל ואם תמצא לומר דבעל כרחך יש לחלק דברוב ישראל ודאי פליגי וכדקתני במתניתין ואלו חייב להכריז ולא חילק בין רשות היחיד לרשות הרבים וכמו שכתבו התוספות וכדכתבינן פליגי ברוב גוים וכו' ודוחק דנקט באם תמצא לומר חלוקה דלא הוזכרה בבעיא ראשונה.

ומיהו ניחא למאי דפרישנא מאי דקשיא להו לתוספות מהא דלקמן דקאמר לעולם רבנן וכו' מי קתני הרי אלו שלו וכו' (דוק ותשכח) ויש לפרש פליגי רבנן עליה שום פלוגתא או לא פליגי כלל ואם תמצא לומר ודאי דפליגי רבנן עליה והיינו ברוב ישראל אכתי תבעי אי פליגי ברוב גוים.

ורש"י ז"ל לא פירש כן והדין עמו. דוק ותשכח. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

ברוב גוים פליגי או לא פליגי: תימה היאך הוו פליגי ברוב גוים והרי אפילו יודע המוצא דמישראל נפל מכל מקום מתייאשים הבעלים מפני כמה דברים שיחשבו שרוב גוים ימצאה ואפילו ימצא ישראל יחשוב המוצא דמרוב גוים נפל וגבי ניפול הנמצא אזלינן בתר רובא בפרק לא יחפור. ויש לומר דתקנתא הוא דעבוד רבנן גבי מציאה שיכריזו עליה דשמא של ישראל הוא אבל ניפול אין בו סימן ואי אפשר להחזירו לבעלים. הרא"ש ז"ל.

אי במפוזרין מאי איריא וכו': דהא תנן מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואפשר דמאן דמוקי ליה במפוזרין סבר דנקט בתי כנסיות ובתי מדרשות דשכיחי בהו רבנן דמהדרי טפי מדינא לעשות לפנים משורת הדין וסלקא דעתך אמינא דהאי לא מייאש קמשמע לן דלא. הריטב"א.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: הכא במאי עסקינן במפוזרין מפוזרין למה לי רבים מצויין שם. תימה דקארי לה מאי קארי לה. יש לומר דהוה סלקא דעתיה דמפוזרין כשרבים מצויין שם אז אין מנין המעות סימן לפי שהוא חושב שכיון שרבים מצויין שם רבים לקחום אחת הנה ואחת הנה. אבל כשאין רבים מצויין שם הראשון שעבר שם קבצם ולקחם כולם ואם כן אפשר שמנין יהיה סימן. ומקשי ליה דאי מפוזרין כיון שלא באו שם בדרך הנחה הנה יתייאש מהם שיחשוב שנפלו לו אחת הנה ואחת הנה ואפילו אין רבים מצויין שם אפשר שהרבה מצאום ואין מנין סימן בזה. ועוד דבמתניתין תנן מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואפילו ברשות היחיד כל שכן דלא בעינן רבים מצויין שם. כך נזרקה מפי חבורה. עד כאן.

השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דיתבו בהו גוים: קשיא לי אכתי רוב ישראל נינהו ושמע מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל אומר. ויש לי לומר דכיון דגוים יתבי בהו תדיר כרבים נינהו דדרים מחפשין תדיר וממשמשין בכל מה שיש בבית. ואף על גב דאיכא למימר דמרובא ישראל נפול בעלים מתייאשים דמימר אמרי גוים דיתבי התם משכחי ליה דרוב ישראל הנכנסים והיוצאין שם דרך הילוכן ודרך כניסתן אינן מחפשין ואינו מצוי כל כך למצוא מה שבבית. ויתבי בהו גוים גרסינן ולא גרסינן דשכיחי בהו גוים. וכן הגירסא ברוב הספרים ואף על פי שמצאתי קצתן שכתוב בהן דשכיחי בהו גוים. הרשב"א.

ותפשוט מינה דמודו רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים: ואם תאמר לא תפשוט לא הא ולא הא דזיל הכא מדחי וזיל הכא מדחי דהכי נמי אמרינן בכמה דוכתי. יש לומר דמכל מקום תפשוט הא דמיבעיא לן לעיל אי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בין ברוב גוים בין ברוב ישראל דמהכא שמעינן דחד מינייהו מפליג בין ברוב גוים לרוב ישראל. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

וכן פירש הריטב"א דהכי קאמר מכל מקום תפשוט מינה דאו רבנן או רבי שמעון בן גמליאל מפליג בין רוב גוים לרוב ישראל דהא מספקא לן נמי דילמא רבי שמעון בן אלעזר אמר אפילו ברוב ישראל ורבנן פליגי אפילו ברוב גוים ואם כן תפשוט מהכא דהא ליתא. עד כאן.

ואם תאמר מאי קפריך מנלן דמודו דילמא שאני הכא דאיירי דלא ידע ממי נפל ותלינן ברוב גוים אבל ידע דמישראל נפל מנלן דמודו. ויש לומר דהא בהא תליא כיון דאי לא ידעי ממי נפל תלינן ברוב גוים אם כן ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מאן דאשכח תלי ברוב גוים. גליון.

בטמון: וקשה למרי הר"ף ז"ל דאם כן אמאי אמרינן הרי אלו שלו ברוב גוים הא כיון דטמון הוא אם כן לא מייאשי מיניה הבעלים דאמרי מי ימצאם שם. ויש לומר דאייאש משום דפעמים יחפשו שם אנשים שאינם מהוגנים וימצאו אותם ולא יגידו דמשום חששא שמא ימצאו מהוגנים לא אייאש דידע אם ימצאוהו יכריזו והוא יתן בה סימנין. והשתא ניחא שפיר דדוקא ברוב ישראל חייב להכריז דלא מייאש דכיון דרוב ישראל מימר אמר כי נמי ימצאו שאינם מהוגנים מכל מקום יש מהוגנים יראום וימחו בידם אבל ברוב גוים ודאי מייאש דמימר אמר מי ימחה בידם ומשום הכי אמרינן דהן שלו. תלמיד הר"ף.

והריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: בטמון. פירוש ואפילו הכי אם רוב גוים איאושי מייאש וכאבידה מדעת היא שדרך הגוים לחפש באשפות ולגלות הטמון שם. עד כאן.

אי טמון מאי עבידתיה גביה: אפשר לומר דאקשי אפילו ברוב גוים דאין הולכין בממון אחר הרוב. אי נמי יש לומר דלא מקשי אלא לרוב ישראל דכיון דטמון הוא הא לאו תאבד ממנו הוא ואפילו יש בו סימן אינו מחויב ליקח אותה ולהכריז אלא יניחנה במקומה דודאי הינוח הוא וטמונה היא שאין לו לחוש שמא ימצאנה גוי ואפילו ברוב גוים וכל שכן ברוב ישראל.

ומכל מקום אפשר דהני מילי בודאי הינוח דאפילו יש בהם סימן אמרינן מאי עבידתיה גביה שאינו מוזהר וגם כן אין לו ליטלה ולהכריז דשמא לא ידעו הבעלים בהכרזה או שכחו סימניה או שמתו והודיעו ליורשיו ולא הודיעו סימנה וכמה חששות שיש בזה. אבל בספק הינוח בדבר שיש בו סימן היה נראה לי שיכול ליטול ושהוא כמחויב ואם כן היה יכול לתרץ בספק הינוח ובדבר שיש בו סימן כמו שאמר חייב להכריז וצל"כ.

ואפשר לומר דבספק הינוח כיון דאיכא רוב גוים או אפילו ברוב ישראל למאן דאית ליה הכי אין לו ליטול ולהכריז דכיון דעברי רבים הוה ליה כדבר שאין בו סימן במקום דלא שכיחי רבים דלא יטול מהנהו טעמי דהתם דהכא נמי אף על פי שיכריז אפשר שלא יבאו בעלים מטעם דפירש רש"י דכשחזרו למקומה ולא מצאוה נתייאש (ו)כיון דאיכא רבים עוברים ועדיפא מינה דכיון דאיכא רבים לא מנחי כלל אלא טמון ממש ולא אחר הגפה ואחר הדלת הילכך אין שם ספק הינוח דודאי לא מנחי שם בכהאי גוונא דחיישי לרבים העוברים וודאי בנפילה הוה ונתייאשו והיה יכול ליטול ושלא להכריז כלל אלא בטמון ממש הוא דלא מתייאשו אפילו ברוב גוים. שיטה.

דף כד עמוד ב

מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז וכו': פירוש דכיון דרובה גוים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה דאזיל בתר רובא כשאר איסורין ומיהו שלו נמי לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח ולא מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב כההוא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דפליגי בה רב ושמואל. וכההיא דאמרינן לימא רוב נשים בתולות נשאות לענין כתובה. אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא. כדאמרינן בפרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא. אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה. הר"ן.

מי קתני הרי הן שלו: פירוש ואף על גב דאיכא למימר אגב חייב להכריז דרישא נקט אינו חייב בסיפא. ועוד דאי הולכין בממון אחר הרוב ליהוי שלו ואי אין הולכין אמאי אינו חייב להכריז מכל מקום יש לדקדק ולא תפשוט לא הא ולא הא. שיטה.

ויניח פירוש דאינה שלו לגמרי דבעלים לא מייאשו אפילו ברוב גוים ואף אם אינו מכריז מכל מקום כיון שיודעים סימני אבידתן יודעים לחקור ולדרוש על המוצא אם הוא ישראל ואף על גב דלא התירוה לו להשתמש בה בעוד שלא בא ישראל אף על פי שיש רוב גוים דאין הולכין בממון אחר הרוב וכדפירשתי מכל מקום לא הטילו עליו להכריז כיון שהוא זוכה בה אם מגוי נפלה ומאי חזית דדמא דידיה סומק טפי וכל שכן שיש רוב.

ועוד דאפשר לפרש דמאי אינו חייב להכריז אינו רשאי כי שמא אם יכריז יפסידנה מבעליו בהכרזתו לגמרי שיבא הגוי בעקיפין ויטלנה בשום סימן או בחזקה בלא סימן ואף אם יתנו הבעלים סימן יותר ברור או שיבא הגוי קודם הבעלים ישראל כיון דאיכא רוב גוים וכשיבאו הבעלים לא יועיל להם סימנים דכבר היא ביד גוי אבל ברוב ישראל אין לחוש כל כך לכל זה הילכך חייב להכריז. שיטה.

ואיבעית אימא לעולם רבנן וכו': קשיא לי. הא כי מוקמינן לה כרבי שמעון וכשמצאו טמון כי קתני ברוב גוים אינו חייב להכריז לאו משום דמייאש הוא דהא טמון הוא וליכא ייאוש אלא משום דתלי לה דגוי הוא ואם כן אם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר דהא ליכא ייאוש ואם כן לעיל נמי הוה ליה למימר מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. נראה לי דלעיל כיון דתלינן לה ברוב גוים ואזיל רבי שמעון בתר רובא הרי היא שלו לגמרי אלא שאם בא ישראל ונתן סימניהם חייב להחזיר אבל השתא שאינה שלו כלל דרבנן לא אזלי בהא מילתא בתר רובא דכי היכי דאמרי דלא מתייאש משום רובא גוים הכי נמי לא אזלי בתר רובא למיתלי שנאבדה מגוי ואם כן חייב להניחה אצלו אלא שכיון שיש רוב גוים לא נחייבהו לטרוח בהשבתה ולהכריז. ואפשר דמאי דסבירי להו לרבנן בהא מילתא דלא אזלינן בתר רובא לתלותה בגוי הוי מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. כמו שכתוב בחידושין. הריצב"ש.

מצא בה חבית של יין וכו': אין להקשות נימא הוא הדין ברוב ישראל אלא נקט רוב גוים לאשמועינן דאסורה בהנאה. דיש לומר אם כן לימא איפכא אסורה בהנאה ומותרת משום מציאה דלימא החידוש תמילה וסיפא אגב רישא. גליון.

כמאן כרבי שמעון בן אלעזר ושמעת מינה וכו': ואם תאמר ומנא ליה דרבי שמעון בן אלעזר היא דילמא רבנן היא ולא פליגי עליה ברוב גוים. ויש לומר היינו דקא מתרץ בתר הכי רב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואיהו סבר כוותייהו דאי לא תימא הכי רב אסי דאמר כמאן. הריצב"ש.

אמר רב אשי לקנקנה: קשיא לי ולימא מאי מותרת משום מציאה לכשיבא ישראל ויתן סימניה. וליתא דכשהיא אסורה בהנאה דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה. הרשב"א.

והא זוטו של ים הוא: פירוש והא כזוטו של ים הוא שכבר נתייאש מהן כי מי יעלה בדעתו שתעלה מציאה מקרקע הנהר. הראב"ד.

שאני נהר בירן דמיתקיל וצריך לסלקו ולחפרה ומי שנפל ממנו אינו מתייאש אמרן כשיחפרו אותו אז ימצא ויש לי בו סימן הראב"ד.

שאני נהר בירן דישראל סכרי לה וישראל כרו לה: פירוש וכיון דכן לא מייאש מיניה בעל אבידה כיון דאית ליה סימנא דהא ידע דישראל משכחי ליה ויהבי ליה בסימניו. ויש גורסים והיא גירסת רש"י כיון דישראל סכרו לה וישראל כרו לה אימר מישראל נפיל ולא מייאש. פירוש דאף על גב דאמרינן אימר מישראל נפל ולא אמרינן שיהא של מוצאו ומיהו אינו חייב להכריז דאפשר דהוה ליה של גוי ואם כן יניחוה במקומה וכדאמרינן לעיל מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. וכן פירש רש"י דוק בפירושיו ותשכח. והגירסא הראשונה יותר נכונה.

כתבו בתוספות מהא שמעינן שאותם ספרים שגונבים גנבים מיהודים ומוכרים לישראל אחר שיש לי להחזירם לבעלים בדמים שנתו דלא מתייאשי מינייהו כיון דידעי שסופן לבא ליד ישראל שכל דבר שסופו לבא ליד ישראל לא מייאשי ומכל מקום נותן הוא דמים מפני תקנת השוק שלא ימנעו מליקח מן הגנבים וישתקעו ברשותם. הריטב"א.

ובתשובת שאלה להרמב"ם כתוב וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. שאלת מי שקנו מן השוללים ספרי קדש לקצת בתי כנסיות שבמדינות אם נאמר שקנה או אם נכפהו על לקיחתו ממנו ואם נאמר שילקח ממנו בעל כרחו אם ינתן לו הסך שקנהו בו ואם יחזיר לאותו בית כנסת עצמה או לזולתו. תשובה אם ביזה זו היתה במצות המלך קנה ובטל דין הקדש ואפילו כלי המקדש כשנשללו בטלה קדושתן אמרו ובאו בה פריצים וחללוה. אמנם אם שללו בלי רשות המלך או נגנבו ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזור זה הספר למקומו כדין מי שנתברר לנו בו שנגנבו לו כליו וספריו. וכתב משמע עד כאן. ומה שכתב אמרו ובאו בה פריצים וחללוה הוא בעבודה זרה פרק רבי ישמעאל (דף נב) ועיין לעיל בדבור המתחיל לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן.

וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש כתב בתשובות שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקין מלשון ערבי. ראובן היה לו בבית שמעון מטלטלין וספרים ויצא איש אחד מאת המלך על שמעון ובזזו כל נכסיו ולא הניח לו כלום ולקח המלך את כל הבזה בכללה ומכרה וקנו ממנה יהודים וגוים ברשות המלך ונמכר בכללה כל מה שהיה לראובן בבית שמעון. יודיענו אם יש לראובן לחזור וליקח הספרים שקנו בני אדם ואם יחזור ללקחם אם יש לו לפרוע מה שנתן הקונה בהן הואיל וקנה אותן ברשות המלך ומי שמכר או נתן מהם מה דינו. והיו בכלל הספרים קונטרסים ומי שקנה אותם תפרן יודיענו אם שינוי מעשה כזה מועיל בהן ואם דין המטלטלין שנמכרה כדין הספרים. וקצת מהספרים באו ליד אדם אחד בתורת ירושה. יבאר לנו כל זה ביאור שלם.

תשובה אמנם הספרים אין לומר בהם חזקה שבעליהם נתייאשו מהן אלא אם כן העידו שני עדים ששמעו ממנו זה בפירוש וכל עוד שלא זכר זה בפירוש אין לנו לדון שנתיאש מהן אף על פי שהיה הדבר במאמר המלך שאין מוחה בידו ואין מבטל גזירתה לפי שהספרים אינם ראוים כי אם ליהודים ואין להם מכירה כי אם להם ודנין שבעליהן היה סומך שאם באו ליד ישראל יברר שהן שלו ויוציאם מידו והואיל ואין אנו מחזיקין אותו שנתיאש מהן אם כן יכול הוא להוציאם ממי שקנה אותם מהמלך ואם מי שקנה אותם מכרם או נתנם לאחר יוציא אותם ממנה ואין ראובן חייב לפרוע לקונה מה שנתן בהם הואיל וידע הקונה שהמלך גזלם ומכרם וכבר אמרו גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק אף על פי שאפשר להיות שיהיה אותו הדבר שלו ואינו גנוב וכל שכן ספרים אלה שכבר ידע הקונה אותם שאינם של המלך אבל גזלם ומכרם שורת הדין שלא נחייב את ראובן לתת לקונה אותם מה שנתן בהם ומה שהיה הקונה אותם אנוס מאת המלך בקנייתם אין זה מעלה ומוריד לענין הדין הואיל ואנו מדמים במה שהכריחו המלך לקנותם כאלו גזל ממנו אותו סך שנתן לו בהן.

ולענין הקונטרסים שתפרן אין בתפירה כלום לענין הדין ושורת הדין שיחזיר הקונטרסים לבעליהן כמו שאמרנו ואם ישרה בעיני ראובן תפירתם יתן לו מה שהוציא בהן ואם לאו יסיר את העור מעליהן ולוקח קונטרסיו מבלי תפירה. זהו דין הספרים.

אבל דין שאר המטלטלין הואיל והן ראוין לגוים כמו שהן ראוין לישראל והיה אפשר למלך לעכב אותם לעצמו או למכור אותם לגוי ואין מוחה ביד המלך כדי שיקוה הנגזל לקבול עליו בפניה חזקה שנתיאש מהם אלא אם כן העידו לו עדים שאמר לפניהם הוו עלי עדים שאני מצפה לגבותם והיותי בלתי מתיאש מהן וכל זמן שאין לו עדים בזה חזקתו שנתיאש מהן ואין לו לחזור מהן כלום וכל שכן אם כבר נפטר הקונה וירש אותם ממנו היורש שיש לנו לטעון לו ולומר אולי ראובן זה נתנם למורישו כמו שאמרו זאת אומרת טוענין ליורש וללוקח ומה שנמצא מספרים אצל היורש אם בררו הבעלים שעקרם שהם לו יוציא אותם מאצלו שאין אומרים טוענין ליורש אלא בדבר שתועיל בו חזקה והספרים אין חזקה מועלת בהן להיות מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכך הדין. עד כאן.

והא רובא גוים נינהו וכו': קשיא לי אפילו תימא אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב גוים אכתי קשיא מאי דאמר ליה רב יהודה זיל אכריז דלעיל אסיקנא דלרבנן אינו חייב להכריז ויניח. יש לומר דהאי והא רובא נינהו לאו תלמודא קאמר לה אלא ההוא גברא אקשי ליה לרב יהודה הכי והוה מהדר דלהוי שלו ובין יכריז ובין יניח לא נפקא ליה מידי לההוא גברא. הריצב"ש.

בשוקא דבי דייסא: פשיטא ליה דשוקא דבי דייסא ושוקא דרבנן רוב גוים הוו הילכך לא דייק מינייהו כדדייק מאחריני. הרא"ש.

מצא כאן ארנקי מהו וכו'. בא ישראל ונתן וכו' אמר ליה תרתי וכו': קשיא לי כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו כי אמר לו הרי הוא שלו מאי קמהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימנים מהו לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימנים מהו ניחא דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו ומר שמואל אהדר ליה תרתי הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימנים חייב להחזיר ולא גרסינן מהו אלא שבכל הספרים מצאתי מהו. וצריך לזה עיון. הרשב"א.

והרא"ש כתב דהכי גרסינן תרתי ותלמודא קא בעי לה ולא גרסינן אמר ליה תרתי שאם נראה לו פשוט שאינו חייב להחזיר אם כן למה שאל לו אלא הוא היה סבור שמא אף על פי שאינו חייב להכריז אם בא ישראל ונתן סימן חייב להכריז. עד כאן.

והריטב"א תירץ וזה לשונו: ומסתבר דרב יהודה דהדר בעי משמואל אם בא ישראל ונתן סימנים אם הוא חייב להחזיר לפנים משורת הדין ומשום דאהדר ליה חייב להחזיר קא סלקא דעתיה דרב יהודה מן הדין קאמר ולהכי פריך ליה תרתין ואהדר ליה דחייב במדת חסידות קאמר. עד כאן.

לבתר תריסר ירחי שתא וכו': פירוש שראה אותם בתחילת השנה וראה אותם שם בסוף השנה ובודאי יאוש היה בהם ואפילו הכי החזירם. הראב"ד. ויש רמז לדבר שהבעלים מתייאשים אחר י"ב חודש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד וגזרו על המת שישתכח מן הלב לבתר תריסר ירחי שתא ומקיש כלי אובד למת מה מת מייאש לבתר תריסר ירחי שתא אף כלי אובד כן. תוספות חיצוניות. וכן כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אומר הר"י ששמע משום דבפרק הרואה אמרינן הרואה את חברו לאחר י"ב חודש מברך שהחיינו ומפיק מכלי אובד משום דכלי אובד הוי יאוש אחר י"ב חדש כדפירש בקונטרס. עד כאן.

ואמרי לה בשוקא דרבנן: פירוש שהיו מצויין שם החכמים ומיהו רובא גוים נינהו. הריצב"ש.

נעשה כצווח על ביתו שנפל וכו': למי שאינו כל כך אדם חשוב דלא מחייבינן ליה לעשות לפנים משורת הדין. ה"ר יהונתן.

והאמר רב בשר וכו': נראה לי דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר כאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר אלא לרב דאמר אסור מאי. ויש כיוצא בזה בתלמוד הרבה ששואל להדיא על סברת מי שאין הלכה כמותה ואחד מהן בריש פרק האשה שנתארמלה וליזיל בתר רובא ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. הרשב"א. ועיין בהר"ן שעל ההלכות פרק גיד הנשה (דף תשי"א ע"א).

ולענין פסק הלכה כתב הרי"ף דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל לא ברוב ישראל והכין משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב דהא רב אסי הכין אית ליה בחבית שנמצאת בעיר שרובה גוים (ורב) אביי ורבא הכין אמרי. אבל הראב"ד כתב דממעשה דפרגיות איכא למשמע דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל דהכא ליכא למימר רוב גוים ורוב טבחי ישראל שאין טבחות לעופות כל איש שוחט לעצמו ואוכל גוים וישראל. ואינו מחוור בעיני דאם כן הוה להו למידק מינה הכין בגמרא ולימא שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל כדדייקי בעובדא דגדי שחוט.

אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב גוים ורוב ציידי ישראל דדרכן של ציידין לשחוט כדי שלא יברחו ממנה ומשום הכי לא דקו עלה לימא הלכה כרבי שמעון אפילו רוב ישראל דמדדייקינן הכי בגדי שחוט ודחינן ברוב טבחי ישראל מידע ידע דבהא נמי אפשר לוקמה נמי בהכי ואפשר נמי דלא שרו לרבי אמי אלא משום מציאה אבל לא משום שחיטה ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכי משום דאמרינן בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כרבי חנניא.

והראשון נראה לי יותר דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך. אפילו באכילה משמע. הרשב"א והר"ן.

רבי אמי אשכח פרגיות וכו'. אתא לקמיה דרב אסי: גדול ממנו היה ובכל דוכתא מזכיר רבי אמי לפני רב אסי ובהניזקין גבי ההוא דאמר ליה טהרות שעשיתי עמך וכו' אתא לקמיה דרבי אמי ואמר ליה שורת הדין וכו' ואמר ליה רב אסי רבי אתה אומר כן. ומיהו יש ספרים דגרסי רבי אבא בשמעתין ואפשר דרבי אבא היה גדול מרבי אמי דבפרק כל הנשבעין גבי חזרה שבועה למקומה אמרינן להיכן חזרה אמר רבי אמי רבותינו שבארץ ישראל אמרו וכו' ומפרש התם רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא. ומיהה בההיא שמעתא גופה קאמר דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא קמיה משמע שלא היה חשוב כמוהו ולפני רבי אמי בא לדין דקאמר היכי לידיינוה דייני להאי דינא. תוספות שאנץ.

מתניתין: ואלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי מעות בכיס וכו': פירוש וכיון שיש סימן בכלי או בכיס מחזיר הכל דחמור בסימני אוכף מהדרינן כדאמרינן לקמן. ולמאי דקיימא לן דמקום הוי סימן מהדרינן נמי בסימן מקום כל היכא דלא הוי רקתא דנהרא. צבורי פירות וצבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זה הא נמי אמרינן בגמרא דמהדרינן בסימן מקום או כסימן מנין והא ודאי לא אתא בדרך נפילה דאם כן לא הוי מנין סימן דמהיכן הוא יודע שכולם נפלו לו במקום אחד גם אי אפשר לתת להם מקום מסויים דמהיכן הוא יודע היכן נפלו לו אלא דבפירות דיקירי אפשר דארגיש בהו וידע בדרך כלל שנפלו לו במקום ידוע אבל אי אפשר לסיים מקום וכיון דכן על כרחך הא דנוטל ומכריז משום הנחה דאמרינן שמא הניחן שם ושכחן וכגון שנמצא במקום שאין משתמר דליכא בהא לא משום ספק הינוח ולא משום ודאי הינוח וכדכתיבנא לעיל. והא דקתני צבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זו בגמרא מוכח בהדיא דכולה חדא היא וכולה מילתא תליא בשלשה מטבעות זו על גב זו דבלאו הכי צבורין לא היו כלום ובדין הוא דלא הוה ליה למתני אלא ג' מטבעות זו על גב זה והא דקתני צבורי מעות אגב צבורי פירות נקט ליה אי נמי לאשמועינן דאף על גב דאשכח צבורי מעות אי לאו דהוי זו על גב זו לא היה נוטל ומכריז. הריטב"א.

כתוב בשיטה וזה לשונו: ואיכא למידק אמתניתין דקתני צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות ברשות הרבים הא ברגלי אדם ובהמה מיבדרן וליכא סימן בהו לא מנין ולא מקום. וראיתי להראב"ד דכתב הכי צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות ברשות היחיד אי נמי ברשות הרבים כגון שנמצאו בגומא אי נמי בסימטא שאין נדרסין והן דרך הנחה ולרבה מכריז מנין ולרבא מכריז אף משום מקום. עד כאן. והרמב"ן כתב דצבורי פירות אין מעבירין על האוכלין ובאתרא דלא שכימי בהמה וכלבים וגוים מנחשי לכשפים.

וצבורי מעות אגב דחשיבי וחביבי לאינשי מאן דחזו להו ראשון שקיל להו. עד כאן משיטה.