משנה בבא מציעא א ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק א · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מצא אגרות שום ואגרות לט מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין, וכל מעשה בית דיןמא, הרי זה יחזיר.

מצא בחפיסה או בדלוסקמא, תכריך של שטרות, או אגודה של שטרות, הרי זה יחזיר.

וכמה אגודה מו של שטרות, שלשה קשורין זה בזה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אחד הלוה משלשה, יחזיר ללוה, שלשה הלווין מאחד, יחזיר למלוהמח.

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו, יהא מונח עד שיבוא אליהו.

אם יש עמהן סימפונות, יעשה מה שבסימפונות.

נוסח הרמב"ם

מצא איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר מצא בחפיסה או בגלוסקמא תכריך של שטרות ואגודה של שטרות הרי זה יחזיר כמה היא אגודה של שטרות שלשה קשורים זה בזה רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד לווה משלשה יחזיר ללווה שלשה לווין מאחד יחזיר למלווה מצא שטר בין שטרותיו ואינו ידוע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אלייהו אם יש עמהם סימפון יעשה מה שבסימפון.

פירוש הרמב"ם

מצא אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה כו': אגרות שום שטרי השומות וזה כי בעל חוב צריך שומא והכרזה ואותה שעה ירד בקרקע הלוה במקום ששמו לו שהוא כשיעור מה שיש לו אצלו אחר ההכרזה כמו שיתבאר: ואגרות מזון רצה לומר מזון האשה והבנים שכתבו להם הדיינים הורדה בקרקע שימכרו אותו למזונות כמו שיתבאר בכתובות: ושטרי ברורין הם שטרי ברירה כשמסכימין הבעלי דינים על הדיינים שידונו ביניהם איזה תביעה שתהיה כמו שיתבאר בסנהדרין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד: ותכריך של שטרות הוא שלש שטרות כרוכות קצתם בקצתם או יותר מזה: ואגודה הוא שלש שטרות או יותר קשורות כולם אגודה אחת: רבן שמעון ב"ג אומר אחד לוה משלשה יחזיר ללוה ובלבד שיהיו השלש שטרות מקויימים בבית דין אבל אם אינם מקויימים לא יחזיר אותם לשום אדם לפי שיש לומר שמא כל אחד מהם הביא שטרו לבית דין לקיימו ונתקבצו כולם ביד הדיין או שלוחו ונפלו מידו ומצא אותם אותו שהחובות השלשה עליו וכמו כן אמר שלשה לוין מאחד יחזיר למלוה ובלבד שיהיו כתיבתן שונות אבל אם היו מכתיבת איש אחד יש לנו לומר מיד הסופר נפלו לא מיד בעל חוב: וסמפון דברים כתובים בפתקא בכלל השטרות יעשו באותן השטרות מה שכתוב באותו הפתקא הנמצאת עם השטרות ובלבד שיהו אלו השטרות בין שטרות קרועים או שנמצאו עם השטרות ביד שליש שאם לא תהיה אותה פתקא קשורה עם השטרות יעשו כפי מה שכתוב בה לפי שהיא ביד שליש והשטרות גם כן ביד שליש והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אגרות שום - ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו לח:

ואגרות מזון - שקבל עליו לזון את בת אשתו. פירוש אחר, שימכרו מקרקע הבעל למזון האשה והבנות מ:

ומיאונין - שכותבים בשטר בפנינו מיאנה פלונית בפלוני בעלה. ובקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאינה צריכה גט:

שטרי בירורין - זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם:

מצא - שטרות:

בחפיסה - חמת של עור קטנה:

בדלוסקמא - בלי עור שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישם שלא יצטיכו לחפש אחריהם:

תכריר של שטרות - שלשה שטדות או יותר כרוכין זה בזה מב:

אגודה - מושכבים וה על זה, ארבו של זה על ארכו של זה מג:

הרי זה יחזיר - דדבו' שיש בו סימן הוא, שהבלי סימן בשיאמרו הבעלים בבלי פלוני מצאת אותם מד. ובן תכריך ואגודה מה סימן הוא:

אחד הלוה משלשה - אם שלשה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלשה בני אדם. יחזירם המוצא ללוה, דודאי מידו נפלו, שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד. ודוקא שהשטרות מקוימים בבית דין. אבל אם אינם מקוימים חיישינן דלמא לקיימינהו הוליכום שלשה המלוים אצל סופר הדיינים ונפלו מיד הסופר מז. ואין לחוש שמא לאחר שקיימו אותם נפלו מיד הסופר, דלא משהי איניש קיומיה בידא דספרא. ואם שלשה לוים הם, שלוו מאדם אחד. יחזירם המוצא למלוה שהדבר ידוע שממנו נפלו. ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד, חיישינן שמא מיד הסופר נפלו ולא לוו מעולם, ולפיכך לא יחזיר מט:

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו - אצלו. אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה, או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם:

יהא מונח - בידו, ולא יחזיר לא לזה ולא לזה:

אם יש עמהן סמפונות - המוצא בין שטרותיו שובר נ שנכתב על אחד משטרותיו:

יעשה מה שבסמפון - והשטר בחזקת פרוע. ואע"פ שהיה ראוי לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה ולא ביד המלוה, אמרינן האמינו הלוה למלוה. ואמר למחר תנהו לי ושכח. והוא שמצא המלוה השטר הזה שנכתב עליו השובר, בין השטרות קרועים, אע"פ שלא נקרע:

פירוש תוספות יום טוב

אגרות שום. כתב הר"ב ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו. וכן ל' רש"י ומסיים בה דליכא למיחש לשמא נמלך. דהא ב"ד לא כתבום אלא בדבר מקוים. ולפרעון לא שייך בהו. ואפילו למאן דאמר שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה. ע"כ. כבר כתבתי במשנה ג' פ"ג דמועד קטן. דאגרות שום היינו שכתוב בהן שהורידו המלוה לנכסי לוה. ושקרעו שט"ח. והוי הך שומא כשטר מכר על הקרקע. ואי בעי לוה למהדר ליה קרקעו בשומא ששמוה איבעי ליה למקרעיה לשטריה. אי נמי למכתב שטרא אחרינא עלויה. דמכירה מעליא היא השומא. אלא דרבנן אמרי דמשום ועשית הישר והטוב דתהדר. הלכך איבעי למכתב שטר זביני. ולא היה לזה לתת המעות עד שיתן לו השטר שומא. ואי משתמיט לומר למחר אתן לך היה לו לתבוע שטר זביני. אבל גבי שטר חוב לא יחזיר דאפשר דפרעיה ואשתמוטי קא משתמיט דאמר ליתא גבאי למחר יהבינא לך [דהא חזינן במתניתין דיעשה מה שבסמפונות לפי שאפשר שהאמין הלוה למלוה על השובר. שמעינן דדרך הוא שיאמין הלוה למלוה בשובר הלכך כי היכי דהתם כשנמצא בין שטרות הקרועים יעשה מה שבסמפונות אע"פ שהכל ביד המלוה עצמו. הכא נמי דאיתרע בנפילה ולא נמצא ביד המלוה חיישינן שפרע והאמין על השובר. כך נ"ל] אי נמי מעכבו משום פשיטי דספרי. גמרא דף ט"ז:

אגרות שום ואגרות מזון. רגיל ר"ת לומר מדלא קאמר שטרי שום שטרי מזון. כדאמרינן שטרי חליצה ומיאונין. שטרי בירורין. נראה לו דקרי אגרת מה שבית דין שבמקום זה שולחין אגרות לב"ד אחר לשום ולמזון פלוני. תוספות פי"א דכתובות דף ק' ע"ב. ונראה לי דלפירוש שכתב הר"ב באגרות מזון שקבל עליו לזון וכו' דקרי ליה אגרת לפי שרגילים לפרסם זה לרבים שהוא חשיבות לו שמוותר לזון וכו':

ואגרות מזון. כתב הר"ב [בל"א] שימכרו מקרקע וכו' וז"ל הרמב"ם שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותה למזונות:

ושטרי בירורין. כתב הר"ב זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם ועיין מ"ש במ"ד פרק בתרא דב"ב:

וכל מעשה ב"ד. מפרש בגמרא דף ט"ז כגון שטרי חלטאתה שמחליטין נכסי לוה למלוה כשאין הלוה בפנינו. דאי הוא בפנינו. היינו אגרת שום דרישא. כ"כ מהר"ר ואלק בשם בעל התרומות:

מצא בחפיסה או בדלוסקמא וכו' הרי זה יחזיר. כתב הר"ב שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם. כ"כ רש"י. ולדבריהם אין דרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא. ולפיכך הוה כלי סימן. ולא דמי למשנה ב' פ"ב דמצאו בכלי שפירשו דכלי יש בו סימן. אבל לדברי התוספות שכתבתי במ"ג פ"ג דגיטין דדרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא כתבו דמיירי הכא שנותן בכלי עצמו סימן. וכתבו עוד התוספות ולא חיישינן לשאלה. [כדחיישינן במ"ג פרק בתרא דיבמות] דהתם איסור אשת איש. והכא ממונא. וכ"כ בגיטין דף כ"ח. ונ"י כתב אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מינייהו שכל אחד מהן בקי בהם:

תכריך של שטרות או אגודה של שטרות. כתב הר"ב תכריך כרוכין זה בזה כלומר שכורך שטר וקופלו בעצמו. ואחר כך כורכו בתוך שטר אחר. וכן השנים בשלישי. ואגודה כתב מושכבים זה על זה. ארכו של זה על ארכו של זה. כלומר שהשכיב שלשה שטרות זה על זה וכרכן ביחד. ולפיכך כשכרכן באופן זה אי אפשר שישמט אחד מחבירו לכך קורא אגודה. מה שאין כן בתכריך שיוכל להשמט איזה שירצה ולקחתו מהכריכה. ומה שכתב הר"ב שלשה שטרות וכו'. הכי איתא בברייתא ומתניתין מפרשא אגודה דסיימה בה. והוא הדין תכריך. וכתב נ"י וז"ל תכריך וכו' לא קאי למצוא בחפיסה. דהכא משום סימן הכרך ואגודה עם סימן המנין. ומשום הכי אמרינן דתלתא יחזיר. ולא תרי. דכיון דשטרי מכריז [ועיין מ"ש במשנה ב' פ' דלקמן] תרי לא הוי סימן. דמיעוט שטרות תרי. ומנינא לא הוי סימן וכדאמר בגמרא וזה [צריך] שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו כך. וכדפירש רש"י ז"ל ע"כ. וצריך עיון על הר"ב שכתב דתכריך ואגודה סימן הוא דאי הכי תלתא למה לי. וכן פירש הר"ב עצמו בפירושו מ"ב פרק דלקמן ג' מטבעות וכו' אומר כך וכך היו. ומונחים זה על זה ע"כ. אבל קשה דבצבורי פירות מפרש דמנין הוי סימן. ואם כן כריכה למה לי. והרא"ש כתב מנין סימן. והא דבעינן תכריך ואגודה. היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפיל אהדדי ומתיאש כי לא יכול ליתן סימן במנין. ע"כ. ומיהו הכא כשכל השטרות הן של מלוה ולוה אחד ולפיכך יש לחוש בכל אחד שכרכן. וכתב נמוקי יוסף דדוקא כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולים להתפרד. דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן כדתנן בריש פרק דלקמן:

יחזיר ללוה. כתב הר"ב ודוקא שהשטרות מקוימים וכו'. אבל אם אינם מקוימים וכו' ונפלו מיד הסופר [ע"כ] ויתן למי שנותן בהם סימן. הרמב"ם סוף הלכות אבידה ) ובר"פ דלקמן מפורש על איזה סימן מחזירין אבדה:

יחזיר למלוה. דלוה לא מקיים שטריה הלכך ליכא למיחש דלמא לקייומינהו אזול. גמרא. ומה שכתב הר"ב ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד וכו'. לא יחזיר. כלומר אלא למי שנותן בהן סימן:

טיבו. מפורש במשנה ח' פ"ק דכתובות:

אם יש עמהן סמפונות. [כתב הר"ב] המוצא בין שטרותיו וכו' רש"י):

סמפונות כתב הר"ב שובר וכו'. וזה לשון רש"י בגמרא. סמפון שובר המבטל שטר. וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון (שלו). כדאמר [בכתובות דף נ"ז] גבי קדושי אשה. ומכירת עבד. שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח. ע"כ. וכתבו התוספות דביד המלוה קרוי סמפון. וביד הלוה קרוי שובר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לח) (על הברטנורא) דליכא למיחש לשמא נמלך דהא ב"ד לא כתבום אלא בדבר מקוים. ולפרעון לא שייך בתו. רש"י. ועתוי"ט:

(לט) (על המשנה) אגרות כו'. מדלא קאמר שטרי בו' נ"ל דקרי ליה אגרת מה שב"ד שבמקום זה שולחין אגרותיו לב"ד אחר לשום ולמזון פלוני. תוספ'. ועתוי"ט:

(מ) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותה למזונות.:

(מא) (על המשנה) וכל כו'. מפרש בגמרא כגון שטרי חלטאתה שמחליטין נכסי לוה למלוה כשאין הלוה בפנינו. דאי הוה בפנינו היינו אגרת שום דרישא. סמ"ע:

(מב) (על הברטנורא) כלומר שכורך שטר וקופלו בעצמו. ואח"כ כורכו בתוך שטר אחר. ובן השנים בשלישי:

(מג) (על הברטנורא) כלומר שהשכיב ג' שטרות זה על זה וכרכן ביחד ולפיכך כשכרכן באופן זה אי אפשר שישמט אחד מחבירו לכך קורא אותה אגודה. ועתוי"ט:

(מד) (על הברטנורא) רש"י. ולדבריהם אין דרך להניח שטרות בחפיסה וכו' ולפיכך הוי כלי סימן. ולא דמי למ"ב פ"ב דפירשו דכלי יש בו סימן. אבל לדברי התוספת דדרך להניח שטרות בחפיסה מיירי הכא שנותן בכלי סימן. ונ"י כתב: אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מנייהו שכ"א מהן בקי בהם:

(מה) (על הברטנורא) צ"ע, דאי הכי שלשה למה לי. והנ"י כתב, סימן הכרך עם סימן המנין כו' וכ"פ הר"ב עצמו פ"ב מ"ב כו'. ובצבור פירות (שם) כתב מנין הוה סימן, וא"כ כריכה למ"ל. והרא"ש כתב דהיינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין ולא מתיאש לומר שמא לא נפיל אהדדי. ועתוי"ט:

(מו) (על המשנה) וכמה אגודה. מפרש למאי דמסיים ביה וה"ה לתכריך, וכמ"ש הר"ב:

(מז) (על הברטנורא) ויתן למי שנותן בהם סימן. הר"מ:

(מח) (על המשנה) למלוה. דלוה לא מקיים שטריה הלכך ליכא למיחש דלמא לקיומינהו אזיל. גמרא:

(מט) (על הברטנורא) כלומר אלא למי שנותן בהם סימן.:

(נ) (על הברטנורא) כל דבר המבטל דבר קרי סמפון שלו. כדאמר בכתובות דף נ"ז גבי קדושי אשה שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל המקח. רש"י. וכתבו התוספ' דביד המלוה קרוי סמפון וביד הלוה שובר:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אגרות שוֹם:    השי"ן בשבלת ובנקודת חולם. ועיין ג"כ במ"ש פ' אלמנה נזונת סימן ה':

ואגרות מזון:    פי' הר"ר יהונתן הכהן ז"ל דארישא קאי אאגרות שום והרי הוא כמו שאמר אגרות שום של מזון שבאת האם או הבת לתבוע מזונותיה לפי שהוא לא קיים תנאו ושמו לה ב"ד קרקע במזונותיה ולפי' רש"י ז"ל שפירש ואגרות מזון שקבל עליו לזון את בת אשתו בשיש בו קנין ובעל הערוך פי' על משנה דאלו מגלחין אגרות שום שום היתומים אגרות מזון מזונות האלמנה ע"כ ונראית כוונתו ז"ל מזונות אלמנה דאיתתא [את] תהא יתבא בביתי וכן מזונות הבנות בנן נוקבן די יהויין ליכי מינאי והטעם בכל אלו שאפילו לא נכתבו כמו שנכתבו הן ואין הכתובה מועילה ומורידה בה ע"כ לשון מגיד משנה סוף הלכות גזלה ואבידה:

שטרי בירורין:    כתב הרא"ש ז"ל שבעוד שלא נכתב יכול כל אחד מהם לחזור בעוד שלא התחילו לטעון ולומר אני רוצה לברר אחר ושמא נתכוין לדחות הדין לכך כותבין פלוני בירר לפלוני ופלוני לפלוני ושוב אין יכולין לחזור בהן ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב דקודם שכתבו יכולין להוסיף דיינים ומשכתבו אין יכולין להוסיף דיינים ואזיל לטעמיה שכתבתי בר"פ זה בורר:

וכל מעשה ב"ד:    פ' כל הגט (גיטין דף כ"ז) ותוס' בפירקין דף י"ג ובגמרא בפירקין דף ט"ז ודף י"ח. וטעמא הוי משום דליכא למיחש לשמא נמלך דהא ב"ד אין כותבין אלא בדבר מקויים ולפרעון נמי לא שייך בהו פרעון דמוקי להו בגמ' בשטרי חלטאתא ואדרכתא שטרי חלטאתא היינו שטר שכתבו ב"ד למוציא ש"ח על חברו וחייבוהו לשלם ולא שילם וירדו לנכסיו ושמו לב"ח אחד מקרקעותיו ונתנו לו שטר שע"פ ב"ד באה לו ואדרכתא היא שלא מצאו לו עכשיו נכסים וכתבו לו שירדוף לחזר על נכסיו ואם ימצא יגבה והוא מלשון רדיפה כמו מנוחה הדריכוהו דבנימין ואפילו למאן דאית ליה שומת ב"ד ששמו לב"ח קרקע הלוה אם יפרע לו מעות תחזור הקרקע אליו מ"מ איהו הוא דאפסיד אנפשיה כלומר אם פרע לו ולא קרע השטר שעשו לו ב"ד ואם דחהו לומר אבד היה לו לומר כתוב לי שטר מיד שאתה חוזר ומוכרה לי הלכך מוצא הני שטרות יחזיר דלא חיישי' לפרעו ולא קרע השטר וא"נ הכי הוה איהו הוא דאפסיד אנפשיה מן הטעם שאמרנו:

מצא בחפיסא או בדלוסקמא:    (ס"א בגלוסקמא בגימל) שום שטר וכל מי שיתן סימן החפיסא והדלוסקמא בין שיהיה מלוה בין שיהיה לוה יחזיר לו אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מינייהו שכל אחד מהם בקי בהן. והקשו תוס' ז"ל תימא בשלמא חפיסא הוי סימן כדאמרי' בפ' שני בגמ' הוא אומר בחפיסא והיא אומרת בחפיסא ינתן לו דמידע ידעא דכל מאי דאית ליה בחפיסא מנח ליה משמע דלאיניש בעלמא הוי סימן אלא דלוסקמא היכי הוי סימן הלא דרך להניח שטרות בדלוסקמא כדתניא בתוספתא דשבועות עשר דלוסקמאות מלאים שטרות מסרתי לך וי"ל דמיירי הכא שנותן בדלוסקמא עצמה סימן שאינו מובהק ולא חיישי' לשמא השאיל לאחר ואותו הניח בו שטרות דהכי תקון רבנן דלא חיישינן כמו שתקנו להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אפילו סימנין לאו דאורייתא. ואיתיה להאי בבא בתוס' פ' כל הגט (גיטין דף כ"ט:)

תכריך של שטרות:    פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ח) וה"פ או שמצא תכריך של שטרות בדרך או אגודה של שטרות וכו'. ומפ' בברייתא בגמ' תכריך שכרך ג' שטרות או יותר יחד והוי סימן משום דכ"ע כרבי כל שטרא לאפי נפשה ואח"כ קושרין אותן יחד וזה כרך שלשתן יחד ראשו של זה בצד ראשו של זה כמין מגילה אבל אגודה ר"ל קודם שכרכן פשט אותן ושם אותם אחד ע"ג אחד ארכו של זה על ארכו של חברו ואח"כ כרכן יחד דכרך הוי סימן. וכתוב בנמקי יוסף דלאו דוקא דכריכי חד בריש חבריה ודרמו אהדדי הוא דהוי סימן ולא בכרך אחר אלא דנקט הני דשכיחי להו ועוד שכרך זו יותר בטוח שלא יתפרדו אחת מחברתה וה"ה כרך אחר דהויא סימן אם בטוח ג"כ שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד ה"ל כמעות מפוזרות דאמרי' לקמן בפ' שני דהרי הם של מוצאן משום שנתייאשו הבעלים לפי שסברו לא ימצאם איש אחד יחד והלכך אין לו בהן סימן כנ"ל עכ"ל ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל מאי מכריז שטרי פירוש והלה נותן סימן במנין והא דבעי' תכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפול ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין ע"כ. משמע שאין צריך לומר היאך היו כרוכין וכן פסק בנו הרב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל בחשן המשפט סימן ס"ה:

וכמה אגודה של שטרות:    תימה דלא פירשה המשנה תכריך אע"ג דשניהם שלשה שטרות כדכתיבנא ושמא משום דמלת אגודה סובלת ג"כ פירוש תכריך ואע"ג דתכריך נמי סובל פי' אגודה נקט בדסליק מיניה:

רשב"ג אומר אחד לוה וכו':    פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ז.) בפי' רעז"ל אבל אם אינם מקויימין וכו' ומסיים בהא הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות אבידה ויתנם למי שנותן בהם סימן ע"כ:

ואין ידוע מה טיבו:    כצ"ל:

ואם יש עמהם סמפון יעשה מה שבסמפון:    השובר כשהוא ביד המלוה נקרא סמפון וכל דבר המבטל דבר קרי סמפון שלו כדאמרינן גבי קדושי אשה ומכירת עבד שהטום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל אם יש עמהן סמפונן יעשה מה שבסמפונן וכתב פי' אם יש שם שטרות שוברן של שטרותיו ואינו יודע מה טיבן יעשה לפי מה שכתוב בסמפונן וכן צ"ל מדקאמר במתני' אם יש עמהן ולא קאמר אם יש עמו ע"כ. וביד פט"ז דהלכות מלוה ולוה סי' ח' י' י"א:


פירושים נוספים

בבלי כ א  שולחן ערוך חושן משפט סה ב