ביאור:משנה בבא מציעא פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא מציעא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מבוא למסכת בבא מציעא ומבנה המסכת

מבוא למסכת בבא מציעא

כל פרקי המסכת עוסקים בנגזרות של נושא השמירה וההלוואה: המסכת כמעט כולה עוסקת בדיניהם של מה או מי ששייכים לאדם אחד - ונמצאים ברשותו של אחר.

היחסים בין פרק א לפרק ב ובין פרק ו לפרק ז מייצגים הבחנה בין הדין הרגיל, המכונה "דין מדינה" לבין המצווה המיוחדת ליהודים. בפרק א נדון דין המציאה מנקודת מבט של דיני המדינה, ובפרק ב מנקודת המבט של מצוות השבת אבידה. כך גם בפרק ו נדונים דיני הפועל מנקודת מבט של דין מדינה ובפרק ז ממצות "ואכלת כנפשך שבעך" או מדיני השומרים, אך במשנה ח בפרק ז מופיעים שוב דיני מדינה.

נראה שמגמת המשנה היא לצמצם את דיני המצוות מהתורה, ולהדגיש את העליונות של דרך ארץ על פני התורה. מגמה כזאת ניכרה כבר במסכת בבא קמא, בעניין תשלומי ארבעה וחמישה, והיא ניכרת גם בדיני הריבית (פרק ה) שבהם הקילו לסוחרים כמנהג המדינה. בסוף פרק ז מופיעה גם לגבי השומרים האפשרות להתנות ולשנות בכך את דיניהם. בכך נוספת גם מצוות השומרים לרשימת המצוות שחז"ל אפשרו לעקוף.

האם הניטרול של המצוות בדיני ממונות הוא בלית ברירה, או שזו דרכם של חז"ל להביע ביקורת על פרשנות מילולית של דיני התורה?

לאחר הדיון בפרקים ו-ז, השם דגש על חובותיהם וזכויותיהם של העובדים - עוסקת המסכת בפרקים ח-ט בזכויותיו ובעיקר בחובותיו של בעל הבית כלפי הנכסים השייכים לו. בפרק ח עוסקים במפקיד, המוכר או המשכיר, ובפרק ט - בבעל השדה. בסוף פרק ט חוזרת המשנה לסכם את חובות בעל הממון כלפי החלשים בחברה (תשלום שכר שכיר ודיני משכון), כסיכום של ארבעת הפרקים האחרונים ובהשראת דברים כד. המשנה אינה מסתפקת בנושא ההלכתי של זכויות וחובות, אלא מזכירה לנו שמדובר בבני אדם, הנמצאים במסגרת חברתית ואינם שוים זה לזה. בעניין זה נראה שהמשנה מאמצת את השקפת העולם של התורה שבכתב, המדגישה את אי הסימטריה בחברה - בניגוד למגמתה בתחילת המסכת.

לסיכום, מבנה המסכת:

פרקים א-ב עוסקים בדיני חפץ שנמצא, שאין אנו יודעים מי בעליו. בחלוקה בין הפרקים הללו עסקתי לעיל.

מפרק ג ואילך מדובר על זהות ברורה של הבעלים, שאינם מחזיקים בחפץ. פרק ג פותח בדיני השומרים, כלומר בדיני מי שמחזיקים בחפצים שאינם שלהם.

פרק ד עוסק בתהליך העברת הבעלות, ומשהה אותו במקרים של אונאה. יש בפרק רמזים לדיני מציאה, בגלל חוסר הבהירות שחל אפילו כאן סביב שאלת הבעלות.

פרק ה עוסק בדיני הלוואות, ובאיסורי נשך וריבית - הן בכסף, הן בסחורות. הפרק מבחין בין הלוואה אזרחית לבין הלוואה עסקית.

פרקים ו-ז עוסקים ביחסי בעל הבית והאומנים העובדים אצלו, ובחובותיהם ההדדיות - שוב, לעיל הזכרתי את היחסים בין הפרקים.

פרק ח עוסק באחריות ובזכויות של בעל הבית כלפי החפץ המושאל, הנמכר או המושכר.

פרק ט עוסק באחריות ובזכויות של בעל השדה כלפי שדהו שנמסר לחוכר, לאריס או לשכיר, וכן באחריותו כלפי האנשים הללו עצמם. בסוף הפרק מופיעים, כאמור, דיני המשכון, המבטאים גם הם את היחסים בין בעל הממון לבין הלווים העניים.

פרק י עוסק בשאלה של היחסים בין בעל הבית לבין בעל העליה. בכך מעבירה המסכת את הדיון לזו שאחריה - בבא בתרא - העוסקת ברכוש האדם הפרטי - אך עדיין הדגש כאן הוא על מקרים שבהם הגיע רכושו של אחד למקומו של חברו או לרשות הרבים. נראה שבפרק זה יש רמזים ליחסים בין בני אדם לבין שוכן המרומים - נושא המרומז כאמור בפרקי המסכת עצמם.

בהמשך לנאמר בב"ק י, ב, על הדרכים שבהם יכול אדם לזכות בממון חברו שהופקר, עוסקים שני הפרקים הראשונים במסכת בדיני המציאה.

בפרק זה מתעלמת המשנה מהחובה להכריז על המציאה ולהחזירה, ונראה שההנחה היא שהמציאה היא רכוש המוצא, בדומה לדין הרומי. המצווה הנ"ל תופיע רק בפרק ב.

חפצים מופקרים ורכישתם

חטיבה I: ויכוחים על בעלות

(א) שנים אוחזין בטלית, זה אומר "אני מצאתיה" וזה אומר "אני מצאתיה",

הלשון "זה אומר... וזה אומר" דומה ללשון הזונות במשפט שלמה, ראו מלכים א ג כג. גם פסק הדין "יחלוקו" דומה לפסק של שלמה. שלמה השתמש בפסק הדין כדי לברר את האמת. גם המשנה משתמשת בפסק "יחלוקו" כדי לגרום לשני הטוענים להפוך לשותפים בטלית (שהרי לא כדאי לאף אחד לחלוק אותה פיזית), והשלום בין שניהם מצדיק אפילו שבועה בשם ה'.

הדרך הפשוטה להסביר את טענותיהם היא לאחד אותן: זה אומר: אני מצאתיה ולפיכך היא שלי, וזה אומר: אני מצאתיה ולפיכך היא שלי. שניהם מחזיקים בטלית, כנראה משעה שנמצאה עד שהם מגיעים לבית הדין.

הבבלי (ב ע"א) מוסיף גם טענות נוספות הדומות לטענת המציאה - בקניה: שכל אחד טוען שהמוכר נתרצה לו.

נוסח השבועה נועד שלא להשביע אותם שבועה שהיא בודאי שקר, למרות שהתוצאה אינה סבירה. וראו הרחבה והכללה בתוספתא א, א.

זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "כולה שלי" -

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.

זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "חציה שלי",

האומר "כולה שלי" ישבע, שאין לו בה פחות משלושה חלקים רבעים,

והאומר "חציה שלי" ישבע שאין לו בה פחות מרביע.

זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע:

כאן אין שניהם מחזיקים בבהמה ממש: אחד יושב עליה ואחד מחזיק ברצועות. נראה ששניהם היו בעבר בשיתוף פעולה;

ראו תוספתא א, ב, שר' יהודה מעניק עדיפות למנהיג הבהמה ולא לרוכב.

השבועה מיועדת לסילוק הספק, ואם אין ספק אין בה צורך.

לגבי דרכי החלוקה ראו ב"ב א, ו.

(ב) היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג,

זה אומר "כולה הבהמה שלי", וזה אומר "כולה שלי",

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה - ויחלוקו.

בזמן שהם מודים או שיש להן עדים - חולקים בלא שבועה:

חטיבה II: כיצד זוכים במציאה?

אם חברו לא התכוון לזכות במציאה כשנטל אותה - אין הכוונה נעשית רטרואקטיבית.

תיאור דומה ביחס לקידושי אשה ראו בקידושין ג, א. אמנם אשה אינה תמיד מציאה, אבל לעיתים כן.

(ג) היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמר לחברו "תנה לי",

נטלה, ואמר "אני זכיתי בה" - זכה בה.

אם משנתנה לו אחרי שנתנה לו אמר "אני זכיתי בה תחילה" - לא אמר כלום שכבר זכה בה הרוכב, ואין כוונה בדיעבד.

השוו פאה ד ג: הרצון לזכות אינו מזכה. יש עדיפות למחזיק במציאה בידיו על פני מי שקפץ עליה. מתברר שאין בעל הבית חייב לאחוז את המציאה או את הצבי השבור והגוזלות, אלא יכול להסתפק בכוונה לזכות בהם. הזכות היא שילוב של רצון, זכות על הבית או השדה, וההשתמרות של המציאה בתוכם. והשוו גם תוספתא א, ג.

(ד) ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה.

ראה אותן את הציידים רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר "זכתה לי שדי" - זכתה לו.

היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר "זכתה לי שדי", לא אמר כלום כי הצבי והגוזלות אינם נשארים בשדה שלו, ורק בזכות הציידים נתפסו.

יחסי הממון בין איש לאשתו דומים ליחסיו עם עבד כנעני ועם שדהו (משנה ד), שכולם כידו הארוכה. ואילו עבד עברי הוא בעל רכוש משלו.

(ה) מציאת בנו ובתו הקטנים, מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, מציאת אשתו - הרי אלו שלו.

מציאת בנו ובתו הגדולים, מציאת עבדו ושפחתו העברים

מציאת אשתו שגרשה - אף על פי שלא נתן כתובתה

הרי אלו שלהן:

חטיבה III: מציאה העלולה להזיק לאחר

אין למוצא רשות להשפיע על הסטטוס של שדה של אחר. לכן לא יחזיר כי עלול לגרום למימוש האחריות ולטריפת השדה מידי בעליו.

המחלוקת היא על דיני שטרות, ולפנינו אחת מנגזרותיה.

(ו) מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים כתוב בשטר שנכסים מסויימים של הלווה משועבדים להלואה - לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן, אפילו אם מכרו את השדות, ועלולים להוציא מיד הלקוחות

אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, אלא רק מנכסים שבידי הלווה דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן:

בתוספתא א, ה, מוסיפים שאם הבעל או הנותן מודה בכך יכול לתת את הגיטים ואת שטר המתנה לנמעניהם.

עצם קיומו של מסמך כתוב אינו תמיד מלמד על המציאות.

(ז) מצא גיטי נשים, ושחרורי עבדים, דיתיקי, צוואה מתנה ושוברים קבלה - הרי זה לא יחזיר,

שאני אומר: כתובים היו, ונמלך עליהם שלא ליתנם:

שטרות ואגרות אלו נכתבו על ידי בית הדין כאישורים לעניין שבורר שם. אם נכתבו - ניתנו בודאי, בניגוד למסמכים שבמשנה ז.

החפיסה והדלוסקמא מהווים סימן של המאבד, ואם נתן את הסימן מחזיר לו גם שטרי חוב וכדומה. להגדרת החפיסה, האגודה והתכריך ראו תוספתא א, ח.

לעניין המספר של שלושה שטרות ראו להלן ב, ב.

המוצא צריך לחפש את המשותף לשטרות, כדי לדעת מי איבד אותם.

לעניין אליהו ראו גם בסוף עדויות.

(ח) מצא אגרות שום ואגרות מזון, שטרי חליצה ומאונין, ושטרי ברורין, וכל מעשה בית דין

הרי זה יחזיר.

מצא בחפיסה או בדלוסקמא בשקית או בתיק, תכריך של שטרות, או אגודה של שטרות - הרי זה יחזיר.

וכמה "אגודה של שטרות"? - שלושה, קשורין זה בזה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלווה משלושה - יחזיר ללווה,

שלושה הלווין מאחד - יחזיר למלווה.

מצא שטר בין שטרותיו שלו ואינו יודע מה טיבו - יהא מונח עד שיבוא אליהו.

אם יש עמהן סמפונות אישור על פרעון חלקי של שטר אחד מבין כמה - יעשה מה שבסמפונות: