ביאור:משנה קידושין פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת קידושין: א ב ג ד

מסכת קידושין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

האשה המתקדשת

חטיבה I: שני חתנים לכלה אחת

בתוספתא יבמות ד, ג מוסיפים "אלא שנהג דרך רמיות", ומגנים את השליח.

ראו ב"מ א, ד. המשנה אינה מתחשבת במפורש ברצון האשה, אבל ברור שמדובר שהכלה הסכימה לנישואין, ואין היא חפץ שכל הקודם זכה בו.

(א) האומר לחברו "צא וקדש לי אשה פלונית", והלך השליח וקדשה לעצמו - מקודשת לשני.

וכן האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום"

ובא אחר וקדשה בתוך שלושים יום - מקודשת לשני.

בת ישראל לכהן אם השליח היה כהן - תאכל בתרומה.

"מעכשיו ולאחר שלושים יום"

ובא אחר וקדשה בתוך שלושים יום - מקודשת ואינה מקודשת. ספק מקודשת לראשון, ספק לשני

בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה:

חטיבה II: תנאים בקידושין

(ב) האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז" - הרי זו מקודשת מיידית, והוא יתן. חייב לתת, כבעל חוב.

אם לא הוכיח הבעל שיש לו 200 זוז - ספק אם מקודשת, כי יתכן שהיו לו ולא הוכיח זאת. לעומת זאת אם הבטיח להראות לה, ולא הראה לה 200 זוז שלו - אינה מקודשת כלל, כי לא עמד בתנאי. וראו דוגמאות נוספות בתוספתא ג, ה-ו.

במשנה זו התנאים מתבררים לאחר זמן, אבל הקידושין חלים מייד: תחילה מספק, ולאחר זמן - לפי התנאי. לעומת זאת במשנה א הקידושין לא חלו מייד אלא לאחר 30 יום.

"על מנת שאתן לך מכאן ועד שלושים יום"

נתן לה בתוך שלושים - מקודשת, למפרע מרגע שאמר לה ואם לאו - אינה מקודשת.

"על מנת שיש לי מאתים זוז" - הרי זו מקודשת, ויש לו. אם יש לו

"על מנת שאראך מאתים זוז" - הרי זו מקודשת, ויראה לה. אם יראה לה

ואם הראה על השולחן כסף שאינו שלו - אינה מקודשת:

שטח אדמה לזריעת בית כור דומה בכל לדיני 200 זוז ממשנה ב, אבל כאן נוספה האפשרות לבחון אם יש לו "בית כור עפר במקום פלוני", שאין לה מקבילה במשנה ב.

(ג) "על מנת שיש לי בית כור עפר" - הרי זו מקודשת, ויש לו. אם יש לו

"על מנת שיש לי... במקום פלוני"

אם יש לו באותו מקום - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת.

"על מנת שאראך בית כור עפר" - הרי זו מקודשת, ויראנה אם אכן יש לו.

ואם הראה בבקעה שדות שאינם שלו - אינה מקודשת:

משניות ב-ג אינן קובעות בפירוש מה יקרה אם לא יתקיימו התנאים שבהן. לדעת ר' מאיר התנאים הללו אינם בתוקף, והנשים כולן מקודשות ללא תנאי. בדרך זו מבקש ר' מאיר לצמצם את הספקות בענייני התנאים בקידושין.

העיקרון של ר' מאיר מבוסס על ייתור הכתוב בספר במדבר, שם טורח משה לפרט גם מה יהיה אם לא יתקיים התנאי. ר' חנינא טוען שמשם אין ללמוד, כי הפירוט היה הכרחי.

(ד) רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי

שנאמר (במדבר לב כט) "ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן",

וכתיב (במדבר לב ל) "ואם לא יעברו חלוצים".

רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך היה הדבר לאמרו,

שאלמלא כן, יש במשמע אילו לא היה מפרט, היה ניתן לחשוב שאפילו בארץ כנען לא ינחלו:

חטיבה III: מה נדרש מהאשה כדי שתתקדש

השוו לעיל ב, ג: אם הטעתה אותו בפירוש - אינה מקודשת, אבל אם "סבור היה" - אין זו הטעיה. לעומת זאת ראו גם שם במשנה ה, שיש עניינים שבהם האחריות על האשה להסיר ספקות.

כפי שכבר שנינו שם במשנה ו, טקס הקידושין אינו יכול להתקיים כאשר לא ניתן לממשו, ולכן קטן שקידש ואחר כך התבגר, או מי שקידש בפחות משווה פרוטה והוסיף כסף אחר כך, אינה מקודשת. במשנה ז שם ראינו שגם המקדש שתי אחיות - אף אחת משתיהן אינה מקודשת, וכאן ממשיכה המשנה ומפרטת שגם אם נשא אחת - אינו יכול לקדש את השניה מראש, אלא רק לאחר מותה של אשתו.

בפרק ב עסקה המשנה בתנאים מצד הבעל (שיתן פרוטה, ושיהיה בוגר), וכאן - בתנאי הקידושין מצד האשה: שתתקיים בעולם - ולו כעובר, שתהיה פנויה לנישואין מבחינת דיני עריות, ושתקבל שוה פרוטה.

(ה) המקדש את האשה, ואמר "כסבור הייתי שהיא כוהנת" - והרי היא לויה

"...לויה" - והרי היא כוהנת, "...עניה" - והרי היא עשירה, "...עשירה" - והרי היא עניה,

הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו.

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר" או "...לאחר שתתגיירי",

"...לאחר שאשתחרר" או "...לאחר שתשתחררי",

"...לאחר שימות בעלך" או "...לאחר שתמות אחותיך",

"...לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" - אינה מקודשת.

וכן האומר לחברו: כשלא ידע אם אשת חבירו בהריון "אם ילדה אשתך נקבה - הרי היא מקודשת לי" - אינה מקודשת.

אם היתה אשת חברו מעוברת, והוכר עוברה אם ברור שהיא בהריון - דבריו קיימין, ואם ילדה נקבה - מקודשת:

אין מדובר כאן בתחליפים לקניין בכסף, אלא בתנאים שמתנה החתן בנוסף לכסף שבו הוא מקדש, למרות שערך העבודה כפועל הוא מעל פרוטה. יש גם אפשרות לקדש בעבודה כיעקב אבינו או בשתדלנות אם הם שוי פרוטה, ואם כך סיכמו ביניהם, וראו תוספתא ג, ב-ד.

(ו) האומר לאשה:

"הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון" ו"...אעשה עמך כפועל"

דבר עליה לשלטון, ועשה עמה כפועל - מקודשת.

ואם לאו - אינה מקודשת.

חטיבה IV: האב בקידושי בנו ובתו

אם אי אפשר לבחון את התנאים, הקידושין בתוקף מספק. אם מת החתן, ניתן לנצל את התנאי ולבטל את הקידושין לחלוטין.

"...על מנת שירצה אבא" - רצה האב - מקודשת.

ואם לאו - אינה מקודשת.

מת האב - הרי זו מקודשת:

מת הבן - מלמדין האב לומר שאינו רוצה:

(ז) "קדשתי את בתי, ואיני יודע למי קדשתיה", ובא אחד ואמר "אני קדשתיה" - נאמן.

זה אמר "אני קדשתיה" וזה אמר "אני קדשתיה" - שניהם נותנים גט.

ואם רצו הבת ואחד מהם - אחד נותן גט, ואחד כונס:

המשנה מגבילה את זכויות האב לפגוע בזכויות אשה בוגרת:

כל זמן שבתו קטנה והיא ברשותו - נאמן האב להעיד על הסטטוס שלה כמקודשת או כגרושה, אבל אינו נאמן להעיד על כך אחרי שהתבגרה: לא על קידושיה ואפילו לא על מצבה כגרושה.

אם אין עדות ברורה, אין מאמינים לאב שבתו נשבתה אפילו אם היא עדיין קטנה, כי השבויה פסולה לכהונה.

יכול אדם לשחרר את אשתו מהיבום אם יאמר שיש לו בנים. אבל אינו יכול לחייב אותה ביבום.

(ח) "קדשתי את בתי" - "קדשתיה, וגרשתיה כשהיא קטנה" אם אמר האב כך והרי היא קטנה - נאמן.

"קדשתיה, וגרשתיה כשהיא קטנה" והרי היא גדולה - אינו נאמן. כי הוא פוסל אותה מהכהונה

"נשבית, ופדיתיה", בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה - אינו נאמן.

מי שאמר בשעת מיתתו, "יש לי בנים" - נאמן.

"יש לי אחים" - אינו נאמן.

המקדש את בתו סתם ולא אמר את מי מבנותיו קידש - אין הבוגרות בכלל: אינן בספק, ואינן זקוקות לגט

אם האב אינו זוכר, או שאינו יכול לדבר, חולקים ר' מאיר ור' יוסי האם מפרשים את דבריו לחומרה או לקולא.

(ט) מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים

ואמר: "קדשתי את בתי הגדולה",

ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, או גדולה שבקטנות,

או קטנה שבגדולות, שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות

כולן אסורות - חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות.

..."קדשתי את בתי הקטנה",

ואיני יודע אם קטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות

או גדולה שבקטנות, שהיא קטנה מן הקטנות שבגדולות

כולן אסורות - חוץ מן הגדולה שבגדולות, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות:

חטיבה V: האם היו קידושין?

אדם יכול לאסור על עצמו אבל לא על זולתו, והשוו לעיל משנה ח. הטענה של החתן אינה מספיקה כדי לאפשר לו להנשא לכלה, אבל אוסרת עליו להינשא לקרובותיה.

אפילו האם אינה אוסרת על בתה.

(י) האומר לאשה "קדשתיך", והיא אומרת "לא קדשתני" -

הוא אסור בקרובותיה, כי אסר על עצמו והיא מותרת בקרוביו.

היא אומרת "קדשתני" והוא אומר "לא קדשתיך" -

הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו.

"קדשתיך", והיא אומרת "לא קדשת אלא בתי" -

הוא אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו. כמו בשורה הראשונה

הוא מותר בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו: כי אין האם נאמנת על קידושי בתה.

שילוב של שתי הטענות שבתחילת משנה י

(יא) "קדשתי את בתך" והיא אומרת "לא קדשת אלא אותי"

הוא אסור בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו,

הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו:

חטיבה VI: תוצאת הקידושין - יוחסין וממזרים

דיני יוחסין נקבעים, אם הכל תקין - לפי האב, אבל אם לא - לפי הפגום; וראו בראשית רבה ז ב.

דיני ממזרות נקבעים, לפי הלשון במשנה, לפי האם. אבל ניתן לנסח גם לפי האב והתוצאה תהיה זהה. במקרה זה בלבד אין דין הולד לא כאביו ולא כאמו.

המשנה אינה מפרטת מה דין ולד של נכרי או עבד ובת ישראל, אבל מהלשון "אחר הפגום" נראה שהוא כאביו, כדעת ת"ק בתוספתא ד, יב. ובניגוד למקובל היום.

אבל ניתן גם לפרש כדעת רבי, שגם במקרה זה הולכים אחר האם, "כמותה".

מפשט המשנה נראה שבת כהן גרושה מכהן, שהתקדשה לכהן אחר - הולד כהן ואינו חלל, כי המשנה מתעלמת מהעבירה (חוץ ממקרי ממזרות), ותולה את הולד רק בייחוס ההורים שלו.

(יב) כל מקום שיש קדושין ואין עבירה - הולד הולך אחר הזכר.

ואיזה? זו כהנת לויה וישראלית, שנשאת לכהן וללוי ולישראל.

וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה למרות העבירה - הקידושין בתוקפם - הולד הולך אחר הפגום.

ואיזו? זו אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט,

ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.

וכל מי שאין לה עליו קדושין, אבל יש לה על אחרים קדושין - הולד ממזר.

ואיזה? זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה.

וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קדושין - הולד כמותה.

ואיזה? זה ולד שפחה ונכרית:

ר' טרפון מנצל את חוסר הסימטריה במקרה של הממזרות, כדי להציע דרך לטיהור ממזרים, וראו תוספתא ה, ד: "שפחה - מקוה לכל הפסולים". ר' אליעזר פוסל את דבריו, כי לדעתו ממזר שנשא שפחה - הולד עבד (בגלל אמו) וגם ממזר (בגלל אביו).

(יג) רבי טרפון אומר: יכולין ממזרים ליטהר.

כיצד?

ממזר שנשא שפחה - הולד עבד. אבל אינו ממזר, כי מותר לממזר לשאת שפחה.

שחררו - נמצא הבן בן חורין.

רבי אליעזר אומר: הרי זה עבד ממזר: