ביאור:משנה קידושין פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת קידושין: א ב ג ד

מסכת קידושין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

מוצא משפחה ופרנסה[עריכה]

חטיבה I: יוחסין ודיניהם: עם מי מותר להתחתן?[עריכה]

עשרת היוחסין מתחלקים לשלוש קבוצות, ובכל קבוצה יש שני יוחסין משותפים עם האחרות.

המשנה מתירה לכוהנים להינשא ללוויים ולישראלים, והם מכונים "משיאים לכהונה"; מלך חייב להיות מהבוצה הזאת, ראו תוספתא סנהדרין ד, ו. אבל היו שהחמירו, והקפידו שכוהנים ישאו רק בנות כוהנים, וראו אליהו רבא יח המשקף עמדה כזאת. היו מי שאהבו את הגיור אבל לא את הגרים...

כאן הממזרים והנתינים נחותים מהגרים ומהעבדים המשוחררים, כי אינם באים בקהל ישראל, אבל בהוריות ג, ח הם עולים עליהם, כי לא עברו שינוי זהות.

הלשון הארמית של המשנה, בניב קדום, מלמדת על עתיקותה.

(א) עשרה יוחסין עלו מבבל: כהני, לויי, ישראלי,

חללי, שנפסלו מהכהונה גרי, וחרורי, עבדים משוחררים ממזרי, נתיני, שתוקי, ואסופי.

כהני לויי וישראלי - מותרים לבוא זה בזה.

לויי ישראלי חללי גרי וחרורי - מותרים לבוא זה בזה.

גרי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי - כולם מותרין לבוא זה בזה:


(ב) ואלו הם "שתוקי": כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו.

ו"אסופי" - כל שנאסף מן השוק, ואינו מכיר לא אביו ולא אמו.
אבא שאול היה קורא לשתוקי "בדוקי"


(ג) כל האסורים לבוא בקהל ישראל, כלומר ממזרים, נתינים, שתוקים ואסופים - מותרים לבוא זה בזה. כאמור בסוף משנה א

רבי יהודה אוסר. כנראה אסור להם להינשא אפילו לבני מינם

לדעת ר' יהודה ור' אליעזר יש פסולי חיתון שאינם יכולים להינשא כלל כיהודים, ולמעשה יוצאים מעם ישראל.

כותי נכנס לרשימה, וגם הוא אסור בנישואין לחלוטין לדעת ר' יהודה ור' אליעזר.

לפי תוספתא ה, א ר' יהודה מתיר לכל מי שאינם כהנים לוויים ישראלים או גרים לבוא אלו באלו, בניגוד למשנתנו.

הכותים לא עלו מבבל, ולכן אינם במשנה א.

רבי אליעזר אומר: וודאן בוודאן ממזרים ונתינים - מותר.
וודאן בספקן, וספקן [בוודאן, וספקן] בספקן - אסור.
ואלו הן הספקות: שתוקי, אסופי, וכותי:


חטיבה II: חללים וחללות, וחזקת כשרות[עריכה]

(ד) הנושא אשה כוהנת כהן הנושא בת כהנים - צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שאינן פגומות שהן שמונה:

אמה ואם אמה, ואם אבי אמה ואמה, ואם אביה ואמה, ואם אבי אביה ואמה.
לוויה וישראלית כהן הנושא לויה או ישראלית, ועושה אותה כהנת - מוסיפין עליהן עוד אחת: עוד דור של אמהות


(ה) אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה, אם אחד מאבותיו היה כהן שעבד - חזקתו מיוחס ולא מן הדוכן ולמעלה, ולא מן סנהדרין ולמעלה.

וכל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וגבאי צדקה - משיאין לכהונה ואינו צריך לבדוק אחריהן.
רבי יוסי אומר: אף מי שהיה חתום עד בערכי הישנה של צפורי.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אף מי שהיה מכתב באסטרטיא של מלך:


ראו לעיל ג, י, שהולכים אחרי האב.וראו עדיות ח, ג, שמן הדין כשנטמעו החללים בעיסת ישראל הם ובנותיהם מותרים, אבל הכהנים החמירו על עצמם. וראו גם תוספתא ה, ג.

(ו) בת חלל זכר - פסולה מן הכהונה לעולם.

ישראל שנשא חללה - בתו כשרה לכהונה.
חלל שנשא בת ישראל - בתו פסולה לכהונה.
רבי יהודה אומר: בת גר זכר - כבת חלל זכר:


ר' אליעזר בן יעקב ור' יוסי חולקים על ר' יהודה. לדעתם בני הגר הם כישראלים, והשוו ב"מ ד, י, ולעומת זאת ביכורים א, ד-ה.

(ז) רבי אליעזר בן יעקב אומר: ישראל שנשא גיורת - בתו כשרה לכהונה,

וגר שנשא בת ישראל - בתו כשרה לכהונה.
אבל גר שנשא גיורת - בתו פסולה לכהונה.
אחד גר ואחד עבדים משוחררים, אפילו עד עשרה דורות - עד שתהא אימן לפחות אימן, אם לא אביהן מישראל.
רבי יוסי אומר: אף גר שנשא גיורת - בתו כשרה לכהונה:


השוו לעיל ג, ח, שאין האב רשאי לפגוע בבתו.

(ח) האומר "בני זה ממזר" - אינו נאמן.

ואפלו שניהם אומרים על העובר שבמעיה "ממזר הוא" - אינם נאמנים.
רבי יהודה אומר: נאמנים:


חטיבה III: ממזרים: האב והאם[עריכה]

ראו לעיל ג, ז וכן שם משנה א.

(ט) מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא וקדשה,

אם שלו קדמו - קדושיו קידושין, ואם של שלוחו קדמו - קדושיו קידושין.
ואם אינו ידוע - שניהם נותנים גט.
ואם רצו - אחד נותן גט, ואחד כונס.
וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה וקדשה את עצמה,
אם שלה קדמו - קדושיה קדושין, ואם של שלוחה קדמו - קדושיו קדושין.
ואם אינו ידוע - שניהם נותנין לה גט.
ואם רצו - אחד נותן לה גט, ואחד כונס:


במדינות הים הנשים חשודות. לכן, אם אין אנו רואים את האם - צריך להוכיח שהיתה כשרה.

(י) מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו

ואמר "אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא זו, ואלו בניה"
אינו צריך להביא ראיה - לא על האשה ולא על הבנים.
"...מתה, ואלו בניה" - מביא ראיה על הבנים, ואינו מביא ראיה על האשה:


(יא) "אשה נשאתי במדינת הים, הרי היא זו ואלו בניה"

מביא ראיה על האשה, ואינו צריך להביא ראיה על הבנים.
"...מתה, ואלו בניה" - צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים:

במבנים הקטנים שבהם גרו אבותינו נאלצו בני המשפחה לישון במיטות משותפות, למרות שבכך מגיעים לקרבה ואף למגע בין עריות. המשנה מגדירה את הגבולות במקרים אלו.

חטיבה IV: דיני ייחוד - איך ישנים[עריכה]

(יב) לא יתייחד אדם עם שתי נשים,

אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.

רבי שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים, בזמן שאשתו עמו

וישן עמהם בפונדקי - מפני שאשתו משמרתו.

מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, וישן עמהם בקרוב בשר.

ואם הגדילו - זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו:


למורי הילדים (סופרים) קשה להימנע ממגע עם ההורים.

(יג) לא ילמד אדם רווק סופרים, ולא תלמד אשה סופרים.

רבי אליעזר אומר: אף מי שאין לו אשה כגון גרוש או אלמן - לא ילמד סופרים:


(יד) רבי יהודה אומר, לא ירעה רווק בהמה, חושד ברווק שיבוא על הבהמה ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת.

וחכמים מתירין.

חטיבה V: בחירת מקצוע, ותפילה: איך מתפרנסים בלי צער?[עריכה]

כל שעסקיו עם הנשים - לא יתייחד עם הנשים.

ולא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים.

רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה (וקלה),

ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו,

שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות,

שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות,
אלא הכל לפי זכותו.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער,

והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער?
אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי.

ראו תוספתא א, ט, שם ממליצה הברייתא על לימוד אומנות והבטחת פרנסה. כאן עוסקים בשאלת בחירת האומנות.

תחילת דברי רשב"א היא ציטוט מהרקליטוס.

ארבע דעות לבחירת המקצוע: ר' מאיר מדגיש את התפילה. ר' שמעון בן אלעזר מוותר על לימוד אומנות בכלל. אבא גוריין ור' יהודה מבחינים בין אומנויות שונות, ור' נהוראי ממליץ על לימוד תורה כאומנות.

הסיום באומנות מקביל לנאמר בתוספתא א, ח-ט, שחייב האב ללמד את בנו אומנות.

המשנה מסיימת את סדר נשים בזכותה של התורה ובעיצוב דמותו של אברהם אבינו כתלמיד חכם, וראו גם ויקרא רבה ב י.

אבא גרין איש צדין אומר משום אבא גריא:

לא ילמד אדם את בנו: חמר, גמל, ספר, ספן, רועה, וחנוני,
שאומנותן - אומנות ליסטים.

רבי יהודה אומר משמו: החמרים - רובן רשעים, והגמלין - רובן כשרים.

הספנין - רובן חסידים.
טוב שברופאים - לגיהנום.
והכשר שבטבחים - שותפו של עמלק.

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה,

שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא.
ושאר כל אומניות - אינן כן:
כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין
ואינו יכול לעסוק במלאכתו - הרי הוא מת ברעב.
אבל התורה - אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו - ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר? (ישעיהו מ לא) "וקוי ה' יחליפו כח".
בזקנותו מהו אומר? (תהלים צב טו) "עוד ינובון בשיבה".
וכן הוא אומר באברהם אבינו עליו השלום,
(בראשית כד א) "ואברהם זקן... וה' ברך את אברהם בכל".
מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה,
שנאמר, (בראשית כו ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי":