ביאור:משנה מסכת תרומות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

מסכת תרומות: הפרשת תרומות[עריכה]

מבוא לסדר זרעים

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת תרומות[עריכה]

הפרשת התרומות והמעשרות נחשבה בימי הבית השני למצווה חשובה ולסימן צדיקות, (ראו טוביה א, ה-ח). ההקפדה על הפרשת המעשרות חילקה את הציבור לשניים (ראו דמאי ב, ב,) אבל גם עמי הארץ, שלא הקפידו על הפרשת מעשרות - היו מפרישים תרומות, כי הפרשה זו לא היתה כרוכה בהפסד כספי גדול. (ראו שם, ה.) גם בחפירות במצדה התגלו שברי חרסים של כלים המיועדים להפרשת ולאכסון התרומה. חשיבות התרומה היא גם הגורם לכך שלא כל אדם יכול להפריש אותה, כנאמר בפתיחת המסכת.

את התרומה היה נהוג בדרך כלל להפריש בגורן, למרות שניתן להפרישה גם מאוחר יותר. הסיבות לכך הן שילוב של התרוממות הרוח של החקלאי בשעת הגורן והנדיבות שלו המתחזקת אז, העובדה שהגורן חשוף לעיני הציבור ולכן קל יותר לכוהנים ללחוץ על החקלאי שם, והעובדה שבדרך כלל בגורן הפירות עדיין אינם מקבלים טומאה והכהן יכול לאכלם בטהרה. ואכן, בשעת הגורן נאמנים ישראל על טהרת התרומה - ראו חגיגה ג, ד - אבל לא אחריה. לעיתים היו ממנים שליח, שהתמחה בהפרשת התרומה והקפיד על טהרה (ראו לקמן ד, ד.) עם קבלת התרומה היה נוהג הכוהן לברך את החקלאי בברכת הכוהנים, ובכך התחזק הממד הדתי של נתינת התרומה.

תהליך הפרשת התרומה מפורט מאד במשנה, יותר מהנהוג במצוות אחרות: יש הבחנה בין הכוונה לתרום, ההצהרה על כך (ראו לקמן ג, ח,) קריאת השם - כלומר הגדרת הפירות בערימה (ראו שם, ה,) - והוצאת הפירות מהערימה בפועל.

ההיבט הדתי של התרומה גורם לכך שכאשר הגיעה התרומה לידי הכוהן, עדיין חלות עליה כמה הגבלות, וגם לכוהן אסור לאבדה; אבל ההגבלות הללו קלות בהרבה מאלו שחלות על החקלאי מפריש התרומה. תרומה שנטמאה אינה ניתנת לאכילה, אבל מותר לכהן לשרוף אותה ולכן היא אינה חסרת ערך לחלוטין. לחקלאי, שהוא זר, אסור לאכול את התרומה, וכן אסור לו לאכול טבל (יבול שעדיין לא הופרשה ממנו תרומה) ומדומע (תערובת של חולין בתרומה). איסורים אלו בטלים אם בתערובת יש פחות ממאית תרומה. הייתה מחלוקת (ראו לקמן ה, ט,) האם מותר לכתחילה לגרום לכך שהתערובת תבטל את התרומה. ריבוי העיסוק בשאלת הביטול מרמז שכנראה היה מקובל לבטל את התרומה ברוב, אם ברשות חכמים - אם בלעדיה. על ידי ערבוב התרומה בפירות חולין ניתן גם, לדעת חכמים רבים, לפתור את בעיית טומאת התרומה (ראו לקמן ה, ב, ושם משנה ד.)

לצד ההיבט הדתי של התרומה היה קיים גם היבט ממוני: התרומה היא רכוש הכוהנים, ולכן אפילו לאחר שבטלה התרומה ברוב, עדיין לא בטל בכך ההיבט הממוני, ועל בעל הפירות לתת לכהן את חלקו בתערובת המבוטלת. מעמד הפירות הניתנים לכהן במקרה כזה מעסיק גם הוא את החכמים במסכת (ראו לקמן ה, ה.) בעניין זה ניתן להבחין בשינוי בהלכה של חז"ל לעומת המקרא: בתורה שבכתב אין הגדרה מחייבת לכמות כלשהי, אבל חכמים נתנו לה שיעור מדבריהם - כנראה מהשיקול הזה.

להיבט הממוני של התרומה השלכות גם על שאלות הלכתיות נוספות, כגון תשלומי כפל לגונב התרומה והאוכלה (ראו לקמן, ו, ד.)

למרות המעמד החשוב של התרומה בימי בית שני, היא לא נקשרה לבית המקדש עצמו: הפרשתה ואכילתה היו בכל ארץ ישראל. לכן גם נשים היו נוהגות להפריש אותה בשעת הצורך. אי התלות של התרומה בבית המקדש איפשרה להמשך בהלכותיה גם לאחר החורבן, והיו כוהנים שראו באכילת התרומה את השריד האחרון לעבודת המקדש (ראו פסחים עב ב - עג א.) נראה שהמשיכו להפריש תרומות ולאכלן בטהרה אפילו אחרי הכיבוש הערבי, במאה השביעית. בימינו, לאחר שאין עוד טהרה, חזרה התרומה וקיבלה את ההיבט הדתי בלבד, וגם שיעורה חזר למצבו המקראי - כלשהו.

המסכת פותחת בטענה המעידה על תפיסת התרומה כפריבילגיה שאינה נתונה לכל אדם. פרק א מבחין בין הפרשה לכתחילה והפרשה בדיעבד. בסופו מדובר על הפרשה בדרכים שונות, הכשרות בדיעבד.

פרק ב מוסיף גם הבחנות בין עבירה על חוקי התרומה בשוגג ובמזיד, ומדגיש את ההנחיה לכתחילה לתרום מהיפה.

פרק ג עוסק בתרומות שאינן חובה, ובהיתרים לתרום אותן כמעשה וולונטארי. כאן נתפסת התרומה כמשמעה המילולי, וכאן גם עוסקים בכוחן של המילים שבהפרשת התרומה ובמשמעותן ההלכתית.

פרקים ד-ה עוסקים בתערובות של תרומה וחולין - "מדומע" - המתקיימות לפני ההפרשה ובעיקר אחריה.

פרקים ו-ז עוסקים במי שאכל תרומה בלי רשות לכך: בשוגג או במזיד. מתברר שכיוון שהאוכל תרומה במזיד חייב כרת - הוא פטור מרוב התשלומים. בסוף פרק ז נידונות עוד דרכים המקילות על היחס לספק התרומה.

פרק ח מביא לפנינו מחלוקות בין ר' אליעזר לר' יהושע על תקלות העלולות להתרחש בזמן אכילת התרומה, ופתרונותיהן בדיעבד או לכתחילה, וכן מחלוקות על מידת האיסור לאבד את התרומה ע"י המפריש.

פרק ט עוסק בגידולי תרומה, כלומר בתרומה שנזרעה ובפירותיה - האיסור לזרוע את התרומה קשור לאיסור לאבד אותה, והקנס שלפיו הצמחים שעלו מהזריעה הם תרומה תלוי בשאלת איבוד התרומה המקורית.

פרק י חוזר לדיני תערובות תרומה, אבל הפעם במטבח, כאשר בושלה התרומה עם מין אחר, ונתנה טעם בתבשיל. בסופו עוסקים גם בשאלת הכנת תערובת כזו לכתחילה.

פרק יא מסיים את המסכת ודן בדרכים המותרות לניצול התרומה ע"י הכוהן.

וראו גם

פירוט הפרקים[עריכה]

פרק א: "חמישה לא יתרומו" - תרומה כזכות

  1. הפסולים לתרומה לחלוטין
  2. הפסולים לתרומה, שתרומתם - תרומה

פרק ב: "אין תורמין" - תרומה בדיעבד: חומרות ודיוקים

  1. טהור וטמא, שוגג ומזיד
  2. "תורמים מן היפה"

פרק ג: "התורם קישות" - תרומות שאינן חובה

  1. תרומה כפולה
  2. נוסח הפרשת התרומה - כח המילים
  3. תרומת הנכרי

פרק ד: "המפריש מקצת תרומה" - הפרשת התרומה ועירובה מחדש

  1. שיעור התרומה: מינימום, נורמלי, ומקסימום
  2. ביטול התרומה ברוב

פרק ה: "סאה תרומה" - הטבל והמדומע, הטמא והטהור

  1. דיני המדומע
  2. ביטול התרומה ובעיית הטומאה
  3. החשבון

פרק ו: "האוכל תרומה שוגג" - תשלום על אכילת תרומה בשוגג

  1. כללי התשלום והכפרה
  2. הקרן והחומש
  3. ממה משלמים?

פרק ז: "האוכל תרומה מזיד" - הקלות בתשלום לאוכל תרומה

  1. תשלום חולין
  2. ספקות: הנחות נוחות וגבולותיהן

פרק ח: "האשה שהיתה אוכלת" - מחלוקות ר' אליעזר ור' יהושע בדיעבד ולכתחילה

  1. הודעה פתאומית ותחולתה
  2. איסור באמצע הפעולה
  3. איבוד התרומה משום סכנה
  4. איסור איבוד וטימוא התרומה

פרק ט: "הזורע תרומה" - גידולי תרומה ודיניהם

  1. דיני שדה שנזרע בתרומה
  2. הקנס על זריעת תרומה וגבולותיו

פרק י: "בצל שנתנו בתוך עדשים" - כמויות וחומרים הנותנים טעם בתבשיל

  1. אופי החומרים, ואופי הטעם האסור
  2. תלתן וההבחנה בין זרע ועץ
  3. כבשים של תערובת

פרק יא: "אין נותנים דבילה" - איסור איבוד התרומה

  1. הגדרת האיבוד בתרומה
  2. תרומה הנחשבת אשפה
  3. היתרים לשימוש לא שגרתי בתרומה