ביאור:משנה תרומות פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת תרומות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת תרומות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

הפרשת התרומה ועירובה מחדש[עריכה]

חטיבה I: שיעור התרומה: מינימום, נורמלי, ומקסימום[עריכה]

יש שיעור מינימום לתרומה, כפי שיפורט להלן. השיעור הוא מדברי חכמים ולא מהתורה, והוא מחייב מדידה של התרומה בדיעבד, לאחר ההפרשה.

ר' מאיר מתיר להפריש חלק מהתרומה ולהתיר בכך חלק מהערימה, כשם שהוא מתיר לעשות במעשר (משנה ב). לכן הוא מתיר להפריש בשלב השני את שאר התרומה מהערימה, וכן להוסיף גם עבור ערימה אחרת.

חכמים אוסרים (במשנה ב) למי שהפריש חלק מהשיעור לאכול מהערימה, ודורשים שישלים את ההפרשה מאותה הערימה. כיוון שלאחר שהפריש מקצת התרומה, מהתורה יצא ידי חובה. לכן הערימה נחשבת פטורה מתרומה מהתורה, ולמרות שחכמים מחייבים אותו להשלים את השיעור - הרי כיוון ש"אין מפרישים מהפטור על החייב" (ראו לעיל א, ה) - אינו יכול להפריש עם ההפרשה השניה גם על ערימת טבל אחרת.

(א) המפריש מקצת תרומה ומעשרות

מוציא ממנו תרומה עליו, אבל לא למקום אחר.

רבי מאיר אומר: אף מוציא הוא למקום אחר תרומה ומעשרות!


אם אדם הפריש מעשרות עבור שמונה סאין של חולין, אבל בזמן ההפרשה לא סימן את החולין, אלא השאיר אותן מעורבות עם כמות גדולה של טבל במחסן, לדעת ר' מאיר יכול להוציא מהמחסן עד שמונה, גם בכמה שלבים - ולאכלן, אפילו אם בינתיים נאכלו המעשרות שהפריש בתחילה. חכמים מתנגדים לכך. וראו מחלוקת דומה לעניין חביות יין בתוספתא ה, ב, רבי כחכמים כאן ורשב"ג כר' מאיר.

(ב) מי שהיו פירותיו במגורה במחסן

ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני
מפריש עד שמונה סאין ואוכלן - דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אינו מפריש אלא לפי חשבון או שיפריש מכל הכמות שבמחסן, או שיסמן את החולין שעליהם הפריש:


בפירוש המשנה כותב הרמב"ם זכר לדבר: "תרומה" - "תרי (שניים) ממאה", כלומר שנים ממאה, שהם אחד מחמישים. אבל מקור פשוט יותר הוא במדבר לא ל. וראו תוספתא ה, ח. שם נאמר גם שהמקור למידת העין הרעה הוא ביחזקאל מה יג.

בניגוד למשנה א-ב, כאן התכוון לתרום את כל הכמות, אבל לא העריך נכון. לכן חייב להפריש על התוספת מעשרות, שהרי אחרי התרומה הראשונה, הכל כבר נעשה פטור מתרומה מהתורה, ולכן חייב במעשרות. ומותר לו למדוד אותה במידה משקל או מניין, למרות שבהפרשת תרומה בדרך כלל אין למדוד, כאמור לעיל א, ז - וראו דוגמא נוספת לתרומה כזאת שם במשנה ח.

התרומה מתבררת כבעלת כמות מוגדרת, ולכן יש צורך למדוד אותה בדיעבד, לאחר ההפרשה. זה ההבדל בין הדין מהתורה לבין הגישה של חכמים, הניכרת בכמות המדוייקת.

ר' יהודה מתיר גם להשלים את התרומה החסרה מערימה אחרת, "שלא מן המוקף". בתוספתא ה, ו הוא מוסיף הקלות לתוספת התרומה: ניתן להפריש אותה מהטהור על הטמא, ואינה מדמעת ואינה מחייבת בחומש.

(ג) שעור תרומה: עין יפה כינוי לנדיבות - אחד מארבעים.

בית שמאי אומרים: משלושים.
והבינונית - מחמישים, והרעה - מששים.

תרם, ועלה בידו אחד מששים - תרומה, ואינו צריך לתרום למרות שלא התכוון לעין רעה, בדיעבד זו תרומה מספיקה..

חזר והוסיף - חייב במעשרות.

עלה בידו מששים ואחד - תרומה, ויחזור ויתרום כמו שהוא למוד, במדה ובמשקל ובמנין.

רבי יהודה אומר, אף שלא מן המוקף שיש הקלה בדיני תוספת התרומה שאפשר להפריש אותה ממקום אחר ("שלא מן המוקף") וזאת בניגוד לתרומה שצריך להפריש ממקום קרוב ("מן המוקף"). ואין הלכה כמותו.:


תרומה ע"י שליח נזכרה לעיל, ג, ד. לעיתים השליח היה מומחה להפרשת תרומות, והפריש אותן בטהרה. אולי לכן נוצר חשש שיפריש בשיעור שונה מכוונת בעל הבית. וראו על השליחים להפרשת תרו"מ גם בטהרות ט, ד ובתוספתא סוטה יג, י.

(ד) האומר לשלוחו "צא ותרום" - תורם כדעתו של בעל הבית.

אם אינו יודע דעתו של בעל הבית - תורם כבינונית, אחד מחמשים.
פחת עשרה פיחת עשרה מהתרומה ותרם אחת מששים או הוסיף עשרה הוסיף עשרה לתרומה ותרם אחד מארבעים - תרומתו תרומה בדיעבד.
אם נתכוון להוסיף, אפילו אחת להוסיף לתרומה ולתרום אחת מארבעים ותשעה - אין תרומתו תרומה כי בכוונה לא מילא את שליחותו:


השוו חלה א, ט, וכן תוספתא תחילת פאה.

ריבוי התרומה פוגע גם במעשרות, ולכן לדעת ר' אליעזר ור' ישמעאל יש להגביל אותו. והשוו פאה ד, ז.

(ה) המרבה בתרומה

רבי אליעזר אומר: אחד מעשרה, כתרומת מעשר שגם תרומת מעשר נקראת תרומה והן דומות בדיניהן.
יתר מכאן - יעשנה תרומת מעשר למקום אחר תרומת מעשר דווקא, ולא תרומה, משום שאסור להפריש תרומה על מקום מרוחק ("שלא מן המוקף").
רבי ישמעאל אומר: מחצה חולין ומחצה תרומה שנאמר "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ" (דברים יח, ד) שהראשית (התרומה) יכולה להיות כמו הדגן, כלומר עד יחס של 1:1.
רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: עד שישייר שם חולין בכמות כלשהי, שנאמר "מֵרֵאשִׁית" (במדבר טו, כא) ולא כל ראשית:


משנה א-ב עסקה במפריש מעט מדי, משנה ג-ד במפריש רגיל, ומשנה ה במפריש יותר מדי.

משנה זו מציגה עוד שתי שלשות: שלושת הפרקים ושלושת הדרכים לשער את הכלכלה.

הפרשת התרומה היא לפי "מדה משקל ומניין", לא של התרומה עצמה אלא של הפירות שמהם מפרישים, כאמור לעיל א, ז, וראו גם את דברי רבן גמליאל באבות א, טז.

במהלך הקיץ גודל הפירות משתנה וצריך למדוד מחדש כדי לדעת מה מספר - או משקל או נפח - הפירות שהכלכלה יכולה להכיל.

(ו) בשלושה פרקים תקופות משערים את הכלכלה הכלי שממלאים אותו בפירות (בעיקר תאנים) בזמן הקטיף, לפני הפרשת התרומה.

בבכורות בתחילת הקיץ, שהפירות הם הגדולים ביותר, ובסייפות בסוף הקיץ, שהפירות הכי קטנים ומצומקים, ובאמצע הקיץ שהפירות בינוניים.

המונה את הפירות בכלכלה - משובח יותר ממי שמפריש באומדן. והמודד נפח - משובח ממנו. והשוקל - משובח משלושתן:

חטיבה II עוסקת במקרה ההפוך להפרשת התרומה: התרומה מתערבת בחזרה בפירות החולין. כמות החולין הנחוצה לביטול התרומה גדולה מזו שהיתה בתחילה.

חטיבה II: ביטול התרומה ברוב[עריכה]

(ז) רבי אליעזר אומר וההלכה כמותו: תרומה - עולה באחד ומאה סאה אחת של תרומה שנפלה לתוך מאה סאין של חולין (כך שבסך הכל יש סאין) לוקחים סאה אחת ונותנים לכהן והמאה שנותרו הן חולין..

רבי יהושע אומר: במאה ועוד כל מספר מתחת ל1% מתבטל.,

נוטל סאה אחת ונותנה לכהן, והשאר חולין,

הכמות המקסימלית של התרומה בתערובת, שמתבטלת ברוב - לדעת ר' אליעזר 0.990099%. לדעת ר' יהושע כל כמות הקטנה מ1%, ולדעת ר' יוסי - 0.998336166%.

יש המסבירים את המשנה כך, שר' אליעזר מכשיר תערובת שיש בה פי 101 חולין מהתרומה, כלומר 0.9803921%. בהתאמה, המידות של ר' יהושע ושל ר' יוסי הן: פחות מ0.990099% ו0.9884679%.

"ועוד" זה - אין לו שעור שצריך שיהיו 99 סאין של חולין ועוד כמות קטנה כלשהי, אפילו קטנה מאוד.
רבי יוסי בן משולם אומר: "ועוד" - קב למאה סאה אם נפלה סאה תרומה לתשעים ותשע סאין חולין, צריך בנוסף עוד קב חולין, שהוא שישית מהסאה של תרומה, שתות למדמע ה"עוד" צריך להיות שישית (שתות) מהסאה תרומה (המדמע).:


(ח) רבי יהושע אומר: תאנים שחורות - מעלות את הלבנות למרות שהחולין אינם דומים לתרומה, לבנות - מעלות את השחורות.

המשנה עוסקת בביטול התרומה שהתערבה בחולין, לפי הכלל שבמשנה ז.

"תאנים שחורות" - סגולות. "לבנות" - ירוקות.

בתלמוד הירושלמי מפתחים את שיטת ר' יהושע, ואומרים: "שהגדולים מעלים את הקטנים במשקל, וקטנים מעלים את הגדולים במניין" (רמב"ם הלכות תרומות יד ב).

עגולי דבלה תאנים דרוסות דבוקות בעיגול הגדולים - מעלים את הקטנים, והקטנים - מעלין את הגדולים.
העגולים - מעלין את המלבנים תאנים הדרוסות בצורת מלבן, והמלבנים - מעלין את העגולים.

רבי אליעזר אוסר.

ורבי עקיבא אומר: בידוע מה נפלה - אין מעלות זו את זו.

וכשאינו ידוע מה נפלה - מעלות זו את זו:


ר' אליעזר טוען שאם לא היו תאני החולין דומות זו לזו - אינן מעלות את תאנת התרומה אפילו אם לא ידוע צבעה. נראה שהוא מסכים עם ר' עקיבא שאם ידוע שנפלה תאנת תרומה לבנה - רק הלבנות אסורות.

מסתבר שאם יש בערימה לפחות 100 תאנים שחורות ו-100 תאנים לבנות, גם ר' אליעזר יודה שהתאנה הלא-ידועה בטלה, שהרי אם היא לבנה היא בטלה בלבנות, ואם היא שחורה היא בטלה בשחורות.

אבל ר' יהושע מתיר את התערובת אפילו אם ידוע איזו תאנה נפלה.

(ט) כיצד הסבר לדבריו של רבי עקיבא במשנה הקודמת?

חמישים תאנים שחורות וחמישים לבנות,
נפלה לתוכן תרומה של תאנה שחורה - שחורות אסורות כי יש פחות מ-100 שחורות, והלבנות מותרות.
נפלה לבנה - לבנות אסורות כי יש פחות מ-100 לבנות, ושחורות מותרות.
בשאינו ידוע מה נפלה - מעלות זו את זו כי יש 100 תאנים בסך-הכל.
ובזו במצב שלא ידוע מה צבע התאנה שנפלה - רבי אליעזר מחמיר ואוסר את כל התאנים. שהרי אם התאנה שנפלה שחורה - השחורות אסורות, ואם לבנה - הלבנות אסורות, ולכן מספק כולן אסורות.

ורבי יהושע - מקל אפילו אם יודע מה צבע התאנה שנפלה - מעלות התאנים זו את זו:


אם הכניס ליטרא תאני תרומה לאחד מהכדים, שכולם מלאים בתאני חולין, לדעת ר' אליעזר ניתן לחשב את תחתית הכדים במסגרת המאה כדי לבטל את התרומה, ולדעת ר' יהושע מחשבים רק את פתחי הכדים, ולכן צריך 100 כדים.

מצד שני, ר' יהושע מתיר את התאנים שבתחתיות כל הכדים, אפילו אם אין 100 כדים, כי הן כולן חולין. לדעת ר' יהושע ההבדל בין תחתית הכד לבין פיו יותר מובהק מההבדל בין תאנים לבנות לשחורות.

בתוספתא תרומות ה, יג מובאת המחלוקת בשם ר' מאיר. ר' יהודה מייחס לר' אליעזר דעה כשל ר' יהושע, ואילו לר' יהושע הוא טוען שאין התרומה עולה כלל, אפילו בשלוש מאות כדים.

(י) ובזו רבי אליעזר מקל, ורבי יהושע מחמיר:

בדורס ליטרא קציעות על פי הכד, ואינו יודע איזוהי
רבי אליעזר אומר: רואין אותן כאלו הן פרודות,
והתחתונות מעלות את העליונות.
רבי יהושע אומר: לא תעלה, עד שיהיו שם מאה כדים:


(יא) סאה תרומה שנפלה על פי מגורה מחסן מלא תאנים, וקיפאה והסאה בפתח המגורה

רבי אליעזר אומר: אם יש בקיפוי פחות ממאית מהמגורה - תעלה באחד ומאה.
רבי יהושע אומר: לא תעלה!

המשך המחלוקת ממשנה י: ר' אליעזר אומר שאם יש במגורה יותר מפי 100 - התרומה בטלה, ואינו צריך להסיר אותה כלל.

ר' יהושע מחייב להסיר את התרומה, כי לדעתו אין התחתונות מעלות את העליונות, כדבריו במשנה י. סוף המשנה הוא המשך דברי ר' יהושע. ניתן להסיק מהניסוח "בשאינו ידוע" שאם נפלה תאנת תרומה לבנה ל100 תאנים שחורות גם הוא יודה שיש להחזיר אותה למקומה, ואינה בטלה, וזה המקרה הדומה לנדון כאן. אבל אם נפלה לתערובת - אין מבחינים בין צבעי התאנים, וכולן נחשבות להעלות אותה (משנה ט).

סאה תרומה שנפלה על פי מגורה - יקפאנה! יסיר אותה, והחלק שהסיר הוא מדומע, ומה שנשאר - חולין.
ואם כן, למה מתי אמרו "תרומה עולה באחד ומאה"?
בשאינו ידוע: אם בלולות הן, או לאין נפלה:


קופה - המקפה, משחק מילים.

משנה זו היא לכל השיטות שבמשנה ט. היא מדגימה את הכלל "בשאינו ידוע לאין נפלה" מסוף משנה יא.

(יב) שתי קופות, ושתי מגורות

שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזו מהן נפלה
מעלות זו את זו.

רבי שמעון אומר: אפילו הם בשתי עיירות - מעלות זו את זו:


ר' יוסי אינו מחשב את האגודה כאילו כולה ספק תרומה, אלא מחלק את התרומה (1/2 אגודה) במספר האגודות. בדרך זו ניתן לדון גם אם מדומע ב1/5 נפל לתוך 20 סאין של חולין וכו'.

בניגוד לר' אליעזר, ראו לקמן ה, ו ואילך.

(יג) אמר רבי יוסי: מעשה בא לפני רבי עקיבא בחמישים אגודות של ירק,

שנפלה אחת מהן לתוכן - חציה תרומה,
ואמרתי לפניו: תעלה.
לא שהתרומה תעלה בחמישים ואחד, אלא שהיו שם מאה ושנים חצאים ומהן חצי אגודה תרומה: