ביאור:משנה אבות פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
ההחלטה להקדיש מסכת לעניינים שאינם הלכתיים מוכיחה היטב את הטענה שביסוד ההלכה עומדים שיקולים שאינם הלכתיים בעצמם.
המסכת מציגה ערכים מטא-הלכתיים, המובילים את האדם בין השאר גם לקיום ההלכה. בין ערכים אלו ניתן למצוא גם מצוות מרכזיות, כמו תורה, עבודת המקדש וגמילות חסדים, שנראות בעיני חז"ל כחשובות ובסיסיות יותר מאחרות. ואכן, רבות מהאמרות במסכת מוקדשות למצוות לימוד התורה ולמצוות גמילות החסדים.
הפרק הראשון במסכת מתאר את השתלשלות התורה שבעל פה כמסורת מדוייקת שניתנה למשה בסיני. אבל תוך כדי התיאור הזה עצמו טוענת המשנה גם לכך שנוספו במהלך הדורות שכבות רבות מעבר למסורת עצמה.
הפרק השני מציג את אמרותיהם של הנשיאים ואת אמרותיהם של תלמידי החכמים האחרים, הקשורים למסורת שאינה נשיאותית, ובכך מתאר את ריבוי וגיוון המסורות בזמן המשנה.
פרק ג מוקדש ללימוד התורה ולגמילות החסדים, ומציג אותן זו לעומת זו. פרק ד מציג את אי השלמות של העולם הזה, שאין בו שכר ללומדי התורה ולמקימיה. פרק ה הוא למעשה אוסף של מיונים מושגיים של רעיונות שונים הערוכים לפי מספרים. בתחילתו ניכרת משמעות מיוחדת למספר 10, המייצג את הצדיקים ואת הרשעים בתורה.
|
הפרק כולו ערוך באופן הדוק, וכל חכם אומר מימרה משולשת. גם קשרים שניתן למצוא בין המשניות מוכיחים כי לפנינו עריכה מאוחרת של דברי החכמים, והם לא נמסרו כצורתם המקורית. במשנה ה', בה מופיעה פעמיים המלה "אמרו", ניתן אף להצביע על שני רבדים ברורים המונחים מעל הרובד המקורי של יוסי בן יוחנן, והפוגעים במבנה המשולש. |
המסורה מסיני עד חורבן בית המקדש
[עריכה]חטיבה I: מסיני עד אנשי כנסת הגדולה
[עריכה](א) משה קבל תורה מסיני - ומסרה ליהושע,
- ויהושע - לזקנים,
|
לעניין 'מתונים בדין' ראו ספרי דברים טז: אין לפסוק לפי תקדים מוכר בלבד אלא יש להתחשב בכל מקרה לגופו, בניגוד לגישה הצדוקית, שהתבססה על ספר גזירות, ראו סכוליון לד' תמוז. גם כאן ניתן למצוא מגמה פולמוסית: מול התפיסה המיוחסת לצדוקים, לפיה הלימוד הוא רק אמצעי לדעת מה הדין במקרה זה או אחר, והתורה "כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד" (קידושין סו א), מוצגת כאן התפיסה המעריכה את לימוד התורה והעמדת התלמידים כערך בפני עצמו. משמעותו של הסייג לתורה הוא הזכות של חכמים להרחיב את התורה שקבלו (ראו מכילתא פסחא ו). בכך מתבטא מתח מול העיקרון של השלשלת, שנראה במבט שטחי כמגביל את הזכות לחדש ולהוסיף על התורה המסורה מסיני. בית המדרש של חכמי המשנה מילא בבת אחת את שלוש הפונקציות שעליהן דברו אנשי כנסת הגדולה: בית דין המיועד לפסיקה מעשית, בית מדרש ללימוד התלמידים, ומוסד חקיקה לקביעת ההלכות והסייגים; וראו סנהדרין ד, ג-ד. |
- וזקנים - לנביאים,
- ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
הם אמרו שלושה דברים:
- הוו מתונים בדין,
- והעמידו תלמידים הרבה,
- ועשו סייג לתורה:
שלשלת המסירה המתוארת כאן ומפורטת בדף נפרד, קשורה להעברת התורה שבעל פה, שהרי תורה שבכתב נכתבה, והועברה פיזית מדור לדור. במובן זה ניתן לומר כי מטרת התיאור היא לבסס את סמכות התושב"ע בכלל והמשנה בפרט, כנתונה במסורת מסיני.
במסגרת שלשלת זו ראוי להדגיש כי לא מופיעים הכהנים, בניגוד לפשט התושב"כ, וראו גם ספרי דברים קנג - שוב, בניגוד לגישה הצדוקית, שראתה את הכוהנים כאליטה.
הנביאים תופסים את רוב התקופה (הזקנים במשנה הם ככל הנראה הזקנים המופיעים ביהושע כד לא. בכל מקרה הנביאים מקבלים את התורה ישירות מפנחס.) אבל פעילותם כאן אינה כנביאים אלא כתלמידי חכמים. יש בכך פולמוס גם כנגד קביעת ההלכה לפי סמכות נבואית, המסתמכת על דבר ה' באופן ישיר. וראו גם מכילתא בחדש ו: '"וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי", אֵלּוּ הַנְּבִיאִים וְהַזְּקֵנִים.' אנשי כנסת הגדולה הם הראשונים בשלשלת הקבלה שמדברים, בניגוד לנביאים ולקודמיהם.
חטיבה II: שמעון הצדיק והזוגות הראשונים - עד מרד החשמונאים
[עריכה](ב) שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. נפטר בערך בשנת 290 לפנה"ס
הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה
- ועל העבודה
|
שלושת יסודות העולם של שמעון הצדיק הם האידיאולוגיות של שלוש האליטות שפעלו בימי בית שני: החכמים (פרושים), הכהונה (צדוקים), והחסידים הראשונים, וראו מכילתא ויהי ב, דרשות על 'כי קולך ערב ומראך נאוה'. שמעון טוען שכל השלוש חיוניות. |
- ועל גמילות חסדים:
(ג) אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק.
|
אנטיגנוס מתאר את עבודת ה' כנובעת מהגדרת האדם את עצמו כעבד ה', ולא כעבודה הכרוכה בטובת הנאה. |
הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס,
- אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס,
|
ניתן לראות במשניות ג-ה פירוט של שלושת התחומים שעליהם דיבר שמעון הצדיק במשנה ב: במשנה ג מדבר אנטיגנוס על העבודה, במשנה ד מדבר יוסי בן יועזר על התורה, ובמשנה ה מדבר יוסי בן יוחנן על גמילות חסדים. במיוחד יש לשים לב למחלוקת בין יוסי בן יועזר לבין יוסי בן יוחנן, על אודות הבית הרצוי: שניהם מתחילים את דבריהם בביטוי "יהי ביתך", ומקדישים את הבית הפרטי לאחד הערכים. ביתו של יוסי בן יועזר מזכיר מדבר, שיש בו אבק וצמא. ביתו של יוסי בן יוחנן הוא כרשות הרבים, ולכן הוא נזהר משיחה עם הנשים שבו. לגבי הביטוי החוזר "קיבלו מהם" - ספק אם ניתן להבין אותו כפשוטו, לאור העובדה שבמערכת של חמישה זוגות לא ניתן לגשר על פני כ300 שנה, מימי כנסת הגדולה עד ימי הלל ושמאי. |
- ויהי מורא שמים עליכם:
|
יוסי בן יועזר מציג שני אופני לימוד מהחכמים: מתאבק בעפר מייצג את הקרבה הפיזית לדברי החכמים. שותה בצמא - מייצג את ההפנמה של תוכן דבריהם. |
יוסי בן יועזר איש צרדה אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים,
- והוי מתאבק בעפר רגליהם,
- והוי שותה בצמא את דבריהם:
(ה) יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרוחה,
|
יוסי בן יוחנן קורא לקבלת כל אנשי העולם לתוך הבית, ולא רק לקבלת החכמים אליו. לכן הוא מגביל את השיחה עם האשה הזרה שעלולה להכניס לבית מהמיניות שלה. יש הגורסים "אל תרבה שיחה עם האשה כשהיא נידה". הגירסה הזו מסבירה למה אין להרבות שיחה אתה, אבל קשה למצוא קשר בין איסור השיחה לבין קבלת העניים הביתה. הביטוי "אמרו" מסמן שלפנינו פירוש מאוחר יחסית לדברי יוסי בן יוחנן. החכמים בעלי הפירוש הזה ראו את התורה כמרכז היעוד של האדם, בניגוד ליוסי בן יוחנן שהדגיש את עשיית החסד. |
- ויהיו עניים בני ביתך,
- ואל תרבה שיחה עם האשה, כשהיא נידה.
- באשתו אמרו - קל וחמר באשת חברו.
- מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו,
- ובוטל מדברי תורה,
- וסופו - יורש גיהנם:
חטיבה III: שאר הזוגות - עד הלל (תקופת הורדוס)
[עריכה](ו) יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם.
יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב,
- וקנה לך חבר,
- והוי דן את כל האדם אפילו אינו רבך או חברך לכף זכות:
(ז) נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע,
|
יהושע וניתאי עוסקים בשאלת יחסו של אדם לסביבתו האנושית: הראשון ממליץ על יצירת חוג מוגדר והסתגרות יחסית בתוכו, והשני חי בחברה פתוחה, ולכן עליו להזהר מפני הרשעים שבה. לגבי "הוי דן..." ראו שבת קכז ב. לגבי "שכן רע" השוו נגעים יב ו: אוי לרשע אוי לשכנו. לגבי "אל תתחבר לרשע" ראו דברי הימים ב כ לה-לז שיהושפט נענש על שהתחבר עם אחזיה הרשע, וראו גם מכילתא עמלק ב א, שיהונדב התחבר לאמנון ונענש על כך, ושם מסכמים "אל תתחבר לרשע - אפילו לקרבו לתורה!" וראו משנה יב לקמן. לגבי שניהם (החבר והשכן הרשעים) ראו גם לקמן ב ט. |
- ואל תתחבר לרשע,
- ואל תתיאש מן הפורענות:
|
השוו לקמן, ד, ח: "אל תהי דן יחידי". |
(ח) יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח גיסו של ינאי המלך, שמת בערך בשנת 90 לפנה"ס קבלו מהם.
יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדינין כשופטים יחידים, כמו הקב"ה שהוא אל עורך דין.
- וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך - יהיו בעיניך כרשעים.
- וכשנפטרים מלפניך - יהיו בעיניך כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין:
(ט) שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים,
|
יהודה ושמעון עוסקים בנושא משותף – היחס של השופט אל המשתתפים בדיון המשפטי: הראשון מדבר על היחס לשופטים ולבעלי הדין והשני על היחס לעדים. וראו סיפור על עדי שקר ושמעון בן שטח בירושלמי סנהדרין ו ב. יתכן שדמותו של שמעון נקשרה לסיפור קשה זה בגלל דבריו כאן. |
- והוי זהיר בדבריך,
- שמא מתוכם ילמדו לשקר:
(י) שמעיה חי בתחילת תקופת הורדוס, בערך 35 לפנה"ס ואבטליון קבלו מהם.
|
הנושא המשותף לשמעיה ואבטליון הוא החרדה והמרחק שעליו הם ממליצים מן הרשות – כלומר מן השלטון הרומי. עד כדי כך גדול הנזק הכרוך בקרבה אל השלטון, שיש להתרחק מעמדת הנהגה אף בין היהודים עצמם, כדי לא להסתבך בקרבה כזו. וראו את הסיפור על שומר בית המדרש שנקשר לדמויותיהם ביומא לה ב, אולי כנציג הרשות המאזין לדבריהם ומאיים עליהם. |
שמעיה אומר: אהוב את המלאכה,
- ושנא את הרבנות,
- ואל תתודע לרשות:
(יא) אבטליון אומר: חכמים, הזהרו בדבריכם,
|
אבטליון מדגים היטב דיבור זהיר כל כך, שהוא בלתי מובן. מה גורם לחילול השם: הדיבור הלא זהיר של החכמים, חובת הגלות שלהם, התלמידים ששותים מים רעים או מותם? - הנסיון מלמד שעצם הדיבור הוא המחלל את השם. והשוו לעניין מים הרעים ספרי דברים מח, שם משוים את תורת המינים למים עכורים. |
- שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים
- וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו,
ונמצא שם שמים מתחלל:
|
בזוג האחרון, הלל ושמאי, נשברת הסימטריה: להלל מוקדשות שלוש משניות ולשמאי אחת בלבד. גם כאן ניתן למצוא נושא משותף – היחס בין תלמידי חכמים לבין עמי הארץ: הלל ממליץ על אהבת הבריות כדי לקרבן לתורה. בכך נראה שלדעתו אין הבדל מהותי בין תלמיד חכם לבין אדם אחר, אלא ההבדל הוא כמותי בלבד. לעומתו מודה שמאי בקיומו של הבדל כזה, ורואה עצמו כבעל מקצוע בתפקידו כתלמיד חכם. אף על פי כן הוא מורה לקבל גם את עמי הארץ בסבר פנים יפות – למרות שאין לו ציפיה מהם שיהיו תלמידי חכמים. הלל מתאר את אהרון הכהן כרודף שלום ולא ככהן אליטיסטי, כשיטת הצדוקים. הוא מצפה מאדם להיות מתלמידיו של אהרון ולאו דווקא מבניו. לגבי הביטוי "רודף שלום" ראו תהלים לד טו. |
(יב) הלל ושמאי קבלו מהם.
הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן,
- אוהב שלום ורודף שלום,
- אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה:
הפתגמים הארמיים של הלל מחורזים, ומבוססים על משחקי מילים. הם מנוסחים בקיצוניות שהרי כפשוטם יש בהם עונש מות לכל העוברים עליהם. הם מסודרים במבנה כיאסטי: במרכזם חובת לימוד התורה, ומסביבה - ההימנעות מפרסום עצמי.
(יג) הוא היה אומר: נגד שמא - אבד שמה.
- ודלא מוסיף - יסיף. ודלא יליף - קטלא חייב.
|
"תגא" יכול להיות טוגה (סמל המעמד הגבוה), ויכול להיות "כתר" -כלומר כתר התורה, קישוט על האותיות שלה. ראו ציטוט המימרה האחרונה והסברה לקמן ד, ה. |
- ודאשתמש בתגא - חלף:
(יד) הוא היה אומר: אם אין אני לי - מי לי?
|
שלוש שאלות רטוריות, המשקפות את תפיסת הזהות העצמית האנושית בכלל. לגבי "אם לא עכשיו" - ראו לקמן ב, ד. |
- וכשאני לעצמי - מה אני?
- ואם לא עכשיו, אימתי?
|
השוו לקמן ג, יב. שמאי מדגיש את המעשה החיצוני, כראי של המהות הפנימית. למרות שעיקר עולמו הוא התורה, הוא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות - גם את עם הארץ והגוי. אבל השוו שבת לא א, שם נהג שמאי כלפי הגרים בקפדנות. וראו גם תוספתא דמאי ב ו, המציעה את ההסבר לגישה של שמאי שם. היחס החיובי ל'כל האדם' חורז את תחילת החטיבה (משנה ו) עם סופה. |
(טו) שמאי אומר: עשה תורתך קבע.
- אמור מעט, ועשה הרבה,
- והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
חטיבה IV: מהלל עד חורבן בית המקדש
[עריכה]|
מכאן ואילך נעלם הביטוי "קיבלו מהם". עורך הפרק עובר להביא רק מדברי בית הלל – במובן של צאצאיו הישירים של הלל. שושלת זו תימשך גם בתחילת פרק ב, עד שיחזור העיסוק בשלשלת הקבלה לקמן ב, ח. באבות דר' נתן (בשתי הנוסחאות), המבוסס על ציטוטים ממסכת אבות, אין ציטוטים מהקטע שמכאן עד לשם, ומכאן שלפני העורך של אבות דר' נתן היתה עדיין הנוסחה הקדומה של אבות, שלא הכילה את הקטע הזה. מהו הספק שרבן גמליאל מזהיר אותנו מפניו? שמא הספק נוצר בגלל מחלוקות בית הלל ובית שמאי? - ראו תוספתא יבמות א ג. הרב של רבן גמליאל פוסק עבורו ומסיר את ספקותיו, ואילו זה של יהושע בן פרחיה (לעיל משנה ו) מלמדו תורה. לעניין המעשר והאומד ראו תוספתא תרומות ד, טו. |
(טז) רבן גמליאל היה אומר: עשה לך רב,
- והסתלק מן הספק,
- ואל תרבה לעשר אומדות:
(יז) שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.
- ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.
|
יתכן שזה בנו של הלל, וראו שבת טו א. אם אכן כך, מקומה של המשנה צריך להיות לפני משנה טז. אם כך, שמעון הוא "בית הלל", ובכל מקרה הוא העדיף לשתוק... לגבי המדרש והמעשה: ניתן להסביר כהעדפת ההלכה הנוהגת ("מעשה"), כתקדים הלכתי על פני מדרש הפסוקים, וראו את הסיפור על הלל שדן עם חכמים בספרי זוטא לבמדבר יט ג, על בגדי הכהן השורף את הפרה ומוכיח את דבריו בדרשה דווקא. וניתן לפרש, לאור ספרי דברים מא כהעדפת המצווה לקיים את התורה על פני המצווה ללומדה, בניגוד לדעת ר' עקיבא שם, וכדעת ר' טרפון. ההסבר הראשון נראה יותר סביר, כי העמדה המתבטאת בהסבר השני מורה ששמעון נטה מעט לדעת החסידים הראשונים, שהעדיפו גם הם את קיום המצוות על פני לימודן. סיבה נוספת להעדפתו היא שהסבר זה קושר את שלוש האמירות של שמעון זו לזו. וראו את הדרשה של ר' נחמן מברסלב על "בין החכמים" (לקוטי מוהר"ן סד): המחלוקות והריבים בין החכמים מאפשרות לי לגדול ולהתפתח! |
- וכל המרבה דברים - מביא חטא:
(יח) רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד: בארמית: קיים
- על הדין
- ועל האמת
- ועל השלום,
|
רשב"ג מהדהד את דברי שמעון הצדיק במשנה ב, אבל הוא מצמצם את הדברים שעליהם עומד העולם למישור הדיון הבין אישי, ואינו עוסק במצוות. |
- שנאמר (זכריה ח טז) "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם":