ביאור:משנה אבות פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת אבות: א ב ג ד ה ו

מסכת אבות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

מבוא למסכת אבות ומבנה המסכת

הפרק כולו ערוך באופן הדוק, וכל חכם אומר מימרה משולשת.

גם קשרים שניתן למצוא בין המשניות מוכיחים כי לפנינו עריכה מאוחרת של דברי החכמים, והם לא נמסרו כצורתם המקורית.

במשנה ה', בה מופיעה פעמיים המלה "אמרו", ניתן אף להצביע על שני רבדים ברורים המונחים מעל הרובד המקורי של יוסי בן יוחנן, והפוגעים במבנה המשולש.

המסורה מסיני עד חורבן בית המקדש[עריכה]

חטיבה I: מסיני עד אנשי כנסת הגדולה[עריכה]

(א) משה קבל תורה מסיני - ומסרה ליהושע,

ויהושע - לזקנים,

שושלת המסירה המתוארת כאן ומפורטת בדף נפרד, קשורה להעברת התורה שבעל פה, שהרי תורה שבכתב נכתבה, והועברה פיזית מדור לדור. במובן זה ניתן לומר כי מטרת התיאור היא לבסס את סמכות התושב"ע בכלל והמשנה בפרט, כנתונה במסורת מסיני.

במסגרת שושלת זו ראוי להדגיש כי הנביאים תופסים את רוב התקופה (הזקנים המופיעים במשנה הם ככל הנראה הזקנים המופיעים ביהושע כד לא. בכל מקרה הנביאים מקבלים את התורה ישירות מפנחס.) אבל פעילותם כאן אינה כנביאים אלא כתלמידי חכמים. יש בכך פולמוס כנגד סמכות נבואית, המסתמכת על דבר ה' באופן ישיר.

מצד שני אין כאן כל התיחסות לכהנים, ונראה שגם כאן חבוי מניע פולמוסי כנגד המסורת הכהנית הצדוקית.

אנשי כנסת הגדולה הם הראשונים בשלשלת הקבלה שמדברים. בדבריהם ניתן למצוא את הסייג לתורה, שמשמעו הוא הזכות של חכמים להרחיב את התורה שקבלו (ראו מכילתא בא ו). בכך מתבטא מתח מול העיקרון של השלשלת, שנראה במבט שטחי כמגביל את הזכות לחדש ולהוסיף על התורה המסורה מסיני.

גם כאן ניתן למצוא מגמה פולמוסית: מול התפיסה המיוחסת לצדוקים, לפיה אין תפקיד חיוני לחכמים במסגרת התושב"ע, אלא היא "כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד" (קידושין סו א), מוצגת כאן התפיסה המעריכה את לימוד התורה כערך בפני עצמו ולא רק כאמצעי לדעת את ההלכה למעשה.

בית המדרש של חכמי המשנה מילא בבת אחת את שלוש הפונקציות שעליהן דברו אנשי כנסת הגדולה: בית דין, בית מדרש ומוסד חקיקה. וראו סנהדרין ד, ג-ד.

וזקנים - לנביאים, :ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין,

והעמידו תלמידים הרבה,
ועשו סייג לתורה:

חטיבה II: שמעון הצדיק והזוגות הראשונים - עד מרד החשמונאים[עריכה]

(ב) שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. נפטר בערך בשנת 290 לפנה"ס

הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה

ועל העבודה

שלושת יסודות העולם של שמעון הצדיק הם האידיאולוגיות של שלוש האליטות שפעלו בימי בית שני: החכמים (פרושים), הכהונה (צדוקים), והחסידים הראשונים.

שמעון טוען שכל השלוש חיוניות.

ועל גמילות חסדים:


(ג) אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק.

הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס,

אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס,

ניתן לראות במשניות ג-ה פירוט של שלושת התחומים שעליהם דיבר שמעון הצדיק במשנה ב: במשנה ג מדבר אנטיגנוס על העבודה, במשנה ד מדבר יוסי בן יועזר על התורה, ובמשנה ה מדבר יוסי בן יוחנן על גמילות חסדים.

במיוחד יש לשים לב למחלוקת בין יוסי בן יועזר לבין יוסי בן יוחנן, על אודות הבית הרצוי: שניהם מתחילים את דבריהם בביטוי "יהי ביתך", ומקדישים את הבית הפרטי לאחד הערכים.

ביתו של יוסי בן יועזר מזכיר מדבר, שיש בו אבק וצמא. ביתו של יוסי בן יוחנן הוא כרשות הרבים, ולכן הוא נזהר משיחה עם הנשים שבו.

לגבי הביטוי החוזר "קיבלו מהם" - ספק אם ניתן להבין אותו כפשוטו, לאור העובדה שבמערכת של חמישה זוגות לא ניתן לגשר על פני כ300 שנה, מימי כנסת הגדולה עד ימי הלל ושמאי.

ויהי מורא שמים עליכם:


(ד) יוסי בן יועזר איש צרדה נרצח בערך ב-140 לפנה"ס ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם.

יוסי בן יועזרמציג שני אופני לימוד מהחכמים: מתאבק בעפר מייצג את הקרבה הפיזית לדברי החכמים. שותה בצבא - מייצג את ההפנמה של תכן דבריהם.

יוסי בן יועזר איש צרדה אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים,

והוי מתאבק בעפר רגליהם,
והוי שותה בצמא את דבריהם:


(ה) יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרוחה,

יוסי בן יוחנן קורא לקבלת כל אנשי העולם לתוך הבית, ולא רק לקבלת החכמים אליו. לכן הוא מגביל את השיחה עם האשה הזרה שעלולה להכניס לבית מהמיניות שלה.

הביטוי "אמרו" מסמן שלפנינו פירוש מאוחר יחסית לדברי יוסי בן יוחנן. החכמים בעלי הפירוש הזה ראו את התורה כמרכז היעוד של האדם, בניגוד ליוסי בן יוחנן שהדגיש את עשיית החסד.

ויהיו עניים בני ביתך,
ואל תרבה שיחה עם האשה, כשהיא נידה.

באשתו אמרו - קל וחמר באשת חברו.

מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו,

ובוטל מדברי תורה,
וסופו - יורש גיהנם:


חטיבה III: שאר הזוגות - עד הלל (תקופת הורדוס)[עריכה]

(ו) יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם.

יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב,

וקנה לך חבר,
והוי דן את כל האדם אפילו אינו רבך או חברך לכף זכות:


(ז) נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע,

ניתן להצביע על היחסים בין יהושע לבין ניתאי, כאשר שניהם עוסקים בשאלת יחסו של אדם לסביבתו האנושית: הראשון ממליץ על יצירת חוג מוגדר והסתגרות יחסית בתוכו, והשני חי בחברה פתוחה, ולכן עליו להזהר מפני הרשעים שבה.

לגבי "הוי דן..." ראו שבת קכז ב.

לגבי "שכן רע" השוו נגעים יב ו: אוי לרשע אוי לשכנו.

ואל תתחבר לרשע,
ואל תתיאש מן הפורענות:


השוו לקמן, ד, ח: "אל תהי דן יחידי".

(ח) יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח גיסו של ינאי המלך, שמת בערך בשנת 90 לפנה"ס קבלו מהם.

יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדינין כשופטים יחידים, כמו הקב"ה שהוא אל עורך דין.

וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך - יהיו בעיניך כרשעים.
וכשנפטרים מלפניך - יהיו בעיניך כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין:


(ט) שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים,

יהודה ושמעון עוסקים בנושא משותף – היחס של השופט אל המשתתפים בדיון המשפטי: הראשון מדבר על היחס לשופטים ולבעלי הדין והשני על היחס לעדים.

וראו סיפור על עדי שקר ושמעון בן שטח בירושלמי סנהדרין ו ב. יתכן שדמותו של שמעון נקשרה לסיפור קשה זה בגלל דבריו כאן.

והוי זהיר בדבריך,
שמא מתוכם ילמדו לשקר:


(י) שמעיה חי בתחילת תקופת הורדוס, בערך 35 לפנה"ס ואבטליון קבלו מהם.

הנושא המשותף לשמעיה ואבטליון הוא החרדה והמרחק שעליו הם ממליצים מן הרשות – כלומר מן השלטון הרומי. עד כדי כך גדול הנזק הכרוך בקרבה אל השלטון, שיש להתרחק מעמדת הנהגה אף בין היהודים עצמם, כדי לא להסתבך בקרבה כזו.

וראו את הסיפור על שומר בית המדרש שנקשר לדמויותיהם ביומא לה ב, אולי כנציג הרשות המאזין לדבריהם ומאיים עליהם.

שמעיה אומר: אהוב את המלאכה,

ושנא את הרבנות,
ואל תתודע לרשות:


(יא) אבטליון אומר: חכמים, הזהרו בדבריכם,

שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו,

ונמצא שם שמים מתחלל:


בזוג האחרון, הלל ושמאי, נשברת הסימטריה: להלל מוקדשות שלוש משניות ולשמאי אחת בלבד.

גם כאן ניתן למצוא נושא משותף – היחס בין תלמידי חכמים לבין עמי הארץ: הלל ממליץ על אהבת הבריות כדי לקרבן לתורה. בכך נראה שלדעתו אין הבדל מהותי בין תלמיד חכם לבין אדם אחר, אלא ההבדל הוא כמותי בלבד. לעומתו מודה שמאי בקיומו של הבדל כזה, ורואה עצמו כבעל מקצוע בתפקידו כתלמיד חכם. אף על פי כן הוא מורה לקבל גם את עמי הארץ בסבר פנים יפות – למרות שאין לו ציפיה מהם שיהיו תלמידי חכמים.

לגבי הביטוי "רודף שלום" ראו תהלים לד טו.

(יב) הלל ושמאי קבלו מהם.

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן,

אוהב שלום ורודף שלום,
אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה:


(יג) הוא היה אומר: נגד שמא - אבד שמה.

ודלא מוסיף - יסיף. ודלא יליף - קטלא חייב.

הפתגמים הארמיים של הלל מחורזים, ומבוססים על משחקי מילים. הם מסודרים במבנה כיאסטי: במרכזם חובת לימוד התורה, ומסביבה - ההימנעות מפרסום עצמי.

"תגא" יכול להיות טוגה, ויכול להיות "כתר" -כלומר כתר התורה, קישוט על האותיות שלה.

ראו ציטוט המימרה האחרונה והסברה לקמן ד, ה.

ודאשתמש בתגא בטוגה, סמל הממד הגבוה - חלף:


(יד) הוא היה אומר: אם אין אני לי - מי לי?

שלוש שאלות רטוריות, המשקפות את תפיסת הזהות העצמית האנושית בכלל.

לגבי "אם לא עכשיו" - ראו לקמן ב, ד.

וכשאני לעצמי - מה אני?
ואם לא עכשיו, אימתי?


(טו) שמאי אומר: עשה תורתך קבע.

השוו לקמן ג, יב.

שמאי מדגיש את המעשה החיצוני, כראי של המהות הפנימית. למרות שעיקר עולמו הוא התורה, הוא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות - גם את עם הארץ.

אמור מעט, ועשה הרבה,
והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:


חטיבה IV: מהלל עד חורבן בית המקדש[עריכה]

מכאן ואילך נעלם הביטוי "קיבלו מהם". עורך הפרק עובר להביא רק מדברי בית הלל – במובן של צאצאיו הישירים של הלל. שושלת זו תימשך גם בתחילת פרק ב, עד שיחזור העיסוק בשלשלת הקבלה לקמן ב, ח. אבל בציטוטים ממסכת אבות המובאים באבות דר' נתן (בשתי הנוסחאות) אין ציטוטים מהקטע שמכאן עד לשם, ומכאן שלפני העורך של אבות דר' נתן היתה עדיין הנוסחה הקדומה של אבות.

הרב של רבן גמליאל פוסק עבורו, ואילו זה של יהושע בן פרחיה (לעיל משנה ו) מלמד תורה ומסיר את ספקותיו. וראו תוספתא תרומות ד, טו.

(טז) רבן גמליאל היה אומר: עשה לך רב,

והסתלק מן הספק,
ואל תרבה לעשר אומדות:


(יז) שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.

יתכן שזה בנו של הלל, וראו שבת טו א. אם אכן כך, מקומה של המשנה צריך להיות לפני משנה טז.

לגבי המדרש והמעשה: ניתן להסביר כהעדפת ההלכה הנוהגת על פני מדרש הפסוקים, וניתן לפרש, לאור ספרי עקב מא, כהעדפת המצווה לקיים התורה על פני המצווה ללומדה.

וראו את הדרשה של ר' נחמן מברסלב על "בין החכמים" (לקוטי מוהר"ן סד): המחלוקות והריבים בין החכמים מאפשרות לי לגדול ולהתפתח!

וכל המרבה דברים - מביא חטא:


(יח) רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד: בארמית: קיים על הדין

ועל האמת
ועל השלום,

רשב"ג מהדהד את דברי שמעון הצדיק במשנה ב, אבל הוא מצמצם את הדברים שעליהם עומד העולם למישור הדיון המשפטי, ואינו עוסק במצוות אחרות.

שנאמר (זכריה ח טז) "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם":