ביאור:ספרי דברים/דברים
ביאור:ספרי דברים[עריכה]
- פרשת דברים - פיסקה א-כה
- פרשת ואתחנן - פיסקה כו-לו
- פרשת עקב - פיסקה לז-נב
- פרשת ראה יא - פיסקה נג-נח
- פרשת ראה יב - פיסקה נט-פא
- פרשת ראה יג-יד - פיסקה פב-קי
- פרשת ראה טו - פיסקה קיא-קכו
- פרשת ראה טז - פיסקה קכז-קמג
- פרשת שופטים טז - פיסקה קמד-קמו
- פרשת שופטים יז - פיסקה קמז-קסב
- פרשת שופטים יח - פיסקה קסג-קעח
- פרשת שופטים יט-כא - פיסקה קעט-רי
- פרשת כי תצא כא - פיסקה ריא-רכא
- פרשת כי תצא כב - פיסקה רכב-רמה
- פרשת כי תצא כג - פיסקה רמו-רסז
- פרשת כי תצא כד - פיסקה רסח-רפה
- פרשת כי תצא כה - פיסקה רפו-רצו
- פרשת כי תבוא - פיסקה רצז-שג
- פרשת ניצבים - פיסקה שד-שה
- פרשת האזינו - פיסקה שו-שמא
- פרשת וזאת הברכה - פיסקה שמב-שנז
ספרי דברים לפרשת דברים[עריכה]
פיסקה א[עריכה]
על דברים א א
דורש 'אלה' – דווקא. התשובה, שמדובר בדברי תוכחות מבוססת על ההנחה ש'דברים' הם תוכחות. |
וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד? והלא הוא כתב כל התורה כולה
שנאמר (דברים לא כב) "ויכתב משה את התורה הזאת"!
מה תלמוד לומר "אלה הדברים אשר דבר משה"?
מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר (דברים לב טו) "וישמן ישורון ויבעט"
כיוצא בו אתה אומר (עמוס א א) "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע
אשר חזה על ישראל בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש",
עמוס לא התנבא רק על ישראל, אלא על כל הגויים שסביבם; אבל עיקר התוכחה היתה על ישראל. גם נבואת עמוס מכונה 'דברי עמוס' ולא 'חזון'. |
מה תלמוד לומר "דברי עמוס"? מלמד שהיו דברי תוכחות
ומנין שהיו דברי תוכחות? שנאמר (עמוס ד א) "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון
העושקות דלים הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה" - אלו בתי דינים שלהם.
גם לירמיהו היו נבואות על בבל ועל עמים אחרים, ולא רק על ישראל ועל יהודה. גם דבריו מכונים 'דברים' ולא 'חזון', וגם בספרו פרק ל הוא תוכחה. |
וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד? והלא שני ספרים כתב ירמיהו
שנאמר (ירמיה נא סד) "עד הנה דברי ירמיהו"
מה תלמוד לומר "ואלה הדברים"? מלמד שהיו דברי תוכחות
ומנין שהיו דברי תוכחות? שנאמר (ירמיה ל ה-ז) "כי כה אמר ה'
קול חרדה שמענו פחד ואין שלום שאלו נא וראו אם יולד זכר
מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון
הוי כי גדול היום ההוא מאין כמהו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע."
דוד נתפס כנביא בעצמו. נואתו מכונה 'דברי דוד', ויש גם בה תוכחה. |
וכי לא נתנבא דוד אלא אלו בלבד? והלא כבר נאמר (שמואל ב כג ב) "רוח ה' דבר בי
ומלתו על לשוני"! מה תלמוד לומר "ואלה דברי דוד האחרונים"? מלמד שהיו דברי תוכחות
ומנין שהיו דברי תוכחות? שנאמר (שמואל ב כג ו) "ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו".
דברי קהלת נדרשים כתוכחה, ולשם כך מתפרשים תיאורי הזריחה והשקיעה וכן הנחלים ההולכים אל הים כתיאורי הרשעים וענשם. |
וכי לא נתנבא שלמה אלא אלו בלבד? והלא שלשה ספרים כתב, וחצי חכמתו משל היה
מה תלמוד לומר "דברי קהלת"? מלמד שהיו דברי תוכחות
ומנין שהיו דברי תוכחות? שנאמר (קהלת א ה-ז) "וזרח השמש ובא השמש" וגו'
"הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח" זה הוא מזרח ומערב וגו'
"כל הנחלים הולכים אל הים", כינה את הרשעים בחמה ובלבנה ובים, שאין להם מתן שכר.
השוו לדרשות דומות בעניין הפרהסיא שבה התחיל המבול, בראשית רבה לב ח, 'ודרגשא ליה ימול', ומי שנדקר – ימולל את הקוץ. |
כך הייתם שומעים מבן עמרם ולא הייתם משיבים לו דבר?
כך מכך, אילו היינו שם היינו משיבים לו ארבע וחמש פעמים על כל דבר ודבר!
דבר אחר: "אל כל ישראל", מלמד שכנסם משה מגדולם ועד קטנם ואמר להם
הריני מוכיחכם! כל מי שיש לו תשובה יבוא ויאמר!
דרשה בזכותם של ישראל, שהיו יכולים לקבל תוכחה – בניגוד לאנשי דורם של חז"ל. וראו ספרא קדושים פרק ד ט. |
אמר רבי טרפון: העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח
אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות
אמר רבי עקיבה: העבודה אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחים
אמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ
שיותר מחמשה פעמים נתקנתר על ידי עקיבה לפני רבן גמליאל ביבנה,
שהייתי קובל עליו והיה מקנתרו, וכל כך יודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה על כל אחת ואחת
לקיים מה שנאמר (משלי ט ח) "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".
משה הוכיח את ישראל על כל חטאיהם; רשימת המקומות שבפסוק נדרשת כרשימת חטאי ישראל. |
"במדבר", מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר.
ישראל חשדו במשה שהוא מתכנן להשאיר את בניהם לנצח במדבר ושלא יתפרנסו כראוי. |
וזורקים לתוך חיקו של משה ואומרים לו: בן עמרם מה אנונה פרנסה התקנת להם לאלו?
מה פרנסה התקנת להם לאלו?
ר' יהודה מצביע על נסיון אחר, המפורש בספר שמות במדבר סין כהסבר ל'במדבר'. |
מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים".
כאן אין הדרשן מנסה לפתור את רשימת המקומות כקודים לרשימת החטאים של ישראל, אלא כולל את כולם במלה 'במדבר' ומפרש את שאר הרשימה כתיאור המקום שבו נאם משה את ספר דברים. |
"בערבה", מלמד שהוכיחם על מה שעשו בערבות מואב
'בערבה' הוא חטא פעור. |
"מול סוף", מלמד שהוכיחם על מה שעשו על הים
שהמרו על הים והפכו עורף כלפי משה שלש מסעות,
וכן הוא אומר (תהלים קו ז) "וימרו על ים בים סוף",
יכול לא הוכיחם אלא בתחילת מסע, בין מסע למסע מנין?
וכן הוא אומר (במדבר כא ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל",
משחק מילים קלוקל – קל. שהקלות של עיכול המן, שעליה התלוננו ישראל, היא לזכותו של המן. |
שלא יהא אחד מהם גוסה ודלריא אוחזתו
אבל אתם בטובה שהיטבתי לכם בה אתם מתרעמים לפני? הוי בשטות אביכם הלכתם
ואמר (בראשית ג יב) "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל."
אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים בדין, קל וחומר לשאר בני אדם.
דבר אחר: ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן ממנה כך נענשה
חטאה של מרים הוא קל, כי היא צדקת, וכי דברה על אחיה הקטן, וכי לא דיברה ברבים. |
דבר אחר: ומה מרים שכשדברה דבר לא שמעה כל בריה אלא המקום בלבד
כענין שנאמר (במדבר יב ב) "וישמע ה'", כך נענשה
המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה.
"ודי זהב", אמר להם הא ותרה! זה החמור מכולם כל מה שעשיתם - מעשה עגל קשה עלי מן הכל.
דורש את 'די זהב' כאזכור עגל הזהב; הדרשה 'הא ותרה' מבוססת על כך שדי זהב מופיע בסוף הרשימה. |
לאחד שעשה לחבירו צרות הרבה. באחרונה הוסיף לו צרה אחת
אמר לו: הא ותרה! כל מה שעשיתה לי - זו קשה עלי יותר מן הכל
כך אמר להם המקום לישראל: הא ותרה! כל מה שעשיתם - מעשה עגל קשה עלי יותר מן הכל.
לדברי ר' שמעון נתינת הזהב לעגל מוכיחה שגם הנתינה למשכן אינה לזכותם של ישראל אלא היא טבעם. |
לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידיהם - והיו הכל מאשרים אותו.
באו גוים וקבלם, באו לסטים וקבלם; היו הבריות אומרים: כך היא ווסתו של פלוני, לקבל את הכל
כך אמר משה לישראל: ודי זהב – למשכן, ודי זהב - לעגל.
רבי בניה אומר: עבדו ישראל עבודה זרה - הרי הם חייבים כלייה! יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל.
הדרשות של ר' בניה ושל ר' יוסי משבחות את ישראל וטוענות שנתינת הזהב למשכן כיפרה על חטא העגל. ר' יוסי דורש 'כפורת' – כפרה. |
יבא זהב כפורת ויכפר על זהב עגל.
רבי יהודה אומר: הריהו אומר "במדבר בערבה" וגו',
אלו עשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום במדבר, ואלו הם:
לעניין עשרה הנסיונות ראו אבות ה ד, ומקורה בבמדבר יד כב. ר' יהודה ממשיך את דבריו דלעיל, על 'מול סוף' ועל 'ודי זהב', ומפרש את הרשימה בפסוק כרומזת לעשרת הנסיונות. ר' יוסי טוען שמדובר על מקומות ריאליים, ולא רשימת חטאים – אלא שנקראו על שם מאורעות, כמו בארות יצחק. |
אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית מדמשק: יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים?
מעיד אני עלי שמים וארץ, שחזרנו על כל המקומות, ואינם מקומות שנקראו אלא על שם מאורע!
וכן הוא אומר (בראשית כו כ-לג) "ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו... ויקרא אותה שבעה."
כיוצא בו דרש רבי יהודה: (זכריה ט א) "משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו
ר' יהודה דורש 'חדרך' כרמז למשיח, ור' יוסי טוען שוב שמדובר בשם מקום. |
אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים?
מעיד אני עלי שמים וארץ, שאני מדמשק, ויש שם מקום ששמו חדרך!
אמר לו: מה אתה מקיים "ודמשק מנוחתו"?
מניין שעתידה ירושלם להיות מגעת עד דמשק? שנאמר "ודמשק מנוחתו",
ואין מנוחתו אלא ירושלם, שנאמר (תהלים קלב יד) "זאת מנוחתו עדי עד"!
אמר לו: מה אתה מקיים (ירמיה ל יח) "ונבנתה עיר על תלה"?
אמר לו: שאין עתידה לזוז ממקומה!
אמר לו, מה אני מקיים (יחזקאל מא ז) "ורחבה ונסבה למעלה למעלה לצלעות
כי מוסב הבית למעלה למעלה סביב סביב לבית על כן רחב הבית למעלה"?
שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה, כתאנה זו שצרה מלמטה ורחבה מלמעלה
ושערי ירושלם עתידים להיות מגיעים עד דמשק!
וכן הוא אומר (שיר השירים ז ה) "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק"
וגליות באות וחונות בתוכה, שנאמר (זכריה ט א) "ודמשק מנוחתו",
ואומר (ישעיה ב ב–ג) "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות
ונהרו אליו כל הגוים" ואומר "והלכו עמים רבים" וגו'.
כיוצא בו דרש רבי יהודה (בראשית מא מג) "וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו
פירוש 'אברך' כנוטריקון בעברית ראו גם בדברי ר' יודן בבראשית רבה צ ג. ר' יוסי דורש את המילה מלשון ברכיים, כתואר מצרי ל'שליט'. בכל שלוש המחלוקות דורש ר' יוסי, כמו גם ר' יהודה, את הביטויים כמילים בעברית, והמחלוקת היא בשאלה האם יש למילים מסומן פיזי קבוע או שאינן אלא רמזים אליגוריים. אפשרות נוספת היא שר' יוסי מתנגד לשיטת הדרשה של ר' יהודה, של נוטריקון, אבל בדרשה על עשרת הנסיונות לא השתמש ר' יהודה בדרשת נוטריקון. |
אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים?
מעיד אני עלי שמים וארץ, שאין "אברך" אלא לבירכיים אבריכם [אל ברכיס]
שהיו הכל נכנסים ויוצאים מתחת ידו,
כענין שנאמר (בראשית מא מג) "ונתון אותו על כל ארץ מצרים".
פיסקה ב[עריכה]
על דברים א ב-ג
כמה ימי הליכה מהר סיני לא"י? - כאן מופיע 11 יום, בבמדבר מופיע 3 ימים ואילו במלכים – 40 יום. המסקנה של המדרש היא שהזמן תלוי במצב המוסרי של ישראל: אם זכו - הוא קצר עד כדי מעבר ישיר מים סוף לא"י, ואם לא הוא מתארך עד כדי 40 שנה. |
וכי אחד עשר יום מחורב לקברות התאוה ומקברות התאוה לחצרות ומחצרות למדבר פארן?
והלא אינו אלא מהלך שלשה ימים, שנאמר (במדבר י לג) "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים"!
רבי יהודה אומר: וכי לשלשת ימים היו ישראל מהלכים אחד עשר מסעות?
והלא אינו אלא מהלך ארבעים יום,
כענין שנאמר באליהו (מלכים א יט ח) "ויקם ויאכל וישתה
וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה"!
אחר שאמרת אי איפשר חזור לך לענין הראשון,
אחד עשר יום, אילו זכו ישראל - לאחד עשר יום היו נכנסים לארץ
אלא מתוך שקלקלו מעשיהם גלגל המקום עליהם ארבעים יום ארבעים שנה
שנאמר (במדבר יד לד) "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום
יום לשנה יום לשנה"
שנאמר (במדבר י לג) "וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה",
ואין מנוחה אלא ארץ ישראל,
שנאמר (דברים יב ט) "וכי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נתן לך",
רבי בניה אומר: אילו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסים לארץ ישראל
שנאמר (שמות יג ד-ה) "היום אתם יוצאים בחדש האביב
והיה כי יביאך ה' אלהיך אל ארץ הכנעני" - מיד.
אבה יוסי בן חנן איש ינוח אומר משום אבה כהן בן דליה,
אילו זכו ישראל, כיון שהעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסים לארץ
שנאמר (דברים א כא) "עלה רש", מיד,
"עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך אל תירא ואל תחת".
(דברים א ג) "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש" - מלמד שהשנה שנים עשר חדש,
בויקרא כג לא מופיעים חדשים שמיני וכו', והחדש המאוחר ביותר הוא השביעי; הפסוק שלפנינו מזכיר שקיים גם חודש מאוחר יותר, אבל ראו גם בראשית ח ה. במגילת אסתר נזכר גם חודש 12, ובמלכים מתוארת דרך גביית המיסים של שלמה המבוססת על 12 חדשים בשנה, ויתכן גם לפרש שהיה נציב נוסף לשנות העיבור. וראו לעניין נציבי שלמה תוספתא ב"ב ב ד. |
והלא כבר נאמר (אסתר ג יג) "בשלשה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר",
וכן הוא אומר (מלכים א ד ז) "ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל",
ואומר (מלכים א ד יט) "ונציב אחד אשר בארץ", איזהו אחד? זה חדש העבור,
ראו תוספתא סוטה יא ג. שם הדרשה מוכיחה שמשה מת בז אדר, וכאן משתמש בה ר' בניה להוכיח שהחדש הראשון חל אחרי חודש 12, הוא חודש אדר. ההוכחה שלו מסתמכת על הדרשה ולא על פסוק. |
והלא כבר נאמר (דברים לא ב) "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום",
שאין תלמוד לומר "היום". מה תלמוד לומר "היום"? - היום מלאו ימי, ואמות
דבר אחר: "היום", מלמד שבאותו היום שלמו לו מעת לעת, משה נולד בז אדר, ומת באותו תאריך
ואומר (יהושע ד יט) "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון",
הא צא ומנה שלשים ושלשה יום למפרע, ואתה מוצא שהשנה שנים עשר חדש.
דבר אחר: "ויהי בארבעים שנה", מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למיתה
יעקב הבליג ולא הוכיח את ראובן שמעון ולוי עד שהיה בסוף ימיו, וממנו למד גם משה. הטעם לכך מפורש לקמן: כדי שראובן לא יעזוב את אביו, כלומר עדיף להבליג כדי לשמור על אחדות המשפחה. |
שנאמר (בראשית מט א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר
האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים",
(בראשית מט ג) "ראובן בכורי", וכי אין אנו יודעים שראובן בכור?
אלא מלמד שאמר לו: ראובן בני, אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו:
כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי!
ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה:
ארבעה טעמים נוספים לתוכחה לפני המוות: שלושה קשורים לקושי שבתוכחה ולפגיעתה בנוחות ובשלום היומיום והשיגרה, ואחד מציג את התוכחה כחיובית וכמביאה שלום. והשוו לעיל פיסקה א, על 'הוכח לחכם ויאהבך' ובסיפור על ר' עקיבא. |
ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו,
ושלא יהא בלבו של המוכח, כעס עליו,
וכדי שיפרשו שיפרדו ממנו בשלום שהמוכיח לא ימות בלי שפרק את רגשותיו, שהתוכחה מביאה לידי שלום!
אברהם ויצחק הוכיחו את אבימלך מלך גרר ואז כרתו עמו בריתות, הרי שהתוכחה מביאה שלום. |
מהו אומר? (בראשית כא כז) "ויכרתו שניהם ברית"!
וכן הוא אומר ביצחק (בראשית כו כז) "ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי
ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם";
מהו אומר? (בראשית כו לא) "וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום"!
יהושע ושמואל נשאו נאומי תוכחה לפני מותם. |
שנאמר (יהושע כד טו) "ואם רע בעיניכם לעבד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון",
ואומר (יהושע כד כא) "ויאמר העם אל יהושע לא כי את ה' נעבד וגו' ויאמרו עדים".
וכן אתה מוצא בשמואל, שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה
שנאמר (שמואל א יב ג-ד) "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו,
ויאמרו לא עשקתנו וגו' ויאמר אליהם עד ה' בכם היום ויאמר עד".
שנאמר (מלכים א ב א) "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ".
השוו לעיל בתחילת פיסקה א. כאן מוכיחה הדרשה את עצם הטענה שמשה כתב והביא לפני ישראל את כל התורה המפורשת והנדרשת. |
מנין לכל הדברות שבתורה, הקלות והחמורות, הגזרות שוות הכללות והפרטות הגופים והדקדוקים?
תלמוד לומר "דבר משה ככל אשר צוה ה' אותו אליהם"
פיסקה ג[עריכה]
על דברים א ד
אחרי שהוכיח המלך את יכולתו הוא יכול לבוא בדרישות אל החיילים. גם משה הוכיח את ישראל (ראו פיסקה א) רק אחרי שראו את הפלת סיחון ועוג ע"י הקב"ה. |
אמרו לו חיילותיו: תן לנו גלוסקאות חמות! אמר להם: אני נותן!
שוב אמרו לו חיילותיו: תן לנו גלוסקאות חמות!
אמר להם הפרכוס השר שלו: בשביל שהמלך כשר, מאין לו ריחים, מאין לו תנורים במדבר?
כך אמר משה: אם מוכיח אני את ישראל תחלה,
עכשיו יאמרו עלי: בשביל שאין בו כח להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון ועוג לפנינו הוא מוכיחנו
הוא לא עשה כן, אלא לאחר שהכניסם לארץ והפיל סיחון ועוג לפניהם - אחר כך הוכיחם
לכך נאמר "אחרי הכתו את סיחן מלך האמורי".
סיחון ועוג היו יריבים קשים, ועריהם היו מבוצרות היטב. בכך עולה גודל הנס של הקב"ה שהפיל אותם לפני ישראל. |
ואילו לא היתה מדינה קשה, וסיחון שרוי בתוכה - קשה היה, שהמלך קשה
על אחת כמה וכמה, שהמלך קשה והמדינה קשה!
"ואת עוג מלך הבשן", אילו לא היה עוג קשה, ושרוי בעשתרות - קשה היה
ואילו לא היתה מדינה קשה, ועוג שרוי בה - קשה היתה, שהמלך קשה,
על אחת כמה וכמה, שהמלך קשה והמדינה קשה!
דורש 'בעשתרות' כתיאור לביצורים בעיר הבירה של עוג – אדרעי. |
"אדרעי" - זה מקום מלכות.
פיסקה ד[עריכה]
על דברים א ה
לפי הפשט הביטוי 'ויואל' מבטא הסכמה. הדרשנים מעוניינים להציג מציאות שונה. בסיפור בשופטים מנסה אבי הנערה לעכב את חתנו מעבר לשלושה ימים, ומשתמש בלשון 'הואל נא', ואכן הלוי חוזר ולן לילה נוסף; בפסוק מדברי הימים דורש ר' יהודה 'ועתה' – לשון התחלה; כלומר משה פתח בנאום ובאר את התורה. |
ר' יהודה אומר: אין הואלה אלא התחלה, שנאמר (שופטים יט ו) "הואל נא ולין וייטב לבך",
ואומר (דברי הימים א יז כז) "ועתה הואלת לברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך".
וחכמים אומרים: אין הואלה אלא שבועה, שנאמר (שמות ב כא) "ויאל משה לשבת את האיש",
ואומר (שמואל א יד כד) "ויאל שאול את העם לאמר".
דורש 'לאמור' – אמר להם את ביאור התורה. הלימוד הוא בעיקר שינון. |
מי ששמע פסוק אחד ושכחו - יבוא וישננו. פרשה אחת ושכחה - יבוא וישננה
פרק אחד ושכחו - יבא וישננו. הלכה אחת ושכחה - יבא וישננה
לכך נאמר "באר את התורה הזאת לאמר"
פיסקה ה[עריכה]
על דברים א ו-ז
אמר להם: לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדש אני אומר לכם.
דורש רב – שכר רב (מגיע לישראל על עשיית המשכן וכליו); חלק מהשכר ימומש בכיבוש א"י. |
עשיתם לכם את המשכן, עשיתם לכם את השלחן, עשיתם לכם את המנורה.
דורש רב – טוב; עצם הישיבה בחורב היא הנאה לישראל, והם קיבלו ממנה די. |
קבלתם עליכם את התורה, מניתם עליכם שבעים זקנים
מניתם עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות
הא הניה גדולה היא לכם ישיבתכם בהר הזה!
דורש רב – רע, שרעה הבטלה. |
(דברים א ז) "פנו וסעו לכם ובאו", רע הוא הבטלה
פיסקה ו[עריכה]
על דברים א ז
פותר את הפסוק על א"י ועבר הירדן שכבשו ישראל, ממלחמת חורמה (במדבר כא) עד גבול הכנעני הכולל את צידון ואת עזה. |
"הר האמרי ואל כל שכניו", זה עמון ומואב והר שעיר.
"בערבה", זה מישור של צוער.
"בהר", זה הר המלך.
"בשפלה", זה שפלת לוד ושפלת דרום.
"ובנגב ובחוף הים", זה עזה ואשקלון וקסרין.
"ארץ הכנעני", זה גבול הכנעני, שנאמר (בראשית י יט) "ויהי גבול הכנעני מצידון" וגו'.
בשני הפסוקים הראשונים מופיעים משלים על מלכי ירושלים. ירמיה עוסק בחורבן ירושלים והפסוק מישעיה נדרש על חורבן המקדש, ראו מכילתא עמלק א ב. |
מנין שאין לבנון אלא מלך? שנאמר (יחזקאל יז ג) "בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז",
ואומר (מלכים ב יד ט) "החוח אשר בלבנון",
ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר (ירמיה כב ו) "גלעד אתה לי ראש הלבנון",
ואומר (ישעיה י לד) "ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול".
שנאמר (ישעיה א יח) "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו."
דרשות על נהר פרת ראו גם בבראשית רבה טז ג. שם נדרש ההבדל בין התיאור המפורט של שלושת הנהרות הראשונים היוצאים מעדן לבין ההחסרה של הפירוט בנהר פרת. לפי הדרשה הראשונה כאן המיוחד בפרת הוא קרבתו לאי. לפי הדרשות שבהמשך שמו מעיד עליו שהוא מפרה את סביבתו. |
משל הדיוט אומר: עבד מלך – מלך! הדבק לשחין - וישתחן לך!
דבר אחר: שמפרין והולך עד שכלה במגריפה.
דבר אחר:" נהר פרת" שפורה ורב עד שעוברים אותו בספינות.
הרי כל הנהרות אומרים לפרת: מפני מה אין אתה משמיע קולך כדרך שקולנו הולך מרחוק?
אמר להם: מעשי מוכיחים עלי:
אדם זורע בי זריעה - עולה לשלשה ימים; נוטע בי נטיעה - עולה לשלשים יום!
הרי הכתוב משבחני "עד הנהר הגדול נהר פרת".
פיסקה ז[עריכה]
על דברים א ח
דורש 'ראה', וכוונתו לנצחון שכבר הושג על סיחון ועוג. |
אמר להם: איני אומר לכם לא מאומד ולא משמועה, אלא מה שאתם רואים בעיניכם.
"באו ורשו את הארץ",
דורש את הסמיכות 'בואו ורשו', שאין צורך להלחם אלא רק למדוד את הנחלות. |
פיסקה ח[עריכה]
על דברים א ח
השאלה: הרי ידוע מי הם אבותיכם? הדרשן מפריד בין 'לאבותיכם' ובין המשך הפסוק: נחלת א"י אינה רק בזכות השבועה לאבות, אלא גם בזכות מעשיהם של האבות שהשביחו אותה. העבד במשל מצטנע ומייחס את השבח לשדה ולנותנה, ולא לעצמו, אבל המלך מכיר לו טובה. |
אם לענין שבועות אבות, הרי כבר נאמר (חבקוק ג ט) "שבועות מטות אומר סלה"!
מה תלמוד לומר "לאברהם ליצחק וליעקב"?
כדיי אברהם בעצמו, כדיי יצחק בעצמו, כדיי יעקב בעצמו.
משל למלך שנתן לעבדו שדה אחת במתנה; לא נתנה לו אלא כמות שהיא
עמד העבד ההוא והשביחה, ואמר: מה בידי? לא נתנה לי אלא כמות שהיא!
חזר ונטעה כרם, ואמר: מה בידי? לא נתנה לי אלא כמות שהיא!
כך כשנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את הארץ, לא נתנה לו אלא כמות שהיא
שנאמר (בראשית יג יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה",
עמד אברהם והשביחה, שנאמר (בראשית כא לג) "ויטע אשל בבאר שבע",
עמד יצחק והשביחה, שנאמר (בראשית כו יב) "ויזרע יצחק בארץ ההיא
וימצא בשנה ההיא מאה שערים",
עמד יעקב והשביחה, שנאמר (בראשית לג יט) "ויקן את חלקת השדה".
ת"ק דורש על עולי מצרים ורבי על עולי בבל ועל ימות המשיח. |
וכן הוא אומר (מלכים ב יד כה) "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת" וגו'
רבי אומר: "לתת להם" - אלו עולי בבל, "ולזרעם" - אלו בניהם, "אחריהם" - אלו ימות המשיח.
פיסקה ט[עריכה]
על דברים א ט
ראו לעיל פיסקה ה. |
אמר להם משה לישראל: לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדש.
הדרשן מפרש 'לא אוכל', שמשה לא ידע את הדין המדויק בכל מקרה, כלומר הבעיה שעמדה לפניו לא היתה טכנית אלא בעיה של ידע משפטי – סכנה של עיוות הדין, בניגוד לשמות יח כו. |
אדם שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד להם את המן
והגיז להם את השליו, ועשה להם נסים וגבורות - ולא היה יכול לדונם?
אלא כך אמר להם: (דברים א י) "ה' אלהיכם הרבה אתכם" על גבי דייניכם, הגדיל את חשיבותכם, ואת העונש על עיוות הדין שלכם
וכן שלמה אומר (מלכים א ג ט) "ונתת לעבדך לב שמע לשפוט את עמך",
איפשר שלא היה שלמה יכול לדון את ישראל?
אדם שנאמר בו (מלכים א ה כו) "וה' נתן חכמה לשלמה",
ואומר (מלכים א ה י–יא) "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים
ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויהי שמו בכל הגוים סביב",
מלך רגיל אינו חייב להקפיד ולדון חייבי מיתה במיתה המדויקת המגיעה להם, ואינו חייב לדייק בסכומי הקנסות. אבל מלך ישראל חייב לדייק, אחרת הוא נחשב כרוצח. |
מלך בשר ודם יושב על בימה שלו, דן להריגה לחניקה לשריפה ולסקילה - ואין בכך כלום
ואם חייב ליטול סלע - נוטל שנים, שנים - נוטל שלשה, דינר - נוטל מנה
איני כן, אלא אם חייבתי ממון - נפשות אני נתבע!
וכן הוא אומר (משלי כב כב) "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער
כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש".
פיסקה י[עריכה]
על דברים א י
דורש 'היום' – כמו היום, שהוא קבוע ונצחי. |
הדירוג הוא לפי הקרבה לקב"ה, ולפי התדירות שלה: פניך>שוכן חצריך>יושבי ביתך>אהלך>ישכון בהר קדש>יעלה בהר>יקום. |
ראשונה (תהלים קמ יד) "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך",
שניה (תהלים סה ה) "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך",
שלישית (תהלים פד ה) "אשרי יושבי ביתך",
רביעית (תהלים טו א) "ה' מי יגור באהלך",
חמישית (תהלים טו א) "מי ישכן בהר קדשך",
ששית (תהלים כד ג) "מי יעלה בהר ה'",
שביעית (תהלים כד ג) "ומי יקום במקום קדשו".
דרשת רשב"י כוללת את ההשוואה לכוכבים, שנזכרה בפסוקנו. רשב"י אינו מדרג את שבע הפנים של הצדיקים. |
לחמה ללבנה לרקיע ולכוכבים ולברקים לשושנים ולמנורת בית המקדש,
לחמה מנין? שנאמר (שופטים ה לא) "ואהביו כצאת השמש בגבורתו",
ללבנה מנין? שנאמר (שיר השירים ו י) "יפה כלבנה",
לרקיע (דניאל יב ג) "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע",
לכוכבים (דניאל יב ג) "ומצדיקי הרבים ככוכבים",
לברקים (נחום ב ה) "כברקים ירוצצו", לשושנים (תהלים מה א) "למנצח על ששנים",
למנורות בית המקדש שנאמר (זכריה ד ג) "ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה".
פיסקה יא[עריכה]
על דברים א יא
ברכה שנותן אדם היא מוגבלת ביסודה, ולכן מעדיפים ישראל את ברכת הקב"ה. משה הוסיף ברכה משלו, אבל לא נתן אותה במקום ברכת הקב"ה אלא בנוסף אליה. |
אמרו לו: רבינו משה, אי אפשנו אין אנו רוצים שתברכנו!
המקום הבטיח את אברהם אבינו (בראשית כב יז) "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך
ככוכבי השמים וכחול", ואתה נותן קצבה לברכתינו!
משל למלך שהיו לו נכסים הרבה, והיה לו בן קטן, והיה צריך לצאת למדינת הים
אמר: אם אני מניח נכסי ביד בני הוא עומד ומבזבזם
אלא הריני ממנה לו אפיטרופס עד שיגדל
משהגדיל הבן ההוא אמר לו לאפיטרופס: תן לי כסף וזהב שהניח לי אבה בידך!
עמד ונתן לו משלו כדי פרנסתו
התחיל אותו הבן מיצר, אמר לו: הרי האם זה כל כסף וזהב שהניח לי אבה בידך?
אמר לו: כל מה שנתתי לך - לא נתתי לך אלא משלי; אבל מה שהניח לך אביך - הריהו שמור!
כך אמר להם משה לישראל: "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" - זו משלי
ושלכם – "ויברך אתכם כאשר דבר לכם"
(תהלים עח כז) "כחול ימים" וכצמחי אדמה וכדגי הים ו"ככוכבי השמים לרוב".
פיסקה יב[עריכה]
על דברים א יב
היה אחד מהם רואה שני נוצח בדין,
אומר: יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, למחר אני דן, מוסיף אני עליכם דיינים
לכך נאמר "טרחכם", מלמד שהיו טרחנים.
כנראה דורש 'ומשאכם' – אפיקורסים. |
הקדים משה לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו?
איחר לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת?
מה אתם סבורים? יושב ויועץ עליכם עצות, ומחשב עליכם מחשבות קשות וחמורות משל בית און
כענין שנאמר (במדבר טז א) "ואון בן פלת בני ראובן",
לכך נאמר "ומשאכם", מלמד שהיו אפיקורוסים.
נהגו בחוסר הגיון כלכלי, ובלבד שינצחו בויכוח. |
היה אחד מהם מוציא מנה בשביל ליטול סלע, סלע בשביל שיטול דינר
לכך נאמר "וריבכם", מלמד שהיו רוננים.
הרחבה לדרשה על 'משאכם' דלעיל. ישראל חיפשו שחיתות במנהגי משה, ולא היה להם אמון בו. |
אם הקדים משה לצאת אומרים: מה ראה בן עמרם שמהר לצאת?
ובניו ובני ביתו מלקטים הגס שבמן! משה משכים כדי ליהנות מהמן הטרי והגדול.
איחר לצאת – אומרים: אכל ושתה וישן, נרדם ולא קם לעבודה
הלך משה באמצע במרכז הציבור – אומרים: מבקש לעמוד מפניו רודף כבוד
הלך לצדדים במקום שאין הרבה אנשים – אומרים: מצוה היה לנו מעמידת זקן, והוא מבקש לעקרה ממנו לגרום לנו שלא נעשה מצווה
אמר להם משה: הלכתי באמצע - לא יצאתי ידיכם, הלכתי לצדדים - לא יצאתי ידיכם!
פיסקה יג[עריכה]
על דברים א יג
הדיינים אמורים לייעץ למשה, כמו חכמי מצרים שיעצו לפרעה וכמו יועצי אבשלום. |
שנאמר (שמואל ב טז כ) "הבו לכם עצה מה נעשה", (שמות א י) "הבה נתחכמה לו".
אין להעלות על הדעת שיהיו שופטות, אפילו לא כהשערה מופרכת... |
בחתיכה ובפסיפס, אנשים ותיקים וכשרים.
"חכמים", זו ששאל אריוס את רבי יוסי, אמר לו: אי זה הוא חכם? אמר לו: המקיים תלמודו
לחכם יש ידיעות רבות, כי הוא שומר ומקיים את תלמודו. במובן זה הוא עדיף על הנבון, שמגיב לנתון לפניו אבל עולמו הפנימי דל. בא"י העדיפו את החכם – בניגוד לבבל, וראו ירושלמי הוריות ג ה: 'הסודרן קודם לפילפלן'. |
מה בין חכם לנבון? חכם דומה לשולחני עשיר: כשמביאים לו לראות - רואה
וכשאין מביאים לו לראות - מוציא משלו ורואה,
נבון דומה לשולחני עני: כשמביאים לו לראות – רואה; כשאין מביאין לו לראות - יושב ותוהה!
דורש 'לשבטיכם' בניגוד למשה, שאינו מכיר את אנשי העם מראש כי לא היה עימם במצרים. |
הרי שנתעטף בטליתו ובא וישב לפני; איני יודע מאיזה שבט הוא
אבל אתם מכירים אותו, שאתם גדלתם ביניהם
לכך נאמר "וידועים לשבטיכם", שיהו ידועים לכם.
בכל גוף שלטוני יש עניין בציבור ורינונים על הרכבו. לכן העדיף משה לטפח את המנהיגות הישנה של העם, כדי להקטין את הדלגיטימציה הטבעית. |
מה ראה איש פלוני לישב, ומה ראה איש פלוני שלא לישב?
לכך נאמר "וידועים לשבטיכם", שיהיו ידועים לכם.
משה הוא מקור הסמכות של הדיינים, ולא העם. דרשה אנטי-דמוקרטית בשאלת הרכב בית הדין. |
תלמוד לומר "ואשימם בראשיכם": אם מניתים - הרי הם ממונים, אם לאו - אינם ממונים,
יכול אם גדלתם אתם אותם הרי הם גדולים, ואם לאו אינם גדולים?
תלמוד לומר "ואשימם בראשיכם": אם גדלתים - הרי הם גדולים, ואם לאו - אינם גדולים.
דבר אחר: אם שמרתם את דַּבָּריכֶם מנהיגיכם - הרי ראשיכם שמורים, ואם לאו - אין ראשיכם שמורים.
דורש את הכינוי 'ראשים' למנהיגים: המנהיגים שומרים את שלום הציבור, ופגיעה בהם פוגעת בציבור כולו. משחק מילים אַשִּׂים-אָשָׁם, על הפערים בין דיין הגון לכזה שאינו. |
דבר אחר: אל תהי קורא "ואשימם בראשיכם" אלא "ואשמם בראשיכם";
כשם שהנביא מתואר ביחזקאל כאחראי על העם, וכמי שנענש אם לא הזהיר את הציבור שיתקנו את דרכם – כך הדיינים אחראים אישית על הרמה המוסרית של הציבור, ומשלמים את המחיר של אשמות העם. |
וכן הוא אומר (יחזקאל לג ז-ט) "בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל
ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני, באמרי לרשע וגו' ואתה כי הזהרת רשע" וגו'
פיסקה יד[עריכה]
על דברים א יד
משה מינה את המערכת המשפטית בלב כבד, כי סופה של המערכת להביא לשחיתות; הוא התאכזב מההסכמה של העם, שרצה לנצל את השחיתות הצפויה, ולגרום להטיית משפט. |
היה לכם לומר 'רבינו משה, ממי נאה ללמוד תורה: ממך, או מתלמידך, או מתלמיד תלמידך?
לא ממך, שנצטערת עליה?
כענין שנאמר (שמות לד כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה",
(דברים ט ט) "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה"!'
אלא יודע אני מה שתחת עקבי רגליכם!
הייתם אומרים עכשיו הוא ממנה עלינו דיינים, שמונים אלף חסר פרוטרוט 78600, כמעט 80000
ואם אין אני – בני, ואם אין בני - בן בני; ואנו מביאים לו דורון - והוא נושא לנו פנים בדין!
לכך נאמר "ותענו אותי": כשהייתי מתעצל בדברים הייתם אומרים 'יעשה הדבר במהרה!'
פיסקה טו[עריכה]
על דברים א טו
דורש 'ואקח' – בדברים. |
משכתים בדברים, אמרתי להם: אשריכם! על מי אתם באים להתמנות? על בני אברהם יצחק ויעקב,
בני אדם שנקראו אחים, ורעים, כרם חמדה ונחלה, צאן מרעית - וכל לשון חיבה!
הלך ולא מצא אלא שלשה: אנשים אנשי חיל חכמים וידועים.
יש לתת כבוד לדיין, ולהעמידו בראש התור למו"מ, לכניסה וליציאה מבית המדרש. |
ראשים במשא ומתן, ראשים בכניסה ויציאה: נכנס ראשון ויוצא אחרון
לכך נאמר "ואתן אותם ראשים עליכם" - שיהו מכובדים עליכם.
שר אלף היה ממונה על 1000-1999 בני אדם; שר מאה היה ממונה על בין 100 ל199 בני אדם, וכן הלאה. כלומר היה מעט חופש במספרי הציבור. |
"שרי מאות", שאם היו מאה ותשעים ותשעה אינו נתפס נחשב אלא 'שר מאה'.
"שרי חמשים", שאם היו חמשים וארבעים ותשעה אינו נתפס אלא 'שר חמשים'.
"שרי עשרות", שאם היו תשעה עשר אינו נתפס אלא 'שר עשרה'.
בתקופת שיבת ציון היו הלוויים ממונים על המגע הישיר עם הציבור, והדרשה מרחיבה את תפקידם זה גם לתקופתו של משה. |
כענין שנאמר (דברי הימים ב יט יא) "ושוטרים הלוים לפניכם",
ואומר (נחמיה ח יא) "והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו."
פיסקה טז[עריכה]
על דברים א טז
הדרשה מבארת את משמעות הביטוי ממסכת אבות: אין לפסוק מייד, אפילו אם נדמה לדיינים שדנו במקרה דומה בעבר; אלא יש לדון בכל מקרה בפני עצמו. |
אמרתי להם: היו מתונים בדין, שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש
אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו, אלא היו מתונים בדין
(אבות א א) וכך היו אנשי כנסת הגדולה אומרים:
היו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.
"בעת ההיא לאמר", לשעבר הייתם ברשות עצמכם; עכשיו הרי אתם עבדים משועבדים לצבור!
ר' יוחנן ור' אלעזר רצו לוותר על השררה, וחשבו שהויתור הוא צניעות; רבן גמליאל נוזף בהם וטוען שבתפקידם החדש הם משועבדים לציבור; וראו הוריות י ב, שם נוסף הפסוק מלכים א יב ז 'אם היום תהיה עבד לעם הזה'. |
שהושיבם רבן גמליאל בישיבה ולא הרגישו בהם התלמידים
לעתותי ערב הלכו וישבו להם אצל התלמידים
וכך היתה מדתו של רבן גמליאל: כשהיה נכנס ואומר 'שאלו' - בידוע שאין שם קנתור
כשהיה נכנס ולא היה אומר 'שאלו' - בידוע שיש שם קנתור
נכנס ומצא את רבי יוחנן בן נורי ואת רבי אלעזר חסמא שישבו להם אצל התלמידים
אמר להם: יוחנן בן נורי ואלעזר חסמא, הרעתם לצבור
שאי אתם מבקשים לעשות שררה על הצבור
לשעבר הייתם ברשות עצמכם, מכאן ואילך הרי אתם עבדים משועבדים לצבור.
ר' ישמעאל היה בוחר את שיטת המשפט כך שתיטיב עם היהודי, והיה מטה את המשפט לטובתו, כי דרש מהפסוק שאיסור הטית משפט הוא רק במשפט בין יהודי לאחיו. רשב"ג היה נותן לתובע לבחור את שיטת המשפט. |
כשהיו באים אצלו לדין לפניו, אחד ישראל ואחד גוי
אם בדיני ישראל - היה מזכה את ישראל, ואם בדיני אומות העולם - היה מזכה את ישראל
אמר: מה אכפת לי? לא כך אמרה תורה "שמע בין אחיכם"?
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך
אם בא לדון בדיני ישראל - היה דן בדיני ישראל; בדיני אומות - היה דן בדיני אומות.
משל זה עוטף בטליתו וזה אומר שלי היא, זה חורש בפרתו וזה אומר שלי היא;
זה מחזיק בתוך שדהו וזה אומר שלי הוא, זה יושב בתוך ביתו וזה אומר שלי הוא
לכך נאמר "ושפטתם צדק", צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות!
ראו תוספתא תרומות א יג. אם היתומים קטנים אפשר לדון את האפוטרופוס שלהם, אבל לא אותם ישירות, שאינם נקראים 'איש'. |
גם הנשים נחשבות אחים, וכן גם הקהילות. |
בין איש לאשה בין אשה לאיש בין אומה למשפחה בין משפחה לחברתה מניין?
תלמוד לומר "בין איש ובין אחיו" - מכל מקום.
דורש 'גרו', ולא 'גר'. |
המית שורך את שורי - והוא אומר לא המית; המית שורך את עבדי - והוא אומר לא המית
לכך נאמר "ובין גרו" - זה שאוגר עליו דברים.
דורש 'גרו' מלשון מגורים, והכונה לבעל הבית שהשכיר לו את הדירה או שיכן אותו בה (שושבין) 'תותבו' – הוא אותם שנים בכיוון ההפוך – היושב בבית התובע. |
דבר אחר: זה תותבו.
פיסקה יז[עריכה]
על דברים א יז
איסור הכרת הפנים מוחל גם על מינוי השופטים. התכונה העיקרית הנדרשת מהם היא הכרת החוק, וסגולות אחרות פחות רלבנטיות. |
שמא תאמר: איש פלוני נאה, אושיבנו דיין; איש פלוני גבור, אושיבנו דיין;
איש פלוני קרובי, פייטן אושיבנו דיין; איש פלוני הלווני ממון, איש פלוני הליניסטון יודע שפות רבות אושיבנו דיין;
נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכיי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע
מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין.
"כקטן כגדל תשמעון", שמא תאמר: הואיל ועני זה - עשיר זה מצווה לפרנסו;
אין להעדיף משיקולים לא ענייניים אפילו את העני. |
תלמוד לומר "כקטן כגדל תשמעון".
דבר אחר: "כקטן כגדל תשמעון", שמא תאמר: היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר?
הצד השני של הדרשה הקודמת. יתכן גם שדורש 'קטן' ו'גדול' על סכום הכסף הנדון, מעין 'דין פרוטה כדין מאה'. |
תלמוד לומר "כקטן כגדול תשמעון".
"לא תגורו מפני איש", שאם באים שנים לפניך, עד שלא תשמע לדבריהם - אתה רשיי לשתוק
ראו תוספתא סנהדרין א, ג-ד, גם שם נידונים אותם עניינים, אבל בסדר שונה: מתי רשאי הדיין להודיע שאינו מוכן לדון, מתי והאם מותר לו להציע פשרה ("ביצוע"), ומתי מותר לו לשתוק ולא להביע את דעתו. |
וכן הוא אומר (משלי יז יד) "פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש",
עד שלא נתגלה הדין אתה רשיי לשתוק. משנתגלה הדין אי אתה רשיי לשתוק,
שמעת את הדין ואי אתה יודע לזכות את הזכיי ולחייב את החייב - אתה רשיי לשתוק
שנאמר (זכריה ח טז) "ואלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש לרעהו אמת ומשפט שלום"
איזה הוא שלום שיש בו משפט אמת - הוי אומר זה ביצוע.
רשב"ג חוזר לתחילת הפיסקה וקובע שהאחריות לדין הפשרה, שבעיניו אינה משובחת, היא על הממנה דיינים שאינם יודעים את החוק. |
וחכמים אומרים: כל המבצע - הרי זה חוטא! שנאמר (תהלים י ג) "ובוצע ברך נאץ ה'",
הזוכה בעקבות הפשרה מברך את הדיין שפישר ביניהם, אבל המפסיד מנאץ את הקב"ה. |
"לא תגורו מפני איש",
אין לדיין רשות לחשוש מפגיעה ברכושו ולעוות את הדין, כי בכך הוא מחלל את השם שבשמו הוא שופט; אבל מכאן נראה שאם הוא חושש לחייו – רשאי להתחמק מהדין; וראו במעשה המסופר בבבלי סנהדרין יט א ובמקור ההסטורי של הסיפור בקדמוניות היהודים יד ט ד. |
או שמא ידליק את גדישי, או שמא יקצץ את נטיעותי
תלמוד לומר "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא"
וכן יהושפט אומר (דברי הימים ב יט ו) "ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עשים
כי לא לאדם תשפטו כי לה'".
משה רבינו ושמואל הנביא חטאו ביוהרה, והקב"ה הבהיר להם שאינם יודעים לשפוט בעצמם דינים קשים ושאינם רואים, בדומה לבלעם הרשע שהתימר לראות - ולא ראה אפילו מה שראתה בהמתו. |
חייך שאני מודיעך שאי אתה דן דין קשה!
אני מביא עליך דין שתלמיד תלמידך אלעזר הכהן יכול לשמעו ואתה אי אתה יכול לשמעו
ואיזה זה? זה דינן של בנות צלפחד,
וכן הוא אומר (במדבר כז ה) "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"
כיוצא בו אתה אומר (שמואל א ט יח-יט) "ויגש שאול את שמואל בתוך השער וגו'
ויען שמואל את שאול ויאמר אנכי הראה",
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הוא רואה? אני מודיעך שאי אתה רואה!
אימתי הודיעו? בשעה שאמר לו (שמואל א טז א) "מלא קרנך שמן
ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך",
מהו אומר? (שמואל א טז ו) "ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו",
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא אמרת "אנכי הרואה"?
(שמואל א טז ז) "אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו".
פיסקה יח[עריכה]
על דברים א יח-יט
(דברים א יח) "ואצוה אתכם בעת ההיא לאמר את כל הדברים אשר תעשון",
בהמשך למינוי הדיינים ציווה על סדרי בית הדין. לרשימת ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות ראו סנהדרין ד, א-ב. |
מטרת איזכור המדבר ומוראותיו היא להחדיר בעם בטחון ביכולתם להביס את הכנענים. |
בני אדם שראו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות סרוחים ומושלכים לפניהם,
עליהם הוא אומר "את כל המדבר הגדול והנורא ההוא"?
והלא דברים קל וחומר: ומה דברים שאינם הימירין פראיים - כבשתים לפניהם
דברים שהם הימירין בישוב על אחת כמה וכמה!
לכך נאמר "ונסע מחורב".
פיסקה יט[עריכה]
על דברים א כ-כא
ראו לעיל פיסקה ה ופיסקה ט. כאן מצטט את הדרשות דלעיל, ואין זו דרשה בפני עצמה, שהרי כאן לא נאמר 'לאמור'; ויתכן שדורש את סוף פס' כ "אשר ה' אלהינו נותן לנו". |
משה כפדגוג של עם ישראל. כאן מדובר על הפער בין התיאוריה לבין המעשה. 40 שנה עסק משה בתיאוריה של א"י, ועכשיו אין להרבות בדיבור אלא יש לעשות, 'עלה רש'. |
והיה מחזרו ומראה אותו, ואומר לו: כל הגפנים האלו שלך! כל הזיתים האלו שלך!
משיגע לאחר שסיים להראותו אמר לו: כל מה שאתה רואה שלך הוא!
כך כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר
היה משה אומר להם: (דברים ח ז) "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה
ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר",
כיון שבאו לארץ אמר להם: "באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהיך נותן לך",
אם תאמרו לא הגיע זמן - הגיע זמן! "ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ"!
איני אומר לכם לא מאומד ולא משמועה
אלא מה שאתם רואים בעיניכם - עלה רש! מיד!
(דברים א כא) "עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך"!
פיסקה כ[עריכה]
על דברים א כב
דורש 'כולכם': כשם שתוכן הבקשה פסול כך דרך הבקשה פסולה. |
להלן הוא אומר (דברים ה כ) "ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם",
ילדים מכבדים את הזקנים, זקנים מכבדים את הראשים
וכאן הוא אומר "ותקרבון אלי כלכם, ותאמרו" בערבוביא
ילדים דוחפים את הזקנים, זקנים דוחפים את הראשים.
ראו קל וחומר דומה לעיל פיסקה יט. |
אמר רבי שמעון: עלובים בני אדם שכך בקשו להם מרגלים,
אמר להם: אם כשהייתם "בארץ ערבה ושוחה" (ירמיה ב ו) - לא בקשתם לכם מרגלים
עכשיו, שאתם נכנסים לארץ טובה ורחבה, לארץ זבת חלב ודבש - בקשתם לכם מרגלים?
לפי הדרשה הזאת הבקשה לגיטימית ומוצדקת. דורש 'דבר' – דיבור; 'אליהם' – עליהם, במלחמה. |
"את הדרך אשר נעלה בה", אין לך דרך שאין בה עקמות עקומות; אין לך דרך שאין בה כמנות מארבים;
אין לך דרך שאין בה פרשות צמתים.
"ואת הערים אשר נבוא אליהם", לידע באיזה דרך אנו באים עליהם. כיצד ננצח אותם
פיסקה כא[עריכה]
על דברים א כג
משה הסכים כי לא העלה בדעתו שהמרגלים יאכזבו אותו. הדרשה שואלת מדוע מזכיר משה שהסכים, והלוא אין בכך תוכחה לעם? – ועונה כדלהלן. |
אם בעיניו היה טוב, למה נכתב עם דברי תוכחות?
משה הסכים לשלוח מרגלים, וההסכמה הזאת הרתיעה את העם מלהכנס לארץ, כי הם הבחינו בכך שמשה החליט להכנס אליה בכל מקרה. |
נותן אתה לי לנסיון? אמר לו הן, בא אתה ואני אראך כמה נושא בהר, כמה נושא בבקעה!
כיון שראה שאין מעכבו כלום אמר: אוי לי, דומה זה שאין מעכב עלי, אלא בשביל לשאת את מעותי!
לכך נאמר "וייטב בעיני הדבר".
"ואקח מכם שנים עשר אנשים", מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם. המוצלחים, כמו סולת
"איש אחד לשבט", מה אני צריך? והלא כבר נאמר "ואקח מכם שנים עשר אנשים"!
מגיד שלא היה שבט לוי עמהם
פיסקה כב[עריכה]
על דברים א כד
מרגלי משה, כמו מרגלי יהושע, עלו להר. |
וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע (יהושע ב טז) "ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים",
רחב הזונה זכתה לרוח הקדש, לפי הדרשה! |
שאילו לא שרת עליה רוח הקדש מאין הייתה יודעת שעתידים הרודפים לחזור לאחר שלשה ימים?
אלא מלמד ששרת עליה רוח הקדש.
נחל אשכול והר האלוהים לא נקראו כך לפני שבאו המרגלים לנחל אשכול ולפני מתן תורה. שמם המקורי אבד והם מכונים כך בדיעבד. |
כיוצא בו אתה אומר (שמות ג א) "ויבא אל הר האלהים חרבה:, מגיד שנקרא על שם סופו.
דורש 'וירגלו' – שהלכו ברגל, ומרחיב: הלכו ארבע פעמים לארכה ולרחבה של הארץ, ודרכו בכל מקום כמו הדורכים בגת; ראו למשל תוספתא תרומות ג יא. |
פיסקה כג[עריכה]
על דברים א כה-כו
השוו לעיל פיסקה כ. דורש 'בידם', שלקחו מעט פירות ולא הרבה. |
אמר רבי שמעון: עלובים בני אדם שכך נטלו בידם
כאדם שנוטל באיסר תאנים, באיסר ענבים - כך נטלו בידם.
לשון עליה לא"י מלמדת שהיא גבוהה במובן הלשוני-סימבולי. אין זאת אומרת שא"י גבוהה פיזית; וראו זבחים נד ב, שאת בית המקדש היה עניין להנמיך פיזית, שנאמר 'ובין כתפיו שכן' (דברים לג יב) - למרות שגם הוא "גבוה" מא"י. |
כענין שנאמר (במדבר יג ל) "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה",
(במדבר יג כא) "ויעלו ויתרו את הארץ", (במדבר יג כב) "ויעלו בנגב",
(בראשית מה כה) "ויעלו ממצרים".
"וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו",
הפסוק – ובעקבותיו המדרש – מנקה את המרגלים מאשמת לשון הרע על א"י ומטיל את האחריות והאשמה על העם, שבחרו לשמוע לעשרת המרגלים האחרים ולא ליהושע וכלב. |
מי אמר טובתה? יהושע וכלב
אף על פי כן (דברים א כו) "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלהיכם"!
פיסקה כד[עריכה]
על דברים א כז
הדרשה וכן הדרשה הבאה קוראות סימולטאנית את הפסוק מדברים ואת הפסוק ממשלי, שבשניהם נזכרת הרגנות. סוף הפסוק שם מתפרש כסכין הבוקעת את בטנם של הנרגנים. |
מלמד שהיו יושבים בתוך משכניהם ואומרים דברים כמתלהמים
שנאמר (משלי כו כב) "דברי נרגן כמתלהמים",
אבל סכין משחק מילים 'בשנאת' ירדה מן השמים ובקעה את כריסם, שנאמר "והם ירדו חדרי בטן".
ראו בנוסף לפסוק שלנו והפסוק ממשלי גם במדבר יד ג: 'נשינו וטפנו יהיו לבז'. הדרשן מכניס לפיהם של אנשי דור המדבר את הקשיים של דור השמד בזמנו, שביניהם צליבה וקלון (זנות). |
נוטלים את בניהם ואומרים להם: אוי לכם דוויים, אוי לכם סגופים,
למחר יהו הורגים מכם, יהו שובים מכם, יהו צולבים מכם על הצלוב
נוטלים את בנותיהם ואומרים להן: אוי לכן דוויות, אוי לכן סגופות
למחר יהו הורגים מכן, יהו שובים מכן, יהו מעמידים מכן בקלון.
השלכת רגשות: ישראל שנאו את הקב"ה, ולכן טענו שהוא שונא אותם. |
והלא כבר נאמר (מלאכי א ב) "אהבתי אתכם אמר ה'"!
אלא הם ששונאים את המקום!
משל הדיוט אומר: מה דבלבך על רחמך - מה דבלביה עלך. מה שבלבך על אוהבך – מה שבליבו עליך.
במלחמת העי מופיע הביטוי (יהושע ז ה) 'וימס לב העם ויהי למים' – חוויה של חרדה קיומית, הדומה לזו המתוארת כאן בפס' כח 'המסו את לבבנו'. |
כענין שנאמר (יהושע ז ט) "וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ
ונסבו עלינו והכריתו את שמינו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול"?
פיסקה כה[עריכה]
על דברים א כח-ל
דורש 'אחינו': קרבתם אלינו גרמה שנאמין לדבריהם. |
אמרו לו רבינו משה, אילו מבני אדם אחרים היינו שומעים דברים הללו לא היינו מאמינים
אלא מבני אדם שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם.
שתי סיבות לפחד מהכנענים. |
יש בתורה ביטויים מוגזמים, וגם משה מצטט אותם, אבל לא בהבטחות הקב"ה ובברכותיו. |
רבן שמעון בן גמליאל אומר: דברו כתובים לשון הביי גוזמה
שנאמר (דברים ט א) "שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן... ערים גדולות ובצורות בשמים",
אבל מה שאמר המקום לאברהם אבינו (בראשית כו ד) "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים",
(בראשית יג טז) "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" - אינם דברי הביי.
אפילו הבנים של הכנענים נראו ענקים, ולכן הכנענים התגאו בכוחם |
כענין שנאמר (תהלים עג ו) "לכן ענקתמו גאוה"
שוב ראו לעיל פיסקה ה ופסקה ט. ההקדמות לנאום משה חלות גם על מה שנאמר בתוכו. |
אמר להם: לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקדש אני אומר לכם.
"לא תערצון ולא תיראון מהם", מפני מה? - כי (דברים א ל) "ה' אלהיכם ההולך לפניכם",
משה אינו דורש מישראל שיאמינו לו ושיבטחו בו, אלא בקב"ה, שכבר ראו את כוחו בעבר. |
הוא עתיד לעשות לכם נסים בכניסתכם לארץ. "ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם",
אם אין אתם מאמינים להבא - האמינו לשעבר