ביאור:ספרי דברים/דברים
ביאור:ספרי דברים
[עריכה]- פרשת דברים - פיסקה א-כה
- פרשת ואתחנן - פיסקה כו-לו
- פרשת עקב - פיסקה לז-נב
- פרשת ראה יא - פיסקה נג-נח
- פרשת ראה יב - פיסקה נט-פא
- פרשת ראה יג-יד - פיסקה פב-קי
- פרשת ראה טו - פיסקה קיא-קכו
- פרשת ראה טז - פיסקה קכז-קמג
- פרשת שופטים טז - פיסקה קמד-קמו
- פרשת שופטים יז - פיסקה קמז-קסב
- פרשת שופטים יח - פיסקה קסג-קעח
- פרשת שופטים יט-כא - פיסקה קעט-רי
- פרשת כי תצא כא - פיסקה ריא-רכא
- פרשת כי תצא כב - פיסקה רכב-רמה
- פרשת כי תצא כג - פיסקה רמו-רסז
- פרשת כי תצא כד - פיסקה רסח-רפה
- פרשת כי תצא כה - פיסקה רפו-רצו
- פרשת כי תבוא - פיסקה רצז-שג
- פרשת ניצבים - פיסקה שד-שה
- פרשת האזינו - פיסקה שו-שמא
- פרשת וזאת הברכה - פיסקה שמב-שנז
ספרי דברים לפרשת דברים
[עריכה]פיסקה א
[עריכה]על דברים א א
דורש 'אלה' – דווקא. התשובה, שמדובר בדברי תוכחות מבוססת על ההנחה ש'דברים' הם תוכחות. |
וְכִי לֹא נִתְנַבֵּא מֹשֶׁה אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד? וַהֲלֹא הוּא כָּתַב כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא כב) "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת"!
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה"?
מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב טו) "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט"
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (עמוס א א) "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ
אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ",
עמוס לא התנבא רק על ישראל, אלא על כל הגויים שסביבם; אבל עיקר התוכחה היתה על ישראל. גם נבואת עמוס מכונה 'דברי עמוס' ולא 'חזון'. |
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "דִּבְרֵי עָמוֹס"? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת
וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ד א) "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן
הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים, הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה" – אֵלּוּ בָּתֵּי דִּינִים שֶׁלָּהֶם.
גם לירמיהו היו נבואות על בבל ועל עמים אחרים, ולא רק על ישראל ועל יהודה. גם דבריו מכונים 'דברים' ולא 'חזון', וגם בספרו פרק ל הוא תוכחה. |
וְכִי לֹא נִתְנַבֵּא יִרְמְיָהוּ אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד? וַהֲלֹא שְׁנֵי סְפָרִים כָּתַב יִרְמְיָהוּ
שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נא סד) "עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ"
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים"? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת
וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ל ה-ז) "כִּי כֹה אָמַר ה'
קוֹל חֲרָדָה שָׁמַעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר
מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן
הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ."
דוד נתפס כנביא בעצמו. נבואתו מכונה 'דברי דוד', ויש גם בה תוכחה. |
וְכִי לֹא נִתְנַבֵּא דָּוִד אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (שמואל ב כג ב) "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי
וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי"! מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים"? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת
וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כג ו) "וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ".
דברי קהלת נדרשים כתוכחה, ולשם כך מתפרשים תיאורי הזריחה והשקיעה וכן הנחלים ההולכים אל הים כתיאורי הרשעים וענשם. |
וְכִי לֹא נִתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד? וַהֲלֹא שְׁלֹשָׁה סְפָרִים כָּתַב, וַחֲצִי חָכְמָתוֹ מָשָׁל הָיָה
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת"? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת
וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א ה-ז) "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" וגו'
"הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ" זֶה הוּא מִזְרָח וּמַעֲרָב וגו'
"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם", כִּנָּה אֶת הָרְשָׁעִים בְּחַמָּה וּבִלְבָנָה וּבְיָם, שֶׁאֵין לָהֶם מַתַּן שָׂכָר.
השוו לדרשות דומות בעניין הפרהסיא שבה התחיל המבול, בראשית רבה לב ח, 'ודְרַגְשָׁא ליה ימול', ומי שנדקר – ימולל את הקוץ. |
כָּךְ הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם וְלֹא הֱיִיתֶם מְשִׁיבִים לוֹ דָּבָר?
כָּךְ מִכָּךְ, אִילּוּ הָיִינוּ שָׁם הָיִינוּ מְשִׁיבִים לוֹ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר!
דָּבָר אַחֵר: "אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל", מְלַמֵּד שֶׁכִּנְּסָם מֹשֶׁה מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם וְאָמַר לָהֶם
הֲרֵינִי מוֹכִיחֲכֶם! כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּשׁוּבָה יָבוֹא וְיֹאמַר!
דרשה בזכותם של ישראל, שהיו יכולים לקבל תוכחה – בניגוד לאנשי דורם של חז"ל. וראו ספרא קדושים פרק ד ט. |
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: הָעֲבוֹדָה אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הָעֲבוֹדָה אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל תּוֹכָחוֹת
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: הָעֲבוֹדָה אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ מוֹכִיחִים
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ
שֶׁיּוֹתֵר מֵחֲמִשָּׁה פְּעָמִים נִתְקַנְתֵּר עַל יָדִי עֲקִיבָה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיַבְנֶה,
שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו וְהָיָה מְקַנְתְּרוֹ, וְכָל כָּךְ יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁהָיָה מוֹסִיף בִּי אַהֲבָה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי ט ח) "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ".
משה הוכיח את ישראל על כל חטאיהם; רשימת המקומות שבפסוק נדרשת כרשימת חטאי ישראל. |
"בַּמִּדְבָּר", מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּמִּדְבָּר.
ישראל חשדו במשה שהוא מתכנן להשאיר את בניהם לנצח במדבר ושלא יתפרנסו כראוי. |
וְזוֹרְקִים לְתוֹךְ חֵיקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְאוֹמְרִים לוֹ: בֶּן עַמְרָם, מָה אַנּוֹנָה פרנסה הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ?
מַה פַּרְנָסָה הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְאֵלּוּ?
ר' יהודה מצביע על נסיון אחר, המפורש בספר שמות במדבר סין כהסבר ל'במדבר'. |
מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".
כאן אין הדרשן מנסה לפתור את רשימת המקומות כקודים לרשימת החטאים של ישראל, אלא כולל את כולם במלה 'במדבר' ומפרש את שאר הרשימה כתיאור המקום שבו נאם משה את ספר דברים. |
"בָּעֲרָבָה", מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב
'בערבה' הוא חטא פעור. |
"מוֹל סוּף", מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ עַל הַיָּם
שֶׁהִמְרוּ עַל הַיָּם וְהָפְכוּ עֹרֶף כְּלַפֵּי מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ מַסָּעוֹת,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קו ז) "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף",
יָכוֹל לֹא הוֹכִיחָם אֶלָּא בִּתְחִילַת מַסָּע, בֵּין מַסָּע לְמַסָּע מִנַּיִן?
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר כא ה) "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל",
משחק מילים קלוקל – קל. שהקלות של עיכול המן, שעליה התלוננו ישראל, היא לזכותו של המן. |
שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד מֵהֶם גּוֹסֶה וְדִלָרְיָא אוֹחַזְתּוֹ
אֲבָל אַתֶּם בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם בָּהּ אַתֶּם מִתְרַעֲמִים לְפָנַי? הֱוֵי בִּשְׁטוּת אֲבִיכֶם הֲלַכְתֶּם
וְאָמַר (בראשית ג יב) "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל."
אִם לְמִרְיָם הַצַּדֶּקֶת לֹא נָשָׂאתִי לָהּ פָּנִים בַּדִּין, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם.
דָּבָר אַחֵר: וּמַה מִּרְיָם שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ הַקָּטָן מִמֶּנָּה כָּךְ נֶעֶנְשָׁה
חטאה של מרים הוא קל, כי היא צדקת, וכי דברה על אחיה הקטן, וכי לא דיברה ברבים. |
דָּבָר אַחֵר: וּמַה מִּרְיָם שֶׁכְּשֶׁדִּבְּרָה דָּבָר לֹא שָׁמְעָה כָּל בְּרִיָּה אֶלָּא הַמָּקוֹם בִּלְבַד
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב ב) "וַיִּשְׁמַע ה'", כָּךְ נֶעֶנְשָׁה
הַמְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
"וְדִי זָהָב", אָמַר לָהֶם הָא וַתְּרָה! זה החמור מכולם כָּל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם – מַעֲשֵׂה עֵגֶל קָשֶׁה עָלַי מִן הַכֹּל.
דורש את 'די זהב' כאזכור עגל הזהב; הדרשה 'הא ותרה' מבוססת על כך שדי זהב מופיע בסוף הרשימה. |
לְאֶחָד שֶׁעָשָׂה לַחֲבֵרוֹ צָרוֹת הַרְבֵּה. בָּאַחֲרוֹנָה הוֹסִיף לוֹ צָרָה אַחַת
אָמַר לוֹ: הָא וַתְּרָה! כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתָה לִי – זוֹ קָשָׁה עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל
כָּךְ אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל: הָא וַתְּרָה! כָּל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם – מַעֲשֵׂה עֵגֶל קָשֶׁה עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל.
לדברי ר' שמעון נתינת הזהב לעגל מוכיחה שגם הנתינה למשכן אינה לזכותם של ישראל אלא היא טבעם. |
לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְקַבֵּל חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם – וְהָיוּ הַכֹּל מְאַשְּׁרִים אוֹתוֹ.
בָּאוּ גּוֹיִים וְקִבְּלָם, בָּאוּ לִסְטִים וְקִבְּלָם; הָיוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים: כָּךְ הִיא וִסְתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, לְקַבֵּל אֶת הַכֹּל
כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: וְדִי זָהָב – לַמִּשְׁכָּן, וְדִי זָהָב – לָעֵגֶל.
רַבִּי בְּנָיָה אוֹמֵר: עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי הֵם חַיָּבִים כְּלָיָה! יָבוֹא זְהַב מִשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זְהַב עֵגֶל.
הדרשות של ר' בניה ושל ר' יוסי משבחות את ישראל וטוענות שנתינת הזהב למשכן כיפרה על חטא העגל. ר' יוסי דורש 'כפורת' – כפרה. |
יָבֹא זְהַב כַּפֹּרֶת וִיכַפֵּר עַל זְהַב עֵגֶל.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵיהוּ אוֹמֵר "בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה" וגו',
אֵלּוּ עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בַּמִּדְבָּר, וְאֵלּוּ הֵם:
לעניין עשרה הנסיונות ראו אבות ה ד, ומקורה בבמדבר יד כב. ר' יהודה ממשיך את דבריו דלעיל, על 'מול סוף' ועל 'ודי זהב', ומפרש את הרשימה בפסוק כרומזת לעשרת הנסיונות. ר' יוסי טוען שמדובר על מקומות ריאליים, ולא רשימת חטאים – אלא שנקראו על שם מאורעות, כמו בארות יצחק. |
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית מדמשק: יְהוּדָה בְּרַבִּי, לָמָּה אַתָּה מְעַוֵּת עָלֵינוּ אֶת הַכְּתוּבִים?
מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁחָזַרְנוּ עַל כָּל הַמְּקוֹמוֹת, וְאֵינָם מְקוֹמוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ אֶלָּא עַל שֵׁם מְאֹרָע!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית כו כ-לג) "וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ... וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה."
כַּיּוֹצֵא בּוֹ דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה: (זכריה ט א) "מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ
ר' יהודה דורש 'חדרך' כרמז למשיח, ור' יוסי טוען שוב שמדובר בשם מקום. |
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית: יְהוּדָה בְּרַבִּי, לָמָּה אַתָּה מְעַוֵּת עָלֵינוּ אֶת הַכְּתוּבִים?
מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁאֲנִי מִדַּמֶּשֶׂק, וְיֵשׁ שָׁם מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ חַדְרָךְ!
אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְקַיֵּם "וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ"?
מִנַּיִן שֶׁעֲתִידָה יְרוּשָׁלַםִ לִהְיוֹת מַגַּעַת עַד דַּמֶּשֶׂק? שֶׁנֶּאֱמַר "וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ",
וְאֵין מְנֻחָתוֹ אֶלָּא יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב יד) "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד"!
אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְקַיֵּם (ירמיה ל יח) "וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ"?
אָמַר לוֹ: שֶׁאֵין עֲתִידָה לָזוּז מִמְּקוֹמָהּ!
אָמַר לוֹ, מָה אֲנִי מְקַיֵּם (יחזקאל מא ז) "וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לַצְּלָעוֹת
כִּי מוּסַב הַבַּיִת לְמַעְלָה לְמַעְלָה סָבִיב סָבִיב לַבַּיִת עַל כֵּן רַחַב הַבַּיִת לְמַעְלָה"?
שֶׁעֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת מִרְחֶבֶת וְעוֹלָה מִכָּל צְדָדֶיהָ, כַּתְּאֵנָה זוֹ שֶׁצָּרָה מִלְּמַטָּה וּרְחָבָה מִלְּמַעְלָה
וְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ עֲתִידִים לִהְיוֹת מַגִּיעִים עַד דַּמֶּשֶׂק!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ז ה) "אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק"
וְגָלִיּוֹת בָּאוֹת וְחוֹנוֹת בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ט א) "וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ",
וְאוֹמֵר (ישעיה ב ב–ג) "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת
וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" וְאוֹמֵר "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים" וגו'.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה (בראשית מא מג) "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ
פירוש 'אברך' כנוטריקון בעברית ראו גם בדברי ר' יודן בבראשית רבה צ ג. ר' יוסי דורש את המילה מלשון ברכיים, כתואר מצרי ל'שליט'. בכל שלוש המחלוקות דורש ר' יוסי, כמו גם ר' יהודה, את הביטויים כמילים בעברית, והמחלוקת היא בשאלה האם יש למילים מסומן פיזי קבוע או שאינן אלא רמזים אליגוריים. אפשרות נוספת היא שר' יוסי מתנגד לשיטת הדרשה של ר' יהודה, של נוטריקון, אבל בדרשה על עשרת הנסיונות לא השתמש ר' יהודה בדרשת נוטריקון. |
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית: יְהוּדָה בְּרַבִּי, לָמָּה אַתָּה מְעַוֵּת עָלֵינוּ אֶת הַכְּתוּבִים?
מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁאֵין "אַבְרֵךְ" אֶלָּא לְבִרְכַּיִם אַבְרֵיכֶם [אַל בַּרְכִּיס]
שֶׁהָיוּ הַכֹּל נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים מִתַּחַת יָדוֹ,
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא מג) "וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
פיסקה ב
[עריכה]על דברים א ב-ג
כמה ימי הליכה מהר סיני לא"י? – כאן מופיע 11 יום, בבמדבר מופיע 3 ימים ואילו במלכים – 40 יום. המסקנה של המדרש היא שהזמן תלוי במצב המוסרי של ישראל: אם זכו – הוא קצר עד כדי מעבר ישיר מים סוף לא"י, ואם לא הוא מתארך עד כדי 40 שנה. |
וְכִי אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב לְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, וּמִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה לַחֲצֵרוֹת, וּמֵחֲצֵרוֹת לְמִדְבַּר פָּארָן?
וַהֲלֹא אֵינוֹ אֶלָּא מַהֲלַךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י לג) "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים"!
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וְכִי לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְהַלְּכִים אַחַד עָשָׂר מַסָּעוֹת?
וַהֲלֹא אֵינוֹ אֶלָּא מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּאֵלִיָּהוּ (מלכים א יט ח) "וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה
וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה"!
אַחַר שֶׁאָמַרְתָּ אִי אֶפְשָׁר, חֲזֹר לְךָ לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן:
"אַחַד עָשָׂר יוֹם" – אִילּוּ זָכוּ יִשְׂרָאֵל, לְאַחַד עָשָׂר יוֹם הָיוּ נִכְנָסִים לָאָרֶץ;
אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁקִּלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם, גִּלְגֵּל הַמָּקוֹם עֲלֵיהֶם אַרְבָּעִים יוֹם אַרְבָּעִים שָׁנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד לד) "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם,
יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה".
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י לג) "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה",
וְאֵין מְנוּחָה אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "וְכִי לֹא בָאתֶם עַד עַתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
רַבִּי בְּנָיָה אוֹמֵר: אִילּוּ זָכוּ יִשְׂרָאֵל, לְיוֹם אֶחָד הָיוּ נִכְנָסִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ד-ה) "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב...
וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי" – מִיָּד.
אַבָּה יוֹסֵי בֶּן חָנָן אִישׁ יָנוֹחַ אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּה כֹּהֵן בֶּן דַּלְיָה:
אִילּוּ זָכוּ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱלוּ פַּרְסוֹת רַגְלֵיהֶם מִן הַיָּם – הָיוּ נִכְנָסִים לָאָרֶץ,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א כא) "עֲלֵה רֵשׁ", מִיָּד,
"עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת".
(דברים א ג) "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ" – מְלַמֵּד שֶׁהַשָּׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
בויקרא כג לא מופיעים חדשים שמיני וכו', והחדש המאוחר ביותר הוא השביעי; הפסוק שלפנינו מזכיר שקיים גם חודש מאוחר יותר, אבל ראו גם בראשית ח ה. במגילת אסתר נזכר גם חודש 12, ובמלכים מתוארת דרך גביית המיסים של שלמה המבוססת על 12 חדשים בשנה, ויתכן גם לפרש שהיה נציב נוסף לשנות העיבור. וראו לעניין נציבי שלמה תוספתא ב"ב ב ד. |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (אסתר ג יג) "בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר",
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים א ד ז) "וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל",
וְאוֹמֵר (מלכים א ד יט) "וּנְצִיב אֶחָד אֲשֶׁר בָּאָרֶץ", אֵיזֶהוּ אֶחָד? זֶה חֹדֶשׁ הָעִבּוּר.
ראו תוספתא סוטה יא ג. שם הדרשה מוכיחה שמשה מת בז אדר, וכאן משתמש בה ר' בניה להוכיח שהחדש הראשון חל אחרי חודש 12, הוא חודש אדר. ההוכחה שלו מסתמכת על הדרשה ולא על פסוק. |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים לא ב) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם",
שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "הַיּוֹם". מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "הַיּוֹם"? – הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי, ואמות
דָּבָר אַחֵר: "הַיּוֹם", מְלַמֵּד שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁלְמוּ לוֹ מֵעֵת לְעֵת, משה נולד בז אדר, ומת באותו תאריך
וְאוֹמֵר (יהושע ד יט) "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן",
הֵא צֵא וּמְנֵה שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יוֹם לְמַפְרֵעַ, וְאַתָּה מוֹצֵא שֶׁהַשָּׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
דָּבָר אַחֵר: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה", מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הוֹכִיחָם אֶלָּא סָמוּךְ לְמִיתָה.
יעקב הבליג ולא הוכיח את ראובן שמעון ולוי עד שהיה בסוף ימיו, וממנו למד גם משה. הטעם לכך מפורש לקמן: כדי שראובן לא יעזוב את אביו, כלומר עדיף להבליג כדי לשמור על אחדות המשפחה. |
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט א) "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר
הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים",
(בראשית מט ג) "רְאוּבֵן בְּכֹרִי", וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁרְאוּבֵן בְּכוֹר?
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ: רְאוּבֵן בְּנִי, אוֹמַר לְךָ מִפְּנֵי מָה לֹא הוֹכַחְתִּיךָ כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ:
כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּנִּיחֵנִי וְתֵלֵךְ וְתִדְבַּק בְּעֵשָׂו אָחִי!
וּמִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵין מוֹכִיחִים אֶת הָאָדָם אֶלָּא סָמוּךְ לְמִיתָה:
ארבעה טעמים נוספים לתוכחה לפני המוות: שלושה קשורים לקושי שבתוכחה ולפגיעתה בנוחות ובשלום היומיום והשיגרה, ואחד מציג את התוכחה כחיובית וכמביאה שלום. והשוו לעיל פיסקה א, על 'הוכח לחכם ויאהבך' ובסיפור על ר' עקיבא. |
וְשֶׁלֹּא יְהֵא חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ וּמִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ,
וְשֶׁלֹּא יְהֵא בְּלִבּוֹ של המוכח, כעס עָלָיו,
וּכְדֵי שֶׁיִּפָּרְשׁוּ שיפרדו מִמֶּנּוּ בְּשָׁלוֹם שהמוכיח לא ימות בלי שפרק את רגשותיו, שֶׁהַתּוֹכֵחָה מְבִיאָה לִידֵי שָׁלוֹם!
אברהם ויצחק הוכיחו את אבימלך מלך גרר ואז כרתו עמו בריתות, הרי שהתוכחה מביאה שלום. |
מַהוּ אוֹמֵר? (בראשית כא כז) "וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית"!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּיִצְחָק (בראשית כו כז) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי
וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם";
מַהוּ אוֹמֵר? (בראשית כו לא) "וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם"!
יהושע ושמואל נשאו נאומי תוכחה לפני מותם. |
שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד טו) "וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן",
וְאוֹמֵר (יהושע כד כא) "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת ה' נַעֲבֹד... וַיֹּאמְרוּ עֵדִים".
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּשְׁמוּאֵל, שֶׁלֹּא הוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא סָמוּךְ לְמִיתָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב ג-ד) "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ,
וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר עֵד".
שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ב א) "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ".
השוו לעיל בתחילת פיסקה א. כאן מוכיחה הדרשה את עצם הטענה שמשה כתב והביא לפני ישראל את כל התורה המפורשת והנדרשת. |
מִנַּיִן לְכָל הַדִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַגְּזֵרוֹת שָׁווֹת, הַכְּלָלוֹת וְהַפְּרָטוֹת, הַגּוּפִים וְהַדִּקְדּוּקִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "דִּבֶּר מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם"
פיסקה ג
[עריכה]על דברים א ד
אחרי שהוכיח המלך את יכולתו הוא יכול לבוא בדרישות אל החיילים. גם משה הוכיח את ישראל (ראו פיסקה א) רק אחרי שראו את הפלת סיחון ועוג ע"י הקב"ה. |
אָמְרוּ לוֹ חַיָּלוֹתָיו: תֵּן לָנוּ גְּלוּסְקָאוֹת חַמּוֹת! אָמַר לָהֶם: אֲנִי נוֹתֵן!
שׁוּב אָמְרוּ לוֹ חַיָּלוֹתָיו: תֵּן לָנוּ גְּלוּסְקָאוֹת חַמּוֹת!
אָמַר לָהֶם הַפַּרְכוֹס השר שֶׁלּוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁהַמֶּלֶךְ כָּשֵׁר, מֵאַיִן לוֹ רֵחַיִם? מֵאַיִן לוֹ תַּנּוּרִים בַּמִּדְבָּר?
כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: אִם מוֹכִיחַ אֲנִי אֶת יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה,
עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ עָלַי: בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהַכְנִיסֵנוּ לָאָרֶץ וּלְהַפִּיל סִיחוֹן וְעוֹג לְפָנֵינוּ הוּא מוֹכִיחֵנוּ.
הוּא לֹא עָשָׂה כֵּן, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁהִכְנִיסָם לָאָרֶץ וְהִפִּיל סִיחוֹן וְעוֹג לִפְנֵיהֶם – אַחַר כָּךְ הוֹכִיחָם.
לְכָךְ נֶאֱמַר "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי".
סיחון ועוג היו יריבים קשים, ועריהם היו מבוצרות היטב. בכך עולה גודל הנס של הקב"ה שהפיל אותם לפני ישראל. |
וְאִילּוּ לֹא הָיְתָה מְדִינָה קָשָׁה, וְסִיחוֹן שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ – קָשֶׁה הָיָה, שֶׁהַמֶּלֶךְ קָשֶׁה;
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁהַמֶּלֶךְ קָשֶׁה וְהַמְּדִינָה קָשָׁה!
"וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן", אִילּוּ לֹא הָיָה עוֹג קָשֶׁה, וְשָׁרוּי בְּעַשְׁתָּרוֹת – קָשֶׁה הָיָה;
וְאִילּוּ לֹא הָיְתָה מְדִינָה קָשָׁה, וְעוֹג שָׁרוּי בָּהּ – קָשָׁה הָיְתָה, שֶׁהַמֶּלֶךְ קָשֶׁה,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁהַמֶּלֶךְ קָשֶׁה וְהַמְּדִינָה קָשָׁה!
דורש 'בעשתרות' כתיאור לביצורים בעיר הבירה של עוג – אדרעי. |
"אֶדְרֶעִי" – זֶה מְקוֹם מַלְכוּת.
פיסקה ד
[עריכה]על דברים א ה
לפי הפשט הביטוי 'ויואל' מבטא הסכמה. הדרשנים מעוניינים להציג מציאות שונה. בסיפור בשופטים מנסה אבי הנערה לעכב את חתנו מעבר לשלושה ימים, ומשתמש בלשון 'הואל נא', ואכן הלוי חוזר ולן לילה נוסף; בפסוק מדברי הימים דורש ר' יהודה 'ועתה' – לשון התחלה; כלומר משה פתח בנאום ובאר את התורה. |
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין 'הוֹאָלָה' אֶלָּא הַתְחָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים יט ו) "הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִיטַב לִבֶּךָ",
וְאוֹמֵר (דברי הימים א יז כז) "וְעַתָּה הוֹאַלְתָּ לְבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ".
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין 'הוֹאָלָה' אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב כא) "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ",
וְאוֹמֵר (שמואל א יד כד) "וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר".
דורש 'לאמור' – אמר להם את ביאור התורה. הלימוד הוא בעיקר שינון. |
מִי שֶׁשָּׁמַע פָּסוּק אֶחָד וּשְׁכָחוֹ – יָבוֹא וִישַׁנְּנוֹ. פָּרָשָׁה אַחַת וּשְׁכָחָהּ – יָבוֹא וִישַׁנְּנָהּ;
פֶּרֶק אֶחָד וּשְׁכָחוֹ – יָבוֹא וִישַׁנְּנוֹ. הֲלָכָה אַחַת וּשְׁכָחָהּ – יָבוֹא וִישַׁנְּנָהּ;
לְכָךְ נֶאֱמַר "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".
פיסקה ה
[עריכה]על דברים א ו-ז
אָמַר לָהֶם: לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶלָּא מִפִּי הַקֹּדֶשׁ אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם.
דורש רב – שכר רב (מגיע לישראל על עשיית המשכן וכליו); חלק מהשכר ימומש בכיבוש א"י. |
עֲשִׂיתֶם לָכֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן, עֲשִׂיתֶם לָכֶם אֶת הַשֻּׁלְחָן, עֲשִׂיתֶם לָכֶם אֶת הַמְּנוֹרָה.
דורש רב – טוב; עצם הישיבה בחורב היא הנאה לישראל, והם קיבלו ממנה די. |
קִבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם אֶת הַתּוֹרָה, מִנִּיתֶם עֲלֵיכֶם שִׁבְעִים זְקֵנִים
מִנִּיתֶם עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרוֹת
הָא הֲנָיָה גְּדוֹלָה הִיא לָכֶם יְשִׁיבַתְכֶם בָּהָר הַזֶּה!
דורש רב – רע, שרעה הבטלה. |
(דברים א ז) "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ", רַע הוּא הַבַּטָּלָה
פיסקה ו
[עריכה]על דברים א ז
פותר את הפסוק על א"י ועבר הירדן שכבשו ישראל, ממלחמת חורמה (במדבר כא) עד גבול הכנעני הכולל את צידון ואת עזה. |
"הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו", זֶה עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר.
"בָּעֲרָבָה", זֶה מִישׁוֹר שֶׁל צֹעַר.
"בָּהָר", זֶה הַר הַמֶּלֶךְ.
"בַּשְּׁפֵלָה", זֶה שְׁפֵלַת לוֹד וּשְׁפֵלַת דָּרוֹם.
"וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם", זֶה עַזָּה וְאַשְׁקְלוֹן וְקֵסָרִין.
"אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי", זֶה גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י יט) "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן" וְגוֹ'.
בשני הפסוקים הראשונים מופיעים משלים על מלכי ירושלים. ירמיה עוסק בחורבן ירושלים והפסוק מישעיה נדרש על חורבן המקדש, ראו מכילתא עמלק א ב. |
מִנַּיִן שֶׁאֵין לְבָנוֹן אֶלָּא מֶלֶךְ? שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל יז ג) "בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאֶרֶז",
וְאוֹמֵר (מלכים ב יד ט) "הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן",
וְאֵין לְבָנוֹן אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב ו) "גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן",
וְאוֹמֵר (ישעיה י לד) "וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל".
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א יח) "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ."
דרשות על נהר פרת ראו גם בבראשית רבה טז ג. שם נדרש ההבדל בין התיאור המפורט של שלושת הנהרות הראשונים היוצאים מעדן לבין ההחסרה של הפירוט בנהר פרת. לפי הדרשה הראשונה כאן המיוחד בפרת הוא קרבתו לאי. לפי הדרשות שבהמשך שמו מעיד עליו שהוא מפרה את סביבתו. |
מְשַׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר: עֶבֶד מֶלֶךְ – מֶלֶךְ! הִדָּבֵק לַשְּׁחִין – וְיִשְׁתַּחֵן לָךְ!
דָּבָר אַחֵר: שֶׁמַּפְרִין וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁכָּלֶה בַּמַּגְרֵפָה.
דָּבָר אַחֵר: "נְהַר פְּרָת" שֶׁפָּרֶה וְרַב עַד שֶׁעוֹבְרִים אוֹתוֹ בַּסְּפִינוֹת.
הֲרֵי כָּל הַנְּהָרוֹת אוֹמְרִים לַפְּרָת: מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה מַשְׁמִיעַ קוֹלְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹלֵנוּ הוֹלֵךְ מֵרָחוֹק?
אָמַר לָהֶם: מַעֲשַׂי מוֹכִיחִים עָלַי:
אָדָם זוֹרֵעַ בִּי זְרִיעָה – עוֹלָה לִשְׁלֹשָׁה יָמִים; נוֹטֵעַ בִּי נְטִיעָה – עוֹלָה לִשְׁלֹשִׁים יוֹם!
הֲרֵי הַכָּתוּב מְשַׁבְּחַנִי "עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת".
פיסקה ז
[עריכה]על דברים א ח
דורש 'ראה', וכוונתו לנצחון שכבר הושג על סיחון ועוג. |
אָמַר לָהֶם: אֵינִי אוֹמֵר לָכֶם לֹא מֵאֹמֶד וְלֹא מִשְּׁמוּעָה, אֶלָּא מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹאִים בְּעֵינֵיכֶם.
"בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ",
דורש את הסמיכות 'בואו ורשו', שאין צורך להלחם אלא רק למדוד את הנחלות. |
פיסקה ח
[עריכה]על דברים א ח
השאלה: הרי ידוע מי הם אבותיכם? הדרשן מפריד בין 'לאבותיכם' ובין המשך הפסוק: נחלת א"י אינה רק בזכות השבועה לאבות, אלא גם בזכות מעשיהם של האבות שהשביחו אותה. העבד במשל מצטנע ומייחס את השבח לשדה ולנותנה, ולא לעצמו, אבל המלך מכיר לו טובה. |
אִם לְעִנְיַן שְׁבוּעוֹת אָבוֹת, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (חבקוק ג ט) "שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה"!
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב"?
כְּדַאי אַבְרָהָם בְּעַצְמוֹ, כְּדַאי יִצְחָק בְּעַצְמוֹ, כְּדַאי יַעֲקֹב בְּעַצְמוֹ.
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן לְעַבְדּוֹ שָׂדֶה אַחַת בְּמַתָּנָה; לֹא נְתָנָהּ לוֹ אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהִיא.
עָמַד הָעֶבֶד הַהוּא וְהִשְׁבִּיחָהּ, וְאָמַר: מַה בְּיָדִי? לֹא נְתָנָהּ לִי אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהִיא!
חָזַר וּנְטָעָהּ כֶּרֶם, וְאָמַר: מַה בְּיָדִי? לֹא נְתָנָהּ לִי אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהִיא!
כָּךְ כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת הָאָרֶץ, לֹא נְתָנָהּ לוֹ אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהִיא,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יג יז) "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה".
עָמַד אַבְרָהָם וְהִשְׁבִּיחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא לג) "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע".
עָמַד יִצְחָק וְהִשְׁבִּיחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו יב) "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא
וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים".
עָמַד יַעֲקֹב וְהִשְׁבִּיחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לג יט) "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה".
ת"ק דורש על עולי מצרים ורבי על עולי בבל ועל ימות המשיח. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב יד כה) "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת" וְגוֹ'.
רַבִּי אוֹמֵר: "לָתֵת לָהֶם" – אֵלּוּ עוֹלֵי בָּבֶל, "וּלְזַרְעָם" – אֵלּוּ בְּנֵיהֶם, "אַחֲרֵיהֶם" – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ.
פיסקה ט
[עריכה]על דברים א ט
ראו לעיל פיסקה ה. |
אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶלָּא מִפִּי הַקֹּדֶשׁ.
הדרשן מפרש 'לא אוכל', שמשה לא ידע את הדין המדויק בכל מקרה, כלומר הבעיה שעמדה לפניו לא היתה טכנית אלא בעיה של ידע משפטי – סכנה של עיוות הדין, בניגוד לשמות יח כו. |
אָדָם שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד לָהֶם אֶת הַמָּן
וְהֵגִיז לָהֶם אֶת הַשְּׂלָיו, וְעָשָׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת – וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְדוּנָם?
אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם: (דברים א י) "ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם" עַל גַּבֵּי דַּיָּנֵיכֶם, הגדיל את חשיבותכם, ואת העונש על עיוות הדין שלכם
וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (מלכים א ג ט) "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ",
אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיָה שְׁלֹמֹה יָכוֹל לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל?
אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (מלכים א ה כו) "וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה",
וְאוֹמֵר (מלכים א ה י–יא) "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם
וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב",
מלך רגיל אינו חייב להקפיד ולדון חייבי מיתה במיתה המדויקת המגיעה להם, ואינו חייב לדייק בסכומי הקנסות. אבל מלך ישראל חייב לדייק, אחרת הוא נחשב כרוצח. |
מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹשֵׁב עַל בִּימָה שֶׁלּוֹ, דָּן לַהֲרִיגָה לַחֲנִיקָה לִשְׂרֵפָה וְלִסְקִילָה – וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם
וְאִם חַיָּב לִטֹּל סֶלַע – נוֹטֵל שְׁנַיִם, שְׁנַיִם – נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה, דִּינָר – נוֹטֵל מָנֶה
אֵינִי כֵּן, אֶלָּא אִם חִיַּבְתִּי מָמוֹן – נְפָשׁוֹת אֲנִי נִתְבָּע!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כב כב) "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר
כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ".
פיסקה י
[עריכה]על דברים א י
דורש 'היום' – כמו היום, שהוא קבוע ונצחי. |
הדירוג הוא לפי הקרבה לקב"ה, ולפי התדירות שלה: פניך>שוכן חצריך>יושבי ביתך>אהלך>ישכון בהר קדש>יעלה בהר>יקום. |
רִאשׁוֹנָה: (תהלים קמ יד) "אךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ",
שְׁנִיָּה: (תהלים סה ה) "אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ",
שְׁלִישִׁית: (תהלים פד ה) "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ",
רְבִיעִית: (תהלים טו א) "ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ",
חֲמִישִׁית: (תהלים טו א) "מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ",
שִׁשִּׁית: (תהלים כד ג) "מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה'",
שְׁבִיעִית: (תהלים כד ג) "וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ".
דרשת רשב"י כוללת את ההשוואה לכוכבים, שנזכרה בפסוקנו. רשב"י אינו מדרג את שבע הפנים של הצדיקים. |
לַחַמָּה, לַלְּבָנָה, לָרָקִיעַ, וְלַכּוֹכָבִים, וְלַבְּרָקִים, לַשּׁוֹשַׁנִּים, וְלִמְנוֹרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
לַחַמָּה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה לא) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ",
לַלְּבָנָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ו י) "יָפָה כַלְּבָנָה",
לָרָקִיעַ – (דניאל יב ג) "וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ",
לַכּוֹכָבִים – (דניאל יב ג) "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים",
לַבְּרָקִים – (נחום ב ה) "כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ", לַשּׁוֹשַׁנִּים – (תהלים מה א) "לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים",
לִמְנוֹרוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ד ג) "וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ".
פיסקה יא
[עריכה]על דברים א יא
ברכה שנותן אדם היא מוגבלת ביסודה, ולכן מעדיפים ישראל את ברכת הקב"ה. משה הוסיף ברכה משלו, אבל לא נתן אותה במקום ברכת הקב"ה אלא בנוסף אליה. |
אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ מֹשֶׁה, אִי אֶפְשֵׁנוּ אין אנו רוצים שֶׁתְּבָרְכֵנוּ!
הַמָּקוֹם הִבְטִיחַ אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ (בראשית כב יז) "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל", וְאַתָּה נוֹתֵן קִצְבָּה לְבִרְכָתֵנוּ!
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ נְכָסִים הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ בֵּן קָטָן, וְהָיָה צָרִיךְ לָצֵאת לִמְדִינַת הַיָּם.
אָמַר: אִם אֲנִי מַנִּיחַ נְכָסַי בְּיַד בְּנִי – הוּא עוֹמֵד וּמְבַזְבְּזָם;
אֶלָּא הֲרֵינִי מְמַנֶּה לוֹ אַפִּיטְרוֹפּוֹס עַד שֶׁיִּגְדַּל.
מִשֶּׁהִגְדִּיל הַבֵּן הַהוּא, אָמַר לוֹ לָאַפִּיטְרוֹפּוֹס: תֵּן לִי כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִנִּיחַ לִי אַבָּה בְּיָדְךָ!
עָמַד וְנָתַן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ.
הִתְחִיל אוֹתוֹ הַבֵּן מֵצֵר, אָמַר לוֹ: הֲרֵי האם זה כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִנִּיחַ לִי אַבָּה בְּיָדְךָ?
אָמַר לוֹ: כָּל מַה שֶּׁנָּתַתִּי לְךָ – לֹא נָתַתִּי לְךָ אֶלָּא מִשֶּׁלִּי; אֲבָל מַה שֶּׁהִנִּיחַ לְךָ אָבִיךָ – הֲרֵיהוּ שָׁמוּר!
כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" – זוֹ מִשֶּׁלִּי;
וְשֶׁלָּכֶם – "וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם"
(תהלים עח כז) "כַּחוֹל יַמִּים" וּכְצִמְחֵי אֲדָמָה וּכְדְגֵי הַיָּם וְ"כְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב".
פיסקה יב
[עריכה]על דברים א יב
הָיָה אֶחָד מֵהֶם רוֹאֶה שֵׁנִי נוֹצָח בַּדִּין,
אוֹמֵר: יֵשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, יֵשׁ לִי רְאָיוֹת לְהָבִיא, לְמָחָר אֲנִי דָּן, מוֹסִיף אֲנִי עֲלֵיכֶם דַּיָּנִים.
לְכָךְ נֶאֱמַר "טָרְחֲכֶם", מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ טַרְחָנִים.
כנראה דורש 'ומשאכם' – אפיקורסים. |
הִקְדִּים מֹשֶׁה לָצֵאת – אָמְרוּ: מָה רָאָה בֶּן עַמְרָם לָצֵאת? שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁפוּי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ?
אֵחֵר לָצֵאת – אָמְרוּ: מָה רָאָה בֶּן עַמְרָם שֶׁלֹּא לָצֵאת?
מָה אַתֶּם סְבוּרִים? יוֹשֵׁב וְיוֹעֵץ עֲלֵיכֶם עֵצוֹת, וּמְחַשֵּׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבוֹת קָשׁוֹת וַחֲמוּרוֹת מִשֶּׁל בֵּית אוֹן,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז א) "וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן",
לְכָךְ נֶאֱמַר "וּמַשַּׂאֲכֶם", מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אֶפִּיקוֹרוֹסִים.
נהגו בחוסר הגיון כלכלי, ובלבד שינצחו בויכוח. |
הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוֹצִיא מָנֶה בִּשְׁבִיל לִטֹּל סֶלַע, סֶלַע בִּשְׁבִיל שֶׁיִּטֹּל דִּינָר.
לְכָךְ נֶאֱמַר "וְרִיבְכֶם", מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ רוֹנְנִים.
הרחבה לדרשה על 'משאכם' דלעיל. ישראל חיפשו שחיתות במנהגי משה, ולא היה להם אמון בו. |
אִם הִקְדִּים מֹשֶׁה לָצֵאת, אוֹמְרִים: מָה רָאָה בֶּן עַמְרָם שֶׁמִּהֵר לָצֵאת?
וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ מְלַקְּטִים הַגַּס שֶׁבַּמָּן! משה משכים כדי ליהנות מהמן הטרי והגדול.
אֵחֵר לָצֵאת – אוֹמְרִים: אָכַל וְשָׁתָה וְיָשֵׁן, נרדם ולא קם לעבודה
הָלַךְ מֹשֶׁה בָּאֶמְצַע במרכז הציבור – אוֹמְרִים: מְבַקֵּשׁ לַעֲמֹד מִפָּנָיו רודף כבוד
הָלַךְ לַצְּדָדִים במקום שאין הרבה אנשים – אוֹמְרִים: מִצְוָה הָיָה לָנוּ מֵעֲמִידַת זָקֵן, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְעַקְרָהּ מִמֶּנּוּ לגרום לנו שלא נעשה מצווה
אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: הָלַכְתִּי בָּאֶמְצַע – לֹא יָצָאתִי יְדֵיכֶם, הָלַכְתִּי לַצְּדָדִים – לֹא יָצָאתִי יְדֵיכֶם!
פיסקה יג
[עריכה]על דברים א יג
הדיינים אמורים לייעץ למשה, כמו חכמי מצרים שיעצו לפרעה וכמו יועצי אבשלום. |
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב טז כ) "הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה", (שמות א י) "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ".
אין להעלות על הדעת שיהיו שופטות, אפילו לא כהשערה מופרכת... |
בַּחֲתִיכָה וּבִפְסִיפָס, אֲנָשִׁים וָתִיקִים וּכְשֵׁרִים.
"חֲכָמִים", זוֹ שֶׁשָּׁאַל אַרְיוֹס אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ: אֵי זֶה הוּא חָכָם? אָמַר לוֹ: הַמְּקַיֵּם תַּלְמוּדוֹ.
לחכם יש ידיעות רבות, כי הוא שומר ומקיים את תלמודו. במובן זה הוא עדיף על הנבון, שמגיב לנתון לפניו אבל עולמו הפנימי דל. בא"י העדיפו את החכם – בניגוד לבבל, וראו ירושלמי הוריות ג ה: 'הסודרן קודם לפילפלן'. |
מַה בֵּין חָכָם לְנָבוֹן? חָכָם דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי עָשִׁיר: כְּשֶׁמְּבִיאִים לוֹ לִרְאוֹת – רוֹאֶה,
וּכְשֶׁאֵין מְבִיאִים לוֹ לִרְאוֹת – מוֹצִיא מִשֶּׁלּוֹ וְרוֹאֶה.
נָבוֹן דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי עָנִי: כְּשֶׁמְּבִיאִים לוֹ לִרְאוֹת – רוֹאֶה; כְּשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ לִרְאוֹת – יוֹשֵׁב וְתוֹהֶה!
דורש 'לשבטיכם' בניגוד למשה, שאינו מכיר את אנשי העם מראש כי לא היה עימם במצרים. |
הֲרֵי שֶׁנִּתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וּבָא וְיָשַׁב לְפָנַי; אֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה שֵׁבֶט הוּא,
אֲבָל אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתוֹ, שֶׁאַתֶּם גְּדַלְתֶּם בֵּינֵיהֶם.
לְכָךְ נֶאֱמַר "וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם", שֶׁיְּהוּ יְדוּעִים לָכֶם.
בכל גוף שלטוני יש עניין בציבור ורינונים על הרכבו. לכן העדיף משה לטפח את המנהיגות הישנה של העם, כדי להקטין את הדלגיטימציה הטבעית. |
מָה רָאָה אִישׁ פְּלוֹנִי לֵישֵׁב, וּמָה רָאָה אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁלֹּא לֵישֵׁב?
לְכָךְ נֶאֱמַר "וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם", שֶׁיִּהְיוּ יְדוּעִים לָכֶם.
משה הוא מקור הסמכות של הדיינים, ולא העם. דרשה אנטי-דמוקרטית בשאלת הרכב בית הדין. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם": אִם מִנִּיתִים – הֲרֵי הֵם מְמֻנִּים, אִם לָאו – אֵינָם מְמֻנִּים.
יָכוֹל אִם גִּדַּלְתֶּם אַתֶּם אוֹתָם – הֲרֵי הֵם גְּדוֹלִים, וְאִם לָאו – אֵינָם גְּדוֹלִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם": אִם גִּדַּלְתִּים – הֲרֵי הֵם גְּדוֹלִים, וְאִם לָאו – אֵינָם גְּדוֹלִים.
דָּבָר אַחֵר: אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת דַּבָּרֵיכֶם מנהיגיכם – הֲרֵי רָאשֵׁיכֶם שְׁמוּרִים, וְאִם לָאו – אֵין רָאשֵׁיכֶם שְׁמוּרִים.
דורש את הכינוי 'ראשים' למנהיגים: המנהיגים שומרים את שלום הציבור, ופגיעה בהם פוגעת בציבור כולו. משחק מילים אַשִּׂים-אָשָׁם, על הפערים בין דיין הגון לכזה שאינו. |
דָּבָר אַחֵר: אַל תְּהִי קוֹרֵא "וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" אֶלָּא "וַאֲשָׁמָם בְּרָאשֵׁיכֶם";
כשם שהנביא מתואר ביחזקאל כאחראי על העם, וכמי שנענש אם לא הזהיר את הציבור שיתקנו את דרכם – כך הדיינים אחראים אישית על הרמה המוסרית של הציבור, ומשלמים את המחיר של אשמות העם. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל לג ז-ט) "בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל
וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי, בְּאָמְרִי לָרָשָׁע וגו' וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע" וגו'.
פיסקה יד
[עריכה]על דברים א יד
משה מינה את המערכת המשפטית בלב כבד, כי סופה של המערכת להביא לשחיתות; הוא התאכזב מההסכמה של העם, שרצה לנצל את השחיתות הצפויה, ולגרום להטיית משפט. |
הָיָה לָכֶם לוֹמַר: 'רַבֵּינוּ מֹשֶׁה, מִמִּי נָאֶה לִלְמֹד תּוֹרָה? מִמְּךָ, אוֹ מִתַּלְמִידְךָ, אוֹ מִתַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ?
לֹא מִמְּךָ, שֶׁנִּצְטַעַרְתָּ עָלֶיהָ?
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד כח) "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה",
(דברים ט ט) "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה"!'
אֶלָּא יוֹדֵעַ אֲנִי מַה שֶּׁתַּחַת עִקְּבֵי רַגְלֵיכֶם!
הֱיִיתֶם אוֹמְרִים: עַכְשָׁו הוּא מְמַנֶּה עָלֵינוּ דַּיָּנִים, שְׁמוֹנִים אֶלֶף חָסֵר פְּרוֹטְרוֹט 78600, כמעט 80000
וְאִם אֵין אֲנִי – בְּנִי, וְאִם אֵין בְּנִי – בֶּן בְּנִי; וְאָנוּ מְבִיאִים לוֹ דּוֹרוֹן – וְהוּא נוֹשֵׂא לָנוּ פָּנִים בַּדִּין!
לְכָךְ נֶאֱמַר "וַתַּעֲנוּ אֹתִי": כְּשֶׁהָיִיתִי מִתְעַצֵּל בַּדְּבָרִים הֱיִיתֶם אוֹמְרִים 'יֵעָשֶׂה הַדָּבָר בִּמְהֵרָה!'
פיסקה טו
[עריכה]על דברים א טו
דורש 'ואקח' – בדברים. |
מְשַׁכְתִּים בִּדְבָרִים, אָמַרְתִּי לָהֶם: אַשְׁרֵיכֶם! עַל מִי אַתֶּם בָּאִים לְהִתְמַנּוֹת? עַל בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב,
בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ אַחִים וְרֵעִים, כֶּרֶם חֶמְדָּה וְנַחֲלָה, צֹאן מַרְעִית – וְכָל לְשׁוֹן חִבָּה!
הָלַךְ וְלֹא מָצָא אֶלָּא שְׁלֹשָׁה: אֲנָשִׁים אנשי חיל חֲכָמִים וִידוּעִים.
יש לתת כבוד לדיין, ולהעמידו בראש התור למו"מ, לכניסה וליציאה מבית המדרש. |
רָאשִׁים בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, רָאשִׁים בִּכְנִיסָה וִיצִיאָה: נִכְנָס רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן.
לְכָךְ נֶאֱמַר "וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם" – שֶׁיְּהוּ מְכֻבָּדִים עֲלֵיכֶם.
שר אלף היה ממונה על 1000-1999 בני אדם; שר מאה היה ממונה על בין 100 ל199 בני אדם, וכן הלאה. כלומר היה מעט חופש במספרי הציבור. |
"שָׂרֵי מֵאוֹת", שֶׁאִם הָיוּ מֵאָה וְתִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אֵינוֹ נִתְפָּס נחשב אֶלָּא 'שַׂר מֵאָה'.
"שָׂרֵי חֲמִשִּׁים", שֶׁאִם הָיוּ חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה אֵינוֹ נִתְפָּס אֶלָּא 'שַׂר חֲמִשִּׁים'.
"שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת", שֶׁאִם הָיוּ תִּשְׁעָה עָשָׂר אֵינוֹ נִתְפָּס אֶלָּא 'שַׂר עֲשָׂרָה'.
בתקופת שיבת ציון היו הלוויים ממונים על המגע הישיר עם הציבור, והדרשה מרחיבה את תפקידם זה גם לתקופתו של משה. |
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יט יא) "וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם",
וְאוֹמֵר (נחמיה ח יא) "וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ."
פיסקה טז
[עריכה]על דברים א טז
הדרשה מבארת את משמעות הביטוי ממסכת אבות: אין לפסוק מייד, אפילו אם נדמה לדיינים שדנו במקרה דומה בעבר; אלא יש לדון בכל מקרה בפני עצמו. |
אָמַרְתִּי לָהֶם: הֱיוּ מְתוּנִים בַּדִּין, שֶׁאִם בָּא דִּין לְפָנֶיךָ פַּעַם שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ
אַל תֹּאמַר כְּבָר בָּא דִּין זֶה לְפָנַי וְשִׁנִּיתִיו וְשִׁלַּשְׁתִּיו, אֶלָּא הֱיוּ מְתוּנִים בַּדִּין
(אבות א א) וְכָךְ הָיוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה אוֹמְרִים:
הֱיוּ מְתוּנִים בַּדִּין וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה.
"בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר", לְשֶׁעָבַר הֱיִיתֶם בִּרְשׁוּת עַצְמְכֶם; עַכְשָׁיו הֲרֵי אַתֶּם עֲבָדִים מְשֻׁעְבָּדִים לַצִּבּוּר!
ר' יוחנן ור' אלעזר רצו לוותר על השררה, וחשבו שהויתור הוא צניעות; רבן גמליאל נוזף בהם וטוען שבתפקידם החדש הם משועבדים לציבור; וראו הוריות י ב, שם נוסף הפסוק מלכים א יב ז 'אם היום תהיה עבד לעם הזה'. |
שֶׁהוֹשִׁיבָם רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּישִׁיבָה וְלֹא הִרְגִּישׁוּ בָּהֶם הַתַּלְמִידִים
לְעִתּוֹתֵי עֶרֶב הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶם אֵצֶל הַתַּלְמִידִים
וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל: כְּשֶׁהָיָה נִכְנָס וְאוֹמֵר 'שַׁאֲלוּ' – בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם קִנְתּוּר
כְּשֶׁהָיָה נִכְנָס וְלֹא הָיָה אוֹמֵר 'שַׁאֲלוּ' – בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם קִנְתּוּר
נִכְנַס וּמָצָא אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְאֶת רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא שֶׁיָּשְׁבוּ לָהֶם אֵצֶל הַתַּלְמִידִים
אָמַר לָהֶם: יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְאֶלְעָזָר חִסְמָא, הֲרֵעוֹתֶם לַצִּבּוּר
שֶׁאִי אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר
לְשֶׁעָבַר הֱיִיתֶם בִּרְשׁוּת עַצְמְכֶם, מִכָּאן וְאֵילָךְ הֲרֵי אַתֶּם עֲבָדִים מְשֻׁעְבָּדִים לַצִּבּוּר.
ר' ישמעאל היה בוחר את שיטת המשפט כך שתיטיב עם היהודי, והיה מטה את המשפט לטובתו, כי דרש מהפסוק שאיסור הטית משפט הוא רק במשפט בין יהודי לאחיו. רשב"ג היה נותן לתובע לבחור את שיטת המשפט. |
כְּשֶׁהָיוּ בָּאִים אֶצְלוֹ לְדִין לְפָנָיו, אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד גּוֹי
אִם בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – הָיָה מְזַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאִם בְּדִינֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם – הָיָה מְזַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל
אָמַר: מָה אִכְפַּת לִי? לֹא כָּךְ אָמְרָה תּוֹרָה "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם"?
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ
אִם בָּא לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – הָיָה דָּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל; בְּדִינֵי אֻמּוֹת – הָיָה דָּן בְּדִינֵי אֻמּוֹת.
מָשָׁל זֶה עוֹטֵף בְּטַלִּיתוֹ וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי הִיא, זֶה חוֹרֵשׁ בְּפָרָתוֹ וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי הִיא;
זֶה מַחֲזִיק בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי הוּא, זֶה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי הוּא
לְכָךְ נֶאֱמַר "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק", צַדִּיק בְּצִדְקוֹ תּוֹבֵעַ וּמֵבִיא רְאָיוֹת!
ראו תוספתא תרומות א יג. אם היתומים קטנים אפשר לדון את האפוטרופוס שלהם, אבל לא אותם ישירות, שאינם נקראים 'איש'. |
גם הנשים נחשבות אחים, וכן גם הקהילות. |
בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה בֵּין אִשָּׁה לְאִישׁ בֵּין אֻמָּה לְמִשְׁפָּחָה בֵּין מִשְׁפָּחָה לַחֲבֶרְתָּהּ מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו" – מִכָּל מָקוֹם.
דורש 'גרו', ולא 'גר'. |
הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי – וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית; הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי – וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית
לְכָךְ נֶאֱמַר "וּבֵין גֵּרוֹ" – זֶה שֶׁאוֹגֵר עָלָיו דְּבָרִים.
דורש 'גרו' מלשון מגורים, והכונה לבעל הבית שהשכיר לו את הדירה או שיכן אותו בה (שושבין) 'תותבו' – הוא אותם שנים בכיוון ההפוך – היושב בבית התובע. |
דָּבָר אַחֵר: זֶה תּוֹתָבוֹ.
פיסקה יז
[עריכה]על דברים א יז
איסור הכרת הפנים מוחל גם על מינוי השופטים. התכונה העיקרית הנדרשת מהם היא הכרת החוק, וסגולות אחרות פחות רלבנטיות. |
שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי נָאֶה, אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן; אִישׁ פְּלוֹנִי גִּבּוֹר, אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן;
אִישׁ פְּלוֹנִי קְרוֹבִי, פייטן אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן; אִישׁ פְּלוֹנִי הִלְוַנִי מָמוֹן, אִישׁ פְּלוֹנִי הֶלֵּנִיסְטוֹן יודע שפות רבות אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן;
נִמְצָא מְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב וּמְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּי, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָשָׁע אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ,
מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הִכִּיר פָּנִים בַּדִּין.
"כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן", שֶׁמָּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְעָנִי זֶה – עָשִׁיר זֶה מְצֻוֶּה לְפַרְנְסוֹ,
אין להעדיף משיקולים לא ענייניים אפילו את העני. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן".
דָּבָר אַחֵר: "כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן", שֶׁמָּא תֹּאמַר: הֵיאַךְ אֲנִי פּוֹגֵם כְּבוֹדוֹ שֶׁל עָשִׁיר זֶה בִּשְׁבִיל דִּינָר?
הצד השני של הדרשה הקודמת. יתכן גם שדורש 'קטן' ו'גדול' על סכום הכסף הנדון, מעין 'דין פרוטה כדין מאה'. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל תִּשְׁמָעוּן".
"לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ", שֶׁאִם בָּאִים שְׁנַיִם לְפָנֶיךָ, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע לְדִבְרֵיהֶם – אַתָּה רַשַּׁי לִשְׁתֹּק,
ראו תוספתא סנהדרין א, ג-ד, גם שם נידונים אותם עניינים, אבל בסדר שונה: מתי רשאי הדיין להודיע שאינו מוכן לדון, מתי והאם מותר לו להציע פשרה ("ביצוע"), ומתי מותר לו לשתוק ולא להביע את דעתו. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי יז יד): "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ",
עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה הַדִּין אַתָּה רַשַּׁי לִשְׁתֹּק. מִשֶּׁנִּתְגַּלָּה הַדִּין אִי אַתָּה רַשַּׁי לִשְׁתֹּק,
שָׁמַעְתָּ אֶת הַדִּין וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב – אַתָּה רַשַּׁי לִשְׁתֹּק,
שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח טז): "וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם"
אֵיזֶה הוּא שָׁלוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ.
רשב"ג חוזר לתחילת הפיסקה וקובע שהאחריות לדין הפשרה, שבעיניו אינה משובחת, היא על הממנה דיינים שאינם יודעים את החוק. |
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הַמְבַצֵּעַ – הֲרֵי זֶה חוֹטֵא! שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י ג): "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'",
הזוכה בעקבות הפשרה מברך את הדיין שפישר ביניהם, אבל המפסיד מנאץ את הקב"ה. |
"לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ",
אין לדיין רשות לחשוש מפגיעה ברכושו ולעוות את הדין, כי בכך הוא מחלל את השם שבשמו הוא שופט; אבל מכאן נראה שאם הוא חושש לחייו – רשאי להתחמק מהדין; וראו במעשה המסופר בבבלי סנהדרין יט א ובמקור ההסטורי של הסיפור בקדמוניות היהודים יד ט ד. |
אוֹ שֶׁמָּא יַדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי, אוֹ שֶׁמָּא יְקַצֵּץ אֶת נְטִיעוֹתַי,
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא".
וְכֵן יְהוֹשָׁפָט אוֹמֵר (דברי הימים ב יט ו): "וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים
כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה'".
משה רבינו ושמואל הנביא חטאו ביוהרה, והקב"ה הבהיר להם שאינם יודעים לשפוט בעצמם דינים קשים ושאינם רואים, בדומה לבלעם הרשע שהתימר לראות – ולא ראה אפילו מה שראתה בהמתו. |
חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מוֹדִיעֲךָ שֶׁאִי אַתָּה דָּן דִּין קָשֶׁה!
אֲנִי מֵבִיא עָלֶיךָ דִּין שֶׁתַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ אלעזר הכהן יָכוֹל לְשָׁמְעוֹ וְאַתָּה אִי אַתָּה יָכוֹל לְשָׁמְעוֹ,
וְאֵיזֶה זֶה? זֶה דִּינָן שֶׁל בְּנוֹת צְלָפְחָד,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר כז ה): "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'".
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שמואל א ט יח-יט): "וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשַּׁעַר וְגוֹ'
וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה",
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הוּא רוֹאֶה? אֲנִי מוֹדִיעֲךָ שֶׁאִי אַתָּה רוֹאֶה!
אֵימָתַי הוֹדִיעוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ (שמואל א טז א): "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן
וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ",
מַהוּ אוֹמֵר? (שמואל א טז ו): "וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ",
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָמַרְתָּ "אָנֹכִי הָרֹאֶה"?
(שמואל א טז ז): "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ".
פיסקה יח
[עריכה]על דברים א יח-יט
(דברים א יח) "וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן",
בהמשך למינוי הדיינים ציווה על סדרי בית הדין. לרשימת ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות ראו סנהדרין ד, א-ב. |
מטרת איזכור המדבר ומוראותיו היא להחדיר בעם בטחון ביכולתם להביס את הכנענים. |
בְּנֵי אָדָם שֶׁרָאוּ נְחָשִׁים כְּקוֹרוֹת וְעַקְרַבִּים כְּקַשָּׁתוֹת, סְרוּחִים וּמוּשְׁלָכִים לִפְנֵיהֶם,
עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר "אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא".
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דְּבָרִים שֶׁאֵינָם הִימֵירִין פראיים – כְּבַשְׁתִּים לִפְנֵיהֶם,
דְּבָרִים שֶׁהֵם הִימֵירִין בישוב – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
לְכָךְ נֶאֱמַר "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב".
פיסקה יט
[עריכה]על דברים א כ-כא
ראו לעיל פיסקה ה ופיסקה ט. כאן מצטט את הדרשות דלעיל, ואין זו דרשה בפני עצמה, שהרי כאן לא נאמר 'לאמור'; ויתכן שדורש את סוף פס' כ "אשר ה' אלהינו נותן לנו". |
משה כפדגוג של עם ישראל. כאן מדובר על הפער בין התיאוריה לבין המעשה. 40 שנה עסק משה בתיאוריה של א"י, ועכשיו אין להרבות בדיבור אלא יש לעשות, 'עלה רש'. |
וְהָיָה מְחַזְּרוֹ וּמַרְאֶה אוֹתוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: כָּל הַגְּפָנִים הָאֵלּוּ שֶׁלְּךָ! כָּל הַזֵּיתִים הָאֵלּוּ שֶׁלְּךָ!
מִשֶּׁיָּגַע לאחר שסיים לְהַרְאוֹתוֹ אָמַר לוֹ: כָּל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה – שֶׁלְּךָ הוּא!
כָּךְ כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר
הָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם: (דברים ח ז) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה,
אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר",
כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לָאָרֶץ אָמַר לָהֶם: "בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ",
אִם תֹּאמְרוּ לֹא הִגִּיעַ זְמַן – הִגִּיעַ זְמַן! "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ"!
אֵינִי אוֹמֵר לָכֶם לֹא מֵאֹמֶד וְלֹא מִשְּׁמוּעָה,
אֶלָּא מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹאִים בְּעֵינֵיכֶם – עֲלֵה רֵשׁ! מִיָּד!
(דברים א כא) "עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ"!
פיסקה כ
[עריכה]על דברים א כב
דורש 'כולכם': כשם שתוכן הבקשה פסול כך דרך הבקשה פסולה. |
לְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים ה כ) "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם",
יְלָדִים מְכַבְּדִים אֶת הַזְּקֵנִים, זְקֵנִים מְכַבְּדִים אֶת הָרָאשִׁים;
וְכָאן הוּא אוֹמֵר "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ" – בְּעִרְבּוּבְיָא,
יְלָדִים דּוֹחֲפִים אֶת הַזְּקֵנִים, זְקֵנִים דּוֹחֲפִים אֶת הָרָאשִׁים.
ראו קל וחומר דומה לעיל פיסקה יט. |
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: עֲלוּבִים בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּךְ בִּקְּשׁוּ לָהֶם מְרַגְּלִים,
אָמַר לָהֶם: אִם כְּשֶׁהֱיִיתֶם "בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה" (ירמיה ב ו) – לֹא בִּקַּשְׁתֶּם לָכֶם מְרַגְּלִים;
עַכְשָׁיו, שֶׁאַתֶּם נִכְנָסִים לְאֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, לְאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ – בִּקַּשְׁתֶּם לָכֶם מְרַגְּלִים?
לפי הדרשה הזאת הבקשה לגיטימית ומוצדקת. דורש 'דבר' – דיבור; 'אליהם' – עליהם, במלחמה. |
"אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ", אֵין לְךָ דֶּרֶךְ שֶׁאֵין בָּהּ עֲקַמּוֹת עקומות; אֵין לְךָ דֶּרֶךְ שֶׁאֵין בָּהּ כְּמָנוֹת מארבים;
אֵין לְךָ דֶּרֶךְ שֶׁאֵין בָּהּ פָּרָשׁוֹת צמתים.
"וְאֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶם", לֵידַע בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ אָנוּ בָּאִים עֲלֵיהֶם. כיצד ננצח אותם
פיסקה כא
[עריכה]על דברים א כג
משה הסכים כי לא העלה בדעתו שהמרגלים יאכזבו אותו. הדרשה שואלת מדוע מזכיר משה שהסכים, והלוא אין בכך תוכחה לעם? – ועונה כדלהלן. |
אִם בְּעֵינָיו הָיָה טוֹב, לָמָּה נִכְתַּב עִם דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת?
משה הסכים לשלוח מרגלים, וההסכמה הזאת הרתיעה את העם מלהכנס לארץ, כי הם הבחינו בכך שמשה החליט להכנס אליה בכל מקרה. |
נוֹתֵן אַתָּה לִי לְנִסָּיוֹן? אָמַר לוֹ: הֵן. בָּא אַתָּה וַאֲנִי אַרְאֶךָּ כַּמָּה נוֹשֵׂא בָּהָר, כַּמָּה נוֹשֵׂא בַּבִּקְעָה!
כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאֵין מְעַכְּבוֹ כְּלוּם, אָמַר: אוֹי לִי! דּוֹמֶה זֶה שֶׁאֵין מְעַכֵּב עָלַי, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לָשֵׂאת אֶת מָעוֹתָי!
לְכָךְ נֶאֱמַר "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר".
"וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים", מִן הַבְּרוּרִים שֶׁבָּכֶם, מִן הַמְסֻלָּתִים שֶׁבָּכֶם. המוצלחים, כמו סולת
"אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט", מָה אֲנִי צָרִיךְ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים"!
מַגִּיד שֶׁלֹּא הָיָה שֵׁבֶט לֵוִי עִמָּהֶם
פיסקה כב
[עריכה]על דברים א כד
מרגלי משה, כמו מרגלי יהושע, עלו להר. |
וְכֵן רָחָב אוֹמֶרֶת לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ב טז) "הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרוֹדְפִים",
רחב הזונה זכתה לרוח הקדש, לפי הדרשה! |
שֶׁאִילּוּ לֹא שָׁרְתָ עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵאַיִן הָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁעֲתִידִים הרודפים לַחֲזוֹר לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים?
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁשָּׁרְתָ עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
נחל אשכול והר האלוהים לא נקראו כך לפני שבאו המרגלים לנחל אשכול ולפני מתן תורה. שמם המקורי אבד והם מכונים כך בדיעבד. |
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שמות ג א) "וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה", מַגִּיד שֶׁנִּקְרָא עַל שֵׁם סוֹפוֹ.
דורש 'וירגלו' – שהלכו ברגל, ומרחיב: הלכו ארבע פעמים לארכה ולרחבה של הארץ, ודרכו בכל מקום כמו הדורכים בגת; ראו למשל תוספתא תרומות ג יא. |
פיסקה כג
[עריכה]על דברים א כה-כו
השוו לעיל פיסקה כ. דורש 'בידם', שלקחו מעט פירות ולא הרבה. |
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: עֲלוּבִים בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּךְ נָטְלוּ בְיָדָם;
כְּאָדָם שֶׁנּוֹטֵל בְּאִיסָר תְּאֵנִים, בְּאִיסָר עֲנָבִים – כָּךְ נָטְלוּ בְיָדָם.
לשון עליה לא"י מלמדת שהיא גבוהה במובן הלשוני-סימבולי. אין זאת אומרת שא"י גבוהה פיזית; וראו זבחים נד ב, שאת בית המקדש היה עניין להנמיך פיזית, שנאמר 'ובין כתפיו שכן' (דברים לג יב) – למרות שגם הוא "גבוה" מא"י. |
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יג ל) "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ",
(במדבר יג כא) "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ", (במדבר יג כב) "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב",
(בראשית מה כה) "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם".
"וַיָּשִׁיבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ",
הפסוק – ובעקבותיו המדרש – מנקה את המרגלים מאשמת לשון הרע על א"י ומטיל את האחריות והאשמה על העם, שבחרו לשמוע לעשרת המרגלים האחרים ולא ליהושע וכלב. |
מִי אָמַר טוֹבָתָהּ? יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב;
אַף עַל פִּי כֵן (דברים א כו) "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם"!
פיסקה כד
[עריכה]על דברים א כז
הדרשה וכן הדרשה הבאה קוראות סימולטאנית את הפסוק מדברים ואת הפסוק ממשלי, שבשניהם נזכרת הרגנות. סוף הפסוק שם מתפרש כסכין הבוקעת את בטנם של הנרגנים. |
מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּתוֹךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים דְּבָרִים כְּמִתְלַהֲמִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו כב) "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים",
אֲבָל {ב
פיסקה כה
[עריכה]על דברים א כח-ל
דורש 'אחינו': קרבתם אלינו גרמה שנאמין לדבריהם. |
אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ מֹשֶׁה, אִלּוּ מִבְּנֵי אָדָם אֲחֵרִים הָיִינוּ שׁוֹמְעִים דְּבָרִים הַלָּלוּ – לֹא הָיִינוּ מַאֲמִינִים,
אֶלָּא מִבְּנֵי אָדָם שֶׁבָּנֵינוּ בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵינוּ בְּנוֹתֵיהֶם.
שתי סיבות לפחד מהכנענים. |
יש בתורה ביטויים מוגזמים, וגם משה מצטט אותם, אבל לא בהבטחות הקב"ה ובברכותיו. |
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דִּבְּרוּ כְּתוּבִים לְשׁוֹן הֲבַיי גוזמה
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט א) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן... עָרִים גְּדוֹלוֹת וּבְצוּרוֹת בַּשָּׁמָיִם",
אֲבָל מַה שֶּׁאָמַר הַמָּקוֹם לְאַבְרָהָם אָבִינוּ (בראשית כו ד) "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם",
(בראשית יג טז) "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" – אֵינָם דִּבְרֵי הֲבַיי.
אפילו הבנים של הכנענים נראו ענקים, ולכן הכנענים התגאו בכוחם |
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עג ו) "לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה".
שוב ראו לעיל פיסקה ה ופסקה ט. ההקדמות לנאום משה חלות גם על מה שנאמר בתוכו. |
אָמַר לָהֶם: לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶלָּא מִפִּי הַקֹּדֶשׁ אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם.
"לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם", מִפְּנֵי מָה? – כִּי (דברים א ל) "ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם",
משה אינו דורש מישראל שיאמינו לו ושיבטחו בו, אלא בקב"ה, שכבר ראו את כוחו בעבר. |
הוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת לָכֶם נִסִּים בִּכְנִיסַתְכֶם לָאָרֶץ. "כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם",
אִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לְהַבָּא – הַאֲמִינוּ לְשֶׁעָבַר.