ביאור:תוספתא/זבחים/יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת זבחים פרק שלושה עשר[עריכה]

היתר הבמות ואיסורן[עריכה]

(א)
עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות


על הבמות הקריבו גם חיות ולא רק בהמות. וראו משנה יד, ד.
מותר לגויים גם היום להקריב בבמה, כיוון שממילא מותר להם להקריב רק עולות.



מה הן מקריבין? בהמה חיה ועוף, גדולים וקטנים, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומין
טהורין אבל לא טמאין
הכל קרב עולה, וטעונה הפשט וניתוח
העובדי כוכבים בזמן הזה מותרים לעשות כן.

(ב)
עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות


ראו שם.
בשעה שהמשכן אינו עומד כראוי אין להקריב בו, ובשעת המסע אף נפסלים הקודשים שמנסים להקריב עליו.



משהוקם המשכן היו הבמות אסורות, ואין כשרה אלא בכהנים.
קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים. קדשים קלים - בכל מחנות ישראל.
הנותן ע"ג מזבח בשעת פירוקה, או בשעת שגלה הרוח את היריעה - לא עשה כלום.
בשעת מסעות - קדשים נפסלים, וטמאים פורשים כל אחד ואחד חוץ למחיצתו.

(ג)

באו לגלגל - הותרו הבמות. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים - בכל מקום

רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: בכל הרואה


ראו משנה יד, ה-ח. לדעת ר יהודה ור' שמעון, בימי הגלגל, נוב וגבעון, קדשים קלים נאכלים בכל הרואה במה כלשהי, ולא רק בכל הרואה את הבמה הגדולה. בכל מקרה קדשי קדשים הוקרבו במשכן בלבד.



איזה הוא הרואה? הרואה ואינו מפסיק.
באו לשילה - נאסרו הבמות. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים - בכל הרואה
איזה הוא הרואה? הרואה ואינו מפסיק.
באו לנוב וגבעון - הותרו הבמות. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים
וקדשים קלים בכל מקום מן הקלעים
רבי יהודה ור' שמעון אומרים: בכל הרואה. איזה הוא הרואה? הרואה ואינו מפסיק.
ימי אהל מועד שבמדבר - ארבעים חסר אחת
ושבגלגל - ארבע עשרה שנה; ושבשילה - שלש מאות ושבעים חסר אחת
ושבנוב ובגבעון - חמשים ושבע
בבית עולמים - ארבע מאות ועשר לבניינו הראשון; ארבע מאות ועשרים לבניינו האחרון.

שעת היתר ושעת איסור[עריכה]

(ד)
ארבע כללות הורה ר' שמעון בקדשים


ראו משנה יד, ט-י. ארבעת הכללים מסודרים כטטראדרמה. יש הבדלים ברמת האיסור, אבל העיקרון הוא שאין להקריב בחוץ, מחוץ למקרה שהקדיש וגם שחט בשעת ההיתר.



כל שהקדישן בשעת איסור - המעלה אותו בחוץ חייב בעשה וחייב בלא תעשה וחייב בהכרת
כל שהקדישו בשעת היתר, ושחיטתו בשעת איסור
המעלה אותו בחוץ - חייב בעשה וחייב בלא תעשה ופטור בהכרת
כל שהקדישו בשעת איסור ושחיטתו בשעת היתר - חייב בעשה ופטור בל"ת ופטור בהכרת.
כל שהקדישו בשעת היתר, ושחיטתו בשעת היתר - פטור בעשה ופטור בל"ת ופטור בהכרת
וקדשים שהקדישו בבמה גדולה - יקרבו בבמה קטנה
איזה הוא שהקדישו בשעת איסור, ושחיטתו בשעת איסור?
קדשים שהקדישן במשכן - יקרבו במשכן; בשילה בבית עולמים - יקרבו בבית עולמים
לפיכך המעלה אותו בחוץ - חייב בעשה וחייב בל"ת וחייב בהכרת.
איזהו שהקדישו בשעת היתר, ושחיטתו בשעת איסור?
קדשים שהקדישו בגלגל ובאו לשילה - יקרבו בשילה.
בנוב ובגבעון, ובאו לבית עד שלא הוקם בית עולמים, והוקם בית עולמים - יקרבו בבית עולמים
לפיכך המעלה אותו בחוץ - חייב בעשה וחייב בלא תעשה ופטור בהכרת.
איזהו שהקדישו בשעת איסור ושחיטתו בשעת היתר?
קדשים שהוקדשו במשכן ובאו לגלגל - יקרבו בגלגל. בשילה, ובאו לנוב וגבעון - יקרבו בנוב וגבעון
לפיכך המעלה אותן בחוץ חייב בעשה ופטור בל"ת ופטור בהכרת
איזה היא שהקדישו בשעת היתר ושחיטתו בשעת היתר?
קדשים שהקדישן בגלגל - יקרבו בגלגל. בנוב ובגבעון - יקרבו בנוב ובגבעון
לפיכך המעלה אותן בחוץ פטור ופטור בלא תעשה ופטור בהכרת.

בין במת יחיד לבמת ציבור[עריכה]

(ה)
הכל כשרין ליקרב בבמה, אף הגרים ועבדים משוחררין


ראו משנה יד, י. ר' מאיר מתיר להעלות בבמת יחיד רק נדרים ונדבות. חכמים מאפשרים להעלות שם את כל העולות והשלמים, אבל לא חטאות ואשמות.
ר' יהודה מבחין בין במת יחיד לבמת ציבור. הוא מתיר להקריב בראשונה רק עולה ושלמים, ובאחרונה הוא מוסיף את שאר הקרבנות. חכמים מצמצמים את קרבנות היחיד לעולה ולשלמים אפילו בבמה הגדולה.



כל שנידר ונידב - קרב בבמת יחיד
כל שאין נידר ונידב - אין קרב בבמת יחיד, דברי רבי מאיר
וחכמים אומרים: אין קרב בבמת יחיד אלא עולה ושלמים בלבד.
במת יחיד - אין טעון נסכים, דברי ר"מ; וחכ"א: טעונה נסכים
ר' יהודה אומר: כל שהצבור ויחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר - מקריבין באהל מועד שבגלגל.
אין בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל
אלא במדבר אין בו היתר הבמה, ושבגלגל יש בו היתר הבמה.
במתו שבראש גגו - אין יחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד
וחכ"א: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר - מקריבין באהל מועד שבגלגל
כאן וכאן אין היחיד מקריב עליה, אלא עולה ושלמים בלבד
ר' יהודה אומר: אף הצבור לא היו מקריבין באהל מועד שבמדבר
אלא במי שקבוע לו מן התורה בלבד.

(ו)

וכן היה ר' שמעון אומר: השוחט את הפסח על היחיד, והעלהו בחוץ בשעת איסור הבמה - אסור

בשעת היתר הבמה – מותר, שנא' (דברים טז ה) לא תוכל לזבוח את הפסח

יכול אף בשאר ימות השנה? ת"ל (שם) באחד שעריך
בשעה שישראל מתכנסין במקום א', הוי אומר: בשעת הרגל.

(ז)
אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה


ראו משנה יד, י. כיוון שבבמה קטנה אין ייחוד לכהנים, אין הם זוכים בחזה ובשוק ובעור.



קרן וכבש ויסוד בבמה גדולה; אין קרן וכבש ויסוד בבמה קטנה
כיור וכנו בבמה גדולה; אין כיור וכנו בבמה קטנה
חזה ושוק לכהנים בבמה גדולה; חזה ושוק לבעלים בבמה קטנה
עור עולה לכהנים בבמה גדולה; עור עולה לבעלים בבמה קטנה
חוץ למקומו בבמה גדולה; אין חוץ למקומו בבמה קטנה.

(ח)

אלו דברים ששוה במה גדולה לבמה קטנה
שחיטה בבמה גדולה, שחיטה בבמה קטנה
הפשט וניתוח בבמה גדולה, הפשט וניתוח בבמה קטנה
דם מתיר מכשיר ומפגל בבמה גדולה, דם מכשיר בבמה קטנה
מום פוסל בבמה גדולה, מום פוסל בבמה קטנה
חוץ לזמנו בבמה גדולה, חוץ לזמנו בבמה קטנה.
אי זו היא במה גדולה? בשעת היתר הבמה - אהל מועד נטוי כדרכו, אין הארון נתון שם
אי זו היא במה קטנה? בשעת היתר הבמה עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו
מקריב עליה הוא ובנו בתו ועבדו ושפחתו.

(ט)
אי זו היא מנוחה? זו שילה ונחלה - זו ירושלים


ראו משנה יד, ו ומשנה ח. ר' יהודה לומד מהסדר בפסוק מדברים, ומכינויי ירושלים כנחלה בירמיהו. ר' שמעון לומד מהקשר בין ציון למנוחה בתהלים.



שנאמר (דברים יב ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה
ואומר (ירמיה יב ט) העיט צבוע נחלתי לי
ואומר (שם) היתה לי נחלתי כאריה ביער, דברי רבי יהודה
ר"ש אומר: נחלה זו שילה, מנוחה זו ירושלים
שנאמר (תהלים קלב יד) כי בחר ה' בציון וגו' זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי אויתיה.