ביאור:ספרי דברים/ראה/טז

ספרי דברים לפרשת ראה פרק טז

פיסקה קכז

על דברים טז א

(דברים טז א) "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב", שְׁמוֹר אֶת הַחֹדֶשׁ סָמוּךְ לָאָבִיב, מִפְּנֵי אָבִיב שֶׁיְּהֵא בִּזְמַנּוֹ

עיבור השנה: מעברים את החודש הסמוך לאביב (אדר).
אין להוסיף לשנה ימים בודדים אלא דווקא חודש שלם – לא פחות ולא יותר, ולכן השנה לעולם אינה בדיוק כמו קודמתה בעניין מועד האביב. וראו תוספתא סנהדרין ב ד, וכן מכילתא פסחא ב.

יָכוֹל אִם הָיְתָה שָׁנָה חֲסֵרָה אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם אוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם
אַתָּה נוֹתֵן לָהּ אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם אוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר "חֹדֶשׁ": לֹא פָּחוֹת וְלֹא יָתֵר.
יָכוֹל אִם הָיְתָה שָׁנָה חֲסֵרָה אַרְבָּעִים יוֹם אוֹ חֲמִשִּׁים יוֹם אַתָּה נוֹתֵן לָהּ אַרְבָּעִים יוֹם אוֹ חֲמִשִּׁים יוֹם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "חֹדֶשׁ": לֹא פָּחוֹת וְלֹא יָתֵר.

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב", בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר פָּרָשַׁת מוֹעֲדוֹת

רשימת המועדים מופיעה בויקרא כג, בבמדבר כח-כט, ובדברים טז. הדרשה מנסה להצדיק את החזרה המשולשת: אחת לגוף העניין, אחת לעניין המוספים ואחת לעיבור השנה.

בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִפְּנֵי סִדְרָן, בְּחֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים מִפְּנֵי קָרְבָּן, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה מִפְּנֵי הָעִבּוּר.

לְלַמֶּדְךָ שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה פָּרָשַׁת מוֹעֲדוֹת וַאֲמָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְחָזַר וּשְׁנָאָהּ לָהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.

דָּבָר אַחֵר: אָמַר לָהֶם הִלְכוֹת הַפֶּסַח בַּפֶּסַח, הִלְכוֹת עֲצֶרֶת בָּעֲצֶרֶת, הִלְכוֹת חַג בֶּחָג.

ראו תוספתא מגילה ג ה. הדרשה בציבור היא מעניינו של יום. הסבר אלטרנטיבי לחזרה המשולשת – בשלוש הרגלים.

מִכָּן אָמְרוּ: מֹשֶׁה הִזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת שׁוֹנִים בָּעִנְיָן וְדוֹרְשִׁים בּוֹ.

פיסקה קכח

על דברים טז א

(דברים טז א) "וְעָשִׂיתָ פֶּסַח", שֶׁתְּהֵא עֲשִׂיָּתוֹ לְשֵׁם פֶּסַח; שֶׁאִם שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פָּסוּל

ראו פסחים ה ב: השוחט, מקבל הדם והזורקו צריכים לכוון דווקא לשם פסח. בכך מתייחדים קרבנות הפסח והחטאת משאר הקרבנות. וראו גם ומכילתא פסחא יא. הדרשה מרחיבה את דין השחיטה גם לקבלת וזריקת הדם, אבל אינה דורשת כוונה בצליית הפסח וכו', שאינן עבודות במקדש. וראו גם לקמן פיסקה קכט.

אֵין לִי אֶלָּא שְׁחִיטָתוֹ; מִנַּיִן לְרַבּוֹת קִבּוּל דָּמוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעָשִׂיתָ"
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טז ב) "וְזָבַחְתָּ"
זְבִיחָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְאָה? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ: מַה זְּבִיחָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁהִיא לְשֵׁם עֲבוֹדָה –
יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָן לְשֵׁם עֲבוֹדָה.

"לַה' אֱלֹהֶיךָ" – לַשֵּׁם הַמְּיֻחָד.

הפסח צריך להיזבח גם לשם ה' ולא רק לשם קרבן פסח; וראו זבחים ד ו.

"כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" – חֹדֶשׁ שֶׁהוּא כָּשֵׁר: לֹא חַם וְלֹא צוֹנֵן

ראו גם מכילתא פסחא טז. דורש 'מוציא אסירים בכושרות' – שהוציא את ישראל בזמן נוח וכשר.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים סח ז) "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת".

"הוֹצִיאֲךָ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה", וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ?

בלילה נגאלו והותר להם ע"י פרעה לצאת (ראו שמות יב לא), אבל היציאה ממש היתה רק ביום. בנוסחאות המשנה הבבליות נראה שהחיוב לאכול את הפסח עד חצות הוא מהתורה – עד זמן הגאולה ולאו דווקא עד היציאה, וראו דיון על כך בביאור לברכות א א, וכן לקמן פיסקה קלג.

וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לג ג) "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח"!
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּגְאֲלוּ בַּלַּיְלָה.

פיסקה קכט

על דברים טז ב

(דברים טז ב) "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח": – שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתוֹ לְשֵׁם פֶּסַח; שֶׁאִם שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פָּסוּל

ראו דרשה דומה לעיל פיסקה קכח. כאן מודגש שהזביחה (השחיטה) מעכבת את הכפרה, ואינה עבודה גרידא, ולכן אין מקטיר החלבים על המזבח לכוון דווקא לשם פסח.

אֵין לִי אֶלָּא שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת קִבּוּל דָּמוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טז א) "וְעָשִׂיתָ",
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הֶקְטֵר חֲלָבָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְזָבַחְתָּ"
זְבִיחָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְאָה? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ: מַה זְבִיחָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁמְּעַכֶּבֶת אֶת הַכַּפָּרָה –
אַף כֹּל שֶׁמְּעַכֵּב אֶת הַכַּפָּרָה; יָצְאָה הַקְטָרָה שֶׁאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַכַּפָּרָה.

"לַה' אֱלֹהֶיךָ" – לַשֵּׁם הַמְּיֻחָד.

ראו לעיל פיסקה קכח.

"צֹאן וּבָקָר", וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא (שמות יב ה) "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים"!

ראו גם מכילתא פסחא ד, על פס' ו.

אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "צֹאן וּבָקָר"? צֹאן לַפֶּסַח וּבָקָר לַחֲגִיגָה!

דָּבָר אַחֵר: לְהַקִּישׁ כָּל הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר לַפֶּסַח:

ראו מנחות ז ה-ו: יכול להתנות על קרבנות רשות שיביא אותם מהמוקדשים, כגון ממע"ש; אבל לא על קרבנות חובה. וראו ספרא צו פרשה ו יא, שאפילו קרבנות רשות נחשבים לעניין זה כקרבנות חובה מהרגע שנדר, ולכן לאחר שנדר אותם סתם אינו רשאי לחזור ולהתנות שיביא אותם מן המעשר.

מַה פֶּסַח שֶׁהוּא בָּא חוֹבָה, אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין – כָּךְ כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָּא חוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.

"בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" – זוֹ שִׁילֹה וּבֵית עוֹלָמִים.

ראו גם לעיל, פיסקה קז.

פיסקה קל

על דברים טז ג

(דברים טז ג) "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ",

לדברי ר' יהודה ראו תוספתא פסחים א ח. הוא דורש 'עליו'. ר' שמעון טוען שרק משעה שחל חיוב מצה חל גם איסור החמץ מן התורה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לָאוֹכֵל חָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ".
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: יָכוֹל כֵּן הוּא הַדָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" –
אֶת שֶׁהוּא בְּ'קוּם אֱכוֹל מַצָּה' – הֲרֵי הוּא בְּ'בַל תֹּאכַל חָמֵץ'.
אֶת שֶׁאֵינוֹ בְּ'קוּם אֱכוֹל מַצָּה' – אֵינוֹ בְּ'בַל תֹּאכַל חָמֵץ'.

"לֶחֶם עֹנִי", פְּרָט לְחָלוּט וּלְאָשִׁישָׁה

אשישה היא חמעיסה, וראו תוספתא פסחים ב כ. פסילת החליט וכו' אינה בגלל שאינם לחם עוני אלא משום מסורת, שהרי מצה הרודיאנית יקרה ומשובחת, ויוצאים בה ידי חובה; ואכן ר' שמעון דורש 'לחם עוני' על שם העינוי ולא על שם עוני של ישראל; וראו הצעות נוספות לדרשות על 'לחם עוני' במכילתא דפסחא י, לפס' כ.

יָכוֹל לֹא יְהֵא אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפַת הַדְרָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "מַצּוֹת", אֲפִילּוּ כְּמַצָּה שֶׁל שְׁלֹמֹה.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "לֶחֶם עֹנִי"? פְּרָט לְחָלוּט וְאָשִׁישָׁה,
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לָמָּה נִקְרָא "לֶחֶם עֹנִי"? אֶלָּא עַל שֵׁם עִנּוּי שֶׁנִּתְעַנּוּ בְּמִצְרָיִם.

"כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", יָכוֹל חִפָּזוֹן לְיִשְׂרָאֵל וּלְמִצְרָיִם?

ראו דברי ר' יוסי הגלילי במכילתא דפסחא ז, בניגוד לדברי ר' יהושע בן קרחה שם.

תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יא ז) "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"
אֱמוֹר מֵעַתָּה: לְמִצְרַיִם הָיָה חִפָּזוֹן, וְלֹא הָיָה חִפָּזוֹן לְיִשְׂרָאֵל.

"לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם",

ראו ברכות א ה. במכילתא פסחא טז הקריאה 'הרי אני כבן שבעים שנה' מיוחסת לר' יהושע, המתפעל מדרשותיהם של ר' אלעזר ושל בן זומא.

זוֹ הִיא שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵינִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת
עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ",
"יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַיָּמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַלֵּילוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "יְמֵי חַיֶּיךָ" – הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – לְהָבִיא אֶת יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ.

פיסקה קלא

על דברים טז ד

(דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר", רוֹאֶה אַתָּה לַאֲחֵרִים; חמץ של גויים "לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר", רוֹאֶה אַתָּה לַגָּבוֹהַּ;

מותר לראות חמץ שאינו שייך לרואה, ולכן יכול אדם לתת את החמץ לגוי, להקדישו לבדק הבית או להפקיר אותו עד שעת ביעור החמץ; וראו פסחים ב א-ד.

"לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר", רוֹאֶה אַתָּה בַּפְּלַטְיָא; חמץ מופקר "לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר", בַּטֵּל בְּלִבְּךָ!
מִכָּאן אָמְרוּ (פסחים ג ז): "הַהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ
אִם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ – יַחֲזֹר; וְאִם לָאו – יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ."

(שמות יג ז) "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר" זֶהוּ חִלּוּק שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּי לְבֵית הִלֵּל

החזרה הכפולה על 'לא יראה' היא כנראה יסוד הדרשות: בית שמאי דורשים שיש הבדל בין שני האיסורים, ולכן חזרו על המילים הללו – ובית הלל דווקא מקישים בין האיסורים על סמך המילים הזהות.

(ביצה א א) שֶׁ"בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר כַּזַּיִת וְחָמֵץ כַּכּוֹתֶבֶת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כַּזַּיִת."

"וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב",

קורא 'בערב' כמועד אכילת הבשר, שהרי אין שוחטים בלילה במקדש. את הפסח צריך לאכול בליל הסדר ולא אחריו, ראו ספרא צו פרק יב ז וזבחים ה ח.

אֵיזוֹ זְבִיחָה אַתָּה זוֹבֵחַ עַל מְנָת לֶאֱכֹל לָעֶרֶב? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הַפֶּסַח.

"בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר", לְבָקְרוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי

כאן מפרשים את 'הבשר' ככינוי לבשר החגיגה, שהיא קרבן שלמים הנאכל לשני ימים, ראו שם משנה ז, וכן בדרשה על ויקרא ז הדורשת 'אם' ו'או' כלשונות ריבוי; ה'בקר' כאן הוא של א חוהמ"פ – היום השלישי מהשחיטה.

אוֹ יָכוֹל לְבָקְרוֹ שֶׁל שֵׁנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר נֶדֶר, (ויקרא ז טז) "וְאִם נֶדֶר"; נְדָבָה, (ויקרא ז טז) "אוֹ נְדָבָה"
לְרַבּוֹת חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח, שֶׁתֵּאָכֵל לִשְׁנֵי יָמִים.
הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "לַבֹּקֶר"? לְבָקְרוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי.

פיסקה קלב

על דברים טז ה

(דברים טז ה) "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפֶּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ",

לדברי ר' יהודה ור' יוסי ראו פסחים ח ז: האם מספר המנויים מוגבל מראש?

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לְשׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפֶּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ".
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פְּעָמִים שֶׁהוּא אֶחָד וְשׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ עָלָיו פְּעָמִים; שֶׁהֵם עֲשָׂרָה וְאֵין שׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם.
הָא כֵּיצַד? אֶחָד וְיָכוֹל לְאָכְלוֹ – שׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ עָלָיו;
עֲשָׂרָה וְאֵין יְכוֹלִים לְאָכְלוֹ – אֵין שׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְּסוּל.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתִּתְיָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַצִּבּוּר עוֹשִׂים פֶּסַח בְּטֻמְאָה בִּזְמַן שֶׁרֻבָּם טְמֵאִים,

ראו תוספתא פסחים ו ב. ר' אלעזר טוען שאם יש רוב של אחד לטובת הטמאים אין הרוב נחשב, ועושים פסח בטהרה – והטמאים יעשו פסח שני; לא ברור איזה רוב דורש ר' אלעזר כדי להכריז על פסח ראשון בטומאה.

יָכוֹל יְהֵא יָחִיד מַכְרִיעַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפֶּסַח בְּאַחַד".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת אִסּוּר הַבָּמָה – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה,

פירוש שלישי לפסוק, בנוסף לאלו של ר' יהודה ושל ר' אלעזר: אין לשחוט פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות; אבל בשעת היתר הבמות, כגון כשהיה הארון בגלגל – מותר. והשוו לדבריו בתוספתא זבחים יג ה-ו. התנאי לאיסור הבמות לפי הדרשה הוא 'שכל ישראל מכונסים במקום אחד'; וראו בתוספתא שם שההגדרה משמשת לרגל ולא לאיסור הבמות. וראו גם מדרש תנאים לדברים טז ה, שאיננו מתיר להקריב פסח בבמת יחיד אפילו בזמן היתר הבמות!

יָכוֹל אַף בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" – בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְכֻנָּסִים בְּמָקוֹם אֶחָד,
בִּשְׁעַת אִסּוּר הַבָּמָה, וְלֹא בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמָה.

פיסקה קלג

על דברים טז ו

(דברים טז ו) "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ...",

תיאורי הזמן בפסוק אינם מתלכדים: הערב הוא אחרי 'כבוא השמש' (שקיעה), ומועד היציאה ממצרים הוא ביום שאחרי הלילה הנ"ל! הפתרון בדרשה הוא שמדובר בשלושה זמנים המתיחסים לשלוש פעולות שונות.
ר' אליעזר ור' עקיבא מנסים לשמור על סדר הביטויים, ומפרשים 'בערב' – ביום לפני החג, בדומה ל'ערב יום טוב'; ר' אליעזר טוען שבבקר יש לשרוף את הנותר, ראו פסחים ז י. לדעתו איסור אכילת הפסח אחרי חצות הוא מהתורה. ר' עקיבא טוען שמהתורה מותר לאכול את הפסח עד עמוד השחר, הוא מועד היציאה ממצרים, וראו ברכות ט א, ובביאור לברכות א א, ולעיל פיסקה קכח.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "בָּעָרֶב" – אַתָּה זוֹבֵחַ, "כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ" – אַתָּה אוֹכֵל, "מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם" – אַתָּה שׂוֹרֵף.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: "בָּעָרֶב" – אַתָּה זוֹבֵחַ, "כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ" – אַתָּה אוֹכֵל; עַד מָתַי? עַד "מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם".

דָּבָר אַחֵר: "מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם" ביום לִשְׁחִיטָתוֹ, "כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ" בשקיעה לִצְלִיָּתוֹ, "בָּעָרֶב" בחשיכה לַאֲכִילָתוֹ.

זו דרשת רשב"י במכילתא פסחא סוף פרשה ה: הופך את סדר הפסוק 'ראשון אחרון ואחרון ראשון', כדי שהסדר יהיה הגיוני.

פיסקה קלד

על דברים טז ז-ח

(דברים טז ז) "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ",

ר' יהודה רואה את הדין כתלוי בהלכות צליית הפסח, ואוסר להחזיר לצליה חתיכות בשר שלא נצלו כי הן נראות כבשר חול; ר' יוסי רואה את הדין כעוסק בהלכות צליה בשבת ומתיר ביו"ט להחזיר הכל לתנור, וראו תוספתא פסחים ז ב.

מְלַמֵּד שֶׁמַּחֲזִיר אֶת הַשָּׁלֵם, וְאֵינוֹ מַחֲזִיר אֶת הַחֲתִיכוֹת וְאֶת הָאֵבָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אָסוּר, בְּיוֹם טוֹב בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֻתָּר.

"וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ", מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִים לִינָה.

אחרי יו"ט של פסח יש להשאר בירושלים לפחות עד הבקר של א' חוה"מ, וכך גם מקריבי עופות ומנחות וכו' במשך כל השנה; והשוו תוספתא סוכה ד יח, לדין דומה בשמיני עצרת.

אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת עוֹפוֹת וּמְנָחוֹת, יַיִן וּלְבוֹנָה וְעֵצִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּפָנִיתָ" – כָּל פּוֹנוֹת שֶׁאַתָּה פֹּנֶה – מִן הַבֹּקֶר וְאֵילָךְ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא פֶּסַח קָטָן טָעוּן לִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ...

לדעת ר' יהודה אין אוכלי הפסח השני חייבים להשאר בירושלים עד הבקר, וראו תוספתא פסחים ח ח.

...שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת", אֶת שֶׁטָּעוּן שִׁשָּׁה טָעוּן לִינָה; יָצָא פֶּסַח קָטָן שֶׁאֵינוֹ טָעוּן אֶלָּא יוֹם אֶחָד.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים וְכִלְבוֹנָה, שֶׁטְּעוּנִים לִינָה.

(דברים טז ח) "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת",

ראו מכילתא פסחא ח: ביום השני של החג מקריבים את העומר, ולכן רק מאז מותר לאכול מצות מהחדש, וביום הראשון המצות הן מן הישן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת"
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמות יב טו) "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ",
מַצָּה נֶאֱכֶלֶת כָּל שִׁבְעָה: אוֹכְלָהּ שִׁשָּׁה מִן הֶחָדָשׁ – וּבַשְּׁבִיעִי מִן הַיָּשָׁן.

פיסקה קלה

על דברים טז ח

"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ",

ראו דברי ר' יהושע בפסחים סח ב.

רַבִּי אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא אָדָם עָצוּר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר כט לה) "לָכֶם".
יָכוֹל יְהֵא אָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ".
הָא כֵּיצַד? תֵּן חֵלֶק לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְתֵן חֵלֶק לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ שֶׁיְּמֵי מוֹעֵד אֲסוּרִים בִּמְלָאכָה, מִנַּיִן לִימֵי מוֹעֵד שֶׁאֲסוּרִים בִּמְלָאכָה?

תַּלְמוּד לוֹמַר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת", מַה שְּׁבִיעִי עָצוּר – אַף שִׁשִּׁי עָצוּר

ראו מכילתא פסחא ט.
דורש את חומרת יו"ט מחול המועד במילה 'עצרת'. פרטי הדינים של חול המועד הם בידי חכמים, ואינם מפורשים בתושב"כ.

אוֹ מַה שְּׁבִיעִי עָצוּר מִכָּל מְלָאכָה, אַף שִׁשִּׁי ושאר ימי חוה"מ עָצוּר מִכָּל מְלָאכָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ";
שְׁבִיעִי עָצוּר מִכָּל מְלָאכָה, וְאֵין שִׁשִּׁי עָצוּר מִכָּל מְלָאכָה.
הָא לֹא מְסָרוֹ הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים, לוֹמַר אֵיזֶה יוֹם אָסוּר וְאֵיזֶה יוֹם מֻתָּר,
אֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה וְאֵיזוֹ מְלָאכָה מֻתֶּרֶת.

פיסקה קלו

על דברים טז ט

(דברים טז ט) "שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת תִּסְפָּר לָךְ" – בְּבֵית דִּין

ספירת העומר היא גם בבית דין וגם חובה על כל אחד ואחד.

מִנַּיִן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כג טו) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" – כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

"מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", מִשֶּׁתַּתְחִיל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, שֶׁיְּהֵא הַכֹּל בַּקָּמָה, שֶׁיְּהֵא תְּחִלָּה לְכָל הַנִּקְצָרִים;

שתי דרשות על 'החל... בקמה' ו'חרמש':
קציר העומר הוא תחילת הקציר, בזמן שכל השדות הם קמה (ראו מנחות י, ט). יש לקצור בכלי, כגון חרמש או מגל ולא ביד.

שֶׁלֹּא תְּהֵא קְצִירָתוֹ אֶלָּא בְּחֶרְמֵשׁ.

יָכוֹל יִקְצֹר וְיָבִיא, וְיִסְפֹּר כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר"

קציר העומר, ספירת העומר והבאת הקרבן למקדש קשורים זה לזה ואין להפריד ביניהם.

יָכוֹל יִקְצֹר וְיִסְפֹּר, וְיָבִיא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כג טו) "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם... תִּסְפְּרוּ"

יָכוֹל יִקְצֹר בַּיּוֹם וְיִסְפֹּר בַּיּוֹם וְיָבִיא בַּיּוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כג טו) "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"

אסמכתא לדעת הפרושים, שהקציר מתרחש בלילה (שבמוצאי יו"ט של פסח), והקרבן מובא בבקר למחרת; בניגוד לדעת הצדוקים, שטענו שקציר העומר הוא במוצאי השבת שבמועד – ראו מנחות י ג.

אֵימָתַי הֵן תְּמִימוֹת? מִשֶּׁאַתָּה מַתְחִיל מִבָּעֶרֶב.
יָכוֹל יִקְצֹר בַּלַּיְלָה וְיִסְפֹּר בַּלַּיְלָה וְיָבִיא בַּלַּיְלָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כג טו) "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם... תִּסְפְּרוּ" – אֵין הֲבָאָה אֶלָּא בַּיּוֹם.
הָא כֵּיצַד? קְצִירָה וּסְפִירָה בַּלַּיְלָה, וַהֲבָאָה בַּיּוֹם.

פיסקה קלז

על דברים טז י

(דברים טז י) "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבוּעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ",

למרות שחג השבועות מוצג בתורה כחג חקלאי גרידא, חוגגים אותו גם מי שאינם חקלאים, וכן בשנת השמיטה (ראו מכילתא כספא כ לפס' טז); וראו גם בפיסקה קלו, שכל אחד ואחד חייב לספור לקראתו.

מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג טז) "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ" –
יָכוֹל: אִם יֵשׁ לְךָ קָצִיר – אַתָּה עוֹשֶׂה יוֹם טוֹב, וְאִם לָאו – אִי אַתָּה עוֹשֶׂה יוֹם טוֹב?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבוּעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ" – בֵּין שֶׁיֵּשׁ לְךָ קָצִיר וּבֵין שֶׁאֵין לְךָ קָצִיר, אַתָּה עוֹשֶׂה יוֹם טוֹב.

"מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן" – מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחֻלִּין.

ראו חגיגה א ד, שיכול אדם להביא את עולת הראיה ממעשר בהמה; אבל עדיף להביאה מן החולין; וראו מנחות ז ה, שעליו לפרש שבכוונתו להביא שלמים מן המעשר בשעת הנדר עצמו, ושם נאסר להביא לחמי תודה מהמעשר עצמו אלא מכספי מעשר.

מִנַּיִן שֶׁאִם רָצָה לְהָבִיא מִמַּעֲשֵׂר – יָבִיא? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ".

פיסקה קלח

על דברים טז יא

(דברים טז יא) "וְשָׂמַחְתָּ", נֶאֶמְרָה כָּאן שִׂמְחָה וְנֶאֶמְרָה לְהַלָּן (דברים כז ז) שִׂמְחָה

יש שני סוגי קרבנות חובה ליחיד ברגל, המחייבים גברים גדולים: עולת ראיה, ושלמי חגיגה; וראו חגיגה א ב-ד. בנוסף עליהם היה מקובל לשחוט עוד בהמות "שלמי שמחה" ולתת את הבשר לנשים ולעבדים כדי להרבות את שמחתם (שם משנה ה). כאן עוסקים בשלמי שמחה, וראו להלן בדברי ר' יוסי.

מַה שִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – שְׁלָמִים, אַף שִׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן – שְׁלָמִים.

"אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר", חָבִיב חָבִיב קוֹדֵם.

סדר המנויים משקף את סדר העדיפויות; והשוו לעיל פיסקה סט.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נוֹהֲגוֹת בָּרֶגֶל, וְאֵלּוּ הֵן: חֲגִיגָה, רְאִיָּה וְשִׂמְחָה

ראו תוספתא חגיגה א ד. והשוו לעיל פיסקה סד. שלמי החגיגה הם חובה, ואילו כמות שלמי השמחה תלויה ברצונו של בעל הבית. ר' יוסי מוצא בכל אחד משלושת הסוגים צד חמור יחסית, שבגללו יש צורך לפרט את כל השלושה.

יֵשׁ בָּרְאִיָּה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, בַּחֲגִיגָה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, בַּשִּׂמְחָה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן:
רְאִיָּה – כֻּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, עולה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן.
חֲגִיגָה – נוֹהֶגֶת לִפְנֵי הַדִּבּוּר מתן תורה וּלְאַחַר הַדִּבּוּר, שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן.
שִׂמְחָה – נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן.
הֵא, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּזוֹ מַה שֶּׁאֵין בָּזוֹ, וְיֵשׁ בָּזוֹ מַה שֶּׁאֵין בָּזוֹ – צָרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר אֶת כֻּלָּן.

פיסקה קלט

על דברים טז יב

(דברים טז יב) "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה",

הקרבנות ומצוות השמחה נוהגים גם בפסח ובסוכות, ולא רק בשבועות; אבל אין מצוות חגי הסוכות והפסח נהוגות בשבועות.

מְלַמֵּד שֶׁכָּל שֶׁנּוֹהֲגִים בָּעֲצֶרֶת – נוֹהֲגִים בַּפֶּסַח וְחַג;
אוֹ אַף כָּל שֶׁנּוֹהֲגִים בַּפֶּסַח וְחַג יְהוּ נוֹהֲגִים בָּעֲצֶרֶת?
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵלֶּה": אֵלֶּה נוֹהֲגִים בָּעֲצֶרֶת, וְאֵין סֻכָּה וְלוּלָב וְשִׁבְעָה וּמַצָּה נוֹהֲגִים בָּעֲצֶרֶת.

פיסקה קמ

על דברים טז יג

(דברים טז יג) "חַג הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים" – לְהֶדְיוֹט

השוו לדברי הלל בתוספתא סוכה ד ג, שקשר לשמחת הסוכות את שמות כ כ, העוסק בברכת ה' לבית הפרטי ולסוכתו של האדם. העושה סוכה לעצמו כאילו בנה בית לה', וראו השוואות נוספות בין הסוכה למקדש בסוכה א א.

מִנַּיִן אַף לְגָבוֹהַּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא כג לד) "חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'"
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "תַּעֲשֶׂה לְךָ"? כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה סֻכָּה – מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִילּוּ לְגָבוֹהַּ אַתָּה עוֹשֶׂה.

"תַּעֲשֶׂה לְךָ" – פְּרָט לְסֻכָּה יְשָׁנָה

כדעת בית שמאי בסוכה א א. דורש 'תעשה'.
לפי הדרשה פסילת הסוכה של הגפן וכו' אינה בגלל שהגפן מחוברת לקרקע אלא בגלל 'סוכה ישנה'.

מִיכָּן אַתָּה אוֹמֵר (סוכה א ד): הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּיסוֹס וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּן – פְּסוּלָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ

ר' אליעזר מחייב לבנות סוכה פרטית לכל אדם ביום ראשון של החג, בדומה לחובה של ארבעת המינים. חכמים מבחינים בין ארבעת המינים שהם חובה על כל אדם לבין הסוכה שעשויה להיות משותפת לכמה אנשים.

כָּךְ אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּסֻכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "תַּעֲשֶׂה לְךָ".
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מ) "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" – לְכָל אֶחָד וְאֶחָד;
יוֹצֵא בְּסֻכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מב) "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" –
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בְּסֻכָּה אַחַת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פֶּסַח וְחַג, שֶׁאֵין עוֹנוֹת מְלָאכָה – עָשָׂה זֶה שִׁבְעָה וְזֶה שְׁמוֹנָה;

אורך החג תלוי בכמות העבודה בעונה, וראו לעיל פיסקה קלט, 'ואין... שבעה... נוהגים בעצרת'.

עֲצֶרֶת, שֶׁהִיא עוֹנַת מְלָאכָה – אֵינָהּ אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד; מְלַמֵּד שֶׁחָסַךְ הַכָּתוּב לְיִשְׂרָאֵל.

"בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", מַה גֹּרֶן וְיֶקֶב מְיוּחָדִים, שֶׁהֵם גְּדֵלִים עַל מֵי שָׁנָה שֶׁעָבְרָה

תוצרת הגורן והיקב, כלומר התבואה והגפן, מתעשרת כיבול השנה שעברה, שבה הם צמחו; לעומת זאת הירקות מתעשרים לפי שנת לקיטתם – ראו תוספתא ראה"ש א ט. ר' יוסי מסביר את ההבדל בכך שהירקות גדלים על מי השנה הנוכחית, ור' עקיבא מסביר אותו בכך שהתבואה והגפן הם גידולי בעל ואלו הירקות הם גידולי שלחין.

יָצְאוּ יְרָקוֹת, שֶׁאֵין גְּדֵלִים עַל מֵי שָׁנָה שֶׁעָבְרָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מַה גֹּרֶן וְיֶקֶב מְיוּחָדִים, שֶׁאֵין גְּדֵלִים עַל כָּל מַיִם, לְפִיכָךְ מִתְעַשְּׂרִים לְשָׁנָה שֶׁעָבְרָה;
יָצְאוּ יְרָקוֹת, שֶׁהֵם גְּדֵלִים עַל כָּל מַיִם, לְפִיכָךְ מִתְעַשְּׂרִים לְשָׁנָה הַבָּאָה.

פיסקה קמא

על דברים טז יד

(דברים טז יד) "וְשָׂמַחְתָּ" – בְּכָל מִינֵי שְׂמָחוֹת.

כיוון שאין להקריב עופות ומנחות לחגיגה, שהרי אינם שלמים – הם פסולים גם למצוות שמחה. וראו חגיגה א ד.

יָכוֹל אַף בְּעוֹפוֹת וּבִמְנָחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּחַגֶּךָ" –
בְּמַה שֶּׁחֲגִיגָה בָּאָה מֵהֶם, יָצְאוּ עוֹפוֹת וּמְנָחוֹת שֶׁאֵין חֲגִיגָה בָּאָה מֵהֶם.

"אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" – חָבִיב חָבִיב קוֹדֵם.

סדר המנויים משקף את סדר העדיפויות; והשוו לעיל פיסקה סט. וראו גם לעיל פיסקה קלח, שם נוסף גם הגר.

פיסקה קמב

על דברים טז טו

(דברים טז טו) "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'",

הקרבנות של החגיגה מוקרבים ביום הראשון ואין צורך להקריב עוד קרבן חגיגה במשך אותו הרגל (בניגוד לשלמי שמחה שנוהגים כל שבעת הימים – ראו תוספתא חגיגה א ד); אבל אם לא הקריב את החגיגה ביום הראשון (מסיבה כלשהי: שבת, עומס במקדש או כל סיבה אחרת) – יכול לשלם את החגיגה במשך כל שבעת הימים.
דורש 'תחוג' – תקריב חגיגה.
והשוו מכילתא פסחא ז, שם נראה שאכן מצוות חגיגה היא בכל שבעת ימי החג! – יתכן שלפנינו מחלוקת ויתכן שהכוונה גם שם היא לתשלומי חגיגה ולא לעצם החיוב בה.

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא כג לד) "חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'"?
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "שִׁבְעַת יָמִים"? מְלַמֵּד שֶׁכָּל הָרֶגֶל תַּשְׁלוּמִים לָרִאשׁוֹן.
יָכוֹל יִטְעוֹן חֲגִיגָה כָּל שִׁבְעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כג מא) "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ" לשון יחיד
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "שִׁבְעַת יָמִים"? תַּשְׁלוּמִים כָּל שִׁבְעָה.

"כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", יָכוֹל בּוֹ בַּמִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ".

הברכה היא כללית, ולאו דווקא בבהמה מהסוג שהקריב.

"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן לְשִׂמְחָה.

קרבן שמחה יכול להיות מוקרב בכל ערב חוץ מליל יו"ט האחרון של סוכות, כלומר ליל שמיני עצרת. וראו הלכה שונה בסוכה ד ח.

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לְשִׂמְחָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "אַךְ".

מִיכָּן אָמְרוּ: (חגיגה א, ד) יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בִּנְדָרִים וּבִנְדָבוֹת.

ראו פיסקה קמא: כאן לומדים את ההגבלה על העופות והמנחות מ'אך' ולא מהשוואה לחגיגה.

יָכוֹל אַף בְּעוֹפוֹת וּבִמְנָחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר "אַךְ".

פיסקה קמג

על דברים טז טז-יז

(דברים טז טז) "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים", אֵין פְּעָמִים אֶלָּא זְמַנִּים

שתי המילים 'פעמים' ו'רגלים' הן דו משמעיות: במובן רגליים ובמובן פעמים המקובל היום. כך מוסברת גם מחלוקת בית שמאי ובית הלל: הראשונים מבינים בשתי המילים את המובן פעמים, ואילו בית הלל מבינים בשתיהן את המובן רגליים.

דָּבָר אַחֵר: אֵין פְּעָמִים אֶלָּא רְגָלִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה כו ו) "תִּרְמְסֶנָּה רֶגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים".
"יֵרָאֶה" – כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לֵרָאוֹת כָּךְ בָּא לִרְאוֹת.
"זְכוּרְךָ" – לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים. "כָּל זְכוּרְךָ" – לְהָבִיא אֶת הַקְּטַנִּים ראו לקמן – מדובר בקטנים שחייבים בראיה.
מִיכָּן אָמְרוּ: (חגיגה א א) "אֵי זֶהוּ קָטָן הפטור מראיה?
כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכֹּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִיו לַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּי; שֶׁנֶּאֱמַר "זְכוּרְךָ".
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו לַעֲלוֹת ברגליו מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יד) "שָׁלוֹשׁ רְגָלִים".

"אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", אִם עוֹשֶׂה אַתָּה כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן – פּוֹנֶה אֲנִי מִכָּל עֲסָקַי וְאֵינִי עוֹסֵק אֶלָּא בְּךָ.

דורש פני – פונה לברכה. בספרא מופיעה דרשה דומה על נתינת פני הקב"ה לקללת העבריינים.

"בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת", רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין תַּלְמוּד לוֹמַר בְּחַג הַסֻּכּוֹת שֶׁבּוֹ דִּבֵּר הַכָּתוּב

ראו תוספתא ערכין ג ט: ר' שמעון בדעה שדווקא שלוש רגלים כסדרן מחייבים את המאחר לשלם, וחג הסוכות אחרון.

מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת"?
מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תְּאַחֵר עַד שֶׁיַּעַבְרוּ רַגְלֵי שָׁנָה כֻּלָּהּ.

"וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם", מִן הַצְּדָקָה; וַחֲכָמִים נָתְנוּ שִׁעוּר

הדרשה רומזת להצעה לשלם לצדקה את המחירים של הראיה והשמחה (ראו חגיגה א ב) – הצעה רלבנטית במיוחד אחרי החורבן.

(|חגיגה א ב) בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים הָרְאִיָּה שְׁתֵּי כֶּסֶף וְשִׂמְחָה מָעָה כֶּסֶף
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הָרְאִיָּה מָעָה כֶּסֶף וְשִׂמְחָה שְׁתֵּי כֶּסֶף.

(דברים טז יז) "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ", מִיכָּן אָמְרוּ: (חגיגה א ה) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים וּנְכָסִים מוּעָטִים – מֵבִיא שְׁלָמִים מְרֻבִּים וְעוֹלוֹת מוּעָטוֹת;
אוֹכְלִים מוּעָטִים וּנְכָסִים מְרֻבִּים – מֵבִיא עוֹלוֹת מְרֻבּוֹת וּשְׁלָמִים מוּעָטִים;
זֶה וָזֶה מוּעָט – עַל זֶה אָמְרוּ "מָעָה כֶּסֶף וּשְׁתֵּי כֶּסֶף";
זֶה וָזֶה מְרֻבֶּה – עַל זֶה נֶאֱמַר "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".