ביאור:ספרי דברים/ראה/יב
ספרי דברים לפרשת ראה פרק יב
[עריכה]פיסקה נט
[עריכה]על דברים יב א
"אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן" – זוֹ מִשְׁנָה, "לַעֲשׂוֹת" – זוֹ מַעֲשֶׂה.
"בָּאָרֶץ", יָכוֹל כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּם נוֹהֲגוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ".
יָכוֹל לֹא יְהוּ כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בָּאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה".
מָה אָמוּר בָּעִנְיָן? – (דברים יב ב) "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֵת כָּל הַמְּקֹמוֹת".
מָה עֲבוֹדָה זָרָה מצוות השמדת ע"ז מְיֻחֶדֶת, שֶׁהִיא מִצְוַת הַגּוּף וְאֵינָהּ תְּלוּיָה בָּאָרֶץ באדמה – נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ בארץ ישראל וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,
וְשֶׁתְּלוּיָה בָּאָרֶץ אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה וְהַכִּלְאַיִם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הֶחָדָשׁ.
פיסקה ס
[עריכה]על דברים יב ב
מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם קִצֵּץ אֲשֵׁרָה וְהֶחֱלִיפָה והעץ הצמיח ענפים חדשים אֲפִילּוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים, שֶׁחַיָּב לְקַצְּצָהּ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן".
דורש 'הגויים אשר אתם יורשים אותם' – הכנענים. |
"אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם",
מִפְּנֵי מָה אַתֶּם יוֹרְשִׁים? – אֶת אֱלֹהֵיהֶם! שֶׁלֹּא תַּעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְיָבוֹאוּ אֲחֵרִים וְיִירְשׁוּ אֶתְכֶם.
ר' יוסי מבחין בין דבר שנוצר בידי אדם (כגון עץ) לדבר שנוצר ע"י הקב"ה (כגון הר); ר' עקיבא טוען שמעולם לא התכוונו הגויים לעבוד את ההרים וכו', ואיזכור ההרים בפסוק נועד עבור ישראל שיחפשו שם ע"ז וישמידוה. והשוו ע"ז ג ה. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן",
אֱלֹהֵיהֶם תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וְלֹא עֵץ רַעֲנָן אֱלֹהֵיהֶם; אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת, וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם.
וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יַד אָדָם שניטעה בידי אדם, וְכֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם אָסוּר.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: אֲנִי אֶהְיֶה אָבִין לְפָנֶיךָ; כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ וְגִבְעָה נִשָּׂאָה וְעֵץ רַעֲנָן –
דַּע שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה; לְכָךְ נֶאֱמַר: "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן".
פיסקה סא
[עריכה]על דברים יב ג
דרך ההשמדה של ע"ז תלויה בדרך שבה הוכנה: לא תמיד צריך להשמיד אותה לגמרי. |
"וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם" – זוֹ שֶׁהָיְתָה חֲצוּבָה וַעֲבָדָהּ,
"וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" – זוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנַּעֲשֵׂית מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה,
"וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן" – זוֹ שֶׁהָיְתָה נְטוּעָה וַעֲבָדָהּ.
ממשיך באותה גישה, ומאפשר ליהודים לחיות בעולם אלילי בלי להשמיד את כולו. |
אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ",
הֶחֱלִיף – נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף, שֶׁנֶּאֱמַר "וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן",
לֹא הֶחֱלִיף, אֶלָּא הֶעֱמִיד תַּחְתָּיו עֲבוֹדָה זָרָה וְסִלְּקוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם".
שְׁלֹשָׁה בָּתִּים הֵם: בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי זֶה אָסוּר,
שֶׁנֶּאֱמַר "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת",
חִדֵּשׁ – נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם",
לֹא חִדֵּשׁ אֶלָּא הִכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתָּ אֶת מַצֵּבֹתָם":
נִתַּצְתָּה אֶת הַמִּזְבֵּחַ – הַנַּח לוֹ; שִׁבַּרְתָּה אֶת הַמַּצֵּבָה – הַנַּח לָהּ.
ראו לעיל פיסקה נט, שמניחה שהמצווה להשמיד ע"ז אינה נוהגת רק בא"י. |
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, וְאֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְקוֹצֵץ אֶת הָאֲשֵׁרָה שֶׁחַיָּב לְשָׁרְשָׁהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם".
ר' אליעזר דורש להשמיד את האשירה טוטאלית, כך שלא תוכל להתחדש – כדי לאבד את שמה; ר' עקיבא מסתפק בשינוי שם המקום, וראו תוספתא ע"ז ז ג, שם מובאות מספר דוגמאות לכך. |
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם"? לְשַׁנּוֹת אֶת שְׁמָם,
אוֹ יָכוֹל לְשֶׁבַח? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ז כו) "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ".
ראו תוספתא מכות ה ח-ט. הדרשה מצמצמת את האיסור לפגיעה במקדש. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם."
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מִנַּיִן לְמוֹחֵק אוֹת אַחַת מִן הַשֵּׁם שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה?
שֶׁנֶּאֱמַר "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם".
השוו לעיל פיסקה ס, שירושת א"י היא על תנאי שלא יעשו כמעשי הכנעניים. רבן גמליאל מרחיב את האיסור ורואה אותו כמעשים רעים בכלל, שאם אינה מתקיימת המקדש נחרב. כמובן שהוא מתייחס למאורע ההיסטורי של החורבן. |
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹתְצִים לְמִזְבְּחוֹתֵיהֶם?
חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁלֹּא תַּעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם של הכנעניים וְיִגְרְמוּ מַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים לְמִקְדַּשׁ אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁיֵּחָרֵב.
פיסקה סב
[עריכה]על דברים יב ה
הנביא מייצג את הקב"ה, אבל את היוזמה ואת ההחלטה העניינית מחליטים בלעדיו, ותפקידו הוא לאשרר את ההחלטה האנושית. |
יָכוֹל תַּמְתִּין עַד שֶׁיֹּאמַר לְךָ נָבִיא? תַּלְמוּד לוֹמַר "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" – דְּרוֹשׁ וּמְצוֹא, וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר לְךָ נָבִיא.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב א-ה): "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ,
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי,
עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב".
מִנַּיִן שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא עַל פִּי נָבִיא?
דוד קבע את מקום המקדש בעצמו (הפסוקים מתהלים), ואז קיבל אישור מגד הנביא (פסוק משמואל ב), ושלמה ביצע את הבניה באותו מקום שקבע אביו (פסוק מדברי הימים ב). |
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כד יח): "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ
עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי".
וְאוֹמֵר (דברי הימים ב ג א): "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלַיִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה
אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ".
דרשו את הניגוד בין "אחד שבטיך" לבין לשון הריבוי "מכל שבטיכם" שהמקדש יהיה על הגבול בין יהודה לבנימין. |
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים יב יד) "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם",
כֵּיצַד נִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ? יוֹדְעִים הָיוּ שֶׁבֵּית הַבְּחִירָה עָתִיד לִבָּנוֹת בְּחֵלֶק יְהוּדָה וּבִנְיָמִן.
לְפִיכָךְ הִפְרִישׁוּ דּוּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ. מִי אֲכָלוֹ כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים? – בְּנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה אֲכָלוּהוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים א טז): "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים",
אֲבָל מִשֶּׁנִּבְנָה הַבַּיִת נָסְעוּ וְהָלְכוּ לָהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵצֶל יַעְבֵּץ הָלְכוּ לִלְמֹד תּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים סוּכָתִים הֵמָּה הַקִּנִים".
שתי דרשות נוספות לסתירה בין הפסוקים: הראשונה מחלקת בין המימון למקום המקדש (מכל שבטיכם) לבין קדושת המקדש; השניה מחלקת בין תקופות היסטוריות שונות: מקדש שילה היה בנחלת אפרים (שבט יחיד) ואילו ירושלים לא התחלקה לשבטים (בבא קמא פב ב). |
דָּבָר אַחֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם".
הַכֶּסֶף – "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם"; בֵּית הַבְּחִירָה – מִשֵּׁבֶט אֶחָד.
דָּבָר אַחֵר: "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" – זוֹ שִׁילֹה, "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם" – זוֹ יְרוּשָׁלַם.
השלמת התשובה המחלקת בין מימון קניית המקום לבין קדושתו, ראו לעיל "דבר אחר" |
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמואל ב כד כד): "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים",
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברי הימים א כא כה): "וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת",
כֵּיצַד נִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ? הֵם שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, נָטַל חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט
נִמְצְאוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים לְכָל הַשְּׁבָטִים.
עיקר ברכת כהנים התבצע דווקא במקדש; השראת שכינה שם היא המאפשרת את ברכת כהנים; אבל הברכה התקיימה גם מחוץ לו בשינויים ובדרגת קדושה נמוכה יותר, שהתבטאה בין השאר באיסור לומר את השם המפורש. וראו סוטה ז ו, הבדלים נוספים בין ברכת הכהנים במקדש והברכה מחוץ לו. |
"לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם", נֶאֱמַר כָּאן "שְׁמוֹ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר ו כז) "שְׁמִי".
מַה "שְׁמוֹ" הָאָמוּר כָּאן – בֵּית הַבְּחִירָה, אַף "שְׁמִי" הָאָמוּר לְהַלָּן – בֵּית הַבְּחִירָה.
מַה "שְׁמִי" הָאָמוּר לְהַלָּן בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, אַף "שְׁמוֹ" הָאָמוּר כָּאן בִּרְכַּת כֹּהֲנִים.
אֵין לִי אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ, בַּגְּבוּלִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כ כא): "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי".
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם"? בַּמִּקְדָּשׁ אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה – בְּכִנּוּיוֹ.
פיסקה סג
[עריכה]על דברים יב ו
(דברים יב ה-ו) "וּבָאתָ שָׁמָּה, וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה", לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לז) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ".
יָכוֹל אֵין לִיקָּרֵב בָּרֶגֶל אֶלָּא קָרְבְּנוֹת רֶגֶל בִּלְבַד?
שלושה פסוקים עוסקים בקרבנות שמקריבים ברגל. הפסוקים מויקרא מתירים להקריב בחול המועד; הפסוק מבמדבר מחייב לעשות כך ברגל, והפסוק שלנו מחייב להעדיף את הרגל הראשון מהנדר או הנדבה כמצוות עשה; אבל גם אם לא הקריב ברגל הראשון אינו עובר על 'בל תאחר' אלא אם עברו שלושת הרגלים בשנה המדוברת; וראו תוספתא ראה"ש א ב. |
וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לִפְנֵי הָרֶגֶל שֶׁיָּבֹאוּ בָּרֶגֶל, וְשֶׁהֻקְדְּשׁוּ בָּרֶגֶל שֶׁיָּבוֹאוּ בָּרֶגֶל?
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כג לח) "וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם קרבנות ציבור וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם קרבנות יחיד שהוקדשו לפני הרגל ובמהלכו אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה' עופות ומנחות, שכתוב בהם לה'"
לְרַבּוֹת עוֹפוֹת וּמְנָחוֹת, לְהַתִּיר שֶׁכֻּלָּם יָבוֹאוּ בָּרֶגֶל. יָכוֹל רְשׁוּת?
תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר כט לט) "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם". אִם לְהַתִּיר – כְּבָר הִתִּיר;
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם"? לְקַבְּעָם, שֶׁכֻּלָּם יָבֹאוּ בָּרֶגֶל.
יָכוֹל בְּאֵיזֶה רֶגֶל שֶׁיִּרְצֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה".
אִם לְהַתִּיר – כְּבָר הִתִּיר; אִם לְקַבֵּעַ – כְּבָר קָבַע;
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה"? לְקַבְּעָם חוֹבָה,
שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ אֶלָּא בָּרֶגֶל רִאשׁוֹן שֶׁפָּגַע בּוֹ.
הפסוק מבמדבר נדרש גם על לשון הרבים 'במועדיכם', שמלמדת שניתן בדיעבד להביא גם ברגל השני וכו'. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם" –
הָא אֵין עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם 'בַּל תְּאַחֵר' עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו רַגְלֵי שָׁנָה כֻּלָּהּ!
הרחבת רשימת הקרבנות המפורטים כך שתקיף את כולם. |
"מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם" – רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: בִּשְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר; אֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן וְאֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה.
"וּתְרוּמַת יֶדְכֶם" – אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו ד) "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ".
"וּבְכוֹרוֹת" – זֶה הַבְּכוֹר. "בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם" – אֵלּוּ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.
פיסקה סד
[עריכה]על דברים יב ז
המחיצה היא, בקדשים קלים, חומות העיר ירושלים, וראו זבחים ה ו. |
"וּשְׂמַחְתֶּם", נֶאֱמַר כָּאן שִׂמְחָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים כז ז) שִׂמְחָה;
מַה שִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – שְׁלָמִים, אַף שִׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן – שְׁלָמִים.
"בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם", בְּכָל מַה שֶּׁאַתֶּם שׁוֹלְחִים בּוֹ יְדֵיכֶם – בְּרָכָה אֶשְׁלַח בּוֹ.
"אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם" – זוֹ אִשְׁתּוֹ. "אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" – הַכֹּל לְפִי הַבְּרָכָה הָבֵיא. הבא לרגל בהמות בכמות המשקפת את הברכה שזכית לה
פיסקה סה
[עריכה]על דברים יב ח
הדרשה מנסה ליישב את הפסוקים עם המשנה בזבחים. מהמשנה עולה שדווקא לאחר שנכנסו לארץ והותרו הבמות גדל החופש של העם להקריב בהן ואילו הפשט מצביע על מגמה הפוכה. |
(דברים יב ח) "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם" – חוֹבָה בְּבֵית עוֹלָמִים וּרְשׁוּת בַּבָּמָה.
דָּבָר אַחֵר: "לֹא תַעֲשׂוּן" – צְאוּ וַעֲשׂוּ!
מִכָּן אָמְרוּ: (זבחים יד, ד-ח) עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת
מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים...
בָּאוּ לַגִּלְגָּל הֻתְּרוּ הַבָּמוֹת... בָּאוּ לְשִׁילֹה נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת... בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן הֻתְּרוּ הַבָּמוֹת...
בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת – מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הֻתְּרוּ.
הבמה אינה מיטלטלת, ובכך המעבר לשימוש בה, בכניסה לא"י - מצמצם את החופש של המקריב; במדרש תנאים נוסף כאן "משנבוא לארץ אין אנו מטלטלים את המשכן", ונראה שיש להוסיף כך גם כאן. |
"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם",
הַיּוֹם אָנוּ מְטַלְטְלִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, הַיּוֹם אָנוּ אֲסוּרִים בַּבָּמָה
מִשֶּׁנָּבוֹא לָאָרֶץ אֵין אָנוּ אֲסוּרִים בַּבָּמָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא צִבּוּר מַקְרִיב בְּבָמָה של יחיד? תַּלְמוּד לוֹמַר 'אִישׁ'
הַיָּחִיד מַקְרִיב בַּבָּמָה וְאֵין הַצִּבּוּר מַקְרִיב בַּבָּמָה.
ת"ק דורש 'הישר בעיניו' על נדרים ונדבות, והוא ר' מאיר בתוספתא שם. ר' שמעון מתיר להקריב גם קרבנות חובה של ציבור בבמה, אבל לא חטאות ואשמות, כחכמים שם. |
"אִישׁ כֹּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו", כֹּל שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב קָרֵב בְּבָמַת יָחִיד,
וְכֹל שֶׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב אֵין קָרֵב בְּבָמַת יָחִיד,
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם אָנוּ מַקְרִיבִים חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת
מִשֶּׁנָּבוֹא לָאָרֶץ ונקריב בבמה אֵין אָנוּ מַקְרִיבִים חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.
פיסקה סו
[עריכה]על דברים יב ט
ראו תוספתא זבחים יג ט: ר' שמעון לומד מהקשר בין "ציון" ל"מנוחה" בתהלים; וראו דרשה בגישתו לעיל פיסקה א. ר' יהודה לומד מהסדר בפסוקנו, ומכינויי ירושלים כ"נחלה" בירמיה יב ט. |
(דברים יב ט) עַד מָתַי? "כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עַתָּה" וְגוֹ', לִתֵּן הֶתֵּר בְּבָמָה בֵּין מְנוּחָה לְנַחֲלָה. בימי נוב וגבעון
נַחֲלָה – זוֹ שִׁילֹה, מְנוּחָה – זוֹ יְרוּשָׁלַם; שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב יד) "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד", דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִילּוּף הֵם הַדְּבָרִים.
פיסקה סז
[עריכה]על דברים יב י-יא
(דברים יב י) "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ",
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָם לָאָרֶץ:
לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה וּלְהַכְרִית זֶרַע עֲמָלֵק.
אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה יִקְדּוֹם: אִם לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, אִם לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, אִם לְהַכְרִית זֶרַע עֲמָלֵק?
האחריות על מחיית עמלק ועל בניית המקדש היא על המלך. לכן המלכתו קודמת. הפסוק שלנו מלמד שבניית המקדש היא רק אחרי שיסיימו לנחול את הארץ, כלומר לגרש ממנה את עמלק. כך גם לומדים מדוד, שיזם את בניית המקדש רק אחרי שהקב"ה הניח לו מאויביו מסביב. |
מִשֶּׁיֵּשֵׁב הַמֶּלֶךְ עַל כִּסֵּא ה' אַתְּ מַכְרִית זֶרַע עֲמָלֵק.
וּמִנַּיִן שֶׁכִּסֵּא ה' זֶה הַמֶּלֶךְ? שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט כג) "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ".
וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה יִקְדּוֹם: אִם לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, אִם לְהַכְרִית זֶרַע עֲמָלֵק?
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם",
וְאוֹמֵר (שמואל ב ז א-ב) "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב",
וְאוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה".
דורש 'שם-שמה' שיש שתי מחיצות: קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים – בכל מקום בעזרה. וראו זבחים ה, ה-ו וכן לעיל פיסקה סד. |
שָׁם שָׁמָּה – הָיוּ שָׁם שְׁתֵּי מְחִצּוֹת: מְחִצָּה לְקָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמְחִצָּה לְקָדָשִׁים קַלִּים.
פיסקה סח
[עריכה]על דברים יב יא
"מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם", רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: בִּשְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן וְאֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה.
"וּתְרוּמַת יֶדְכֶם" – אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים.
ראו מלאכי א יג: הקרבן צריך להיות לכתחילה מן המובחר. דורש 'וכל'. לעניין נדבות, שאינן מפורשות בפסוק, ראו לעיל פס' ז, ובמקומות נוספים שבדרך כלל דינן כדין הנדרים. |
וְאֵין לִי אֶלָּא נְדָרִים וּנְדָבוֹת, מִנַּיִן לְרַבּוֹת בְּכוֹרוֹת ביכורים וּמַעַשְׂרוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת?
תַּלְמוּד לוֹמַר מִבְחַר נִדְרֵיכֶם – "וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם".
עוסק בכפילות של פס' ז ופס' יא, ומסביר אותה בעזרת הכפילות של שילה וירושלים. |
פיסקה סט
[עריכה]על דברים יב יב
(דברים יב יב) "וּשְׂמַחְתֶּם", נֶאֶמְרָה כָּאן שִׂמְחָה וְנֶאֶמְרָה לְהַלָּן (דברים כז ז) שִׂמְחָה;
דרשה זהה לזו דלעיל פיסקה סד, בשינוי הסדר. |
"לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" – בַּמְּחִיצָה.
המשתתפים בסעודת השלמים מנויים לפי סדר חיבתם המקובל בעולם העתיק: הבנים קודמים לבנות וכו'. |
הלוי הוא עני, והוא מופיע כאן בהקשר של שלמים, לקמן דברים יד כו בהקשר של מעשר ראשון וכן לקמן דברים יד כט בהקשר של מעשר עני. הדרשה מחייבת לתת לו מאחד המקורות הללו לפחות. |
לוֹמַר: תֵּן לוֹ מֵחֶלְקוֹ מעשר ראשון! אֵין לוֹ חֵלֶק לא הספיק המעשר לפרנס אותו – תֵּן לוֹ מַעְשַׂר עָנִי! אֵין לוֹ מַעְשַׂר עָנִי – תֵּן לוֹ שְׁלָמִים!
פיסקה ע
[עריכה]על דברים יב יג-יד
איסור שחוטי חוץ והייחוד של המקדש נתמך במצוות לא תעשה; וראו בסוף הפיסקה. |
ר' שמעון מתיר להקריב עולות של גויים בכל מקום. ר' יהודה מגביל את ההיתר לעולות שהקדישו הגויים בחו"ל. |
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וְלֹא עוֹלַת גּוֹיִם שֶׁהֻקְדְּשׁוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
דורש 'אשר תראה'. מגביל את האיסור ומוציא מתחולתו נביאים. |
ראו לעיל פיסקה סב. |
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים יב ה) "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם"!
זוֹ הִיא שֶׁרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֶּסֶף – מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם; בֵּית הַבְּחִירָה – מִשֵּׁבֶט אֶחָד.
הרחבת האיסור לכל הקרבנות והעמדת כולם בדרגת איסור שווה, של עשה ('תעלה', 'תעשה') ולא תעשה – ראו בתחילת הפיסקה. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ".
וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר: עוֹלָה שֶׁהִיא בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, שְׁאָר קָדָשִׁים לֹא יְהוּ אֶלָּא בַּעֲשֵׂה!
תַּלְמוּד לוֹמַר "שָׁם תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ"; עוֹלָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצָאת?
לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ: מַה עוֹלָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁהִיא בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה – כָּךְ כֹּל שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה הֲרֵי הוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה!
פיסקה עא
[עריכה]על דברים יב טו-טז
בשר תאוה (חולין) נדון לקמן פס' כ. אכילת שלמים נדונה לקמן דברים כז ז. לכן מסיק המדרש שכאן עוסקים במצב הביניים: בהמה שהוקדשה ונפל בה מום קבוע שפסל אותה לקרבן, ולכן נפדתה והותרה באכילה. |
אִם בִּבְשַׂר תַּאֲוָה – כְּבָר אָמוּר, וְאִם בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים – כְּבָר אָמוּר.
הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים שֶׁיִּפָּדוּ.
יָכוֹל יִפָּדוּ עַל מוּם עוֹבֵר?
תַּלְמוּד לוֹמַר "רַק".
גיזה וחלב של פסולי המוקדשים אסורים, ורק בשרם מותר; ראו חולין י ב. יתכן שהסיבה היא שהגיזה והחלב נוצרים במשך תקופה שיתכן שחלקה היתה בזמן שהיו מוקדשים; אבל איסור הגיזה אינו חל לאחר שנשחטה הבהמה. |
יָכוֹל יְהוּ אֲסוּרִים לְאַחַר זְבִיחָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ",
יָכוֹל אִם קָדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁם וְנִפְדּוּ, יְהוּ אֲסוּרִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יב כו) "רַק".
לימוד בק"ו (שנפסל) ובגזירה שווה על האיסור לפדות קדשים שאין בהם מום קבוע: קדושת הבכור אינה חלה על כל הוולדות, ואם הוא נולד בעל מום קבוע הוא אסור בגיזה ובעבודה (ראו חולין י ב) אבל יוצא לחולין בלי פדיון. דין זה ייחודי לבכור והדרשה מנסה ללמוד ממנו בקל וחומר לקדשים אחרים ונכשלת; אבל לבסוף לומדת את האיסור הנ"ל מדין הבכור בגזירה שווה שעריך-שעריך. |
וּמַה בְּכוֹר, שֶׁאֵין נוֹהֵג בְּכָל הַוְּלָדוֹת, וְיוֹצֵא לְחֻלִּין שֶׁלֹּא בְּפִדְיוֹן – אֵין נִשְׁחָט אֶלָּא עַל מוּם קָבוּעַ;
קָדָשִׁים, שֶׁהֵם נוֹהֲגִים בְּכָל הַוְּלָדוֹת, וְאֵין יוֹצְאִים לְחֻלִּין אֶלָּא בְּפִדְיוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהוּ נִשְׁחָטִים אֶלָּא עַל מוּם קָבוּעַ?
לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְכוֹר, שֶׁכֵּן קְדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, וּקְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ,
תֹּאמַר בְּקָדָשִׁים, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתָם מֵרֶחֶם, וְאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶם עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", "שְׁעָרֶיךָ" "שְׁעָרֶיךָ" לִגְזֵרָה שָׁוָה:
מַה (דברים טו כב) "שְׁעָרֶיךָ" הָאָמוּר לְהַלָּן – אֵין נִשְׁחָט אֶלָּא עַל מוּם קָבוּעַ,
אַף "שְׁעָרֶיךָ" הָאָמוּר כָּאן – אֵין נִשְׁחָט אֶלָּא עַל מוּם קָבוּעַ.
הדרשה שואלת מניין שהטהור יכול לאכול עם הטמא את פסולי המוקדשים, ולומדת מדלקמן פס' כב, בעניין בשר החולין – שם נאמר במפורש 'יחדיו'. אבל אכילת תרומה היא אכילת קדשים ולכן אין הטמא אוכל אותה כלל. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יב כב) "יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ", מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם אוֹכְלִים מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת.
יָכוֹל אַף תְּרוּמָה נֶאֱכֶלֶת מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת?
תַּלְמוּד לוֹמַר "יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ" – זֶה נֶאֱכָל מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת, וְאֵין תְּרוּמָה נֶאֱכֶלֶת מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת.
יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִים בְּמַתָּנוֹת? זרוע לחיים וקיבה תַּלְמוּד לוֹמַר "כַּצְּבִי".
אוֹצִיאוֹ מִכְּלַל מַתָּנוֹת וְלֹא אוֹצִיאוֹ מִכְּלַל חָזֶה וְשׁוֹק! תַּלְמוּד לוֹמַר "וְכָאַיָּל".
אוֹ מַה הַצְּבִי כֻּלּוֹ מֻתָּר כולל חלבו, יָכוֹל אַף זֶה כֻּלּוֹ מֻתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר "רַק".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה מְחִצָּה בֵּין קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים לְקָדָשִׁים קַלִּים בִּזְמַן שֶׁהֵם תְּמִימִים,
דרשה אחרת ל'צבי והאייל': כל פסולי המוקדשים, כולל פסולי קדשי קדשים – נשחטים בעזרה, ונאכלים בכל מקום. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "כַּצְּבִי וְכָאַיָּל", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁלֹּא נָתְנָה תּוֹרָה מְחִצָּה בֵּין צְבִי וְאַיָּל,
כָּךְ לֹא נָתְנָה תּוֹרָה מְחִצָּה בֵּין קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים לְקָדָשִׁים קַלִּים בִּזְמַן שֶׁהֵם בַּעֲלֵי מוּמִים.
ר' יהודה מחייב על אכילת דם המוקדשים שני לאוים, אבל גם הוא מודה שעל דם פסולי המוקדשים יש רק איסור אחד. |
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל יִהְיוּ חַיָּבִים עַל דָּמָם שְׁנֵי לָאוִים, כְּדַם מֻקְדָּשִׁים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ", לָאו אֶחָד יֵשׁ בּוֹ וְאֵין בּוֹ שְׁנֵי לָאוִין.
למרות ששתיית דם אסורה יש דמיון בינו לבין מים בשלושת ההקשרים הבאים. |
מַה מַּיִם מַכְשִׁירִים אֶת הַזְּרָעִים לקבל טומאה אַף דָּם מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים,
מַה מַּיִם פְּטוּרִים מִלְּכַסּוֹת אַף דָּם בהמה פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
פיסקה עב
[עריכה]על דברים יב יז
ר' יהושע דורש את הפסוק מיהושע, שהרי כאן מדובר בפשט. |
(דברים יב יז) "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ", רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: יָכוֹל אֲנִי, אֲבָל אֵינִי רַשַּׁיי.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (יהושע טו סג): "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם" –
יְכוֹלִים הָיוּ, אֲבָל אֵין רַשָּׁיִים.
אלמלא הדרשה היינו חושבים שמע"ש שנטמא, או מה שנקנה בעבור מע"ש שנטמא – חוללו וניתן לאכלם מחוץ לירושלים, בדומה למוקדשים שנפסלו. להלכה ראו תוספתא מע"ש ב יט. |
לָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "תִּירֹשְׁךָ". אֵין לִי אֶלָּא טָהוֹר. טָמֵא מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְיִצְהָרֶךָ".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יד) "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" –
ר' שמעון מתיחס לדרשה הקודמת, על איסור אכילת מעשר שנטמא, ומוצא בה את האזהרה של האיסור המפורש בפרק כו. |
יָכוֹל הַנּוֹתֵן בְּמַתָּנָה יְהֵא חַיָּב? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר" – הָאוֹכֵל חַיָּב, וְאֵין הַנּוֹתֵן בְּמַתָּנָה חַיָּב.
ר' יוסי מציע דרשה אחרת לארבע המילים 'מעשר דגנך תירושך ויצהרך' – על ארבע ההפרשות שיש לעשות מהטבל: תרומה גדולה, מעשר ראשון מעשר שני ומעשר עני. |
מִנַּיִן הוּרַם מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה וְלֹא הוּרַם מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן,
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְלֹא הוּרַם מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,
וַאֲפִלּוּ מַעֲשַׂר עָנִי מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ".
דורש 'בשעריך' – שערים נפרדים לקדשי קדשים ולקדשים קלים. |
"וּתְרוּמַת יָדֶךָ" – אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים. וְכִי מַה בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְאוֹכֵל בִּכּוּרִים חוּץ לַחוֹמָה – קַל וָחֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר:
סדרת דרשות המוצאת בכל מאכל קודש צד מחמיר מיוחד. לעניין מעשר – החובה לאכלו בירושלים; לעניין ביכורים – איסור לאכול מהפרי לפני שהפריש ביכורים (מכות ג ג.) |
בִּכּוּרִים, שֶׁאֲסוּרִים לְזָרִים, הָאוֹכֵל מֵהֶם חוּץ לַחוֹמָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה?
הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ, אֶלָּא לְאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶם, שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
תודה ושלמים הם קדשים קלים, והם מחייבים את זריקת דמם על המזבח לפני שמתחיל לאכלם. |
אִם לְאוֹכֵל תּוֹדָה וּשְׁלָמִים חוּץ לַחוֹמָה, קַל וָחֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר:
מַה מַּעֲשֵׂר, שֶׁאֵין חַיָּבִים עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ חוּץ לַחוֹמָה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה,
תּוֹדָה וּשְׁלָמִים, שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, הָאוֹכֵל מֵהֶם חוּץ לַחוֹמָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה?
הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ, אֶלָּא לְאוֹכֵל תּוֹדָה וּשְׁלָמִים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
"וּבְכֹרֹת" – זֶה הַבְּכוֹר. וְכִי מַה בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְאוֹכֵל בְּכוֹר חוּץ לַחוֹמָה, קַל וָחֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר;
אִם לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, קַל וָחֹמֶר מִתּוֹדָה וּשְׁלָמִים:
הבכור נאכל רק לכהנים, ואם אכל ממנו זר – אפילו לאחר זריקת הדם – עבר בלאו. |
בְּכוֹר, שֶׁאָסוּר לְזָרִים, הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה?
הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ, אֶלָּא לְזָר שֶׁאָכַל בְּשַׂר בְּכוֹר, בֵּין לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים בֵּין לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים,
שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
פיסקה עג
[עריכה]על דברים יב יז
המשך הדרשות הקודמות: חטאת ואשם הם קדשי קדשים, ואפילו אם אכל מהם כהן מחוץ לקלעים – עבר בלא תעשה. |
אִם לְאוֹכֵל חַטָּאת וְאָשָׁם חוּץ לַחוֹמָה – קַל וָחֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר;
אִם לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – קַל וָחֹמֶר מִתּוֹדָה וּשְׁלָמִים; אִם לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים – קַל וָחֹמֶר מִן הַבְּכוֹר:
וּמָה הַבְּכוֹר שֶׁהוּא קָדָשִׁים קַלִּים, הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה –
חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהֵם קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הָאוֹכֵל מֵהֶם אַחַר זְרִיקַת דָּמִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה?
הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ, אֶלָּא לְאוֹכֵל חַטָּאת וְאָשָׁם חוּץ לַקְּלָעִים שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.
פיסקה עד
[עריכה]על דברים יב יז-יט
שיאה של מערכת הדרשות בעולה, שהיא קודש קודשים ואינה נאכלת כלל. הדרשה מלמדת שהאוכל מן העולה חייב בלא תעשה. |
אִם לְאוֹכֵל עוֹלָה חוּץ לַחוֹמָה – קַל וָחֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר; לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – קַל וָחֹמֶר מִתּוֹדָה וּשְׁלָמִים
לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים – קַל וָחֹמֶר מִן הַבְּכוֹר; חוּץ לַקְּלָעִים – קַל וָחֹמֶר מֵחַטָּאת וְאָשָׁם
מַה חַטָּאת וְאָשָׁם, שֶׁמֻּתָּרִים בַּאֲכִילָה, הָאוֹכֵל מֵהֶם חוּץ לַקְּלָעִים עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה –
עוֹלָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה חוּץ לַקְּלָעִים אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה?
הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ אֶלָּא לְאוֹכֵל עוֹלָה,
בֵּין לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים בֵּין לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, בֵּין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים בֵּין חוּץ לַקְּלָעִים,
שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
הדרשה מיישבת את הדרישה לאכול דווקא במקדש בירושלים עם העובדה שהיו גם מקומות נוספים שבהם הוקמו מקדשים. הדרשה מציגה את קדושת ירושלים כקדושה אימננטית, הנובעת מהמקום הפיזי ואינה תלויה בגורם חיצוני; לכן היא טוענת שאפילו בימי שילה הקדושה העיקרית היתה דווקא בירושלים. זאת היא עושה באמצעות שינוי הפיסוק של הפסוק וביטול ההפסקה לאחר 'תאכלנו'. |
"תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" – זוֹ יְרוּשָׁלַם.
לעניין "חביב חביב קודם" ראו לעיל בסוף פיסקה סט. גם כאן מופיע הלוי בהקשר של סעודת השלמים. |
"וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ", כָּל מָקוֹם אַתָּה מוֹצֵא הַלֵּוִי הַזֶּה, לוֹמַר: תֵּן לוֹ מֵחֶלְקוֹ!
אֵין לוֹ חֵלֶק – תֵּן לוֹ מַעֲשַׂר עָנִי! אֵין לוֹ מַעֲשַׂר עָנִי – תֵּן לוֹ שְׁלָמִים!
ראו לעיל פיסקה ע: עזיבת הלוי שקולה כנגד שחיטת קרבנות מחוץ למקדש. המחוייבות ללוי היא אפילו בשמיטה וביובל, כשאין מעשרות; אבל לא בגולה – שם אין הבדל בינו לבין עניים אחרים, שהרי לאיש אין שם נחלת אבות. |
"פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ" – אֲפִילּוּ שְׁמִיטִּים וַאֲפִילּוּ יוֹבְלוֹת. "עַל אַדְמָתֶךָ" – וְלֹא בַּגּוֹלָה.
פיסקה עה
[עריכה]על דברים יב כ-כב
המצוה האמורה היא מצוות שחיטה; וראו בראשית טו יט, שם נזכרו שלושת העמים קיני וכו'. רבי טוען שבברית בין הבתרים הובטחו כל עשרה העמים שהיו בכנען, ולכן מתאר את נחלת ישראל המקסימלית לפי יחזקאל, המתאר את א"י בעתיד. לשתי הדעות עדיין לא הורחבו הגבולות עד כדי כך, וראו גם בדרשה הבאה. |
עֲשֵׂה מִצְוָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן, שֶׁבִּשְׂכָרָהּ יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ.
"כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ", מַה דִּבֶּר לָךְ? אֶת אֶרֶץ קֵינִי וּקְנִזִּי וְקַדְמוֹנִי,
רַבִּי אוֹמֵר: כְּבָר אֵלּוּ אֲמוּרִים! מַה דִּבֶּר לָךְ? (יחזקאל מח א-ז) "מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָם...
דָּן אֶחָד... אָשֵׁר אֶחָד... יְהוּדָה אֶחָד".
ר' ישמעאל מפרש לפי הפשט, שמדובר בשינוי לעומת תקופת המדבר. לפי פירושו דיני בשר תאוה חלו משבאו לארץ, והוא אינו ממתין לנחלת הקיני וכו' או להתגשמות נבואת יחזקאל, וראו מכילתא פסחא יב. |
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מַגִּיד שֶׁבְּשַׂר תַּאֲוָה נֶאֱסַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וּמִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ הִתִּירוֹ הַכָּתוּב לָהֶם.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בּוֹ דיני שחיטה – ראו בדרשה הבאה.
ר' אלעזר, שהיה עשיר, טען שדרך ארץ היא שלא יאכל אדם בשר קנוי, וזכות אכילת בשר תאוה היא בדרך כלל רק לבעל הבהמה, ובתנאי שנשארו בהמות נוספות בעדרו. |
שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵיאָבוֹן. יָכוֹל יִקַּח מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ", הָא אֵין אָדָם אוֹכֵל בָּשָׂר עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּקָר וָצֹאן!
יָכוֹל יִזְבַּח כָּל צֹאנוֹ וְכָל בְּקָרוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִבְּקָרְךָ", וְלֹא כָּל בְּקָרְךָ. "מִצֹּאנְךָ", וְלֹא כָּל צֹאנְךָ.
דיני חולין: יש לשחוט את הבהמה, אבל אין לעשות זאת בעזרה. איסור שחיטת חולין בעזרה חל גם על בהמות בעלות מום ועל חיה ועוף. |
אוֹ מַה קָּדָשִׁים בְּמָקוֹם – אַף חֻלִּין בְּמָקוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם... וְזָבַחְתָּ".
בִּרְחוֹק מָקוֹם אַתָּה זוֹבֵחַ, וְאִי אַתָּה זוֹבֵחַ בְּקֵרוּב מָקוֹם, פְּרָט לְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה.
אֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים, בַּעֲלֵי מוּמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ג ב) "וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
יָכוֹל אַף חַיָּה וָעוֹף פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ג ח) "אֹתוֹ",
אֹתוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵין חַיָּה וָעוֹף פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
אוֹ מַה קָּדָשִׁים בִּזְמַן – אַף חֻלִּין בִּזְמַן? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָכַלְתָּ בִשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ",
אוֹ מַה קָּדָשִׁים בִּמְחִיצָה – אַף חֻלִּין בִּמְחִיצָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָכַלְתָּ בִשְׁעָרֶיךָ"
אוֹ מַה קָּדָשִׁים בַּיּוֹם – אַף חֻלִּין בַּיּוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָכַלְתָּ בִשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ"
אוֹ מַה קָּדָשִׁים בְּטָהֳרָה – אַף חֻלִּין בְּטָהֳרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יב כב) "הַטָּמֵא... יֹאכַל"
אֵין לִי אֶלָּא טָמֵא, טָהוֹר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "הַטָּהוֹר יֹאכַל".
"הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ", מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם אוֹכְלִים מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת.
יָכוֹל אַף תְּרוּמָה תְּהֵא נֶאֱכֶלֶת מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר "יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ".
זֶה נֶאֱכָל מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת וְאֵין תְּרוּמָה נֶאֱכֶלֶת מִתּוֹךְ קְעָרָה אַחַת.
יָכוֹל יִהְיוּ חַיָּבִים בְּחָזֶה וְשׁוֹק? תַּלְמוּד לוֹמַר "כַּצְּבִי".
אוֹצִיאוֹ מִכְּלַל חָזֶה וְשׁוֹק וְלֹא אוֹצִיאוֹ מִכְּלַל שְׁתֵּי כְלָיוֹת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד? תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּאַיָּל".
אוֹ מַה צְּבִי כֻּלּוֹ מֻתָּר – אַף זֶה כֻּלּוֹ מֻתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר "אַךְ".
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בֵּרַבִּי אוֹמֵר: וְכִי מַה בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדֵנוּ בֵּין צְּבִי לְאַיָּל?
אֶלָּא הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד: מַה בְּהֵמָה בִּשְׁחִיטָה – אַף חַיָּה בִּשְׁחִיטָה.
אֲבָל עוֹף אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
רַבִּי אוֹמֵר: "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ", מַגִּיד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֵּשֶׁט וְעַל הַגַּרְגֶּרֶת
וְעַל רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְעַל רֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה.
פיסקה עו
[עריכה]על דברים יב כג
הלשון המיוחדת 'רק חזק' מתפרשת בשתי דרשות הפוכות: ר' יהודה מסיק ממנה שאיסור הדם היה קשה במיוחד לישראל, ובן עזאי מסיק שמדובר במצווה קלה, כמו 300 (גימטריה של 'רק') מצוות אחרות, ומדגיש את הקלות לקיים את המצווה; וראו גם מכות ג טו, שנפשו של אדם קצה באכילת הדם באופן טבעי. |
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַגִּיד שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁטוּפִים בַּדָּם קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה,
יָכוֹל אַף מִשֶּׁקִּבְּלוּ אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה מֵהַר סִינַי? תַּלְמוּד לוֹמַר "רַק".
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּי: וַהֲלֹא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִצְוֹת עֲשֵׂה בַּתּוֹרָה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה,
לוֹמַר: מָה הַדָּם, שֶׁאֵין בְּכָל הַמִּצְוֹת קַל מִמֶּנּוּ, הִזְהִירְךָ הַכָּתוּב עָלָיו; שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
רשב"י טוען שהמפתח לפופולריות של מצווה (כגון איסור הדם, שנחשב קל ואינו מאתגר) נעוץ בדרך קבלת המצווה בעבר, בהר סיני; רשב"ג תולה את הפופולריות בהווה שלו, במידת ההקפדה על המצווה בשעת השמד. וראו מכילתא דשבתא, סוף פרשה א. |
וְכָל מִצְוָה שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אוֹתָהּ מֵהַר סִינַי בְּשִׂמְחָה – אֵין עוֹשִׂים אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁם עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד – נוֹהֲגִים אוֹתָהּ בְּפַרְהֶסְיָא,
וְכָל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁם עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד – עֲדַיִן הִיא רוֹפֶפֶת בְּיָדָם.
"כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" – לְהַגִּיד מַה גָּרַם. מדוע אסור לאכול את הדם.
"וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי.
וַהֲלֹא דִּין הוּא: מַה בָּשָׂר בְּחָלָב, שֶׁמֻּתָּר לִבְנֵי נֹחַ – אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל,
ראו תוספתא ע"ז ט ד, שם נדונים איסורי אבר מן החי לבני נח ולישראל, ושם גם מוזכר שאשת יפת תואר מותרת לישראל ולא לגויים. |
יְפַת תֹּאַר וְכָל הַדּוֹמִים לָהּ תּוֹכִיחַ, שֶׁאֲסוּרָה לִבְנֵי נֹחַ וּמֻתֶּרֶת לְיִשְׂרָאֵל;
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵבֶר מִן הַחַי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל,
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי.
עד היום נוהגים בני שבט המסאי בקניה ובטנזניה לשתות דם מהפרות שלהם בעודן בחיים. ר' חנניה מוצא נקודה של חפיפה בין איסור אבר מן החי לאיסור דם. |
לכאורה נאסר רק בישול הבשר עם החלב. את איסורי האכילה וההנאה מהנ"ל לומדים בשורת דרשות, ולפנינו אחת מהן. וראו מכילתא כספא כ, על פס' יט - בין השאר מובאת גם שם הדרשה שלפנינו ע"י איסי. מבנה הדרשה דומה לזה שבקודמתה: על פי תקדים מראים שאי אפשר להסיק את האיסור מקל וחומר, ולכן יש צורך בפסוק:הקל וחומר הוא מנבלה, שחייבים על אכילתה ולא על בשולה, אבל הוא נסתר מכלאי הזרעים, שאסור לזרעם אבל מותר לאכלם; ולכן יש צורך בפסוק לאסור אכילת בשר בחלב. |
וַהֲלֹא דִּין הוּא: מַה נְּבֵלָה, שֶׁאֵין חַיָּבִים עַל בִּשּׁוּלָהּ, חַיָּבִים עַל אֲכִילָתָהּ,
בָּשָׂר בְּחָלָב, שֶׁחַיָּבִים עַל בִּשּׁוּלוֹ, אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּבִים עַל אֲכִילָתוֹ?
כִּלְאֵי זְרָעִים יוֹכִיחוּ, שֶׁחַיָּבִים עַל זְרִיעָתָם וְאֵין חַיָּבִים עַל אֲכִילָתָם;
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל בָּשָׂר בְּחָלָב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחַיָּבִים עַל בִּשּׁוּלוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ חַיָּבִים עַל אֲכִילָתוֹ,
תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ", לְרַבּוֹת בָּשָׂר בְּחָלָב.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וּמַה פֶּסַח, שֶׁאֵין חַיָּבִים עַל בִּשּׁוּלוֹ, חַיָּבִים עַל אֲכִילָתוֹ,
ר' אליעזר מציג קל וחומר מקרבן הפסח: למרות שיש דווקא לצלות אותו ולא לבשלו, המבשל את הפסח אינו חייב אלא רק האוכל פסח מבושל. אבל הקטורת מהווה תקדים הפוך, שכן חייבים על הכנת קטורת לחולין ואין חייבים על שימוש בקטורת כזאת. לכן יש צורך בפסוקנו כדי לאסור אכילת בשר בחלב. |
פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת יוֹכִיחַ, שֶׁחַיָּבִים עַל פִּטּוּמָהּ וְאֵין חַיָּבִים עַל רֵיחָהּ;
וְאַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל בָּשָׂר בְּחָלָב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחַיָּבִים עַל בִּשּׁוּלוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ חַיָּבִים עַל אֲכִילָתוֹ,
תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ" – לְרַבּוֹת בָּשָׂר בְּחָלָב.
מָה דָּם, שֶׁאֵין בְּכָל הַמִּצְוֹת קַל מִמֶּנּוּ, הִזְהִירְךָ הַכָּתוּב עָלָיו – שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פיסקה עז
[עריכה]על דברים יב כו
הדרשה מניחה שקיימת גלות בימי המקדש, כפי שאכן היה בימי בית שני. הכפילות 'תשא ובאת' נדרשת שחייב באחריותם של הקדשים – כלומר אם אבדו או נפסלו חייב להביא במקומם אחרים. |
(דברים יב כו) "רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם",
בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִם בְּקָדְשֵׁי הָאָרֶץ – כְּבָר אָמוּר לעיל פס' יא! הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי חוּצָה לָאָרֶץ.
"תִּשָּׂא וּבָאתָ" – שֶׁחַיָּב בְּטִפּוּל הֲבָאָתָם עַד שֶׁיְּבִיאֵם לְבֵית הַבְּחִירָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד בְּאֵר הַגּוֹלָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם, מִבְּאֵר הַגּוֹלָה וְאֵילָךְ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם.
יָכוֹל אַף בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר? מובאים מחו"ל תַּלְמוּד לוֹמַר "וּנְדָרֶיךָ", קָדָשִׁים שֶׁהֵם בָּאִים בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה.
הבכור והמעשר אינם מובאים מחו"ל, לדעת ר' עקיבא ור' יוסי – ראו תוספתא סנהדרין ג ג, ובמקומות נוספים. המדרש מנמק זאת בכך שלא מדובר בנדר, ואם נפל בהם מום הם נאכלים גם בחו"ל ("פרנסה בכל מקום"), בניגוד לקרבנות אחרים שחייב באחריותם ואם נפל בהם מום חייב להביא אחרים במקומם. והשוו דעת ר' שמעון בתמורה ג ה, המצמצם את אי הבאת בכורות מחו"ל לבכור בעל מום. |
יָצְאוּ בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁאֵינָם בָּאִים בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה,
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא חַטָּאת וְאָשָׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר "קָדָשֶׁיךָ".
מִי לְחָשְׁךָ לְהָבִיא אֶת חַטָּאת וְאָשָׁם וּלְהוֹצִיא אֶת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר, אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב – מִעֵט? יש ריבוי ומיעוט בפסוק, אבל לא ברור מדוע מרבים דווקא את החטאת והאשם וכו'
מֵבִיא אֲנִי חַטָּאת וְאָשָׁם, שֶׁאֵין לָהֶם פַּרְנָסָה אֶלָּא בִּמְקוֹמָם,
וּמוֹצִיא אֲנִי בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר, שֶׁיְּכוֹלִים לְהִתְפַּרְנֵס בְּכָל מָקוֹם.
ר' עקיבא חוזר לתחילת הדרשה 'כבר אמור' ומציע קריאה אחרת: לפיה אין הפסוק עוסק בקרבנות חו"ל אלא בתמורת הקרבנות: תמורת הבכור והמעשר אינה קרבה – ראו תמורה שם. |
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: בִּתְמוּרַת קָדָשִׁים הַכָּתוּב מְדַבֵּר,
"תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם", יָכוֹל אַף בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּנְדָרֶיךָ",
יָכוֹל יְהֵא מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בְּשֻׁתָּפוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ",
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הָאַחִים שֶׁקָּנוּ בִּתְפוּסַת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ חָלְקוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ".
בֶּן עַזַּיְי אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בְּיָתוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר "רַק".
פיסקה עח
[עריכה]על דברים יב כז
ראו תוספתא זבחים ד א: המחלוקת היא במקרה שנטמא או נפסל הבשר של הקרבן: האם ניתן עדיין לזרוק את הדם? |
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם אֵין דָּם – אֵין בָּשָׂר, וְאִם אֵין בָּשָׂר – אֵין דָּם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ", אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּשָׂר.
הָא מָה אֲנִי מַקִּישׁ "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם"? מַקִּישׁ בָּשָׂר לְדָם: מַה דָּם בִּזְרִיקָה – אַף בָּשָׂר בִּזְרִיקָה!
יָכוֹל יְהֵא עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְזוֹרֵק? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א יב) "וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם" –
עוֹמֵד בְּקָרוֹב וְסוֹדְרָם עַל גַּבֵּי מַעֲרָכָה.
כל זמן שהעצמות וכו' מחוברות לבשר – יש לשרפן עימו; והשוו זבחים ט ה, שם נראה שאם נפרדו העצמות מהבשר בראש המזבח אינן יורדות. |
יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרְשׁוּ שנפרדו מהבשר? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם".
אוֹ "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם", יָכוֹל יַחֲלֹץ יפריד גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְיַעֲלֶה הַבָּשָׂר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶת הַכֹּל". הָא כֵּיצַד? מְחֻבָּרִים – יִקָּרֵבוּ; פֵּרְשׁוּ, אֲפִילּוּ הֵם בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יֵרְדוּ.
מִנַּיִן לְכָל הַקֳּדָשִׁים שֶׁטְּעוּנִים מַתַּן יְסוֹד וּשְׁפִיכָה אַחַת לפחות עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ?
מִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר וּפֶסַח, שֶׁאִם נְתָנָם בְּמַתָּנָה אַחַת כִּפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ".
וּמִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר וּפֶסַח, שֶׁלֹּא יִנָּתְנוּ אֶלָּא בְּמַתָּנָה אַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ".
ר' ישמעאל מצטרף לר' עקיבא, שפירש את פס' כו בתמורת קדשים – ראו לעיל פיסקה עז. אבל הוא אינו מוציא מהאמור את תמורת המעשר, אלא מעלה גם אותה למזבח. הוא דורש 'תשא'-יעשה-'ועשית', ומהדמיון הזה בין פס' כו לפס' כז הוא מסיק שורת השוואות בין קרבן לתמורתו: תמורת העולה – כעולה הן לעצם ההקרבה הן לדין איברי הקרבן שנפלו מהמזבח, ראו זבחים ט ו. |
(דברים יב כו) "תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם", הֲרֵי הוּא בָּא אֶל הַמָּקוֹם. מַה יַּעֲשֶׂה לּוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם".
מָה עוֹלָה טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים – אַף תְּמוּרָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ,
מָה עוֹלָה טְעוּנָה מַתַּן יְסוֹד וּשְׁפִיכָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אַף תְּמוּרָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ,
מָה עוֹלָה פָּקְעוּ אֵבָרִים מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ לפני חצות הלילה מַחֲזִירָם לַמַּעֲרָכָה – אַף תְּמוּרָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ,
מַה כָּל הַקֳּדָשִׁים אֵינָם מֻתָּרִים בַּבָּשָׂר אֶלָּא לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים – אַף תְּמוּרָתָם כַּיּוֹצֵא בָּהֶם.
פיסקה עט
[עריכה]על דברים יב כח
ראו מכילתא ויסע א לפס' כו; שם בחדש ב לפס' ה; וכן אבות ד ב: אפיה של התורה שהיא מתפשטת וגדלה, הן במישור הטקסטואלי הן במישור הקיומי, ולכן יש טעם גם בשמירה של מעט ממנה, כי מובטח שהשמירה תקיף יותר ויותר. |
אִם שָׁמַרְתָּ מְעַט – סוֹפְךָ לִשְׁמֹר הַרְבֵּה
אִם שָׁמַרְתָּ מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ – סוֹפְךָ לִשְׁמֹר מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַעְתָּ; שְׁמֹר מַה שֶּׁבְּיָדְךָ – וְסוֹפְךָ לִלְמֹד לֶעָתִיד.
דורש את המשך הפסוק 'למען ייטב לך ולבניך עד עולם'. |
דָּבָר אַחֵר: זָכָה אָדָם לִלְמֹד תּוֹרָה –
זָכָה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת
ראו לעיל פיסקה נח: 'ושמרתם – זו משנה'. המחוייבות היא לשמוע ולקיים את ההלכות ששנה אדם, ולא דברים שלא למד והבין, ש'אין עם הארץ חסיד' (אבות ב ה.) |
"שְׁמוֹר וְשָׁמַעְתָּ", כָּל שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל מִשְׁנָה – אֵינוֹ בִּכְלַל מַעֲשֶׂה.
"אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ", שֶׁתְּהֵא מִצְוָה קַלָּה חֲבִיבָה עָלֶיךָ כְּמִצְוָה חֲמוּרָה.
ר' עקיבא טוען שגם השיפוט האנושי – חברתי יכול להצביע על הדרך הנכונה, וראו אבות שם, 'תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. ר' ישמעאל נאמן לפסוק, שמסיים '... בעיני ה' אלוהיך', ולכן לדעתו גם 'הטוב' וגם 'הישר' הם בעיני שמים; והשוו תוספתא שקלים ב ג: "ר' ישמעאל אומר אף הישר בעיני שמים". אבל השוו מדרש תנאים כאן, לפי הגירסה שם ר' ישמעאל מזהה את הטוב – בעיני אדם, והמחלוקת היא רק בדרשה. |
"כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר", "הַטּוֹב" בְּעֵינֵי שָׁמַיִם, "וְהַיָּשָׁר" בְּעֵינֵי אָדָם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ג ד) "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם".
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "הַיָּשָׁר" בְּעֵינֵי שָׁמַיִם.
פיסקה פ
[עריכה]על דברים יב כט
עֲשֵׂה מִצְוָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן, שֶׁבִּשְׂכָרָהּ יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם.
"אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ", בִּשְׂכַר שֶׁתָּבוֹא – תִּירַשׁ.
"וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם", מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט א) "וְיָרַשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם"
משמעות הישיבה היא הרשות לבנות ולהרוס כאוות נפשך. כאן הישיבה היא רשות להרוס ולשבת, ואילו בפיסקה הבאה היא חובה לשבת דווקא בא"י. |
כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִבְנוֹת – בְּנֵה.
ארבעת החכמים קורעים בגדיהם ובוכים, אבל נשארים בחו"ל, בניגוד לשני החכמים שבסיפור הבא. יתכן שהם גורשו בכח מא"י, אבל אין לכך ראיה. בקטע מהגניזה נוסף "אמר ר' יונתן נודר אני מחו"ל לעולם"; כלומר ר' יונתן אכן חזר בו, אבל שלושת האחרים נשארו בחו"ל. |
וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹנָתָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ וְהִגִּיעוּ לִפְלַטְנוֹס,
וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם
וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה: (דברים יא לא) "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ
וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה"
אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
שני החכמים הללו ביקשו לצאת לחו"ל כדי ללמוד תורה מפי ר' יהודה ב"ב שנזכר בקטע הקודם, אבל בניגוד לארבעה שבסיפור הקודם – הם חזרו בהם, כי לימוד התורה בחו"ל אינו שקול לישיבת א"י. וראו גם תוספתא ע"ז ה ב. |
שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לִנְצִיבִים אֵצֶל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה
וְהִגִּיעוּ לְצַיְּדָן לצידון וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם
וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה (דברים יא לא) "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ
וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים"
אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה! חָזְרוּ וּבָאוּ לָהֶם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
פיסקה פא
[עריכה]על דברים יב ל-לא
ראו לעיל פיסקאות ע, עד. |
"פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם", שֶׁמָּא תִּמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶם, אוֹ שֶׁמָּא תִּדַּמֶּה לָהֶם,
שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם (שמות כג ג) "וְיִהְיוּ לְךָ לְמוֹקֵשׁ".
ראו לעיל פיסקה ס. |
הוֹאִיל וְהֵם יוֹצְאִים בְּאַרְגָּמָן אַף אֲנִי אֵצֵא בְּאַרְגָּמָן,
הוֹאִיל וְהֵם יוֹצְאִים בְּתוּלְסִין אַף אֲנִי אֵצֵא בְּתוּלְסִין – "וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי".
שני איסורים: דרך העבודה המיוחדת לע"ז אסורה גם לקב"ה, וכן ההפך: אסור לעבוד ע"ז בדרכי עבודת המקדש; וראו סנהדרין ז ו. אבל יש דברים המתאימים הן לע"ז הן לקב"ה, כגון קרבנות חטאת ואשם, ועליהם אין איסור, אלא רק על דברים המתועבים והמיוחדים דווקא לע"ז. |
מִיכָּן אָמְרוּ: בְּדָבָר שֶׁמַּקְרִיבִים אוֹתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, אִם מַקְרִיבִים אוֹתוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּב,
דָּבָר שֶׁמַּקְרִיבִים אוֹתוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, אִם הִקְרִיבוֹ לַמִּזְבֵּחַ – פָּטוּר,
דָּבָר שֶׁאֵין מַקְרִיבִים אוֹתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, וְהִקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, אִם מַקְרִיבִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ – חַיָּב, וְאִם לָאו – פָּטוּר.
יָכוֹל לֹא יְהוּ מַקְרִיבִים חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא" – דָּבָר הַשָּׂאנוּי וּמְתֹעָב לַמָּקוֹם.
הדרשה מציגה את דיני הפולחן של ע"ז כמכוונים להרגיז את הקב"ה, ולא לרצות אלים אחרים. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּנֵיהֶם – גַּם בְּנֵיהֶם, בְּנוֹתֵיהֶם – גַּם בְּנוֹתֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: אֲנִי רָאִיתִי גּוֹי אֶחָד שֶׁכְּפָתוֹ לְאָבִיו וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי כַּלְבּוֹ – וַאֲכָלוֹ.