קטגוריה:דברים יב טו

מלבי"ם - התורה והמצוה

כה.

רק בכל אות נפשך תזבח. אי אפשר לפרש, שר"ל שתוכל לאכול בשר תאוה שהיה אסור במדבר לר' ישמעאל לקמן ( ראה לח ), שזה יאמר אח"ז כי ירחיב ה' את גבולך וכו'. וכן א"א לפרש תאכל בשר קדשים, שהלא כבר אמר שלא יאכלם רק בירושלים. וע"כ פי' חז"ל שמדבר בפסולי המוקדשים, כי כבר למד בספרא ( בחקותי עח ) שמובא בבכורות לז ובכ"מ.

וממ"ש ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', שמדבר בבע"מ, שקדשים שנפל בהם מום קבוע - יפדה אותם ויצאו לחולין. עפ"ז אמר פה השמר לך פן תעלה עולותיך וכו', כי אם במקום אשר יבחר, שם תעלה ותעשה כל הקרבנות. ועז"א רק ר"ל רק אז יוצא מכלל זה, בעת שתזבח בכל אות נפשך. ר"ל שתזבח את העולות והקרבנות לאכלם בשר תאוה בכל שעריך. וזה אם נפל בהם מום קבוע, שאז מצוה לפדותם ולאכול את הבשר בתורת חולין.

ועז"א מילת רק שהוא מוציא מכלל הקודם, שאין לאכול הקרבנות בכ"מ, רק בעת שהותר זה, שהיינו אם נפסלו ע"י מום. וממילא מבואר שמדבר בנפל בהם מום אחר הקדשן. שאם קדם מום קבוע להקדשן - לא חל עליהם שם קרבן כלל לענין שצריך לאכלם בקדש. והוא אמר מילת רק שמוציא שיוכל לשחוט ולאכול קרבנות שחל עליהם תחלה שם קרבן, והיה צריך תחלה לאכלם בקדש.

וממ"ש תזבח, למד שלא הותר רק לזבחם ולאכול בשרם, לא לגזזם ולא לאכול חלבם. וזה רק בנפל בם מום אחר שהוקדשו, לא אם היה בם מום תחילה.

והנה אח"כ אמר כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר. ואמרו חז"ל שלא יאכל בשר אלא לתאבון. כי שם מדבר בחולין שהוא רשות, ובכאן שמדבר מקדשים שנפסלו שמצוה לפדות אותם ולשחטם, אמר דרך צווי - בכל אות נפשך תוכל בשר ; וכמ"ש הרמב"ם (א"מ א י).

והנה בספרא (בחקותי עח), למד למעט מום עובר, ממ"ש אשר לא יקריב ממנה בלשון עתיד. והספרי למד זה מגז"ש, ששעור הכתוב ואכלת בשר בכל שעריך. והוא דומה עם מ"ש בבכור שנפל בו מום קבוע - בשעריך תאכלנו, ורומז שגם פה מדבר במום קבוע.

ומ"ש כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך, מלמדנו שלא נטעה. שלא הותר רק (=אלא) לאכול בשרו בעצמו, לא למכור. ועז"א שדומה כשאר דברים שנתן לך ה' בברכתו, שאתה רשאי להרויח בהם, ולעשות בהם סחורה.

וז"ש יכול יהיו אסורים לאחר זביחה וכו', ור"מ - יכול יהיו אסורים בגיזה גם לאחר שחיטה. והוא נכון.

כו.

הטמא והטהור יאכלנו. היל"ל רק הטמא יאכלנו, שזה עיקר החידוש, שלא נאמר שדינו כקדשים שלא יאכלו בטומאת הגוף. רק שא"כ לא נדע שמותר להטהור לאכול עם הטמא בקערה אחת.

ובפסוק (כב) אמר גבי בשר תאוה, הטמא והטהור יחדו יאכלנו הוסיף מלת יחדיו, כי התבאר אצלי שיש הבדל בין מילת יחד ובין מילת יחדיו - שיחדיו מורה ששניהם שוים, ובא ללמד שרק בבשר תאוה יש היתר זה שבה הטמא והטהור הם שוים, לא גבי תרומה שכהן טמא אסור בה. ותרומה טמאה אסורה באכילה ואינם שוים יחדיו.

כז.

יאכלנו כצבי וכאיל , ואצל בשר תאוה (פ' כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו , וגבי בכור (טו כב) בשעריך תאכלנו וכו' , יחדיו כצבי וכאיל.

וכמ"ש בבכורות לג תלתא צבי ואיל כתיבי. ודרש בספרי, שמ"ש פה כצבי וכאיל ממעט שאינו חייב במתנות. ומ"ש גבי בשר תאוה הצבי ואת האיל ממעט שא"צ ליתן חזה ושוק, כמו שהיו נותנים בזמן איסור בשר תאוה.

ומ"ש ת"ל אך הוא ט"ס, כמו שהראה בספרי (מא), ולא תאמר שהחלב מותר כחלב צבי ואיל. ע"ז השיב שגבי בשר תאוה כתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל [כן גרס בספרי לקמן (סי' כנ"ל]. ושם אאל"פ שהחלב של חולין מותר, דהא כתיב כל חלב שור וכשב ועז ל"ת.

ור"ש ס"ל שמ"ש פה כצבי וכאיל מלמד שקדשים הפסולים כולם דומים ואין להם מחיצות, שעז"א בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל . שמ"ש כצבי וכאיל מפרש מ"ש בכל שעריך.

והדרוש על כצבי וכאיל שגבי בכור לא נמצא בספרי. וי"ל שהוא כדרוש הנמצא במכות (כב): המרביע שור פסולי המקדשים לוקה גוף אחד, ועשאו הכתוב שני גופים. דהיינו שהשור נחשב כשני גופים, ועז"א שם יחדיו כצבי וכאיל , כאלו אמר כצבי וכאיל יחדיו. כי גם על מלת יחדיו דשם אך דרוש מי' בסי' הקודם, ובבכורות (לג) שטה אחרת עי"ש (ועי' שם דף טו ולקמן סימן מא).