ביאור:משנה יומא פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת יומא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

מבוא למסכת יומא ומבנה המסכת

הכנת הכהן הגדול לעבודת יום הכיפורים[עריכה]

חטיבה I: ההכנה על ידי בית הדין[עריכה]

כאן לא כתוב מי מפרישים אותו, אבל במשנה ה מתברר שאלו זקני בית דין. המשנה מניחה מצב פוליטי של עדיפות של בית הדין על פני הכהונה. לא תמיד היה מצב כזה בפועל.

וראו גם תוספתא חגיגה ב, ט, לפיה שלט בית הדין על כל הכהנים והיה בודק שייחוסם ראוי.

מינוי הכהן הגדול וגם מינוי הסגן היו בסמכותו של המלך, ראו תוספתא א, ד.

דברי ר' יהודה מוכיחים שבדרך כלל היה הכהן נשוי לאשה אחת ולא ליותר.

(א) שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין,

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול.
רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו,
שנאמר (ויקרא טז ו) "וכפר בעדו ובעד ביתו": "ביתו" - זו אשתו.
אמרו לו: אם כן, אין לדבר סוף:


לגבי הקרבת הראש והרגל - בשבוע שלפני יום הכפורים הכהן הגדול הוביל את תהלוכת הקרבן, המתוארת לקמן ב, ג.

בתוספתא שקלים ג, טז נאמר שגם אם לא הפרישו את הכהן ולא הקריב בראש - עבודת יום הכפורים שלו כשרה.

הכהן ראשון עם הראש של הקרבן והוא נוטל חלק בכל ימות השנה כרצונו (ראו תוספתא א, ה,) כי הוא ראשון.

(ב) כל שבעת הימים - הוא הכהן הגדול זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת,

ומטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל.
ושאר כל הימים, אם רצה להקריב - מקריב,
שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש:

(ג) מסרו לו זקנים מזקני בית דין, וקורין לפניו בסדר היום,

ואומרים לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת.

הביטוי "אישי כהן גדול" חוזר גם בתמיד ו, ג, וכן בפרה ג, ח. יש אומרים שהביטוי הוא של חיבה וקרבה, הנגרמות מכך שהכהן הגדול מייצג את עם ישראל.

הכהן הגדול לא תמיד ידע לקרוא או להקריב קרבנות. לפנינו אי אמון באישיות שלו, אבל אין ברירה וזקני בית הדין נאלצים לשלוח אותו. הוא הופך במהלך שבעת הימים למייצג הציבור ומאבד את זהותו הקודמת.

ויש אומרים שהמשנה מבליטה את פשטותו של הכהן כדי להראות שתפקידו לא תלוי בתוכן מהותי מסוים. אלא הוא מכפר כיוון שהוא "איש". ואכן תיאור זה מנוגד לתיאור של הכהן הגדול הקורא בתורה בפרק ז'.

הסבר נוסף: לפנינו שחזור של בריאת האדם, שנכנס לגן עדן ופגש את בעלי החיים, ולבסוף הושבע שיקיים את המצווה. לפי הסבר זה מדובר בתהליך סמלי, מעין משחק דרמטי.

ערב יום הכפורים שחרית - מעמידין אותו בשער המזרח

ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים,
כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה:


(ד) כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה,

אסור לכהן הגדול לישון. הסיבה הפורמלית היא חשש קרי, אבל השוו יונה א ה: השינה היא בריחה מאחריות.

ויש אומרים שהשינה היא דבר לא ראוי, כעין מה שדוד המלך היה קם בחצות, כיוון ש"אי אפשר לישון". יש מעמדות חשובים שאי אפשר לישון לפניהם, ולכן גם לא ראוי לישון לפניהם. יתכן שמשום כך גם הוקדמה תרומת הדשן ביום הכיפורים - ראו בסוף הפרק.

ערב יום הכפורים עם חשכה היא המכונה היום "סעודה מפסקת" - לא היו מניחים אותו לאכול הרבה,
מפני שהמאכל מביא את השינה:


(ה) מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והעלוהו לעלית בית אבטינס,

בית אבטינס נזכרו לגנאי, ראו להלן ג, יא. דווקא אצלם שוהה הכהן. הדבר נראה כביקורת נוספת על הכוהנים.

למרות שבמשנה שולטים חכמים במקדש, נראה שהכהן הגדול עצמו חשוד בצדוקיות, ואולי לכן צריך להשביע אותו. וראו תוספתא א, ח, על המחלוקת עם הצדוקים.

לשון השבועה קרובה ללשון המקרא, ראו דברים יב יא.

בוכים על החשד, ואולי גם על גורלו של הכהן הגדול, שהרי סופו למות, אם עכשיו או בעתיד, כי אינו אלא בן תמותה – והוא עומד לפגוש את הקב"ה.

הכהן פרש מביתו, עבר לבית אבטינס וגם שם פרש ובכה, והוא בדרכו לבית המקדש כמייצג בית ישראל, למרות הפרישות שלו. הוא יכול לייצג את בית הכהנים ואת בית ישראל בבית המקדש, בזכות קיומה של אשה המייצגת את ביתו הפרטי.

והשביעוהו, ונפטרו והלכו להם.
ואמרו לו: "אישי כהן גדול! אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין,
משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה,
שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך".
הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין:


חטיבה II: הלילה של יום הכיפורים – ההכנה על ידי הכהונה[עריכה]

(ו) אם היה חכם - דורש.

ואם לאו - תלמידי חכמים דורשין לפניו.

ואם רגיל לקרות - קורא.

ואם לאו - קורין לפניו.

קראו לפניו בספרי הכתובים, שקדושתם פחותה יחסית. הקריאה בדניאל נועדה לכהן גדול שאינו דובר עברית אלא ארמית, וראו בביאור הראשון למשנה ג.

ובמה קורין לפניו?
באיוב ובעזרא ובדברי הימים.
זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל:


ראו תוספתא א, ח, מהי אצבע צרידה ומדוע הכו בה.

וראו בביאור למשנה ד לעניין השינה. והשוו לטיפול בכהן שוטה שרוצים להאכילו תרומה בתוספתא נדה ב, ז. לפי ההשוואות הללו אין עדיין שינוי במידת החשד כלפי הכהן הגדול, גם בליל יום הכיפורים, ולכן הוא פסיבי לגמרי.

(ז) בקש להתנמנם - פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה, כי אין משתמשים בכלי נגינה בערב יום הכיפורים

ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת קרר רגל אחת על הרצפה.
ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה:


(ח) בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו, בין לפניו בין לאחריו.

לגבי הנוהל ביום רגיל ראו תמיד א, ב.

הכל מוכן להצגה הטובה בעיר, וגם הצופים הגיעו. חשש המוות מגביר את המתח כמו בקורידה. רק הטוריאדור בוכה.

ביום הכפורים - מחצות, וברגלים - מאשמורה הראשונה,
ולא היתה קריאת הגבר מגעת, עד שהיתה עזרה מלאה מישראל: