משנה יומא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


יומא פרק ג: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק שלישי ("אמר להם") · >>

פרקי מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א[עריכה]

אמר להם הממונה, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה.

אם הגיע, הרואה אומר, ברקאי.

מתתיא בן שמואל אומר, האיר פני כל המזרח עד שבחברון.

והוא אומר הן.

משנה ב[עריכה]

ולמה הוצרכו לכך? שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח, ושחטו את התמיד, והוציאוהו לבית השריפה.

הורידו כהן גדול לבית הטבילה.

זה הכלל היה במקדש, כל המסיך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים.

משנה ג[עריכה]

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור, עד שיטבול.

חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן בקודש על בית הפרוה, חוץ מזו בלבד.

משנה ד[עריכה]

פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם.

פשט, ירד וטבל, עלה, ונסתפג.

הביאו לו בגדי זהב, ולבש, וקידש ידיו ורגליו.

הביאו לו את התמיד.

קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו.

קיבל את הדם וזרקו.

נכנס להקטיר קטורת של שחר, ולהיטיב את הנרות, ולהקריב את הראש ואת האיברים ואת החביתין ואת היין.

משנה ה[עריכה]

קטורת של שחר היתה קרבה בין דם לאיברים.

של בין הערבים, בין איברים לנסכים.

אם היה כהן גדול זקן או אסטניס, מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן, כדי שתפוג צינתן.

משנה ו[עריכה]

הביאוהו לבית הפרוה, ובקודש היתה.

פרסו לו סדין של בוץ בינו לבין העם, קידש ידיו ורגליו ופשט.

רבי מאיר אומר, פשט, קידש ידיו ורגליו.

ירד וטבל, עלה ונסתפג.

הביאו לו בגדי לבן, לבש וקידש ידיו ורגליו.

משנה ז[עריכה]

בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, ובין הערבים הינדוין של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה, הכל שלשים מנה.

אלו משל ציבור.

ואם רצה להוסיף, מוסיף משלו.

משנה ח[עריכה]

בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב, וסומך שתי ידיו עליו ומתודה.

וכך היה אומר, אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי.

אנא השם, כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים, שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך, (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני יי תטהרו.

והן עונין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

משנה ט[עריכה]

בא לו למזרח העזרה, לצפון המזבח, הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו.

ושם שני שעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות.

של אשכרוע היו, ועשאן בן גמלא של זהב, והיו מזכירין אותו לשבח.

משנה י[עריכה]

בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היו לו אלא שנים.

ואף הוא עשה מוכני לכיור, שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה.

מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב.

הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל.

ואף היא עשתה טבלא של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה.

ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותו לשבח.


משנה יא[עריכה]

ואלו לגנאי: של בית גרמו, לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים.

של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת.

הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד.

בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב.

על הראשונים נאמר, זכר צדיק לברכה.

ועל אלו נאמר, ושם רשעים ירקב.

משנה מנוקדת[עריכה]

(א) אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה:
צְאוּ וּרְאוּ, אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה.
אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: בַּרְקַאי.
מַתַּתְּיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר:
הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח, עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן?
וְהוּא אוֹמֵר: הֵן:


(ב) וְלָמָּה הֻצְרְכוּ לְכָךְ?
שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה,
וְדִמּוּ שֶׁהֵאִיר מִזְרָח,
וְשָחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד,
וְהוֹצִיאוּהוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.

הוֹרִידוּ כֹּהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה.

זֶה הַכְּלָל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ:
כָּל הַמֵּסֵיךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה,
וְכָל הַמַּטִּיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם:


(ג) אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבֹּל.
חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם,
וְכֻלָּן בַּקֹּדֶשׁ עַל בֵּית הַפַּרְוָה,
חוּץ מִזּוֹ בִּלְבַד:


(ד) פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.
פָּשַׁט, יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג.
הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב, וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו.
הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד.
קְרָצוֹ, וּמֵרֵק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ.
קִבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ.
נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר, וּלְהֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת,
וּלְהַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָאֵבָרִים וְאֶת הַחֲבִתִּין וְאֶת הַיַּיִן.


(ה) קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין דָּם לְאֵבָרִים.
שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, בֵּין אֵבָרִים לִנְסָכִים.

אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס,

מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן,
כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן:


(ו) הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה, וּבַקֹּדֶשׁ הָיְתָה.
פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.
קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
פָּשַׁט, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו.
יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג.
הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו:


(ז) בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פְּלוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה,
וּבֵין הָעַרְבַּיִם הִנְדְּוִין שֶׁל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מָנֶה,
וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה,
הַכֹּל שְׁלוֹשִׁים מָנֶה.
אֵלּוּ מִשֶּׁל צִבּוּר;
וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף, מוֹסִיף מִשֶּׁלוֹ:


(ח) בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ,
וּפָרוֹ הָיָה עוֹמֵד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ,
רֹאשׁוֹ לְדָרוֹם וּפָנָיו לְמַעֲרָב,
וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בְּמִזְרָח וּפָנָיו לְמַעֲרָב,
וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה.
וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר:
אָנָּא הַשֵּׁם,
עָוִיתִי, פָּשַעְתִּי, חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי.
אָנָּא הַשֵּׁם,
כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי,
כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עַלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ".
וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד":


(ט) בָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה, לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ,
הַסְּגָן מִימִינוֹ, וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ.
וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים,
וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם,
וּבָהּ שְׁנֵי גּוֹרָלוֹת.
שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ,
וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב,
וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח:
(י) בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיוֹר,
שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם.
וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר,
שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה.
מוּנַבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב.
הֶילֵּנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל.
וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ.
נִיקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו;
וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ [נ"א: אוֹתָן] לְשֶׁבַח:


(יא) וְאֵלּוּ לִגְנַאי:
שֶׁל בֵּית גַּרְמוּ לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים.
שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת.
הֻגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בְּשִׁיר, וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד.
בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב.
עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר (משלי י, ז): "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה",
וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (שם) "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב":


נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר בורקי מתיה בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון והוא אומר הין.

(ב) ולמה צרכו לכך פעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח שחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה והורידו כוהן גדול לבית הטבילה זה הכלל היה במקדש כל המסך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים.

(ג) אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כוהן גדול ומקדש בו ביום וכלם בקודש בבית הפרווה חוץ מזו בלבד.

(ד) פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם קידש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וקיבל את הדם וזרקו נכנס להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת האיברים ואת החביתים ואת היין.

(ה) קטורת של שחר הייתה קרבה בין דם לאיברים ושל בין הערביים הייתה קרבה בין איברים לנסכים ואם היה כוהן גדול זקן או אסתניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך צונין כדי שתפוג צינתן.

(ו) הביאוהו לבית הפרווה ובקודש הייתה פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם קידש ידיו ורגליו ופשט רבי מאיר אומר פשט וקידש ידיו ורגליו ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו.

(ז) בשחר היה לבוש פילוסין של שנים עשר מנה ובין הערביים הנדווים של שמונה מאות דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בשחר היה לבוש של שמונה עשר מנה ובין הערביים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה אלו נוטל מן ההקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו.

(ח) בא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב והכוהן עומד במזרח ופניו למערב וסמך שתי ידיו עליו והתוודה וכך היה אומר אנא ה' עוויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי אנא ה' כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעוויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמור כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז ל).

והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כוהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעין ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

(ט) בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו ושם שני שעירים וקלפי הייתה שם ובה שני גורלות של אשכרוע היו ועשאן בן גמלא של זהב ומזכירין אותו לשבח.

(י) בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו בו אלא שנים אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהו מימיו נפסלין בלינה מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב הילני אימו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו ומזכירין אותו לשבח.

(יא) ואלו לגנאי בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת הוגדס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה (משלי י ז) ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב (שם).

פירושים[עריכה]


ראו גם[עריכה]