משנה יומא ג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ג · משנה ה | >>
קטורת של שחר היתה קרבה בין דם לאיבריםיא.
של בין הערבים, בין איברים לנסכיםיב.
אם היה כהן גדול זקן או אסטניס, מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן, כדי שתפוג צינתן.
קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין דָּם לְאֵבָרִים.
- שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, בֵּין אֵבָרִים לִנְסָכִים.
אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס,
- מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן,
- כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן:
קטורת של שחר -
- היתה קריבה - בין דם לאיברים.
- ושל בין הערבים -
- היתה קריבה - בין איברים לנסכים.
- ואם היה כוהן גדול,
- זקן, או אסתניס -
- מחמין לו חמין,
- ומטילין לתוך צונין,
- כדי שתפוג צינתן.
- זקן, או אסתניס -
כבר קדם לך בהלכות שלפני אלו, כי קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לנירות.
ואמרם בכאן בין דם לאיברים - רוצה לומר כי אין זריקת דם התמיד והקטרת איבריו מעשה תכוף, כלומר שיהיה זה אחר זה, אבל מבדיל בינתים הקטורת וכמו כן בהדלקת נרות, ומפני זה לא זכר בכאן הדלקת נרות לפי שלא נתכוון בזה המאמר לסדר העבודות, והוא עניין אמרם "בסידורין לא קא מיירי".
ואיסטניס - הוא מי שגופו מצונן וקר.
ועניין חימום המים הוא, שיהיו מחמין עששיות של ברזל מערב יום הכפורים, ומניחין אותן באש עד למחרת, ומכבין אותן במים שהיה טובל בהם והיו נפשרין המים. וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין, אבל כוונתם חימום המים, והעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה. ועוד עיקר אחר אצלנו אין שבות במקדש, ולפיכך הותר זה המעשה. וכמו כן אם הוסיפו מי חמים שהוחמו מערב הצום במים שטבל בהם, מותר:
בין דם לאברים - לאו דוקא, דהא תנן לעיל וקבל את הדם וזרקו נכנס להקטיר קטורת ולהטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים, אלמא היתה קטורת קריבה בין דם לנרות ולא בין דם לאברים. אלא לא בא התנא עכשיו לומר סדר ההקרבות זו אחר זו איך היו אבל רצה לומר בלבד שלא היתה זריקת הדם והקרבת האברים רצופים זו אחר זה שהרי הקטורת היתה מפסקת ביניהן, והוא הדין נמי שהטבת הנרות היתה ביניהן לאחר הקטורת קודם הקרבת האברים:
אסטניס - שגופו מצונן וקר:
מחמין לו חמין - בערב יום הכיפורים:
ומטילין - ביום הכיפורים לתוך חקק בנין בית טבילתו:
שתפיג - להסיר צינתן במקצת. כמו מפיגין טעמן, [ביצה י"ד]:
בין דם לאברים. ובגמרא יליף לה משום דבקטורת כתיב בבקר בבקר ובתמיד חד בבקר ומ"ש הר"ב והנרות נמי קדמו לאברים. עיין משנה ב' דפ"ק וריש פרק ג' דתמיד:
של בין הערבים. בין אברים לנסכים. דכתיב (במדבר כח ח) כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנסכים אף כאן קטרת קודמת לנסכים. ומדלא כתיב כאברי הבקר אלא כמנחת הבקר. הלכך למנחה קדים ולא לאברים. גמרא. [ושם נסכים מפורש בריש פרק ה' דשקלים]:
אסטניס. עיין פי' המלה במשנה ו' פ"ב דברכות:
שתפיג. עיין במ"ז פ"ק:
(יא) (על המשנה) בין דם לאברים. משום דבקטורת כתיב בבקר בבקר ובתמיד חד בבקר. גמרא:
(יב) (על המשנה) בין אברים לנסכים. דכתיב כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטורת קודמת לנסכים אף כאן כו' ומדלא כתיב כאברי הבקר אלא כמנחת הלכך למנחה קדים ולא לאברים. גמרא:
קטרת של שחר וכו': גמ' מני אי רבנן בין דם לנרות מיבעי ליה אי אבא שאול בין נרות לאברים מיבעי ליה לעולם רבנן היא ובסדרא לא קמיירי וכמו שפי' ר"ע ז"ל:
ושל בין הערבים בין אברים לנסכים: גמ' מנא ה"מ א"ר יוחנן דאמר קרא כמנחת הבקר וכנסכו תעשה כו' ופי' הרמב"ם ז"ל וענין חמום המים הוא שהיו מחממין עששיות של ברזל מעיה"כ ומניחין אותן באש עד למחרת ומכבין אותן במים שהיה טובל בהן והיו נפשרין המים וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כונתם חמום המים והעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה ועוד עיקר אחר אצלנו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה וכמו כן אם הוסיפו מים חמים שהוחמו מערב הצום במים שטבל בהן מותר ע"כ. וקצת קשה לע"ד דלעיל בסימן ב' כשהזכיר טבילה ראשונה ה"ל למיתני דין חמום מים חמין לכ"ג וביותר שם מפני שאז הוא שחרית והקור יותר חזק ושמא שאותה מפני שהיתה בחול לא הותר להם להטיל ועוד שכאן בקדש הוו ד' טבילות אבל אה"נ שגם טבילה ראשונה כיון שאם רצה לטבול אותה בפנים רשא' מחמין לו חמין ומטילין לתוכה וכבר יתכן לומר בהפך דדוקא הני טבילות שהן חובה יותר רשאין להקל בהן אבל טבילה ראשונה כיון שאינה אלא להוסיף כונתו שמא יזכור טומאה ישנה שבידו אין להתיר לחמם אותה לו (עיין):
מְחַמִּין: גרסי' בדגש תמורת מ"ם הכפל:
וּמְטִילִין: נקד הר"מ הנז' ז"ל המ"ם בשבא:
לתוך הַצוׁנִין: כך הוגה ע"י ה"ר יהוסף ז"ל בכל מקום שהוא מוזכר:
יכין
קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים: לאו דוקא, דהרי הטיב גם ב' נרות בינתיים. רק קמ"ל דלא הי' זריקת הדם והקטרת האברים רצופין:
או אסטניס: [אסטענעאס] בלשון יון הוא אדם חלש:
מחמין לו חמין: מים חמין מעיו"כ, או עששית מלובן מעיו"כ:
ומטילין: ביו"כ:
כדי שתפיג צנתן: שתסור צנתן של מימי המקוה שטובל בהן מיהו בכוה"ג בריא, לא, דהרי מצרף ומחזק העששית ע"י שמטילו לצונן כשהוא מלובן. דאע"ג דהך צירוף אינו דאו' ז אי משום שאינו כלי, אי משום שאינו מתכוון [ואף על גב דבפסיק רישא אפילו אינו מתכוון כמתכוון דמי. הכא אינו פסיק רישא. ולערוך אפילו הוא פסיק רישא, כשאינו נהנה שרי מדאו']. עכ"פ שבות הוה, ושבות שא"צ לא התירו במקדש. וגם להטיל לשם מים חמין אי אפשר דממ"נ, אם החמין מועטין מחמי מקוה הצוננים, לאיועילו, ואם החמין מרובי' מהצונני' אסור [כמ"ש בס"ד בכללי הטמנ' צד כ"ג ע"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
רבינו אשר |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי