גבורות ארי/יומא/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · גבורות ארי · יומא · פרק ג· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ג - אמר להם הממונה[עריכה]

דף כח ע"ב[עריכה]

אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היה בלבו א"נ משום דזקן ויושב בישיבה היה:    קשה לי דלפי"ז משמע דאין לנו ללמוד מאברהם דשאני אברהם דרב גובריה, ואפילו בבית המקדש דמקום זריזין הוא לא רצו להקדים שחיטת התמיד מכי משהדי כתלי דילמא אתי למטעי, וכל שכן דאין לנו להקדים להתפלל מנחה מההיא שעתא עד ר ומחצה דלמא אתי למטעי, והשתא הדרא קושיא קמא לדוכתיה אנן מאברהם ניקום וניגמור. ולאידך גיסא דהי' ק"ל דאין צריך לנו זריזות כל כך כאברהם, ודחינן לה תנא קא גמר להשכים למצות בזריזות כאברהם, והשתא קשיא [להיפך] דאין ראוי לכל אדם להקדים כ"כ תפלת מנחה כאברהם דרב גובריה, והא תנא נמי לא גמר מיניה דאין נשחט עד ו' ומחצה ולא קודם.

וי"ל דודאי למאי דס"ד מעיקרא לא קמ"ל מידי בהא מילתא, דמאי נפקא ליה בהא דאימת מצלי אברהם, דאי קמ"ל דמההיא שעתא זמן תפלת מנחה, פשיטא, דתפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים תיקנו, ואפילו למ"ד תפלות אבות תקנו, אסמכינהו רבנן אקרבנות כדאמרינן רפ"ד הברכות (כ"ו ע"ב), פשיטא דמההיא שעתא כשר לתמיד של בין הערבים הוא שהחמה נוטה למערב, וה"ה דכשר לתפילת מנחה מההיא שעתא, דתיקנוהו נגד תמיד. אלא ע"כ לא קמ"ל מידי בהא אלא שנגמור זריזות מיניה. ואהא קשיא ליה ואנן מאברהם ניקום ונגמור ומשני תנא גמר מאברהם. אבל לבתר דמייתי' הא מתני' רחל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בו' ומחצה. [פסחים ח, ע"א] דלכאורה משמע מהא דאינו קרוי בין הערבים עד פלגא שעתא בתר דמשחרי כותלי, דהוה ליה בתחילת ז', וקמ"ל (ר"ש) [רב ספרא] דלעולם מתחילת ז' מתחיל בין הערבים וכשר לשחיטת תמיד ולתפלת מנחה, ומההיא שעתא הוי מצלי לה אברהם, א"כ אע"ג דאין לנו ללמוד מאברהם דרב גובריה, אפ"ה טובא קמ"ל, כיון דאברהם הוי מצלי מההיא שעתא אע"ג דאין ראוי לשאר כל אדם לעשות כן דילמא טעי, מ"מ היכא העבר וצלי מההיא שעתא יצא ידי חובתו בדיעבד, כיון דמסתמא כשר לתמיד ולתפלת מנחה:

קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין:    קשה לי מאי גריעותא דעירובי תבשילין יותר משאר מילי דרבנן דקא חשיב ליה, הוה ליה למימר סתמא קיים אברהם אבינו אפילו מילי דרבנן והכל בכלל ואפילו עירובי תבשילין. וי"ל דאמרינן בפ"ג הפסחים (מ"ו ע"ב) דאמרינן הואיל, והאופה מיו"ט לחול אינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזו ליה ומשו"ה אופין מיו"ט לשבת ע"י עירובי תבשילין, ולית ליה טעמא דמדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט. וכיון שכן דטעמא דמהני עירובי תבשילין הוא משום דמן התורה אפילו שלא לצורך ביו"ט לית לן בה משום הואיל ומקלעי ליה אורחים, והוה ליה הכל לצורך יו"ט, מיהו הני אורחים דאמרינן הואיל בשבילן, היינו אורחים ישראלים דוקא, אבל לא אורחים נכרים, דהא אפילו אי מקלעי ליה אסור לטרוח ביו"ט בשבילן, כדאיתא התם לכם ולא לנכרים, כ"ש דליכא למימר הואיל בשבילן. והשתא ה"א דבימי אברהם שלא היו עדיין שומרי תורה אלא הוא ובני ביתו לחוד, ואפילו הללו שגיירן אברהם ושרה היו נגררין אחריו ומבני ביתו היו, כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, והיינו גרים שגיירו כדאמרינן במדרש רבה [ל"ט י"ד], וא"ב ליכא למימר לגבי דידיה האי התירא דהואיל ומקלעי ליה אורחים, דהא משום אורחים נכרים אינו דוחה יו"ט. ומשו"ה ה"א דלא שייך התירא דעירובי תבשילין לאפות מיו"ט לשבת, קמ"ל רב אשי האפילו הכי קיים אפילו עירובי תבשילין. ואפילו לגבי דידיה נמי (מוהני) [מהני] עירובי תבשילין, משום דכרב חסדא סבירא ליה דאע"ג דלא אמרינן הואיל, אפילו הכי מהני עירובי תבשילין מטעמא דצורכי שבת נעשים ביו"ט, ורבנן אצריכו הכירא דעירובי תבשילין שלא יאמרו אופין מיו"ט לחול. והאי טעמא דעירובי תבשילין אמרה רב אשי להדיא בפ"ב רביצה (דף י"ט) [ט"ו ע"ב], וכיון דהאי טעמא דעירובי תבשילין לגבי אברהם נמי אהני, לפיכך הוי סגי ליה נמי עירוב תבשילין.

ועי"ל דאפילו לרבה נמי קמ"ל רב אשי דאהני עירובי תבשילין לאברהם אבינו, דאע"ג דלא שייך למימר לגבי דידיה הואיל ומיקלעי [ליה] אורחים וכדפירשתי, משום דהא דאמרינן הואיל לאו למימרא דוקא הכי קאמר, הואיל ואפשר עדיין שיהא באפיה זו צורך יו"ט להבא אי מקלעי ליה אורחים, אלא אפילו בדבר שא"א עוד לבא להבא לידי היתר מעכשיו אלא היה אפשר לדבר זה לעשות היום בהיתר ע"י שום ענין לשעבר נמי אמרינן הואיל. כדמוכח מהא הפריך התם נמ"ז ע"ב] ואי אמרת דאמרינן הואיל, אחרישה לא לחייב, הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור. כלומר אילו הוי הכא דם ציפור אע"ג דהשתא ליתא אמרינן הואיל. ולפי זה גבי אברהם אבינו נמי היה שייך האי התירא דעירובי תבשילין משום הואיל. והדברים ארוכים ועמוקים אין כאן מקומן, וכבר כתבתי בזה במקום אחר כל הצורך בס"ד:

דף כט ע"א[עריכה]

אלא אפילו עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה:    פירש"י בפי"א דמנחות (ק' ע"א) אפילו עולה ומנחה דלאו קרבן חשוב הוא, דאין באין בציבור. וקשה לי א"כ הוה ליה למימר אפילו אשם, תמי אינו בציבור, וכן בכור ומעשר. ושמא הני כיון דמין בהמה הן וישנו במינן בציבור אינו רבותא כ"כ כמו עולת העוף ומנחה דאין במינן בציבור לגמרי. וקצת קשה לי דהא עולת העוף (תישנו בציבור, כדאמרינן לקמן בפ"ד (מ"א ע"א) אי עולה זבן, עולה אזלא לנדבה, והיינו נדבת צבור, וכבר פירשו התוספות בפ"ק דשבועות (י"ב ע"ב ד"ה ואין) דאע"ג דאין עולת עוף בציבור היינו דאין לקנות עוף במעות שניתותרו, אבל אם כבר בא עוף לפנינו מקיצין בו, דמה יעשו ממנו. והשתא הוי רבותא באשם בכור ומעשר יותר מעולת העוף, דאע"ג דישנו בציבור במינו, מ"מ אינהו גופייהו ליתנייהו בצבור, משא"כ עולת העוף דאיהו גופיה משכחת לה בציבור. אבל כאן פירש"י לא זבח בלבד שנשחט בלילה אמרו ישרף אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תישרף, דגמרי להו משחיטה, דמליקת עוף וקמיצת מנחה במקום שחיטת זבחים הן. והתוספות שם בפי"א (דזבחים) [דמנחות ד"ה אלא] ביארו יותר, דרבותא דהני אע"ג הלאו בכלל יום זבחכם נינהו, קמ"ל דנפקא ליה מביום צוותו כדמשמע בם"ב דמגילה (דף כ' ע"ב):

אלא אפילו עולת העוף:    הכי גרסינן התם בפי"א דמנחות נק' ע"א], והכי גרסי רש"י ותוספות שם. ובשמעתין בקצת ספרים גרסי אף מליקת העוף סתמא. מ"מ מוכח מתוכה שמשובשת היא, דמיד בסמוך גרסי בשלמא עולת העוף מאי דהוי הוי. ומכל מקום קשה לי, אמאי פרט לעולת העוף יותר מחטאת העוף דהא כל הרבותא דאיכא בעולת העוף איכא נמי בחטאת העוף לכל הפירושים, דהא שניהם שדן בהא דאינן מין זבח וליתנן בציבור. ואדרבא לפירש"י בפי"א דמנחות הוי רבותא בחטאת העוף יותר מעולת העוף, דאילו עולת העוף משכחת ליה לפעמים דאיתנהו בנדבת צבור כדפירשתי בסמוך [בד"ה אלא אפילת, ואילו חטאת העוף לא משכחת לה בציבור כל עיקר, והוה ליה למימר אלא אפילו מליקת עוף סתמא, דהכל במשמע בין עולת העוף בין חטאת העוף:

אלא אף עולת עוף וכו' משום תעשה בלילה:    והקשו התוספות תיפוק ליה משום דקרבי קודם לתמיד של שחר ואמרינן לקמן (ל"ד ע"א) מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, הכתיב היא העולה עולה ראשונה. ואני תמה על התוספות דמה ענין למליקה וקמיצה בלילה לקודם תמיד של שחר, דהאי עולה ראשונה דקרא לא משמע אלא ביום לאחר שהאיר המזרח דאז זמן תמיד, [ו]אין להקדים [דבר] קודם לתמיד, אבל בלילה דאין זמן תמיד לית לן בה. תדע דבלילה לית לן בה משום קודם לתמיד של שחר, דאמרינן רפ"ה דפסחים (נ"ט ע"ב) רב כהנא רמי, כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר, עד בוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין, וכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם. ומוקי ליה בשניתותרו. הרי דלא קשיא ליה אהא דכל הלילה ילין, אלא מעליה השלם דתמיד של בין הערבים, אבל משום קודם לתמיד של שחר לית לן בה מטעמא דפירשתי.

אלא הכי הוה ליה לאקשויי תיפוק ליה משום דאין קרבנות קרבים אחר תמיד של בין הערבים משום עליה השלם. אבל הא נמי לא קשה מידי למאי דפירשו התוס' עצמם [בע"ב ד"ה נהדריה] דהא דנקט מנחה שנקמצה בלילה דתיפוק ליה בלא נקמצה ומשום קידוש המנחה בכלי קודם קמיצה נפסלת בעמוד השחר בלינה, משום דאי לא נקמצה לא (תבוא) [תצא] לבית השריפה עד עמוד השחר אבל השתא משום קמיצת לילה נשרפת לאלתר בלילה ולא בעי עיבור צורה. והשתא הא דנקט קמיצה ומליקה, משום פסולא דלילה ולא משום לאחר תמיד של בין הערבים למאי דפי', או קודם תמיד של שחר לדעת התוס', נ"מ לשרפו בלילה מיד, דאילו מחמת פסולן של תמידין שהקדים או שאיחר להם, הוה ליה פסולה מחמת דבר אחר ולא פסול דגופו, כדאמרינן בספ"ו דפסחים (דף ע"א) [ע"ג ע"ב] ואי אמרת לא בעי עקירה, פסולו מחמת מאי הוי משום דשחטו אחר תמיד של בין הערבים, והתנן כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים טעון עיבור צורה ויצא לבית השריפה, וה"ה לקודם תמיד של שחר נמי הוי כמו פסול מחמת דבר אחר, ולא היה נשרף אלא עד לאחר עמוד השחר משום עיבור צורה. אבל משום פסול קמיצה ומליקה בלילה הוה ליה פסול בגופו, ואין צריך עיבור צורה אלא נשרף בלילה מיד. דהא מהאי טעמא נקט גבי מנחה גופה שנקמצה בלילה אע"ג דבלא קמיצה נפסלה בקידוש בכלי, נפקא מינה לישרף מיד בלילה קודם עיבור צורה.

מיהו כ"ז לשיטת התוספות. אבל לפי מה שאפרש בסמוך [בד"ה כלי שרת] דכל פסול שאירע בקדשים אין נשרף בלילה אפילו פסול הגוף, אכתי תקשה, תיפוק ליה משום פסול דלאחר תמיד של בין הערביים למאי דפירשתי, או קודם תמיד של שחר לדעת התוס'. מיהו בלאו הכי אין זה קושיא, דהמחוור דבדיעבד משום העולה עולה ראשונה או משום עליה השלם אינו מעכב בדיעבד, וכההיא דפ"ד דמנחות (מ"ט ע"ב) גבי עולה ראשונה דאמרינן בהדיא דאינו אלא למצוה. ומשם יש ללמוד דה"ה עליה השלם אינו אלא למצוה ואינו מעכב בדיעבד, וכן תירצו התוספות (כאן ד"ה אלא). ותירוץ זה עיקר. וכבר כתבנו בזה הרבה:

דף כט ע"ב[עריכה]

כלי שרת מקדשין שלא בזמנם:    הקשו התוספות [ד"ה ונהדריה וכר] בלא נקמצה נמי תצא לבית השריפה כיון שנתקדשה בכלי. ותירצו אי לא נקמצה לא תצא לבית השריפה בלילה עד שתפסול בלינה בעמוד השחר, אבל השתא דנקמצה בלילה תצא לאלתר לבית השריפה. וקשה לי דלפי גמרא דידן מוכח דקדשים פסולים ע"י שום פסול אין נשרפין בלילה, דהא בירושלמי פ"ב דשבת נה"א] אמרו אלא מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפים את הקדשים בלילה, אמר ר' יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל, כמה דר' ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה, כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה. והא בגמרא דידן פרק הערל (יבמות ע"ב ע"ב) אמרינן, דיתיב רבי יוחנן וקדריש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה. ואותביה רבי אלעזר אין לי אלא נימול לח' שאינו נימול אלא ביום, לט' לי' לי"א לי"ב מנין, תלמוד לומר וביום, ואפילו מאן דלא דריש וי"ו, פירוש ראב"ש ס"ל התם דמילה שלא בזמנה נימול בין ביום בין בלילה וכשמעתתא דירושלמי, וי"ו וה' דריש גבי נותר דוי"ו וה' יתירי כתיבי והנותר ושתיק ליה ר"י התם וקלסיה. ושמע מינה דלכולי עלמא אפילו שלא בזמנו אין נותר נשרף אלא ביום ולא בלילה לפום מסקנת גמרא שלנו. ואפילו למ"ד שלא בזמנו נימול אפילו בלילה, אפילו הכי בנותר מודה דאפילו שלא בזמנו אינו נשרף בלילה ודלא כהירושלמי דמדמי להו אהדדי.

ומ"מ הא למדנו מדברי הירושלמי, דכל פסולי שבקרשים מנותר ילפינן לה, ואין נשרפים בלילה, דהא רצה לומר דאין מדליקין בשמן שריפה שהוא שמן של תרומה שנטמאת בלילה על שם שאין שורפין קדשים בלילה, ואי בשאר פסולי קדשים חוץ מנותר נשרפים בלילה ולא גמרינן להו מנותר דכתב רחמנא ביום השלישי באש ישרפו דמשמע ביום דווקא ולא בלילה, האיך רצה לומר דאין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין את הקדשים בלילה, הא קדשים גופייהו דומיא רשמן שריפה דהיינו שנטמאו נשרפים בלילה. ואפילו במסקנא לא התיר שמן שריפה בלילה אלא אליבא דרבי ישמעאל דווקא דס"ל לגבי מילה שלא בזמנה הנימול בלילה, וה"נ נותר שלא בזמנו, והא רשמן שריפה לשלא בזמנו דמי כדמסיק הירושלמי שם, ומה אית לך שמן שריפה שעבר זמנה, ומשני ר' יודה בן פזי מכיון שנטמאה כמי שעבר זמנה. אלא ע"כ כל פסולי שבקודש לנותר דמי דגלי קרא שאינה נשרפת בלילה. ובהא לא משמע דגמרא דידן פליג אגמרת ירושלמי. וכיון דמסקנת גמרא דידן דנותר לעולם אין נשרף בלילה אפילו שלא בזמנו לכ"ע, מעתה שום פסולי קדשים אע"ג דדמי לשלא בזמנו תותר אפילו הכי אינן נשרפין בלילה, וכיון שכן גבי מנחה ליכא נפקא מינה בין נקמצה ללא נקמצה, אלא [כל] שנתקדשה בכלי בלילה לעולם אין שורפין עד שיעלה עמוד השחר. ואכתי תקשה, נקמצה למה לי תיפוק ליה משום קדושת כלי בלילה לבד נמי נפסלת בעמוד השחר.

לכן נ"ל לפרש על דרך ההיא דפ"ט דב"מ (ק"י ע"ב) דתנן שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום, ופירשו התוספות [ד"ה יצא בלילה] ואעפ"י שיצא ממלאכתו ועוד לילה, גובה כל היום ואינו עובר בבל תלין בעלות השחר, הלינה משמע כל הלילה, וזה השכירות לא לן כל הלילה. וה"נ לינה דבקדשים הכתיב לא ילין, כל הלילה משמע, וכיון שכן אתי שפיר הא דנקט מנחה שנקמצה בלילה, דאילו משום קדושת כלי לחוד בלילה אינה נשרפת אפילו ביום, דכיון דמנחה זו לא נתקדשה קודם הלילה אינה נפסלת בעמוד השחר בלינה דאין לינה אלא בכל הלילה.

ואע"פ שהתוספות הקשו שם דבפ"ב דזבחים (כ' ע"ב) גבי קידוש ידים ורגלים ומי כיור דעמוד השחר פוסל בלינה אפילו לא התחיל לינה אלא לאחר תחילת הלילה. לא קשה מידי, דאיכא למימר דלינה זו אינו פוסל אלא מדרבנן לחוד ולא מן התורה. דהא כל עצמו של לינה הפוסל בקידוש ידים ורגלים התם לרבי אינו אלא מדרבנן הואיל ואין המים לפנינו, וכדאמר אביי התם ולינה דרבנן. וכיון דלינה דמקצת הלילה אינו פוסל אלא מדרבנן, אי לא נקמצה המנחה בלילה אינה נשרפת אפילו לאחר עמוד השחר דנפסלה בלינה דדבריהם, דאפילו תרומה דקילי אינה נשרפת על פסול דדבריהם אלא תולין כדאמרינן בספ"ק דפסחים [כ' ע"ב] והכי משמע בכמה מקומות, אבל משום קמיצת לילה דדמיא לשחיטה כדאיתא בפ"ק דזבחים ר"ג ע"ב) ובפ"ב דמנחות קומץ היינו שוחט, וכמו דשחיטת קדשים פסול מן התורה בלילה כדכתיב ביום זבחכם כדאמרינן בפ"ה דזבחים, ה"נ קמיצת מנחה בלילה פסול מן התורה, וכדתנן בספ"ב דמגילה (דף כ' ע"ב). והא דאמרינן רפ"ג דתמורה ד"ד ע"ב) אמר רב פפא השתא דאמרת נסכים הבאים בפני עצמן קריבין אפילו בלילה, נזדמנו נסכים בלילה מקדשין בלילה ומקריבין, ואמר רב אדא בר אהבה ועלות השחר פוסל בהן כאברין. איכא למימר דלינה זו אינה אלא מדרבנן כיון שלא היו קדושים בתחילת הלילה.

ומה שהקשו התוס' עוד שם דלא ילין חלב חגי בעמוד השחר גרידא שאם העלה אברים ע"ג המזבח בתחילת הלילה והורידן לפני עמוד השחר נפסלין בלינה כדאמרינן בזבחים (דף כ"ס [פ"ו ע"א], ואע"פ שתירצו מפני שראוין הן להקריב בתחילת הלילה קרינן בהו לינה אפילו בעמוד השחר, מ"מ מסיימו עלה התוספות ודוחק. ולדידי אין זה דוחק. ואפרש טעמא דידהו וטעמא דידי במקום אחר וכאן לא ראיתי להאריך בזה, כי נראה לי דבלאו הכי לא קשיא מידי דדוקא נקט נקמצה בלילה ונפקא מינה אפילו ראם עלתה תרד:

ואמאי תקדש ותפסל:    ופירש רש"י לקדש השולחן את הלחם מאחד בשבת לפסול בסידור שלא בזמנו. משמע דר"ל תקדש ביום הסידור ותפסול בלינה ליום המחרת כשעלה עמוד השחר, והכי פירש להדיא בסמוך גבי כי מטא בי שימשא תקדוש ותפסול משום סידור לילה, ולשחרית נפסל בלינה, והכי משמע מפירושו בכולה סוגיין. ואני תמה דבפי"א דמנחות לא פירש כן, אלא ה"פ התם (ק' ע"א) לקדוש מא' בשבת וכי מטי אידך חד בשבת לפסול בלינה למוצאי א' בשבת, שהרי שהה יותר מח' ימים, אלמא אינו נפסל בלינה במוצאי א' בשבת של יום הסידור עד מוצאי א' בשבת הב' שהוא אחר ח' ימים לסידורו. וה"נ משמע ממאי דפירשו התם (שם ע"ב) כי מטי ליליא דבי שמשא של שבת א' ליקדוש, דהא אמרת לילה אין מחוסר זמן ולפסול בליל וי"ו של שבת ב' בלינה שהרי עומד שם שמונה ימים שלימים:

דף ל ע"א[עריכה]

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול:    פירש"י לעבודה לאו דוקא, דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול. וזה תימה, דא"ב לעבודה דנקט למה לי, הא אין עבודה אלא בעזרה ותיפוק ליה דטעון טבילה משום כניסת עזרה. ובשלמא אי שוחט בסכין ארוכה אע"פ שהוא עומד בחוץ טעון טבילה ניחא הא דנקט לעבודה, דהשתא [הוי] עבודה בלא כניסת עזרה, וקמ"ל דטעון טבילה. ותנא דתנא לעזרה לעבודה, או או קתני, לעזרה בלא עבודה לעבודה בלא עזרה, אלא דהא מיבעי לן בגמרא [ל"א ע"א] מהו לשחוט ע"י סכין ארוכה ולא איפשיטא.

מיהו לבן זומא דמפרש בגמרא טבילה זו מן התורה מק"ו מכהן גדול ביוה"כ, והא ודאי מהאי ק"ו ליכא למילף אלא לעבודה, דומיא דכהן גדול ביוה"כ שהיה טובל בין עבודה לעבודה, אבל שלא בעבודה אפילו לבן זומא ודאי אין צריך טבילה אלא מדרבנן, היינו דתני תרתי, לעזרה גרידא מדרבנן, ולעבודה מן התורה. והא דאקדמיה לעזרה דרבנן לעבודה דאורייתא, איידי דחביבא ליה אקדמיה, כדאיתא בפ"ק דר"ה (דף י"ג) [י"ב ע"א] דאקדים תנא מעשר ירק דרבנן למעשרות דאורייתא מהאי טעמא.

אבל לרבי יהודה דאמר בגמרא סרך טבילה היא זו, ולדידיה אפילו לעבודה אינו אלא דרבנן, לעבודה דנקט למה לי. ולא עוד [אלא] דנקט לעבודה בתר לעזרה דהוה ליה זו ואין צריך לומר זו, והוה ליה למיתנא איפכא לעבודה לעזרה, דהו"ל לא זו אף זו. וי"ל דנקט לעבודה דקמ"ל דמשום לתא דעבודה גופה צריך טבילה. ונפק"מ דאי טבל על דעת ביאת מקדש ולא כיוון בטבילתו על דעת עבודה, צריך טבילה אחרת אם בא לעבוד, דהא טבילה לשמה בעינן, כדאמרינן בגמרא נבע"ב] הא דטבל על דעת ביאת מקדש הא דלא טבל על דעת ביאת מקדש. ובהכי אתי שפיר נמי הא דאקדים תנא לעזרה קודם לעבודה, דתנא נקט כסדר דאפילו דטבל על דעת כניסת עזרה אם רוצה לעבוד אחר טבילה זו צריך טבילה אחרת על דעת לעבודה.

מיהו יש לי לגמגם על תירוץ זה, דהא בפ"ג דחגיגה (דף כ') [י"ח ע"ב] תנן, טבל לחולין, הוחזק לחולין אסור למעשר. למעשר, אסור לתרומה, לתרומה אסור לקודש וכר. טבל לחמור מותר לקל. ואע"ג ראם טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל כלל כדתנן התם, אפ"ה בטבול לחמור מותר לקל. ה"נ הא עבודה קילא מביאת מקדש לענין טומאה, דטמא שעבד במיתה ועל ביאת מקדש בכרת. והא לרבי יהודה דאמר סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש, וכיון דטבילה זו משום לתא הטומאה היא, טבילה דביאת מקדש חמיר משל עבודה, רזו בכרת וזו אינו אלא במיתה דקילא מכרת. כדאמרינן בפ"ב הפסחים (דף ל"ג) [ל"ב ע"ב] גבי בחטאה בשגגה פרט למזיד. וא"ב כי טבל על דעת ביאת מקדש דחמיר דבכרת, כ"ש דעלתה לו לעבודה דקילא מיניה דאינו אלא במיתה דהוה ליה טבול לחמור מותר לקל.

וי"ל דנקט לעבודה משום במה בשעת היתר הבמות, דמשום עזרה ליכא ומשום עבודה איכא אפילו לרבי יהודה דאמר סרך טבילה היא זו, דטמא שעבד אפילו בבמה במיתה, כדמוכח רפ"ב דזבחים (ט"ז ע"א) דרצה למילף זר שעבד חילל מבעל מום וטמא, הפריך מה להצר השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה. משמע הא דתנן התם פי"ד נקי"ג ע"א] הנותר והזמן והטמא שוין בזה ובזה, האי טמא לענין עובד בטומאה נמי איירי. והשתא נקט לחו נמי בלא זו אף זו, לא מיבעי בעזרה דבכרת לטמא דטעון טבילה כדי שיזכור טומאה ישנה, אלא לעבודה בבמה דאינו אלא במיתה דקילא אפ"ה טעון טבילה. וכ"ת אי גזרו משום סרך טומאה על עובד בבמה דאינו אלא במיתה, אוכל תרומה יהא טעון נמי טבילה דהא טמא שאכל תרומה במיתה. לא קשיא מידי, דולטעמיך אוכל קודש יהא צריך טבילה משום סרך טומאה כמו הנכנס לעזרה דהא בכרת כמותו(חסר כאן).

אי נמי הא דנקט לעבודה נפק"מ לפרה אדומה, דמשום עבודה איכא ומשום עזרה ליכא דהא נעשית בחוץ. ואע"ג דכהן השורף את הפרה בלאו הכי צריך טבילה, כדתנן נפרה פ"ג מ"זן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היה נעשית. והניחא לרב דאמר לקמן בפ"ד (מ"ג ע"א) ולקח אלעזר הכהן מדמה לרבות אפילו כהן הדיוט, י"ל דנקט לעבודה משום מקבל דמה דלא היו מטמאין אלא להשורף בלבד, וקמ"ל דאפילו הכי טעון טבילה מפני קבלה שהיא עבודה, אבל לשמואל דאמר אלעזר דוקא ולדורות למ"ד בכה"ג דוקא, [שם מ"ב ע"ב] ע"כ שריפתה וקבלת דמה הכל נעשה ע"י אדם אחד שהוא הכה"ג מאי איכא למימר. מיהו רבי יהודה סבירא ליה בהדיא רפ"ד דמסכת פרה דלדורות בכהן הדיוט סגי. ועוד אפילו למ"ד לדורות בכהן גדול משכחת ליה [ב]כהן גדול ומשוח שעבר אחד שרפה ואחד קיבל דמה, דאין צריך לטמא להמקבל וקמ"ל האפילו הכי טעון טבילה מפני העבודה:

וכולן בקודש על בית הפרוה חוץ מזו:    פירש"י הראשונה שאינו בא חובה ליוה"כ דהא כל יומא נמי איתא, אבל טבילות הבאות חובה ליוה"כ כתיב בהן במקום קדוש בענינא דאחרי מות. וקשה לי הא אמרינן לקמן (ל"ב ע"א) גמירי ה' טבילות ועשרה קידושין טובל כה"ג ומקדש בו ביום, ופירש"י גמירי הלכה למשה מסיני, והא טבילה ראשונה בכלל ה' טבילות שוה לההיא, הרי הטבילה זו מן התורה היא. וי"ל אע"ג דטבילה זו ג"כ הילכתא גמירי לה מ"מ א"צ במקום קדוש, דא"צ מקום קדוש אלא טבילה של חליפת בגדים של קודש משל זהב לשל לבן ומשל לבן לשל זהב, דילפינן להו לקמן [ל"ב ע"ב] מורחץ במקום קדוש. אבל טבילה זו א"צ מקום קדוש שהרי פשיטה זו אינה בגדי קודש אלא של חול הן, וכי גמירי לטבילה, למקום קדוש לא גמירי. וזה דלא כפירש"י דתלי טעמא משום דכל יומא נמי איתא. מיהו אתרי קידושי קמאי דתנן לקמן [ל"א ע"ב] פשט ירד וטבל וכר וכל הסוגיא דהתם פלוגתא דר"מ ורבנן בגמרא אכתי קשה, ושם [ד"ה הא דלא כר"מ] אבאר:

ומה המשנה מקודש לקודש וכו':    קשה לי הא טבילות הללו דיוה"כ לאו שינוי המקום מקודש לקודש גרמה לחו, אלא חליפות בגדים גרמי לחו. כדמוכח לקמן בכולה סוגיין [ל"ב ע"א] דמנין לה' טבילות, אבל טבילה זו של כל הנכנס לעזרה שאין בה חליפות בגדים אין לנו. ואע"פ דפי' במשנתינו [בדיבור הקודם] דטבילה א' של יוה"כ הלכה למשה מסיני היא אע"ג דאין בה חליפת בגדי קודש, הא ממנה אין כאן ק"ו שהיה ג"כ ממקום שאין ענוש כרת. ועוד אפילו ק"ו אין ללמוד מהלכה כדאמרינן (פ"ו דף מ') [פרק ז' נ"ז ע"א] דנזיר.

ועוד קשה לי נילף מהא ק"ו דכל הנכנס לעזרה לעבודה יהא טעון ב' קידושין כי התם ביוה"כ. אלא שבהא י"ל דלא ס"ל כר"מ, דאמר לקמן (ל"א ע"ב) דטבילה ראשונה צריך ב' קידושין, אלא כרבנן ס"ל דהתם נמי א"צ אלא קידוש א', אבל קושיא א' קשה:

במאי קא מיפלגי:    הוה מצי למימר דנפק"מ להא דבסמוך [בע"ב] דקאמר ר' יהודה מצורע אין צריך טבילה שכבר טבל מבערב, ולבן זומא דנפקא לה מק"ו ודאי צריך טבילה דהא כל טבילות יוה"כ בו ביום היו.

מיהו למאי דאפרש לקמן [שם ד"ה נימא רבנן] דאפילו מאן דס"ל כרבי יהודה בהא דסרך טבילה היא זו, אפ"ה מצי סבר דמצורע צריך טבילה. והשתא אי בן זומא נמי ס"ל הכי, מאי בינייהו, ולמה ליה ללמוד מק"ו תיפוק ליה משום סרך טבילה. ואע"ג דלר' יהודה יש נפק"מ במה דאמר משום סרך טבילה ולא מק"ו, דאילו מק"ו אפילו מצורע ודאי היה צריך טבילה, אבל כיון דאמר משום סרך טבילה משום הכי לדידיה ס"ל דאין צריך טבילה. מ"מ לבן זומא איכא למימר דסבירא ליה כמ"ד האפילו אי הוי טעמא דטבילה זו משום סרך, אפילו הכי מצורע נמי צריך טבילה, אם כן מאי נפק"מ לפי"ז אי היינו טעמא משום ק"ו או משום סרך טבילה. וכה"ג מצינו ברפ"ג דכתובות (כ"ט ע"ב) דפריך ולר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, מאי איכא למימר. ופירשו רש"י ותוספות אע"ג דשמעון התימני פליג בהדיא אר"ע בהא, מ"מ אי ר"ש בן מנסיא כר"ע ס"ל מאי בינייהו, ומאי טעמא לא דריש לקרא כשמעון התימני.

ונראה לי להביא ראיה לזה, מדקאמר הגמרא במאי קמיפלגי, ולא קאמר מאי בינייהו כדרך הגמרא בכל מקום. אלא משום דלא מיבעי ליה הא, דידע דאיכא בינייהו מצורע דלר' יהודה אין צריך טבילה, ומשום דאזיל לטעמיה דאמר סרך טבילה היא זו, דאילו להאי טעמא דאתי מק"ו ודאי גם מצורע צריך טבילה. ולא קאמר במאי קמיפלגי אלא אי אמרת דלתנא דמייתי לקמן דאמר מצורע נמי צריך טבילה ס"ל כר' יהודה, וכרס"ד דאביי לקמן וכמש"ב שם [בע"ב ד"ה נימא], א"כ במאי קמיפלגי:

דף ל ע"ב[עריכה]

משום דבעי למירמא אחריתי עליה לשכות המצורעים:    קשה לי מאי פריך דילמא הא דאמר רבי יהודה דמצורע צריך טבילה, מיירי בדלא הביא קרבנותיו ביום השמיני, דהא לא אמר ר' יהודה באידך מתני' דמצורע אין צריך טבילה אלא משום שכבר טבל מבערב, ומשום זמן מועט דמן הלילה עד למחר שהוא מביא קרבנותיו לא חיישינן שמא נטמא בינתיים, אבל במאחר יותר לא אמר דא"ב אין לדבר סוף. דכי נאמר דאפילו מאחר קרבנותיו ימים רבים אחר הטבילה דא"צ טבילה (הוא) [הא] ודאי לא. וכ"ת הא דמאחר קרבנותיו אחר ח' לא שכיחא, ומש"ה אין ראוי לקרות עיקר שם הלשכה על שם טבילת המצורע שלא בזמנה כיון דלא שכיח. ליתא, שהרי משני הא הטבל הא דלא טבל בזמנו, והא ודאי לא שכיח יותר לאחר הטבילה אחר ז' כיון דבימי סיפורו צריך לישב בחוץ לאהלו אין דרך לאחר, וכ"ש למ"ד טבילה בזמנה מצוה דאין דרך לאחר, ואפ"ה אי לאו משום קושיא דהערב שמש בעי הוי מוקי להא דלשכת מצורעים בדלא טבל בזמנו, אע"ג דלא שכיחא.

וי"ל משום הכי לא מוקי במאחר קרבנותיו מיום (השמינו) [השמיני] ולהלן, משום דכי מביאם בזמנו א"צ טבילה (דזמן) [דבזמן] מועט כזה לא חייש רבי יהודה לשמא נטמא, א"כ אין כאן משום סרך טבילה אפילו אי מביא קרבנותיו מיום ח' ולהלן ואפילו לאחר זמן לית לן בה, האפילו אי נטמא ביום הח' או אחריו, אפילו הכי מותר להכניס ידיו לבהונות בטומאה דאמרינן הואיל והותר לצרעתו, דהא אכתי מחוסר כיפורים הוא והתירה לו התורה להכניס ידיו לעזרה לבהונות, הותרה לו נמי לשאר כל הטומאות. דהכי אמרינן רפ"ג דזבחים (ל"ב ע"ב) דאמר עולא טמא שהכניס ידיו לפנים לוקה, הביאה במקצת שמה ביאה. ופריך עלה מהא דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל, אמרו חכמים אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה יכנס, מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת, ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיו לבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא. ומשני שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. אבל בנטמא בשביעי לאחר הטבילה א"נ בליל ח' קודם היום לא אמרינן הואיל, כדאמרינן בפ"ק דיבמות (ח' ע"א) מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל ח' שאין מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה שהוא ראוי להביא בה קרבן. אלמא ביום ח' שכבר הותר לו לצרעתו אם אירע לו טומאה אחרת אמרינן הואיל והותר הותר, אבל בליל ח' [ו]כל שכן קודם לא אמרינן הואיל והותר, משום הכי לר' יהודה דס"ל טבילה זו משום סרך טומאה אי לאו טעמא שכבר טבל מבערב ולא חיישינן בזמן מועט כזה לטומאה, היה צריך טבילה שמא נטמא בליל ח' או ביום ז' אחר שטבל, דליכא למימר הואיל והותרה כיון דלא יצאה בשעה שראוי להביא קרבן. אבל השתא דלא חייש ר"י משעת טבילה עד שעה שהוא ראוי להביא קרבן בח' שמא נטמא בינתיים, כדקאמר שכבר טבל מבערב, מעתה אפילו אי נטמא בח' ומח' ולהלן אפילו לימים רבים לית לן בה דאמרינן הואיל והותרה. והשתא פריך שפיר לר' יהודה טבילה למצורע למה לי אפילו במאחר קרבנותיו, דכיון דלא חייש לשמא נטמא לאחר טבילה עד יום ח' שיצא לשעה הראוי להביא קרבנותיו אפילו אי נטמא מעתה אפילו לאחר ימים [רבים] לית לן בה, וראוי להביא קרבנותיו ולהכניס ידיו לבהונות אפילו אם נטמא, ואין כאן סרך טבילה מעתה.

ואע"ג דרבא אמר התם מצורע התירא הוא להא אישתרי ולהא לא אישתרי, וליכא למימר דרבא לדבריו דאביי קאמר דאמר התם מצורע התירא הוא טומאה דחויה היא וכר, ואמר ליה רבא אם באת לחלק בין התירא לדחוי' איפכא מסתברא, אבל לרבא גופיה אין חילוק דס"ל בין בהתירא בין בדחויה אמרינן הואיל. ליתא, הבעל כרחך בהתירא לית ליה לרבא הואיל, דהא התם בפ"ק דיבמות אמר רבא לאסור ערוה אין צריך קרא דאין עשה דיבום דוחה ל"ת שיש בו כרת. והקשו התוס' נד"ה רבא] הא איצטריך לנשא מת ומת ואח"ב נשא חי, דלא נימא הואיל והותר אשת אח הותר נמי אחות אשה וכההיא דעולא הואיל והותר לצרעתו, ולא תירצו כלום. ולי לא קשיא מידי, דרבא לטעמיה דאמר בהא דעולא דבהתירא כמו מצורע לא אמרינן הואיל, דלהא אישתרי ולהא לא אישתרי, וה"נ גבי יבום דאשת אח דהתירא הוא, אין סברא לומר הואיל והותר, משום הכי קאמר רבא לאסור ערוה לא צריך קרא. מ"מ ש"מ דרבא ס"ל דלא אמרינן גבי התירא הואיל והותרה, מ"מ כיון דעולא ורב יוסף ואביי ס"ל התם דאמרינן בהתירא הואיל והותרה, לא מצי לשנויי הכי.

וכי תימא אכתי הוה ליה לשנויי בדלא הביא קרבנותיו בח', ואי משום דאין לומר סרך טומאה משום הואיל והותרה וכההיא דעולא, לא דמי, דהא מדנקט וראה קרי בו ביום וטבל משמע דוקא טבל דקלישא טומאתו אמרינן הואיל והותרה למחוסר כיפורים דמצורע הותר לטבול יום דקרי. ואע"ג דמחוסר כיפורים קיל מטבול יום דקי"ל (ביבמות ע"ד ע"ב) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. אין זה הואיל והותר מקל לחמור, דמחוסר כפורים נמי יש בו חומר מטבול יום דמחוסר מעשה, משא"כ בטבול יום דשמשא ממילא ערבי, משום הכי שקולין הן, וכדאמר (רבא) [רבה] בפ"ב דזבחים (דף י"ח) ף"ז ע"א] למה לי דכתב רחמנא טבול יום ומחוסר כיפורים בר. שמע מינה דאמרינן הואיל והותרה ממחוסר כפרה לטבול יום, דבני חדא בקתא נינהו. אבל אם לא טבל הבעל קרי עדיין, ודאי לא אמרינן הואיל והותרה למחוסר כפורים הצרעת הקל הותרה לטומאתו, דמקל לחמור לא אמרינן הואיל, ואכתי הוה מצי למימר דהא דמצורע טעון טבילה לר' יהודה בהביא קרבנותיו לאחר ח' ומשום סרך טומאה, דכל זמן שלא טבל לטומאתו ליכא למימר הואיל ממחוסר כיפורים לטמא, דהוה ליה מקל לחמור, דמשום הכי נקט התם וטבל. דליכא למימר הא דנקט וטבל, דאי לא טבל הא קיי"ל בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות, משא"כ מחוסר כפורים דמצורע דמותר במחנה לויה, והא על מחנה לויה ליכא למימר הואיל והותרה לצרעתו, דהא משום מחוסר כפורים דצרעת לא נאסר בה מעולם. ואי משום רעל מחנה לויה י"ל יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת, הא לא תעשה נמי איכא ולא יטמאו את מחניהם, ובבעל קרי פרט ביה קרא ל"ת ואל יבוא בתוך המחנה. אבל השתא דטבל מן התורה מותר במחנה לויה, דהא עשה שאין בו כרת עשה דרבנן קאמר, דהא דאמר רבי יוחנן [בזבחים ל"ב ע"ב] דבר תורה אפילו עשה אין בו, לאו לאפלוגי דהא לאו תנא הוא, אלא לפרושי, כדפירשו התוספות התם. הא ליתא דהתם מוכח דלגבי פסח אמרינן הואיל והותרה מאיסור מחנה א' לאיסור בב' מחנות, דהא אמרינן רובן טמאי מתים בערב פסח דטמאי מתים הותר ברוב ציבור, ונעשו זבין, הואיל והותר לטומאתן הותר לזיבתן. ומדאמר ונעשו זבין, בע"ב בזבין בעלי ב' ראיות איירי דטומאת ז', דאי בעלי ראיה א' דהוה ליה כבעל קרי לטומאת ערב וטובל בו ביום, למה נקט ונעשו זבין הוה ליה למימר ונעשו בעל קרי דשכיח טפי מזיבה וכדנקט נמי בההיא דמצורע שחל ז' שלו בערב פסח וראה קרי, אלא על כרחך בזבין של ב' ראיות איירי. ובעל כרחך נמי שנעשו זבין בשעת שחיטת פסח שהוא לאחר חצות די"ד, דכבר יצאו לשעה שהותרו לטומאתן, דאילו נעשו זבין קודם חצות דעדיין לא הותרו לטומאתן בשעה שנעשו זבין, בכה"ג ליכא למימר הואיל והותרו, דהא מודה עולא בראה קרי בליל ח' שאינו מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה שראוי להביא קרבן, וה"נ דכוותיה. וכיון דמיירי בנעשו זבין בעלי ב' ראיות, בע"ב דטומאת ז' הווין, א"כ הוה ליה טמאים גמורים ולא טבול יום, וקיי"ל דזב בעל ב' ראיות אסור במחנה לויה כדאמר בם"ק דמגילה [ח' ע"א], וטמא מת קיי"ל דמותר במחנה לויה, והאיך אמר הואיל והותרו מטומאתן לזיבתן, נהי דבמחנה שכינה אמרינן הואיל והותרה, במחנה לויה מאי איכא למימר הא לא שייך התם הואיל והותרה, דהא משום טומאת מת מעולם לא נאסר במחנה לויה. אלא על כרחך שמע מינה העשה שיש בו כרת דוחה אפילו עשה ול"ת שאין בו כרת, וכמש"ב התוספות גופייהו גבי הא דאמר רב אשי התם לענין מלקות איתמר, ומשום הכי נקט ר"י בנעשו זבין ולא בעל קרין לרבותא אע"ג דבנעשו זבין א "א בלא דחית עשה ול"ת, אפילו הכי עשה דפסח דבכרת דוחה אותן. משום הכי א"א לומר הא דנקט וטבל משום דאינו דוחה לעשה ול"ת. ובע"ב הא דנקט וטבל, משום דאל"ב הוה ליה מקל דמחוסר כפורים לחמור, ולא אמרינן בכה"ג הואיל והותרה. וא"ב הדרא קושיא לדוכתא מאי פריך דרבי יהודה אדרבי יהודה לוקמי להא בהביא קרבנותיו לאחר ח' משום הכי צריך טבילה.

י"ל דאע"ג דהכי הוא רעשה דפסח שבכרת דוחה אפילו לעשה ול"ת של תורה, כדמוכח ההיא דרובן מבין ונעשו) טמאי מתים [ונעשו זבין], מ"מ נקט וטבל גבי ראה קרי בערב פסח, משום דקיי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת. וה"נ כיון דבעל קרי עולה ביומו ע"י טבילה מטומאתו דשוב פקע איסור של תורה ממחנה לויה ואין בו אלא איסור דרבנן, חייב לטבול, משום הכי נקט וטבל ולא משום דלא אמרינן הואיל והותרה מקל לחמור. ולפי"ז י"ל דמש"ה לא משני בדלא הביא קרבנותיו בח', האפילו הכי א"צ טבילה מטעם הואיל והותרה. וכי תימא אכתי ניבעי טבילה משום סרך טומאה דשמא נטמא בטומאה שאסור לכנוס למחנה לויה, דביה אין לומר הואיל והותרה לצרעתו, דהא מחוסר כיפורים דמצורע מותר במחנה לויה. הא לאו מילתא היא, דלא גזרינן טבילה משום סרך טומאה אלא במחנה שכינה דחמיר דבכרת, אבל משום סרך טומאה דמחנה לויה דקיל, לא. דהא תנן אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול לרבי יהודה הוי טעמא משום סרך טומאה, ואפילו הכי במחנה לויה לא גזרינן מטעמא דפירשתי.

ואל תפקפק עוד בהאי טעמא דפירשתי דמשום הכי לא מוקי בהביא קרבנותיו לאחר ח' משום דליכא למיחש בהא משום סרך טומאה דאמרינן הואיל [והותרה], הא כיון דאמרינן מודה עולא בנטמא בליל ח', א"כ בתר ח' מיום ט' ולהלן כיון דקדמו לילות לימים, הלילות דאינן ראויות לקרבן מפסיקות בין הימים ואכתי בעי טבילה משום סרך טומאה, דליכא למימר הואיל והותרה, הביון שנכנסה לילה נתבטל ראיית הקרבן, וכשהאיר היום דחוזר וניעור (השעה) [בשעה] שראויה להביא קרבן והותר לצרעתו, אינו חוזר וניעור אלא מכאן ולהבא, וכבר קדמה הטומאה לשעה שהותר לצרעתו. דאילו טומאה בלילה שעברה נמי איתא, אבל היתר צרעת לבהונות ביממא איתא בלילות שעברה ליתא. וי"ל דלילה אינו מחוסר זמן.

נימא רבנן דפליגי עליה דר"י כבן זומא ס"ל:    פי' התוספות [ד"ה כבן זומא] הוא הדין כרבי יהודה נמי ס"ל, רעד כאן לא פליגי בן זומא ור' יהודה אלא אי דאורייתא או דרבנן, אבל תרווייהו מודו דטהור הנכנס לעזרה בעי טבילה. אלא נקט בן זומא משום דעיקר השאלה נשאלה ממנו, והשיב דבעי טבילה. משמע מדבריהם דאפילו לר' יהודה דאמר סרך טבילה היא זו, מצי ס"ל להאי תנא דאפ"ה מצורע נמי צריך טבילה, והיינו כדפי' לעיל [בע"א] גבי במאי קמיפלגי.

מ"מ דבריהם צריך (תיקון) [תלמוד], אמאי נקט בן זומא יותר מרבי יהודה, אי משום דעיקר השאלה נשאלה ממנו, הא לא נשאל על עיקר הדבר אי צריך טבילה או לא, אלא שאלו ממנו טעם טבילה זו למה, אלמא פשיטא להו דצריך טבילה ולא שאלו אלא טעמא מאי. ונראה לי דלרבותא נקט כבן זומא ס"ל, פי' איכא למימר דסבירא ליה אפילו כבן זומא דמחמיר דס"ל דטבילה זו מן התורה היא, או דילמא שאני מצורע דדייש בטומאה, פירוש ומקילי ביותר ולית להו אפילו טעמא דרבי יהודה דסרך טבילה, ואין צריך טבילה אלא מצורע לחוד. והשתא נקט לבן זומא דאיכא בשני הצדדים ביותר רבותא, די"ל דמחמרי רבנן ביותר כבן זומא. או דילמא מקילי ביותר אפילו מדר' יהודה. ומ"מ הא נמי מבעי ליה, דאפילו תימא כר' יהודה ס"ל דסרך טבילה בעלמא היא ואין לה עיקר מן התורה אפילו הכי בהא לא ס"ל כוותיה דאמר מצורע א"צ טבילה, אלא צריך טבילה אע"פ שטבל מבערב. דזה כ"ש הוא, כיון דמבעי להו אפילו אי כל אדם א"צ טבילה אפ"ה מצורע מגרע גרע וצריך טבילה, כ"ש אי ס"ל דכל אדם צריך, דמצורע נמי לא גרע וצריך טבילה. וזה סיוע למאי דפי' לעיל וזה ברור:

דף לא ע"א[עריכה]

ביאה במקצת שמה ביאה:    קשה לי מאי קמיבעי ליה, אי ס"ל כמ"ד רפ"ג דזבחים [ל"ב ע"א] דביאה במקצת לענין טמא שהכניס ידיו לעזרה חייב, ומוכח התם דחייב כרת קאמר, ה"נ שמה ביאה. לא מבעי לרבי יהודה דאמר סרך טבילה היא ומשום טומאה ישנה, כיון דחייב כרת על ביאה במקצת לא שנא מקצת לכולו ואיכא משום סרך טבילה דטומאה ישנה. אלא אפילו לבן זומא דיליף לה מק"ו, הא במקצת נמי איתא להאי ק"ו, דהא ממקום שאין ענוש כרת למקום שיש עונש כרת הוא אפילו במקצת. ואי ס"ל כמ"ד התם [ל"ג ע"ב] דלענין טמא שנגע בקודש איתמר, אבל לענין ביאת מקדש במקצת אפילו מלקות ליכא כדמוכח התם, א"כ לא שמה ביאה לכ"ע. ואפילו למ"ד התם דמלקות איכא כרת ליכא, בין לבן זומא בין לרבי יהודה א"צ טבילה, לבן זומא כיון דליכא כרת אין כאן למקום שענוש כרת דמייתי לה בן זומא בק"ו דידיה, ואי לר' יהודה הא אין [כאן] משום סרך טבילה כיון דליכא כרת משום טומאה. ואע"ג דאיכא לאו, מידי דהוה אמחנה לויה דאיכא לאו לזבין ובעלי קרץ ואפילו הכי א"צ טבילה לנכנס לה משום סרך טומאה, דהא אין נכנס לעזרה עד שיטבול תנן, ואילו למחנה לויה לא תנן כיון דליכא כרת א ע "ג דבלאו.

ועוד קשה לי, למ"ד ביאה במקצת אפילו מלקות ליכא, תקשה ליה הא דבהונות ואפילו הכי לרבנן צריך טבילה, ואפילו ר' יהודה לא פליג אלא מהאי טעמא שכבר טבל מבערב הא לאו הכי צריך טבילה, והא לר' יהודה טבילה זו משום סרך טומאה (ישעה) [ישנה], ש"מ דשמה ביאה:

תיבעי לבן זומא תיבעי לרבנן:    נראה לי דה"ה לרבי יהודה נמי הוה מצי למיבעי כמו לבן זומא עד כאן לא מחייב אלא לגואי או דילמא אתי לאמשוכי, דהשתא לבן זומא דס"ל דטבילה זו יש לה עיקר מן התורה, אפילו הכי מיבעי ליה דילמא [לא] חיישינן לאמשוכי, כ"ש לר' יהודה דאינו אלא סרך טבילה. וכי תימא לרבי יהודה פשיטא ליה דלא חיישינן לאמשוכי כיון דאין לה עיקר מן התורה, מ"מ הוה מצי למימר כיון דעביד עבודה טעון טבילה. דהא אפילו לרבנן דמקילי יותר מר' יהודה ואפילו הכי רצו לומר כיון העביד עבודה טעון טבילה, כל שכן ר' יהודה דמחמיר. אלא לרבותא נקט להא דבן זומא דמחמיר אפילו הכי לא חיישינן לאמשוכי. והיינו טעמא דנקט אדבן זומא או דילמא אתי לאמשוכי, והוה מצי למימר כדאמרינן אליבא דרבנן מהאי טעמא דעביד עבודה, אלא נמי לרבותא נקט לה דאפילו אם תימצא לומר דהאי טעמא דעביד עבודה לאו מילתא היא, אפילו הכי לבן זומא דס"ל דמן התורה היא איכא למגזר משום אמשוכי ואיכא דררא דאיסור דאורייתא.

מיהו קשיא לי, כיון דחשיב שחיטה עבודה לענין טבילה כדאמרינן או דילמא כיון העביד עבודה, א"כ מאי מבעי ליה אדבן זומא, הא תנן הנכנס לעזרה לעבודה ושמע מינה דעבודה מצד עצמה בלא כניסת עזרה [אין] טעון טבילה, ואי אפילו לבן זומא דמחמיר אפילו הכי בעבודה דאבראי אין צריך, כל שכן לד' יהודה, וכל שכן דכל שכן לרבנן דפליגי אדר' יהודה דאין צריך טבילה, א"כ מתניתין מני.

דף לא ע"ב[עריכה]

הא דלא כר"מ:    קשה לי מאי פריך הא טבילה ראשונה לכ"ע לא דמי לשאר טבילות, וכדתנן לעיל [ל' ע"א] ה' טבילות וי' קידושים טובל כהן גדול ומקדש בו ביום וכולן בקודש חוץ מזו בלבד שהיתה [בחול]. פירש"י לעיל [ע"א, ד"ה חוץ מזח שאינה באה חובה ליוה"כ דהא כל יומא נמי איתא, אבל טבילות הבאות חובה ליוה"כ כתב רחמנא במקום קדוש. וה"נ לבישה ראשונה לאו משום יוה"כ אתי, הלכך סגי לה בחד קידוש כמו בכל השנה דסגי ליה בחד קידוש, דהא קרא דופשט ורחץ ורחץ ולבש (דמניה) [דמיניה] נפקא ליה בסמוך להני קידושין, לא מיידי מלבישה א'.

ומיהו למאי דפי' לעיל נל' ע"א ד"ה וכולן] [דהני היינו טעמא שטובל כה"ג] בו ביום הילכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני, ומקרא לא נפקא ליה אלא דבעי במקום קדוש וכמו שאפרש עוד לקמן, א"כ פריך שפיר דראוי להיות כל הקידושין בחד גוונא, כיון דכולהו בחד גמרא נפקא להו. וכמו הני ד' טבילות אחרנייתא תרי קידושי אלבישה עביד לה, הכי נמי לעביד תרי קידושי אלבישה. וכהאי גוונא אמרינן ספ"ק דהוריות [ו' ע"ב] גבי ה' חטאות מתות ר"ש בחד מקום גמיר לה.

ועוד, כיון דגמירי לה י' קידושין לבו ביום [ראוי לעשות תרי קידושי בטבילה א', דאי אמרת] לא בעינן בטבילה א' אלא חד קידוש ותו לא ובע"ב קידוש בתרא לסוף עבד ליה כי פשט בגדי קודש ולבש בגדי חול כדמסיק בשמעתין [ל"ב ע"א] אליבא דרבנן, והא אי אמרת לר"מ דס"ל ב' קידושין אלבישה עביד לה, [א"כ הך קידוש בתרא] העביד לה אפשיטה מנא ליה קי'. אלא ודאי לר"מ בעי ב' קידושין אלבישה דתחילה.

כיון דאמר ב' קידושי אלבישה עביד לה:    והכי נמי מסיק במסקנא דלר"מ ב' קידושין אלבישה עביד לה. [וקשה לי הא לקמן [ל"ב ע"א] יליף לקידוש לרבי מופשט ורחץ ולבש, מדהוטל לורחץ בין פשיטה ללבישה ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה, והאי ורחץ מבעי ליה לרבי דהיינו קידוש דאילו טבילה מקרא אחרינא נפקא ליה. וראב"ש מוקי לה האי קרא ופשט ורחץ אטבילה, וקידוש נפקא ליה מק"ו מה במקום שאינו טעון טבילה טעון קידוש, מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש, והשתא ר"מ כמאן ס"ל, אי כרבי דיליף [מופשט] ורחץ ורחץ ולבש כדכתב רחמנא לקידוש בין פשיטה ללבישה, א"כ ע"כ חד קידוש אפשיטה וחד אלבישה ולא תרוייהו אלבישה. ואי כר"י וראב"ש, הא מהקישא דפשיטה ללבישה נפקא ליה לב' קידושין, [הרי בהדיא דחה מהנך ב' קידושי אפשיטה] בעי'.

והכא בהא קמיפלגי ופשט ורחץ:    קשה לי אמאי נקט להאי קרא דרבי לחוד נפקא ליה מהתם לקמן [ל"ב ע"א] בשמעתין לי' קדושין, ולא נקט דרשא דר' יהודה ור"א ברבי שמעון דנפקא להו לקידוש דלבישה מק"ו, ולפשיטה מהקישא דפשיטה ללבישה, והוה מצי למימר נמי הכי ר"מ סבר מה לבישה לובש תחילה אף פשיטה פושט תחלה, [ו]לרבנן מקיש לאידך גיסא דכשהוא לבוש מקדש כדאמר השתא.

וכ"ת דלהאי דרשא [דר' יהודה ור"א ברבי שמעון] יותר ראוי להקיש לחד גיסא או כר"מ או כרבנן ולא להסב ההיקש לב' צדדים למר כדאית ליה וכן למר, הא ליתא, דא"ב למה ליה למימר דטעמא דתרוויהו מהאי קרא [דופשט ורחץ ורחץ ולבש לחוד] ועושה פלוגתא חדשה דמר מפקא ליה (היקשא) [הקישא] דהאי קרא הכי ולמר איפכא, הו"ל למימר דלכ"ע הקישא דהאי קרא משמע איפכא מהקישא דאידך קרא דאשר לבש, [ובהא קמפלגי דמר מפקא ליה] מהאי קרא דופשט כרבי דמשמע הכי, ומר נפקא ליה מאידך קרא דאשר לבש כר' יהודה ור"א ברבי שמעון דמשמע איפכא. ועוד דהא אמר רב חסדא בסיפא דשמעתין (לב ע"ב) דהא דרבי דיליף לקידוש מופשט ורחץ ורחץ ולבש, מפקא מדר"מ דאמר הך קידוש בתרא כשהוא לובש מקדש והוא אמר כשהוא (פשוט) [פושט], וכ"ש דמפקא מדרבנן, ולדידיה ע"כ ר"מ ורבנן תרוויהו מהא דר"י וראב"ש נפקא להו להני [י' קדושין, א"כ ש"מ] דאיכא למידרש כטעמא דתרוייהו כדר"מ ורבנן:

דף לב ע"א[עריכה]

למה הוא בא:    סוגיא זו אפרש לקמן בפ"ז (דף ע') בס"ד, כי שם עיקר מקומו.

הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה:    אקרא דמייתי רבי נמי סמיך כדמסיק הגמרא [ע"ב], דמהאי קרא נפקא ליה מבגדי לבן לבגדי זהב, ומקרא דרבי מבגדי זהב לבגדי לבן. וקצת קשה דשביק רישא דקרא [ונקט האי קרא הכתיב בסוף הפרשה] ומאוחר בסדר העבודה. וי"ל משום דהאי קרא קמא כ"ע מורו דאיירי מטבילה, אבל האי קרא רבי מפקא ליה לקידושין, מש"ה נקט ליה במאי הפליגי עליה:

ק"ו ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש:    האי ק"ו לבן זומא ליתא, דס"ל דכל הנכנס לעזרה לעבודה טעון טבילה מק"ו דהמשנה מקודש לקודש ממקום שעונש כרת למקום שעונש כרת טעון טבילה כדאמרינן לעיל (ל' ע"א), אלמא ס"ל [דמן התורה טעון טבילה כל ימות השנה. וק"ו זה אליבא דרבי יהודה] דס"ל דהאי טבילה דכל השנה אינו אלא מדרבנן משום סרך טומאה ולא ס"ל להאי ק"ו רבן זומא.

אבל מ"מ קשה לי, דאע"פ דליכא למילף מק"ו רבן זומא לטעון טבילה כל השנה, אפילו הכי [יהי' טעון טבילה מהאי ק"ו גופיה דאמר מה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש], מאי חזית דילפת ק"ו להאי גיסא לטעון קידוש ביוה"כ מק"ו הטבילה, נילף ק"ו איפכא לטעון טבילה כל השנה מק"ו דקידוש, מה במקום שאין טעון קידוש טעון טבילה מקום שטעון קידוש אינו דין שטעון טבילה. דהא קידוש נאמר בכל השנה ולא נאמר טבילה, וגבי יוה"כ נאמר טבילה לחוד ולא קידוש, ומאי חזית לאתויי קידוש ליוה"כ שלא נאמר בו מק"ו דטבילה שנאמר בו, [וע"י ק"ו מקידוש מכל השנה מפיק לה] ופשיטא לך דכל השנה אין צריך טבילה, אדרבה נימא איפכא דיוה"כ שנאמר בו טבילה ולא נאמר קידוש לא צריך קידוש וניתי לטבילה דכל השנה מק"ו הטבילה ביוה"כ.

ועוד קשה לי, כיון (דאית ליה) [דאיכא למימר] ק"ו לאתויי קידוש ליוה"כ שלא נאמר בו מק"ו דטבילה שנאמר בו וע"י ק"ו דקידוש דכל השנה שלא נאמר בו טבילה, ואיכא למימר איפכא לאתויי טבילה לכל השנה אע"פ שלא נאמר בו מק"ו דקידוש שנאמר בו וע"י ק"ו דטבילה ביוה"כ שלא נאמר בו קידוש, כל חד וחד תיקום אדוכתיה, ויוה"כ שנאמר בו טבילה אין צריך קידוש, וכל השנה שנאמר בו קידוש אין צריך טבילה, ואכתי קידוש ליוה"כ מנא ליה. וכה"ג אמרינן ברפ"ב דזבחים (ט"ז ע"א, י"ז ע"א) גבי אונן דמחלל עבודה, דרצה רבא למילף דבקרבן ציבור מרצה ק"ו מטומאה, ומהפך הגמרא שם הק"ו, ומסיק אלא אפשר לומר הכי ואפשר לומר הכי כל חרא וחרא תיקום אדוכתיה.

וי"ל דשאני הכא דא"א ללמוד הק"ו איפכא שיהא טעון טבילה כל ימות השנה מק"ו מיוה"כ, דמה ליוה"כ שכן עבודה בכהן גדול, וכיון דא"א ללמוד ק"ו לאידך גיסא לאתויי טבילה לכל השנה, מהשתא שפיר דמי למילף ק"ו לאידך גיסא לאתויי קידוש ליוה"כ מק"ו דכל השנה, וליכא למימר השתא כל חדא וחדא תיקום אדוכתיה. ואע"ג דבן זומא דיליף טבילת כל השנה מק"ו מהמשנה מקודש לקודש לא חשיב הא לפירכא דמה ליוה"כ שכן עבודה בכהן גדול וכמו שכתבתי לעיל בשם התוספות, ראב"ש כר"י דהתם ס"ל דחשיב ליה פירכא, ובן זומא אפשר לומר תפיק ליה לי' קדושין דיוה"כ מופשט ורחץ כרבי:

מה ת"ל אשר לבש כו' אלא להקיש פשיטה ללבישה:    קשה לי לרבא בפ"ז (ע"א ע"א) דיליף דכל הפרשה נאמר על הסדר חוץ מפסוק זה ובא אהרן אל אהל מועד, דאין ת"ל אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש, אלא מה ת"ל אשר לבש שלבש כבר. א"כ הקישא הפשיטה ללבישה לר"א ברבי שמעון מנא ליה. וצ"ל דלר"א ברבי שמעון מודה רבא דגמרא גמירי לה להא דה' טבילות וי' קידושין לבו ביום, ומהכא נפקא ליה דאין פסוק זה נאמר על הסדר, דא"ב לא משכחת לה אלא ג' טבילות וו' קידושין וכדר"ח, והא דיליף מאשר פשט אליבא דרבי קמ"ל:

אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב מבגדי זהב לבגדי לבן מנין [וכו']:    משמע דהאי ורחץ בשרו במים אולבש דבתריה דריש ליה ר' יהודה, ואלבישה דבגדי זהב קאי הטעון טבילה, ולא אפשיטה דבגדי לבן דקמיה, והיינו דמפקא ליה בק"ו מה בגדי זהב שאינו נכנס בהן לפני ולפנים. ואי האי ורחץ אפשיטה דלקמיה אין כאן ק"ו זה דהא פשט בגדי לבן תכנס בהן לפני ולפנים. וקשה לי הא בם"ק דר"ה (ט' ע"ב) דריש רבי יהודה מיובל היא דשילוח עבדים מעכב ליובל. ורבנן ס"ל דאף השבת קרקעות דכתיב בתר האי קרא היובל היא, נמי מעכב, דסבירא להו מקרא נדרש לפניו ולאחריו, ורבי יהודה ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו. וא"ב הכי נמי לר' יהודה הוה ליה למימר איפכא דהאי ורחץ אופשט דלפניו קאי, ומבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה אפשיטה, דבגדי לבן טעון טבילה משום תכנס בהם לפני ולפנים, ולא אולבש דלאחריו קאי דלבישת בגדי זהב אין צריך טבילה הואיל ואינו נכנס בהם לפני ולפנים.

ועוד קשה לי, דכיון דס"ל לרבי יהודה מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו, וא"ב האי ורחץ אפשיטת בגדי לבן דלפניו קאי ולא אלבישת בגדי זהב דלאחריו, וליכא למילף מהאי קרא אלא לפשיטת בגדי לבן הטעון טבילה, אבל לבישת בגדי זהב לטעון טבילה לא נפקא ליה מהבא. והשתא לפי"ז אפילו במסקנא לא אתי שפיר, דמסיק נפקא ליה מדרבי דכתונת בד קודש ילבש, והתם רחיצה גבי לבישת בגדי לבן כתיב, והשתא אשכחן בגדי לבן דטעון טבילה בין אפשיטה בין אלבישה. נמצא למדנו לד' טבילות לבו ביום א לבישת בגדי לבן לעבודת היום, ואפשיטת בגדי לבן בין עבודת היום לאילו ואיל העם, ואלבישת בגדי לבן בין אילו ואיל העם ובין הוצאת כף ומחתה ואפשיטת בגדים הללו, אבל טבילה ראשונה ללבישת בגדי זהב לתמיד של שחר אין לנו וחסרה לה טבילה א' מה' טבילות, וה"ה לב' קידושין מי' קידושין.

ובשלמא לרבי דדריש להאי ופשט ורחץ אקידוש ושדי ליה לורחץ לפניו אופשט, ולאחריו אולבש, ונפקא ליה מיניה תרי קידושין לכל טבילה, ניחא, דס"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו. כדשני ליה בפ"ק דקדושין (ט"ו ע"ב), דאמר התם אבל חכמים אומרים הכל לשחרור, מאן חכמים רבי היא דמפיק ליה להאי באלה לדרשא אחרינא ומקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו. וה"נ לר"א ברבי שמעון דנפקא ליה מאשר לבש דמה לבישה טעון קידוש אלמא פשיטא ליה לבישה יותר מפשיטה, והא קידוש נפקא ליה מק"ו דטבילה, ש"מ דס"ל דהאי ורחץ דמפיק ליה טבילה אלבישה דלאחריו קאי ולא אפשיטה דלפניו, נמי אתי שפיר, דשמעית ליה לראב"ש בפ"ב דזבחים (כ"ד ע"ב) דס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דאמר התם כל מקום שנאמר אצבע בקבלה שינה בקבלה פסול בנתינה כשר, וכל מקום שנאמר בו אצבע בנתינה שינה בנתינה פסול בקבלה כשר, וה"נ אצבע בנתינה דכתיב ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולאחריו:

דף לב ע"ב[עריכה]

אלא נ"ל מדרבי:    והשתא מבגדי זהב לבגדי לבן דטעון טבילה, נפקא ליה לרבי יהודה מקרא קמא דכתונת בד קודש ילבש, ומבגדי לבן לבגדי זהב נפקא ליה מקרא בתרא מופשט את בגדי הקודש. וקשה לי מהא דפ"ב דזבחים (י"ט ע"ב) דת"ר כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשירה, אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידים ורגלים שחרית ועבד עבודתו פסולה, ופריך ה' טבילות וי' קידושין דאורייתא וחוקה כתיב בהו [ליעכבו. ומשני אמר קרא] ולבשם לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב. ופירש"י אמר קרא ולבשם שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם, ולהכי כתיב הכא עיכובא [למעוטי עיכובא דחוקה דלא קיימא] אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר דברים האמורים בפרשה, ואין דבר אחר בפסוק זה מעכב, אלא לבישה ולא רחיצה. והשתא לר' יהודה [דלא נפקא ליה מקרא קמא אלא] רחיצה דמבגדי זהב לבגדי לבן לחוד אבל לא מבגדי לבן לבגדי זהב, התינח דאין טבילה מקודם בגדי לבן מעכבת, מדכתב רחמנא ולבשם למעוטי טבילה דבהאי קרא דמיירי [מבגדי זהב לבגדי לבן, אבל אכתי טבילה דמבגדי לבן לבגדי זהב] לעכב, דהא נפקא ליה מקרא (א') [אחרינא] דלא כתב רחמנא מיעוטא דלא לעכבי וא"ב קאי חוקה עליה נמי. והא א"א למילף בגדי זהב מבגדי לבן דגלי קרא דלא מעכב, דהא איכא למיפרך, מה לבגדי זהב שכן כפרתן מרובה. ובשלמא לרבי דנפקא ליה לכל ה' טבילות מבגדי קודש הם דכתב רחמנא בהאי קרא דולבשם כדאמרינן בסמוך, ניחא, דולבשם מגלי לכל ה' טבילות דאינו מעכב, אבל לר' יהודה קשה.

ועוד קשה לי [לרבי נמי דס"ל די' קידושין דמקדש] בו ביום מאידך קרא דופשט ורחץ ורחץ ולבש נפקא ליה כדמסיק לקמן, א"כ י' קידושין לעכבי. בשלמא לר' יהודה ור"א ברבי שמעון דנפקא ליה לקידוש מק"ו דטבילות, כיון דגלי רחמנא דטבילה לא מעכבי [ה"ה קידוש נמי לא מעכבי], דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. אבל לרבי קשה, דהא חוקה כתיב בהו לעכבו. והשתא לכ"ע קשיא, לרבי קידוש לעכבו ולר"י וראב"ש טבילה דבגדי זהב לעכבו [משום דכתיב בהו חוקה], הואיל דמיעוטא דולבשם לא עלה קאי.

מיהו הא דקשה אדר' יהודה וראב"ש דטבילה דבגדי זהב לעכב, י"ל על דרך שפירשו התוספות התם בפ"ב דזבחים [ד"ה וחוקק אהא דפריך [חוקה כתיב בהו לעכב, אפילו] למ"ד דלא כתיב חוקה אלא בבגדי לבן בפנים לכל הפחות קידוש דהוי בין בגדי זהב לבגדי לבן לעכב, דצורך פנים כפנים. כדאמר בספ"ה דיומא [ס' ע"ב] דקטורת שחפנה [קודם שחיטת הפר פסולה] דצורך פנים כפנים דמי. וא"ב בלאו הכי אינו מעכב טבילה דקודם בגדי זהב, ולא צריך בהו מיעוטא דולבשם דהא עיכובא דחוקה לאו עלה קאי.

[אבל לרבי אכתי קשה] דלכל הפחות קידוש שבין בגדי זהב לבגדי לבן לעכבו, דצורך פנים נינהו וקאי עלייהו עיכובא דחוקה ומיעוטא ליכא. [וי"ל] [דהתם [בזבחים] פריך אהאי] שינויי, דולבשם לבישה מעכב ואין דבר אחר מעכב, אי הכי דצפרא נמי. אמר חזקיהס אמר קרא והיתה לחק עולם לו ולזרעו, דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו. רבי יונתן אומר מהבא [ורחצו ממנו משה ואהרן] ובניו, דבר המעכב בבניו מעכב בו דבר שאינו מעכב בבניו אינו מעכב בו. מהשתא תו אין צריך לשינויא קמא דולבשם, אלא כולה מילתא נפקא ליה מהא דקידוש של שחרית דמעכב [בזרעו מעכב גם בו], אבל שאר קידושים דבין עבודה לעבודה דלא משכחת לה בזרעו ובבניו, דאינן אלא ביוה"כ ובו שהוא כה"ג לחוד, אינו מעכב בו. דהא קיי"ל אין היקש למחצה, ואי איתקיש [אהרן לבניו] לכולה מילתא איתקיש בין לדבר המעכב בהם, דהיינו קידוש השחרית שהוא תחילת עבודה שיהא מעכב בו, בין לדבר שאינו מעכב בהם, דהיינו כל שאר קידושים [דאינו מעכב בבניו], דכל קידוש בר מדשחרית אינו מעכב, הואיל ואינו מעכב בזרעו ובבניו. ממילא ש"מ דהכל בכלל, בין קידוש דבגדי לבן לבגדי זהב, בין קידוש דבגדי זהב לבגדי לבן, דהא כולהו ליתנייהו בזרעו ובבניו, [הלכך כולהו לא מעכבי בו. מיהו] אכתי צ"ל כדפי' לעיל, דהיינו טעמא דטבילה דבין בגדי לבן לבגדי זהב אינו מעכב, משום דחוקה לאו עלייהו קאי, דהא מהני קראי דאיתקיש אהרן לזרעו ובניו לא נפקא דאין טבילה מעכב, [דהני קראי לא כתיב בהו טבילה אלא קידוש], וטבילה מנין, אלא ודאי כדפירשתי:

אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה מבגדי קודש הם כו':    קשה לי, נהי דמפקא ליה להאי ופשט ורחץ אקידוש באם אינו ענין, ומדכתב רחמנא להאי ורחץ בין פשיטה ללבישה [דרשינן ליה אתרוויהו אפשיטה שלפניו] ואלבישה דלאחריו, מ"מ התינח פשיטה דבגדי לבן ולבישה דבגדי זהב דטעון קידוש, דבהו משתעי האי קרא, אבל לבישה דבגדי לבן ופשיטה דבגדי זהב רבעי קידוש מניין לנו. דהא חד מחבריה [לא יליף דאיכא למיפרך מה] לבגדי לבן שכן נכנס בו לפני ולפנים כדאמרינן לעיל. וליכא למימר דרבי נמי אהאי קרא דאשר לבש דמקיש פשיטה ללבישה דר"א ברבי שמעון סמיך, אכתי תינח פשיטה דבגדי לבן, לבישה דבגדי זהב לקידוש מנין. ועוד, ראם איתא דרבי נמי האי הקישא דאשר לבש [דריש להקיש פשיטה ללבישה, א"כ רבא דאמר לקמן בפ"ז [ע"א ע"א] אשר לבש שלבש כבר, ונפקא ליה מיניה דהאי קרא לא נאמר כסדר, דאמר כמאן, לא רבי ולא ראב"ש, דהא לכ"ע מוקי לה להאי קרא דאשר לבש להקישא הפשיטה ללבישה.

וה"נ קשה לי לראב"ש דיליף לקידוש מק"ו הטבילה, וקאמר אי מה להלן קידוש אחד אף כאן קידוש אחד, ת"ל ופשט את בגדי הבד אשר לבש, מקיש פשיטה ללבישה לקי'. אכתי [תקשה תינח בגדי לבן בגדי זהב מנא ליה].

מיהו לרבי [איכא למילף לבישה דבגדי זהב לקידוש בק"ו], מה פשיטה טעון קידוש לבישה לא כ"ש, דודאי לבישה אלימא טפי מפשיטה, אבל פשיטה דבגדי זהב בין לרבי בין לר"א ברבי שמעון מנא ליה. וה"נ קשה לי למאי דמסיק לרבי הא דאפקיה רחמנא [לקידוש בלשון טבילה, מה קידוש במקום קדוש אף טבילה כן, דהתינח טבילה דקודם לבישה דבגדי לבן דבלבישת בגדי לבן מיירי האי קרא והא טבילה אינו בא אלא על לבישה ולא מחמת פשיטה, אבל טבילה דלבישת בגדי זהב דטעון במקום קדוש מנא ליה:

קרצו בכמה אמר עולא ברוב שנים:    קשה לי מאי מבעי ליה הא ודאי ברוב ב', דאי בפחות כיון דאי לא שחט רוב ב' בבהמה פסולה, א"כ הוה ליה עבודה באחר, כדפריך בסמוך אהא דיכול לא מירק יהא פסול א"כ הוה ליה עבודה באחר. וכל שכן אם לא שחט עדיין אפילו רוב ב' דהוה ליה עבודה באחר. ואי מבעי ליה דילמא האי קרצו היינו כל הב' סימנים, א"כ מאי נשאר עוד למרק דתנן ומירק אחר על ידו. ואי מבעי ליה דילמא קרצו היינו יותר מרוב ב' ולא גמר כל הב' סימנים, א"כ אין לדבר קצבה ולא הוה ליה לתנא למסתום אלא לפרש קרצו בכמה. דבשלמא אי אמרינן ברוב ב' דבדיעבד סגי ליה בהכי, א"נ כל הב' סימנים, שפיר תנא קרצו סתמא. אבל אם איתא דצריך לשחוט יותר מרוב ואינו ממרק הכל, בודאי כל בהאי גוונא הוה ליה לפרושי כיון דאין לדבר קצבה.

וי"ל דס"ד קרצו בכל הב' הסימנים, ומירק אחר על ידו היינו שחיטת הוורידין דצריך לשחטן לכ"ע, כדאמרינן רפ"ב דחולין(כ"ט ע"א) רב פפא אומר רישא בחולין מהבא דקתני רב יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין, ופליגי רבנן עליה, אי אמרת בשלמא בחולין שפיר, אלא אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הוא עצמו לדם הוא צריך.

אבל אין לומר הא דפריך קרצו בכמה משום האפשר לומר בחצי ב' סימנים, וכדאמרינן התם חרא בחולין וחרא בקדשים, וקאמר ואי אשמועינן קדשים משום דלדם הוא צריך, אבל בחולין דלדם לא צריך אימא בפלגא סגי ליה, קמ"ל. דהא ליתא, דא"ב מאי מבעי ליה, הא איתותיב התם מ"ד מחצה על מחצה כרוב, ואפילו בחולין לא סגי עד דשחיט רובא:

א"כ הו"ל עבודה באחר:    כתבו התוספות וא"ת מאי קשיא ליה מעבודה באחר הא לקמן בפ"ד [מ"ב ע"א] איכא מאן דמכשיר אפילו שחיטת פרו בזר, ואפילו מאן דפסיל היינו דוקא פרו דאתיא לחובת היום וקאי עליה אהרן וחוקה, אבל תמיד דלא שייך לחובת יוה"כ לא קאי אהרן וחוקה בשחיטתו, כיון דלאו עבודה היא. וי"ל דמ"מ פסול מדרבנן. וקשה לי, הא קא משני עלה אלא הכי קאמר יכול יהא פסול מדרבנן, ש"מ דבתחילה מן התורה קאמר. אבל לדידי לא קשה מידי, דודאי שחיטת פרו לב"ע לכתחילה בכהן גדול, ועד כאן לא פליגי בם"ד [שם] אלא בדיעבד מאן דפסיל קסבר חוקה אשחיטה נמי קאי, ומאן דמכשיר קסבר כיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי חוקה עלה, אבל לכתחילה ודאי מודה דשחיטת פרו באהרן דווקא, דהא קרא בהדיא כתיב ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו.

ותדע דאמרינן בפ"ג דמנחות ף"ט ע"א) אדר"ש דס"ל התם וי"ו מוסיף על ענין ראשון, דהא הכתב רחמנא ושחט והקריבו בני אהרן הכהנים, לר"ש נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון, שחיטה הכי נמי בזר תהא פסולה. ומשני, שאני הכא דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים. ופריך, אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים. ומסיק גלי רחמנא ביוה"כ ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו מכלל השחיטה בעלמא לא בעי בעלים. והשתא ר"ש כמאן ס"ל, אי כמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה משום דחוקה דפרשת עבודת יוה"כ עלה נמי קאי, אכתי נימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה נמי בבעלים. והא דגלי רחמנא גבי פרו רבעי בעלים, לעכב, דאי מהקישא דסמיכה אינו מעכב בדיעבד דכל עצמו של סמיכה אינו אלא שירי מצוה, ואם לא סמך כלל כשר. כדאמרינן לעיל פ"ק (ה' ע"א) שאם עשה לסמיכה שירי מצוה. לפיכך גלי רחמנא גבי פרו דבעינן בעלים לעיכובא משום דאהרן וחוקה כתיב.

ואפילו אם תדחק לומר דאע"ג הסמיכה אינו מעכב, מ"מ אם איתא דמקשינן לסמיכה אית לן למימר הקישא להאי גיסא, מה סמיכה שלא בבעלים לאו כלום היא, תהי דאין הקרבן נפסל בכך דלא גרע מאילו לא סמך כלל, מ"מ מצות סמיכה מיהו לא קיים וכאילו לא סמך כלל דמי, ה"נ גבי שחיטה נימא דשחיטת קדשים שלא בבעלים לאו כלום הוא, וכאילו לא נשחט דמי דממילא מעכב אפילו בדיעבד. וא"כ למה לן דגלי רחמנא גבי פרו דבאהרן דווקא, הא בכל הקרבנות בעינן בעלים לעכב, אלא ודאי לא מקשינן שחיטה לסמיכה. ומהשתא ממילא לא גמרינן בשאר קדשים שחיטה בבעלים אפילו לכתחילה דמהיכא תיתי. מ"מ (לא) [לו] יהיבנא לך לטעותך, אפילו הכי נימא אהני היקש השחיטה לסמיכה, ואהני קרא דגלי רחמנא בעלים בפרו. אהני הקישא דלכתחילה בעינן בעלים בשחיטת קדשים, ואהני קרא דאינו מעכב בדיעבד, מדגלי רחמנא בפרו דמעכב, וכה"ג אמרינן ברפ"ד דזבחים (ל"ז ע"ב) אהני מקרא לטפויי חדא ואהני מסורת לבצורי חרא, וה"נ אמרינן בפ"ב דבכורות (ט"ו ע"א) אי כתב רחמנא חלב ה"א אהני הקישא למעוטי מכרת, ואהני קרא למיקם עליה בלאו בעלמא. אלא על כרחך ר"ש ס"ל כמ"ד שחיטת פרו בזר כשירה, דחוקה לא קאי אשחיטה דלאו עבודה היא, ואי ס"ד דושחט אהרן את פר החטאת אשר לו לאו דוקא באהרן ואפילו לכתחילה למ"ד שחיטת פרה בזר כשירה כדמשמע מדברי התוס', א"כ אפילו תימא מקיש שחיטה לסמיכה לא קשיא מידי כיון דאהרן לאו דוקא גבי שחיטת פרו, אלא ודאי שמע מינה האפילו למ"ד שחיטת פרו בזר כשירה היינו בדיעבד דוקא, אבל לכתחילה מודה דאהרן דוקא וממילא ש"מ דבשאר קדשים אפילו לכתחילה לא בעי בעלים.

וכ"ת אכתי תקשה, כיון דאפילו שחיטת תמיד דיוה"כ בכהן גדול דוקא כדאיתא בשמעתין, למה לי דגלי רחמנא גבי שחיטת פרו דבאהרן דוקא. י"ל דלאו משום לאשמועינן דבעי כהן גדול כתב רחמנא ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו, דודאי בלאו הכי בעי כהן גדול (דלא גמרינן) [דגמרינן] משחיטת התמיד, אלא דקמ"ל קרא דבעי בעלים דוקא. ונפק"מ להא דתנן בם"ג דהוריות ף"א ע"ב] אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה, זה וזה שוין בעבודת יוה"כ. והשתא אי לאו דגלי רחמנא דבעי בעלים דוקא, הוה אמינא דסגי בכהן גדול לחוד, ואפילו בכהן שעבר נמי סגי ככל עבודת יוה"כ דכשר בו. קמ"ל קרא דשחיטת פרו בעי בעלים דוקא ולא סגי ליה בכהן שעבר, דאינו בעליו, אלא דוקא בכהן משיח שהוא בעליו דמשלו בא. כדאמרינן [מגילה ט' ע"ב] אין בין כהן משיח לכהן שעבר אלא פר יוה"כ.

ומזה יש לי להביא ראיה, דבאירע בו פסול בכהן גדול ומינו אחר תחתיו, דפר יוה"כ זה בא מזה המשוח תחתיו היום, דכיון דפר בעי שחיטה בבעלים, אי אמרת דבא מזה שאירע בו פסול כגון פסול קרי או שאר טומאה, אי אפשר שיהא שחיטה בבעלים, דהא שחיטת פר הוא בפנים וטמא הנכנס לה הוא בכרת, ואפילו לעמוד בחוץ ולשחוט ע"י סכין ארוכה אי אפשר:

דף לג ע"א[עריכה]

רבזיכין לתמיד של בין הערבים:    קשה לי אמאי לא חשיב קטורת ונרות של בין הערבים דמאוחרים לתמיד כדאמרינן רפ"ה דפסחים (נ"ט ע"א). וי"ל דלא חשיב דברים הנעשים בפנים בהיכל. ואע"ג דחשיב דישון מזבח הפנימי והטבת נרות וקטורת של שחר, משום סידור עבודה שבחוץ נקט להו, לאורויי מי מהם קודם להם ומי מאוחר להם. והא דאמר לתמיד של בין הערבים, בכלל זה מנחה וחביתין ונסכים של בין הערבים, ומשום כסדרן בבוקר כך סידרן בערב, ומהאי טעמא גופיה לא חשיב למיחשבינהו בפרטות. מ"מ אכתי קשיא לי הא קטורת של בין הערבים היתה קריבה בין איברים של תמיד לנסכים הקריבים בחוץ כדתנן במתניתין [ל"א ע"ב], ואמאי לא חשיב להו. ושמא י"ל כיון דתנינן לה בהדיא לא חש למחשביה, ודוחק:

שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן:    קשה לי הא התם ברפ"ה הפסחים [נ"ח ע"ב] תניא מנין שלא יהא דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים. ואמרינן מאי תלמודא, אמר אביי עליה שלמים ולא על חבירו שלמים. ורבא אסיק התם השלמים עליה השלם. אלמא אביי לא ס"ל האי שלמים לשון השלמה, אלא שלמים כמשמעו, והכא דריש אביי גופיה שלמים לשון השלמה. וי"ל דהכא אביי משמיה דגמרא קאמר וליה לא ס"ל. א"נ אביי בתר דשמעה מרבא סברה, משום קושיא דרבא התם, הפריך עליה ואימא שלמים לא נקריב הא עולות נקריב. מ"מ קשה, מנא ליה להוציא קרא ממשמעותיה ולפרש דהאי שלמים לשון השלמה הוא, דילמא שלמים כמשמעו, ואין הכי נמי שלמים הוא דלא, הא עולות וה"ה לשאר קרבנות שפיר דמי להקריב אחר תמיד של בין הערבים:

אפ"ה כפרתה מרובה עדיפא:    קשה לי הא לעיל [ל"ב ע"ב] אמרינן ק"ו מה בגדי לבן שאין כפרתה מרובה טעון טבילה, בגדי זהב שכפרתה מרובה אינו דין שטעון טבילה. ואמרינן איכא למיפרך מה לבגדי לבן שנכנס בהם לפני ולפנים ולא אמרינן כפרתה מרובה עדיפא כדאמרינן הכא. וכי תימא משום דהתם שאני שנכנס בו לפני ולפנים דהיינו לקרשי קדשים, אין כפרתה מרובה עומד כנגדו, אבל הכא גבי מערכה שניה של קטורת דאינו נכנס אלא לפנים שהוא בהיכל לחוד, כפרתה מרובה עדיפא. א"כ ביוה"כ אש ומחתה של קטורת הלפני ולפנים תוטל נמי מעל מזבח החיצון ממערכה בפני עצמו שמוסיפין בו ביום להכניס ממנה לצורך קטורת אלו כדאמרינן לקמן ספ"ד (מ"ה ע"א), ולכולהו תנאי שנחלקו התם במנין מערכות חשיב ליה לזו שמוסיפין בו ביום לבסוף, ואמאי תקרום למערכה גדולה הואיל ומכניסים ממנה לפני ולפנים.

וי"ל דודאי להאי שינויא דכפרתה מרובה עדיפא, נמי ס"ל כשינויא ב' אי לא משבח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה, והאי טעמא סגי נמי לההיא דשל יוה"כ שמוסיפין בו ביום, אלא הא דמשני אפילו הכי כפרתה מרובה עדיפא, הכי קאמר דלענין דמערכה גדולה קודם למערכה ב' של קטורת, בהאי טעמא לחוד דכפרה מרובה עדיפא סגי. אבל הא דקדמי לשל בו ביום צ"ל בעל כרחך [כ]טעמא בתרא דאי לא משבח עצים, ומשום הכי קדמי נמי מערכה ב' של קטורת לשל בו ביום משום האי טעמא גופיה דאי לא משבח עצים למערכה שמוסיפין בו ביום מי לא מעייל ממערכה ב' של קטורת. מ"מ זה דוחק אם איתא דמאן דמשני שינויא א' אית ליה נמי אידך שינויא, והא בההיא לחוד סגי נמי להא דסידור ב' גזרי עצים קודם לדישון כדאמרינן בסמוך, השתא למה ליה לתירוצי בתרי טעמי. ועוד רגבי ההיא דמוסיפין בו ביום נמי לא סגי בהאי טעמא אלא בטעמא בתרא, והוה ליה למימר טעמא בתרא לחוד דסגי לכולהו.

אלא י"ל דהיינו טעמא דמערכה גדולה ושל קטורת קודמין להא שמוסיפין בו ביום, משום דהני תדירי, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ולא צריך לטעמא דכפרתה מרובה עדיפא אלא להקדים מערכה גדולה לשניה דכל יום, דתדירה כמותה, אבל של בו ביום בלאו הכי הני עדיפי משום דתדירי. ואע"ג דבפ"י דזבחים (דף צ"א) [צ' ע"ב] מבעי ליה תדיר ומקודש, אי תדיר קודם משום דתדיר, או מקודש קודם משום דקדיש, ולא איפשיטא בעיין. והא ההיא דבו ביום מקודש טפי מהני שהרי מכניסין ממנה לפני ולפנים, (חסר וחבל על דאבדין ולא משתכחין):

סברא לא ידענא:    קשה לי אע"ג דאביי לא שמיע ליה הא דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות, אפ"ה הא ממתניתין נמי איכא למשמע להא דאין מעבירין. כדדייק הגמרא בפ"ה הפסחים (ס"ד ע"ב) דהא דתנן התם שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו, מקבל את המלא ומחזיר את הריקן, וקאמר אבל איפכא לא, מסייע לריש לקיש דאמר אין מעבירין על המצות. ולקמן בפ"ז(ס"ח ע"ב) תנן הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפים אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא, ולא מפני שאינו רשאי כר. ובגמרא [ע' ע"א] פריך לא מפני שאינו רשאי פשיטא, ומשני מהו דתימא מדריש לקיש דאמר אין מעבירין על המצות ומאי מצוה ברוב עם הדרת מלך, קמ"ל. ודוקא התם דלאו מעביר הוא מאחר שאין עסוק בה כדפירש"י, הא היכא העסוק בה אין מעבירין. דאי לעולם אפילו בהיכא העסוק בה לית ליה משום דאין מעבירין, אכתי תקשה לא מפני שאינו רשאי, פשיטא השתא מה בהיכא העסוק בה רשאי בדלא עסוק בה מבעי.

ושמא אביי נמי ידע הא דאין מעבירין על המצות אלא דלא ידע רגבי דישון מזבח הפנימי והטבת נרות איכא משום אין מעבירין, דלאו שמיע ליה הא דתניא דמזבח משוך כלפי חוץ קמעא:

דף לד ע"א[עריכה]

ונסכים למוספים זבח ונסכים [וכו']:    כלומר דאין להפסיק בקרבן א' ביניהן. וקשה לי הא אמרינן בפ"ד דמנחות (מ"ד ע"ב) ומנחתה ונסכיה, הבא מנחה ואח"ב הבא נסכים. רבי אומר זבח ונסכים, הבא זבח ואח"ב הבא נסכים. וקאמר דמנחתם ונסכיהם מבעי ליה האפילו בלילה ואפילו למחר. וזבח ונסכים מבעי ליה לכדזעירי, דאמר אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. ומסקינן אלא ה"ט דרבנן. הכתיב עולה ומנחה. ורבי נמי(ה"נ) [הא כתיב] עולה ומנחה, ומסקנא דשמעתא בבאין עם הזבח דכ"ע לא פליגי דמנחה ואח"ב נסכים, כי פליגי בבאים בפני עצמן, דרבנן סברי באין בפני עצמן כבאים עם הזבח דמי, ורבי התם הוא איידי דאתחיל באכילה גמר לה לכולי מילתא האכילה, אבל בפני עצמן נסכים עדיפי הואיל דמתאמרה שירה עליה. והשתא סוגין דהכא ניחא לפי מסקנא דהתם בהא דמנחה קודמת לנסכים, דהא כתיב עולה ומנחה, אבל בהא דמייתי לנסכים קודם למוספין מהכתיב זבח ונסכים, קשה, הא מבעי ליה לכדזעירי דאין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח:

דף לד ע"ב[עריכה]

של ח' מאות זוז:    כתבו התוספות [ד"ה הנדווין] לא ידענא אמאי לא קאמר וכו' וכו' מנה ע"כ. ואין לו לא טעם ולא ריח לתי' זה. ולי נראה דמשום הכי תני ברישא בבגדי שחרית במנים ובסיפא בבגדי בין הערבים במאות זוזי, משום דקיי"ל ברפ"ק דבכורות [ה' ע"א] ובפ"ה דב"ב [צ' ע"ב] מנה של קודש כפול היה, והיה במנה מאתים זוז, לפיכך בגדי שחרית שהיו משל ציבור דהיינו ממעות של הקדש, נקט חשבונו במנים למימר שהיו במנים של קודש שהן כפולים, ובאותן י"ב מנה היו כ"ד מאות זוז בשל חול. אבל בסיפא גבי בגדי בין הערבים שהוא להוצאת כף ומחתה, הבאים משל כהן גדול אם ירצה, כדאמרינן לקמן בגמרא [ל"ה ע"ב] אחר שכלתה עבודת ציבור [וכו' ועובד בה עבודת יחיד], והא עבודת יחיד היינו הוצאת כף ומחתה, נקט בחשבונות במאות זוזי שהן מנים של חול. ואגב אורחא קמ"ל הא דאמר בגמרא [שם] דשל בין הערבים יכול לבוא משל הדיוט ממעות חולין, משא"כ של שחר שאינו בא אלא משל הקדש. וכיון דבע"ב צריך לשנות בלישנא בסיפא מרישא ולמתני הא בלשון מנים והא בלשון מאות זוז, לפיכך לא קאמר סך הכל ברישא בדר"מ לא בלשון מנים ולא בלשון זוזי, וכדברי התוספות.

אלא דאכתי קשה הא דנקטי חכמים לכולהו בלשון מנים ולא נקטי בשל בין הערבים בלשון זוזי הואיל ואינן באים משל הקדש. ת"ל דהא ודאי חכמים דנקטי הסך הכל, לפיכך נקטי לכולהו בלשון מנים ואפילו בשל בין הערבים אע"ג דאפשר לבוא משל הדיוט, ולחכמים י"ב מנים של בין הערבים נמי במנה של קודש מיירי שהוא כפול כאותן של שחר בסך הכל בחרא. ואע"ג דהשתא לחכמים לא עדיפי של שחר משל בין הערבים רק שליש, ולר"מ עדיפי שלש ידות, דשל שחר י"ב של קודש שהן כ"ד מנה של חול, ואילו של בין הערבים אינן אלא ח' מאות זוז של חול, לית לן בה. ושלא כדברי התוספות [הנ"ל] שפירשו מסתמא וכר דומיא דרבנן. ובלאו הכי דבריהם תמוהים דאפילו לפי דעתם לא שוו דלר"מ עדיפי של שחרית משל בין הערבים שליש מלבר שהוא מחצה מלגיו ולחכמים לא עדיפי אלא רבע מלבר שהוא שליש מלגיו, אלא ודאי אין בזה קפידא.

אבל לר"מ לא ס"ל הא הסך הכל, דלמאי דפירשתי דלר"מ עדיפי של שחר ג' ידות משל בין הערבים דוקא, ולית ליה הא הסך הכל דאמרינן בגמרא, דקמ"ל (כר) [אי בציר מהני וטפי מהני] לית לן בה, כלומר דקמ"ל [דשרי] למבצר משל שחר ולהוסיף על של בין הערבים רק שיהא הסך הכל כך, והיינו דנקט למבצר תחלה דקאי אבגדי קמאי השחר, וטפי לבסוף דקאי אשל בין הערבים, ורבותא קמ"ל אע"ג דצריכים להיות של שחר עדיפי, לאו דוקא כשיעור הזה, אלא אפילו בפחות סגי. אבל איפכא טפי אהני דשחר יותר ממה דתנינן ובציר ביותר משל בין הערבים לא צריך לאשמועינן, דכל כמה דעדיפי של שחר טפי, כ"ש דשפיר דמי. וכיון הבהאי גוונא מילתא דפשיטא היא ולא אתא לרבות בהסך הכל דקתני אלא דרשאי למבצר משל שחר משיעוריה, לר"מ בע"ב ליכא למימר הא [סך הכל], דטעמא דשל שחר עדיפי ג' ידות משל בין הערבים מקרא נפקא ליה דג' בד יתירי נינהו גבי בגדי שחר, דבשלמא חד לגופיה ומ[אידך] ג' נפקא ליה מובחר שבבר וללמד שיהא מובחר ג"פ כנגד אותן של בין הערבים, וכמו שכתבתי לקמן בגמרא. וכיון דמן התורה צריך להיות כשיעור, ע"כ אי אפשר למבצר מינייהו, לפיכך לא תנא סך הכל, ואע"ג ד[שרי] להוסיף הא מילתא דפשיטא היא. ועוד אי הוי תנא סך הכל הוה אמינא דרשאי בין להוסיף בין לגרוע דלא קפיד אלא אסך הכל, ולר"מ הא ליתא דלגרע בשל שחר אי אפשר דבע"ב צריך להיות עדיפי משל בין הערבים לא פחות מג' ידות, אבל לרבנן דלא נפקא להו מובחר שבבר אלא מבד א' מיותר וכמו שכתבתי בגמרא, ולית להו שיעורא מן התורה ובכל שהו עדיפי סגי, אי בציר מהני השחר לית לן בה לפיכך נקטי סך הכל דקמ"ל דאי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה כדאמרינן בגמרא:

[ומש"ה לא תנא הסך הכל בדר"מ, משום דלא אפשר, דבע"ב של שחר צריכים להיות שקולים ג' ידות נגד הני של בין הערבים. וחכמים דרשי להני ג' בד יתירא חדא לכדאמרינן בפ"ב דזבחים (דף י"ז) [י"ח ע"ב], בד שלא ילבש של חול עמהם, ומהני תרי בד הנותרים דרשי מובחר שבבר ועל דרך שפירשו התוספות [ד"ה הנדווין] כמש"ל, ואע"ג דכתיב עוד פעם בד ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד, ההוא בבגדים של בין הערבים כתיב בהוצאת כף ומחתה ולגופיה אתי שאותן הבגדים יהיו נמי של בד:] [מלואים]

בשחר היה לובש כו':    משום דלכולי עלמא השחר עדיפי כדאמרינן בגמרא. ונראה לי דאכולהו ד' בגדי לבן קאי שהיו שדן ביחד כשיעור הזה, לר"מ כדאית ליה ולחכמים כדאית להו. ועוד נראה לי דלא קפדי דשל שחר עדיפי, אלא שיהיו כל הבגדים של שחר ביחד יותר שווין משל בין הערבים. אבל אי בציר מא' מהן בשל שחר או אפילו בב' או בג' מהן משל בבין הערבים, אלא שהבגד הד' משלים לשווין על דשל בין הערבים ועודף עליהם, לר"מ כדאית ליה ולחכמים כדאית להו, שפיר דמי. כיון דמ"מ שדן של ד' של שחר ביחד עדיפי משל בין הערבים, אע"ג דמקצת הבגדים גריעי מהם, לית לן בה, דרחמנא לא קפיד אלא שסכום כל הבגדים של שחר יהיו עדיפי בשווין על סכום כל ד' הבגדים של בין הערבים, אבל בפרטי הבגדים לית לן בה וכמ"ש בסמוך. והרמב"ם בהלכות כלי המקדש פ"ח ה"ג כתב, בגדי לבן הם ד' כלים דמשמש בהן כה"ג ביוה"כ כר, וב' כתנות אחרים היו לו לכה"ג ביוה"כ א' לובשה בשחרית ואחת בין הערבים, ושתיהם בל' מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת ואח"ב עושה בה הכתונת, ע"כ. משמע מדבריו דהא דאמרינן דכ"ע מיהת דשחר עדיפי אכתונת לחוד קאי ולא אשאר בגדים, ופסק כרבנן.

ואיני יודע זו מנין לו, ופשטא דמתניתין אכל ד' בגדי לבן דשחר [קאי]. ואדרבה כיון דפתח קרא בכתונת בד, הרי בד הראשון לגופיה אתא שיהיה של בד, אין לנו בכתונת שיהא מובחר בד אלא מבד דכתב רחמנא גבי שאר בגדי לבן, וא"ב אין לנו להעדיף כתונת על שאר בגדים. ועוד קשה לי מדאמרינן בגמרא [ל"ה ע"ב] אמרו עליו על ר"א בן חרסום כו' שנראה בערום. ופריך ומי מתחזי וכו' במזגא, והא בכתונת של בין הערביים מיירי, דלגבי עבודת יחיד שהוא הוצאת כף ומחתה מייתי לה, ועוד של שחר אי אפשר להביא אלא משל ציבור. והשתא אי סלקא דעתיך דאכתונת דוקא קפיר קרא דיהא של שחרית עדיפי משל בין הערביים, וכיון דרצה לעבוד בין הערביים בכתונת כזו, בע"ב של שחרית שעבד בה היה עדיפא מינה, וכ"ש שהיה נראה בה בערום, ואמאי לא הקפידו הכהנים בשל שחר והניחו לעבוד בה כיון תראה בה בערום. אלא ודאי כדפירשתי דעיקר קפידא בעדיפותא דשל שחר על של בין הערבים הוא על כל סך סכום ד' בגדים ביחד, אבל בגד א' או אפילו ב' וג' יכול להיות של בין הערבים עדיפי. והשתא י"ל דכתונת לחוד של שחר דר"א ב"ח היה גריע משל בין הערבים, ולא היה נראה בה בערום, אלא שכל ד' בגדים ביחד של שחר היו עדיפי משל בין הערביים. [תשלום לענין זה עיין בסוף הספר באבני שוהם]:

(שייך לקונטרס המועתק) וכמדומה לי שהרמב"ם למד להא דעיקר קפידא הוא על הכתונת לבד שיהא של שחר עדיפא משל בין הערבים, מהא דאמר בפ"ז הסנהדרין (מ"ט ע"ב) גבי הא דאמר כל מקום ששנו חכמים דרך מנין, אין מוקדם ומאוחר, ולאפוקי מהא דתנן כה"ג משמש בח' כלים וההדיוט בד' כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט כר, ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים תלמוד לומר ומכנסי בד יהי' על בשרו. וגבי ד' בגדי לבן דיוה"כ כתיב, ותנא מאי טעמא אקדמיה לכתונת משום דאקדמיה קרא. וקרא מ"ט אקדמיה, משום דמכסיא לכוליה גופא עדיפא, כלומר יש לו חשיבות ועדיפות משל בין הערבים, ועלה לחוד קפיר קרא דמובחר שבבר. א"נ עדיפא מכל שאר הבגדים של שחר שעמה, משום דמכסיא לכוליה גופא, לפיכך אקדמיה קרא. וכיון דיש לכתונת עדיפותא על שאר בגדים, איכא למימר רעלה לחוד קפיר קרא שיהא מובחר שבבר משל בין הערבים. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם לא גריס עדיפא ליה, אלא הכי גריס כיון דמכסיא לכוליה גופא עדיפא כלומר עדיפא בשוויה.

אבל א"א לפרש כן, דאי מהאי טעמא אקדמיה קרא משום דעדיפא בשוויה, תינח קרא דאקדמיה משום דמיירי בשל יוה"כ, אבל תנא דמיירי בשל כל השנה הכהן הדיוט דלא שייך האי טעמא, מאי טעמא אקדמיה, הא מכנסים קודמים לכתונת בלבישה. אלא ודאי הכי פירושו, משום דמכסיא לכוליה גופא חשיב ועדיף לאקדומה בסידרא דקרא אע"ג דמכנסים קודמים בלבישה. ועוד אי ס"ד דעדיפא בשווי' קאמר, למה ליה למימר משום דמכסיא לכולה גופא, לא הוה ליה למימר אלא משום דעדיפא בשווי' אקדמיה, אטו טעמא דקרא בעי למדרש דמהאי טעמא עדיפא בשווי' משום דמכסיא לכולה גופא. אלא ודאי דאין שום עדיפות מחמת שווין אלא הא עדיפותא אינו אלא משום הא גופיה דמכסיא לכולה גופא מהאי טעמא נקט לה: [מלואים]

במשנה אלו משל ציבור:    נראה לי דלאו למימרא רבעי דוקא משל ציבור ולא משלו, דהא של בין הערבים באים אפילו כולם משלו, דהיינו עבודת יחיד דקאמר בגמרא [ל"ה ע"ב] אחר שכלתה וכר. ואע"ג דקאמר התם ובלבד שימסרנו לציבור, ה"נ בהאי תוספת נמי א"א שלא ימסור לציבור. וכן פירש הרמב"ם דהתוספת נמי בעי מסירה לציבור. והשתא כיון דהתוספת לא סגי בלא מסירה לציבור, הא דנקט אהני הבין הערבים אם בא להוסיף מוסיף משלו, הא אפילו כולו משלו נמי שפיר דמי. אלא הכי פירושו אלו משל ציבור, כלומר משל ציבור אינו רשאי ליקח יותר, לרבנן כדאית להו ולר"מ כדאית ליה, כדי שלא לדחוק את הלשכה, אבל אם רצה להוסיף מפני הכבוד מוסיף משלו.

א"נ הא דנקט אם רצה להוסיף, משום בגדים של שחר נקט לה דלא שרי אלא בתוספת, אבל בשיעור י"ח מנה לרבנן בעי משל ציבור דוקא, ואפילו ע"י מסירה לציבור לא מהני באותו שיעור, אבל בשל בין הערבים אפילו הכל אם רצה מביא משלו ושפיר דמי ע"י מסירה לציבור. א"נ אלו משל ציבור, אשל בין הערבים נמי קאי, ומשום דתני הכל ל' מנה, וקמ"ל דאי בציר מהני דשחר וטפי אהני דבין הערבים, לית לן בה כדמפרש בגמרא. והשתא קמ"ל דאפילו הני טופיינא משל שחר אשל בין הערבים נמי אין בא אלא משל ציבור. ולפי"ז אלו משל צבור סיפא דמילתא דחכמים הוא, דאילו לר"מ ליכא למימר דאי בציר משל שחר, דאי אפשר למבצר מי"ב מנה לדידיה וכדפי' בגמרא. וראשון נ"ל עיקר: [מלואים]

דף לה ע"א[עריכה]

אמר רב כהנא כדי שיכיר כו':    והא דלא קשה ליה אמתניתין דפירקין לעיל (ל' ע"א) גבי טבילה א', פירשתי התם: [מלואים]

ותנא מנינא אתי לאשמועינן:    קשה לי דבפ"ב דסוכה (כ"ז ע"א) תנן ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה א' ביום וא' בלילה. אמאי לא דייק נמי ותנא מנינא אתי לאשמועינן, ושם אפרש בסייעתא דשמיא: [מלואים]

הא אי בציר מהני וטפי אהני ל"ל בה:    לא נתברר לי טעמו של דבר, כיון דקרא לא קפיר אלא דשל שחר יהיה מובחר משל בין הערבים, אי בציר מהני השחר ולא טפי אהני הבין הערבים, כ"ש דמעלי טפי. ושמא י"ל דגמרא גמירי לה להאי סך הכל הילכך אי בציר מהני צריך למיטפי אהני, כדי שיעלה הסך הכל. ומ"מ איצטריך קרא בד מובחר שבבר ואיצטריך הילכתא. דאי מקרא לא ידענא כמה שווין, ואי מהילכתא לא ידענא דשל שחר עדיפא ומובחר בבד. וכה"ג אמרינן בפ"ב דבכורות (ט"ז ע"א) דסמיך קרא אהלכתא והילכתא אקרא גבי ה' חטאות מיתות. אלא דאכתי קשה, דאמר לעיל (ל"ב ע"א) ובא אהרן אל אוהל מועד, למה הוא בא [וכר], ה' טבילות וי' קידושין כר. והשתא תיפוק ליה מדגמירי רבעי ב' מיני בגדי לבן, ש"מ הצריך להפסיק בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה. ואפילו תימא דליכא הפסק עבודת מזבח החיצון ביניהם, מ"מ צריך חילופי בגדים בבגדי לבן עצמן מחשובין לפחותים מהם, כדי שיהא עבודת היום במובחר בבד מן הוצאת כף ומחתה, א"כ השתא נמי מהא דגמירי ה' טבילות וי' קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, מנא ליה להוכיח דאיכא הפסק ביניהם, דילמא טובל ומקדש משום חליפי בגדים דבגדי לבן עצמן מן החשובים לפחותים.

מיהו הא בלאו הכי איכא לאקשויי, מנא ליה להוכיח מהא דגמירי ה' טבילות דאיכא הפסק עבודה ביניהם ובעי טבילה משום חליפי בגדים מזהב ללבן, דילמא ליכא הפסק עבודה ביניהם ואפילו הכי בעי טבילה וקידושין, משום חילופי בגדי לבן עצמם מחשובים לפחותים. אלא מאי אית לך למימר דאע"ג דהטבילות והקידושין משום חליפי בגדים הוא דאתו, הני מילי מבגדי זהב לבגדי לבן או איפכא, דכל אחד יש להם מעלה, דבגדי לבן נכנס בהם לפנים, ובגדי זהב מרובה כפרתן. אבל מבגדי לבן דעבודת היום לבגדי לבן דהוצאת כף ומחתה שיש בהם תרתי לגריעותא, חדא הפחותים מהם, ועוד שהראשונים חשיבי טפי שעובד בהם ואלו לא באו אלא בשביל לפנות המקום לחוד, לא מסתבר להטעין טבילה וקידושין ביניהם. וכיון דטעמא דמוכיח מדצריך להפסיק ביניהם מש"ה הוא, דאל"ב ליכא למיגמר טבילה וקידושין בין בגדי לבן אלו לבגדי לבן אלו, א"כ מדגמירי דבעי ב' מיני בגדי לבן, אין להוכיח שצריך הפסק דבלא הפסק נמי בעי ב' מיני בגדי לבן, כדי שיהא זה בחשובין וזה בפחותין. ותדע לך [ד]תיפוק ליה מדרבי רחמנא בד מובחר בבד שמע מינה דבעי ב' מיני בגדי לבן [ו]שמע מינה דאיכא הפסק ביניהם, ולמה לי הא מדגמירי ה' טבילות וי' קידושין. אלא ודאי כדאמרינן, דמ"מ משום הכי אין להוכיח דאיכא הפסק עבודה ביניהם ובדפי'.

א"נ י"ל משום ר"מ נקט האי גמירי דה' טבילות וי' קידושין, משום דלית ליה הא גמירי הסך הכל ובדפי' במתניתין. מיהו אפילו לר"מ הוה מצי להוכיח מדרבי רחמנא בד מובחר בבד, אלא מחוורתא כדפירשתי: [מלואים]

דף לה ע"ב[עריכה]

מאי לאו אחרים חשובים מהם:    קשה לי ודקארי לה מאי קארי, הא איכא למימר אחרים פחותין כדמשני, ומנא ליה לפרש אחרים חשובים מהן ולהקשות: [מלואים]

דף לו ע"ב[עריכה]

כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי:    קשה לי, ר"מ לא חשיב לא מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה, דהא עון מדד ופשע מרד דחמיר טפי וחטאת שוגג דקיל מכולן כדמסיק, והשתא אי מלמטה למעלה חטאת עון פשע מיבעי ליה, ואי מלמעלה למטה מתודה פשע עון חטאת מיבעי ליה, אבל להתודות על פשע החמור מכולן במציעי אין לו ענין כלל:

וכן במשה הוא אומר:    קשה לי מאי ואומר, וכן דרך הגמרא להקשות. ונראה לי משום דקרא קמא דוהתודה עליו אתי להא דדרשינן בפ"ב הכריתות (כ"ה ע"ב) לחטאים דומיא הפשעים, מה פשעים הלאו בני קרבן אף חטאות דלאו בני קרבן נינהו. ויליף מהא דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה"כ חייב להביא אחר יוה"כ. ולפיכך כתב רחמנא לחטאים לבסוף אע"ג דקדמי בוידוי, לאקושינהו לפשעים, הכן היא דרך הקישא לאקושי סיפא דקרא לרישא. כמו שכתבו התוספות רפ"ג הפסחים (מ"ג ע"ב ד"ה סלקא) גבי לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. ולעולם בתחילה מתודה על חטאים כרבנן, קמ"ל וכן במשה הוא אומר. והיינו דנקטי חכמים בסיפא דמילתייהו אלא מהו שאמר משה ובר, ואילו קרא דוהתודה לא דרשי ביה מידי. משום דאין משם ראיה לדר"מ דאתא להא דאמרן.

מיהו אכתי קשה לי דהא לבתר הכי בסוגיא דחייבי אשם תלוי, מסיק רבא מהכתיב מכל חטאתיכם לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא המקום, יוה"כ מכפר, ומינה אבל דידע בה כגון חטאת ואשם, ודאי לא מכפר. וכיון דמהכא יליף לה, הא אכתי הוה מצי למילף הא דר"מ מקרא קמא דוהתודה, וקרא דמשה למה לי, וגם רבנן בהאי קרא דוהתודה מאי דרשי ביה:

ואומר אז תפשע לבנה:    ונראה לי דאי מקרא קמא דמלך מואב פשע. לא משמע הפשע זה מרד דלהכעיס, דלאו משום להכעיס מרד בו אלא להנאתו וטובתו, שלא רצה [להיות] כפוף תחתיו ליתן לו מסים ומתנות, כדכתיב ומלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל וכר. לכן מביא ראיה מאז תפשע לבנה במלך יהודה, שהיתה עיר ובודאי לא מלכה לעצמה אלא נסמכה על מלך אחר, ואין זה אלא להכעיס, דמה לה להיות כפופה למלך זה או לזה, ואין זה כ"א בזדונה ורע לבבה עשתה זאת להכעיס:

וכן בשלמה הוא אומר:    נראה לי משום הכי מייתי רבנן קראי רדוד ושלמה ודניאל. משום דהרשענו דכתיב בקרא רדוד לא ידענא מהו, להכי מייתי קרא דשלמה דכתיב מרדנו בפעם ג' לבתר חטאנו והרשענו, ש"מ דוהרשענו רגבי [דוד] דכתיב בפעם ג' היינו מורדים. דהא סדר הוידוי כבר למדנו ממשה ומשלמה המלך, דצריך להתודות על זדונים ומורדים ושגגות, ואי משלמה לחוד לא ידענא הרשענו דקחשיב שלמה במציעי בין חטא למרד מאי נינהו, קמ"ל קרא רדוד דאמר עון במציעי, ש"מ דהרשענו השלמה עון מזיר הוא. ואי מהני תרי קראי רדוד ושלמה לחוד ה"א קשיא קראי אהדדי, דשלמה קרא לעון מזיר, רשע, ודוד קרא למרד רשע. לפיכך מייתי קרא דדניאל דאמר חטא ועון רשע ומרד, והאי רשע מאי ניהו אי עון מדד כבר נאמר ואי מרד כבר נאמר, אלא ודאי לפיכך הטיל הכתוב לרשע בין עון דמזיד למרד ללמדך דרשע שני לשונות במשמע, משמע מדד שהוא עון, ומשמע מרד. לפיכך גבי דוד דעון בהדיא כתיב רשע, ע"כ היינו מרד. וגבי שלמה דמרד כתיב בהדיא רשע, ע"כ היינו עון דהוא מדד.

ואל תתמה על זה, דכה"ג מצינו בקרא גבי מומין בפרשת אמור [כ"ב כ"ב] דכתיב גרב או ילפת, דגרב זו החרס שחין היבש מבפנים ומבחוץ, וילפת זו חזזית המצרית שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמשנה תורה בתוכחה כתיב בגרב ובחרס, ומדכתיב חרס, אלמא גרב הוא ילפת, משום דגרב ב' לשונות במשמע חרס וילפת, כשהוא סמוך לילפת גרב זו חרס, וכשהוא סמוך לחרס גרב זו ילפת, כדאמר (בספ"ק דף מ"ד) [פ"] דבכורות [מ"א ע"א] וכמו שפירש"י בפירוש התורה פרשת אמור [שם], וה"נ דכוותיה.

ומ"מ צריך טעם למה אמר דניאל הרשענו בוידויו, כיון דכבר התודה על עון ומרד. וכי תימא פירושי קא מפרש, מאי והרשענו, מרדנו, משום דוהרשענו ב' לשונות במשמע, ורצה לפרט ולבאר וידויו יותר מפורש מדוד ושלמה. א"כ הרשענו מרדנו בלא ו' הוה ליה למימר, מאי ומרדנו. ושמא אין בזה קפידא הא דקאמר ומרדנו בו', ואחטאנו והעוינו דלפני פניו קא מוסיף האי וי"ו:

פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים:    קשה לי מאי פשיטותא היא זו, הא סתם לן תנא במתניתין כר"מ, והשתא טובא קמ"ל דאין הלכה כסתם משנה זו. וה"נ קשה לי הא דאמר ליה רבה דנחית קמיה שבקת רבנן ועבדת כר"מ בתמי', ומאי תמה עליו הא בכל מקום קי"ל הלכה כסתם משנה אפילו ביחיד נגד רבים:

ונאמרנה] להלן כפרה:    [פי' רש"י] בשעיר המשתלח יעמוד חי לפני ה' לכפר. נראה לי דהך ברייתא רבי שמעון היא, דתניא לקמן (מ' ע"ב) יעמד חי לכפר עליו, עד מתי הוא זקוק לעמוד חי, עד שעת מתן דמו של חבירו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר עד שעת וידוי דברים. דלכפר עליו בכפרה המוטלת עליו דהיינו וידוי במשמע, דאילו לרבי יהודה הא כפרה השעיר המשתלח גופיה כפרת דמים של חבירו במשמע. מיהו איכא למימר דכרבי יהודה נמי אתיא, והיינו אם נפשך לומר דקאמר וכדמפרש ואזיל וכי תימא נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים.

וכי תימא אי רבי יהודה היא, אמאי שביק לשעיר המשתלח דאיירי ביה ונקט נילף משעיר הנעשה בפנים. היינו טעמא, משום הא גופיה דכפרה השעיר המשתלח לרבי יהודה בכפרת דמים של חבירו משמע, יליף לה מהאי כפרה השעיר הנעשה בפנים, כדאיתא התם, לכפר, בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש גבי שעיר הנעשה בפנים, מה להלן בכפרת דמים אף כאן בכפרת דמים. ואי לאו האי קרא דוכפר דכתיב בפנימי, אפילו רבי יהודה היה דורש לכפרה השעיר המשתלח בכפרת דברים, דעליו כפרת דברים משמע, כרבי שמעון. ומהאי טעמא נקט נילף משעיר הנעשה בפנים דאיהו מגלה על כפרה השעיר המשתלח דכפרת דמים הוא לרבי יהודה.

ואפשר עוד לפרש דהא דקאמר נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים, האי נילף לאו אפר קאי אלא אשעיר המשתלח, ולאו למימרא דנילף וכפר דפר מכפרה השעיר המשתלח דבדמים הוא לרבי יהודה, דכיון דוכפר השעיר המשתלח גופיה דבדמים הוא הא גופא מגז"ש דפנימי אתיא כפרה כפרה, [ו]הא קי"ל בקדשים דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בגז"ש. אלא ה"ק, נילף הא כפרה השעיר המשתלח בגז"ש משעיר הנעשה בפנים דבדמים הוא, ממילא האי כפרה דפר נמי בדמים, כיון דלא אשכחן כפרה אצל דברים בעלמא, ממילא סתם כפרה אינו אלא בדמים, ועוד איכא למילף פר בגז"ש משעיר פנימי דבדמים הוא. מ"מ קשה לי, דהא אפילו תימא רישא רבי שמעון היא, מ"מ רבי יהודה נמי מודה הכפרה דפר בדברים הוא, מה"ט דמסיק הרי הוא אומר לכפר ועדיין לא נשחט הפר. וא"כ אמאי יליף לקמן בגזירה שוה האי כפרה השעיר המשתלח דבדמים הוא משעיר פנימי, נילף שעיר המשתלח כפרה כפרה מפר דבדברים הוא, ושם אפרש: [מלואים]

דף לז ע"ב[עריכה]

הקורא את שמע עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא:    פירש"י שהכהנים שעבודה מוטלת עליהם מקדימין לקרותה קודם היום שמא תמשך עליהם העבודה ויומנעו מלקרות, [ואנשי מעמד מאחרין לקרות עד כלות עבודת התמיד. משמע מפירושו דאנשי משמר ואנשי מעמד אינן יוצאין כלל] בקריאתן, וזה דומה לשאר מצות הקבוע להן זמן שאם עשאן שלא בזמנן לא עשה ולא כלום. [וקשה דבשלמא אנשי מעמד אע"פ שלא יצאו ידי חובתן] אפ"ה קצת מצוה יש בקריאתן, כדתנן בפ"ק דברכות (דף י') [ט' ע"ב] הקורא מכאן ואילך לא [הפסיד, ומפרש בגמרא ף' ע"ב] לא הפסיד ברכות, כדתני אבל מברך ב' לפניה] וא' לאחריה, אבל המקדים קודם זמנו אין שום תועלת בקריאתו כלל ולמה קוראין כל עיקר.

[ולי נראה לפרש שהיו קוראים ביום אחר עלות השחר, והא דקאמר לא יצאו ידי חובתן, לאו דאורייתא קאמר], אלא אעיקר מצות קריאה דלכתחילה דרבנן. דמצות קריאה מן התורה הוא משיכיר בין תכלת ללבן או לכרתי, או בין זאב לכלב או בין חמור לערוד, או משיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו כהני תנאי התם בברייתא, או משיעלה עמוד השחר לרשב"ג (במתניתין) [בברייתא שם ח' ע"ב]. אבל רבנן תיקנו זמן קריאתה עם הנץ החמה כוותיקין, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. ועיקר הקפידא הוא על ק"ש שיהיה עם הנץ החמה שזמנה דווקא ביום. אע"ג דיצא בדיעבד אם עשאה משעלה עמוד השחר, מ"מ עיקר מצותה דרבנן אינו אלא מהנץ כדתנן בם"ב דמגילה (כ' ע"א). והיינו דנקט תלמודא מיראוך עם שמש, דקאי אק"ש שמקבל מורא עול מלכות שמים עליו בק"ש. והא דקאמר הכא הקורא עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, לאו לא יצא ידי חובתו כלל [קאמר], (ל"ל) אלא לא יצא ידי חובתו מצוה מן המובחר, מפני שמקדימין לקרותה קודם עיקר זמן מצותה לכתחילה. וכה"ג מצינו בפ"י דפסחים (קט"ז ע"א) ר"ג אומר כל שלא אמר ג' דברים בפסח לא יצא ידי חובתו, לא קאמר לא יצא ידי חובתו כלל, אלא לא יצא ידי חובתו מצוה מן המובחר קאמר, וכמו שפירשו המפרשים התם. ולפי"ז הא דקאמר הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא, לצדדין קתני, עם אנשי משמר לא יצא ידי מצוה מן המובחר אבל מ"מ ידי ק"ש יצא. ועם אנשי מעמד לא יצא אפילו ידי ק"ש כל עיקר, הואיל ומאחרין עד אחר זמנה לגמרי.

וכי תימא הוה ליה לאנשי מעמד נמי לאקדומי כאנשי משמר, דבזה מ"מ יצאו בדיעבד, אבל השתא שמאחרין דיעבד נמי לאו כלום הוא. (אבל) [ובשלמא] לפירש"י ניחא, דאי מקדמי כאנשי משמר שהוא קודם יום לא עשו ולא כלום, אבל כי מאחרי מצוה קצת מיהו איכא, כדתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד אפילו הברכות, והא דלא מאחרי אנשי משמר כאנשי מעמד, משום דאנשי מעמד לא עמדו אלא על קרבן תמיד שהוא של ציבור, כדתנן רפ"ד דתענית [כ"ו ע"א] לפי שנאמר את קרבני וכר, ואחר הקרבת תמיד היה להם פנאי לקרות, אבל אנשי משמר היו טרודין בעבודה כל היום בקרבנות יחידים. אבל למאי דפירשתי קשה, הוה ליה לאנשי מעמד נמי להקדים כמו אנשי משמר, והא עדיף, דבזה יצא ידי חובת ק"ש דאורייתא. י"ל דאנשי מעמד היו טרודין לחטוב עצים ולשאוב מים בשעת קריאת אנשי משמר וכמו שפירש"י שם בם"ד דתענית [ד"ה קרבן מוסף] גבי קרבן מוסף אין בנעילה, לפיכך א"א להם לקרות בשעת קריאת אנשי משמר.

וכי תימא למאי דפירשתי למה אמר אביי דסימנא דמנורה היה לשאר עמא, לימא שהיה לאנשי מעמד והן קראו בתוך זמן ק"ש של תורה שהוא עד ג' שעות כר"י דאמר הכי בפ"ק דברכות, וקיי"ל התם כוותיה, ומאי לא יצאו ידי חובתן, ידי חובת מצוה מן המובחר קאמר, וכדפירשתי להאי ידי חובתו דאנשי משמר, ומפני שאנשי מעמד מאחרין זמן קריאתה מעיקר מצותה בהנץ מיד. וי"ל דהאי סימנא לא היה אלא להודיע תחילת זמנה בלבד, כדקתני והכל יודעין שהגיע זמן ק"ש אלמא קפיר כדי לקרות בתחילת זמנה. ואנשי מעמד לא היו פנוים עדיין לקרותה באותו עת, דהא ודאי שלא שלמו כל סדר המערכה של קרבנות ציבור שבכל יום עד לאחר זמן, דהא איכא הקרבת איברים והקטרת קטורת ונרות ושאר עבודות ציבור שבכל יום שצריכין לאנשי מעמד. דלאו דוקא תמיד דכתיב גבי תשמרו הוא דצריך להו, דה"ה נמי כל קרבן ציבור היו צריכין לאנשי מעמד דמאי שנא. וכדאמר' התם האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבו, אלמא כל הקרבנות שדן בהא. וכיון שכן ע"כ אנשי מעמד היו מאחרין הרבה אחר התחלת זמנה, א"כ סימן זה בע"כ לא היה אלא לשאר עמא לקרות בתחילת זמנה, משום מצוה מן המובחר. [ומכאן ראיה להפוסקים] בפ"ק דברכות דמצוה להקדים ק"ש של לילה בתחילת זמנה שהוא צאת הכוכבים, דהכי משמע הכא גבי ק"ש של יום וא"כ ה"ה לשל לילה דמאי שנא.

[והשתא דאתית להכי אין צריך לומר] דלצדדין קתני, אלא לא יצאו דאנשי משמר ואנשי מעמד, בחד גוונא מיירי, ולא יצאו ידי חובתן מצוה מן המובחר, דאנשי מעמד נמי קראו [תוך זמן שמן התורה, אלא שלא] קראו בתוך זמן מצוה מן המובחר שהוא בתחילת הנץ.

ותדע דע"כ אנשי משמר לא היו קוראין קודם היום, דהא בפ"ד דמסכת תמיד תנן סדר התמיד שחיטתו בהאיר המזרח וקבלת דמו וזריקתו והפשטו וניתוחו והעלאת איבריו מחצי כבש ולמטה ומלחום. ואח"ב ירדו ללשכת הגזית לקרוא את שמע, ואמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו, קראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר, אלמא זמן ק"ש היה שעה גדולה אחר עמוד השחר. ומסתברא דמזמן שחיטה שהיה לאחר עמוד השחר עד שקראו, כבר הגיע זמן ק"ש אפילו לתנא המאחר זמנה יותר. וזה תימה על פירש"י שפירש מקדימין לקרותה קודם היום, וזה א"א לומר כדמוכח ממתניתין דתמיד.

וראיתי להראב"ד בהשגות (פ"י מהלכות תפלה הי"ג) שכתב, מצאנו בענין ק"ש שאמרנו הקורא עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא, והדבר ידוע שהיו קורץ אחר עמוד השחר, ובשעת הדחק אדם יוצא בה, ומאי לא יצא דקאמר, אלא שלא יצא כתקנה. והיינו כדפירשתי:

כותבין מגילה כו':    קשה לי למ"ד כותבין א"כ מצות כתיבת ספר תורה על כל אדם מנלן, דהא רחמנא אמרה ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, דלא משמע אלא שירת האזינו לחוד. דבפ"ב דסנהדרין (כ"א ע"ב) אמר רבה אע"פ שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ונפקא ליה מהאי קרא דועתה כתבו לכם, ופירש הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת [ה"א] דהכי קאמר קרא, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשה פרשה. וא"ב למ"ד כותבין מגילה, מנא ליה חיוב כתיבת ספר תורה כולה, דילמא כתבו לכם את השירה שירה ממש קאמר ותו לא:

ש"מ כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה:    נראה לי דאע"ג דאמרינן בספי"ב דיבמות (ק"ו ע"ב) מר זוטרא משרטט וכתב לכולא פרשה. פירוש פרשת חליצה מה שקורץ היבם והיבמה בפני ב"ד. ופריך, והא לא ניתן לכתוב פרשה בפני עצמה משום אץ כותבץ מגילה לתינוק להתלמד בה, ומסיק הילכתא כוותיה דמר זוטרא. וא"ב מאי פריך, הא פירש"י התם דהיכא דכתב לה אדעתא דפרשה דתהא כמגילה קטנה אסור, דקיי"ל תורה חתומה ניתנה. אבל האי ספירת דברים הוא ולאו בקדושתיה קאי. ולפי"ז פריך שפיר דהא בהאי נברשת כתבו לפרשת סוטה אדעתא דמגילה.

עוד פירש"י התם, והילכתא כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי. ונראה לי דלאו משום מצוה לחוד קאמר דשרי, דא"ב מאי פריך הכא גבי סוטה דהא מקום מצוה הוא. ועוד הא להתלמד לתינוק נמי מצוה הוא, ואפ"ה איכא למ"ד בפ"ה דגיטין (ס' ע"א) דאסור. ואי משום דפרשת סוטה ותינוק להתלמד אפשר בס"ת לכתוב ממנה פרשת סוטה וללמוד ממנה לתינוק, הא גבי גט חליצה כל שכן דאפשר, דאמרינן דכותבץ אקרינהו לדידה מאן יבמי עד לא אבה יבמי וכן השאר כדמסיק התם. אלא ודאי משום במקום מצוה לחוד לא שרי גבי חליצה, אלא מטעמא דספירת דברים נמי הוא, וכיון דאיכא תרתי שרי, אבל גבי סוטה ותינוק דליכא אלא חרא מקום מצוה לא.

ומכל מקום אני תמה על פירש"י, מנא ליה רבעי תרתי לטיבותא ספירת דברים ומצוה, נהי דבטעמא דמצוה לחוד לא סגי כדפירשתי, מ"מ טעמא דספירת דברים לחוד י"ל דמהני. ואולי כיון דמר בר אידי אתקיף עלה שם והא לא ניתן לכתוב, אלמא ס"ל דבתרתי למעליותא נמי לא סגי, די לן שנאמר דמר זוטרא דפליג עלי' לא שרי אלא בתרתי למעליותא דוקא, דכל למעוטי בפלוגתא עדיף טפי, ודרך זה [נקטו] גדולי המפרשים בכולי תלמודא.

אבל אכתי איכא תיוהא בפירש"י, דכתב שם דאדעתא דמגילה אסור, משום דקיי"ל תורה חתומה ניתנה. והא ליתא, דהא מסיק התם דאפילו למ"ד מגילה מגילה ניתנה אפ"ה אסור כיון דאדבק אדבק:

ומה כתב בטבלא אם שכב אם שטית אם לא שטית:    ושם בפ"ה דגיטין גירסת הספרים, מה כתוב בה אם שכב אם לא שכב. וכתבו התוס' [ד"ה אם], אם שכב לא כתיב כלל, אלא אם לא שטית כתיב, אלא הבתר הכי כתיב ואת כי שטית. כוונתם האם שכב דקאמר כוונתו לאת כי שטית, וקרי ליה אם שכב משום דהוא חילוף ראם לא שטית דקרא, ולא נכתב ואת כי שטית כדכתיב, משום דנקט דבר וחילופו הואיל וענין אחד הוא, דאת כי שטית חילוף ראם לא שכב דרישא, וכאילו כתיב אם שכב בהדיא. ולפי"ז גירסא דהכא משובשת, דנקט אם שכב אם שטית אם לא שטית, וצריך לגרוס הכא כהתם ואין להאריך בזה. ונראה לי אע"ג דלכולי עלמא כותב עוד פסוקים כגון יתן ה' אותך וכיוצא כדתנן פ"ב דסוטה ף"ז ע"א], לישנא קטיע נקט, וקמ"ל בהא לאפוקי מדר' יהודה דאמר כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך כר, והני פסוקי דנקט הכא א"צ לכתבן לר' יהודה לגמרי, אלא סבירא ליה להאי תנא כר"מ ורבי יוסי הפליגי התם אדר' יהודה, וסבירא להו דכותבין, וכן נראה מפירש"י שאכתוב בסמוך:

דף לח ע"א[עריכה]

בסירוגין:    פירש"י אם לא שכב ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא, ואת כי שטית ואחריו ראשי תיבות יתן ה' אחריו ראשי תיבות, ובאו המים, אחריו ראשי תיבות. ושם בפ"ה דגיטין לא פירש כן, שכתב בסירוגין תחילת המקרא היה כותב תיבה שלימה ולבסוף ראשי תיבות. הרי שלא התיר אלא תיבה אחת שלימה מפסוק אחד ולא יותר, והבא התיר ג' תיבות שלימות מכל פסוק. ונראה לי עיקר כפירושו דהכא, דהא מר זוטרא דהוה (כתב) משרטט וכתב לכולה פרשה כמו שהבאתי לעיל [בד"ה ש"מ], שמע מינה דקל היה לחכמים בדבר כתיבת מגילה לחוד יותר מכתיבה בלא שירטוט. דהא בפרק חליצה [יבמות קו, ב] לית לן בה משום כתיבת מגילה לחוד מטעמא דפירשתי לעיל [שם בד"ה ש"נק ואפ"ה לא הקילו לכתוב בלא שירטוט, דהא מר זוטרא משרטט וכתב, שמע מינה דשירטוט חמיר מהא דכתיבת מגילה. ואפ"ה אמרינן בפ"ק דגיטין (ו' ע"ב) ג' תיבות כותבין בלא שירטוט, כל שכן דג' תיבות אין בו משום איסור כתיבת מגילה דקילא מהא דשירטוט.

ומ"מ אין להקשות מההיא סוגיא דאמר התם [בגיטין שם] ר' אביתר שלח לרב יהודה בני אדם העולין משם לכאן, הן קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו. וקפיד עליה רב יהודה על שכתב כל כך בלא שירטוט. ועוד אמרינן התם, שלח ליה מר עוקבא לר"א, בני אדם עומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו. שירטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. ומשמע ודאי דכתבו המקרא דרך כתיבה ולא דרך סירוגין, ואפ"ה שירטוט הוא דבעי, אבל משום כתיבת מגילה לחוד לית לן בה. די"ל דדוקא בתורה קפדינן אכתיבת מגילה לחוד, אבל בנביאים כההיא דר' אביתר ובכתובים כההיא דר' אלעזר לית לן בה משום כתיבת מגילה לחוד. אע"ג רבעי שירטוט כשל תורה כדמוכחי הני עובדי, שאני שירטוט דחמיר טפי מכתיבת מגילה כדפירשתי, לפיכך גזרו על שרטוט אף בנביאים וכתובים ולא גזרו על כתיבת מגילה בהו משום דקילא טפי:

להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים:    כתבו בת"י לא עשה עבירה כשהלך למצרים, כדאמרינן בספרי לגור שם אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכיבוש הארץ. (והרא"ש) [והרא"ם] בספרו (יראים סימן ש"ג) כתב, מדכתב רחמנא וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא אסר הכתוב אלא לשוב מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. והרי דניאל הלך מבבל למצרים, כדאיתא בפרק חלק [סנהדרין צ"ג ע"א] ודניאל להיכן אזל, אמר ר"י שהלך להביא חזירים מאלכסנדריא של מצרים. משמע מדבריו, שאפילו לסחורה אסור לילך למצרים, שהרי דניאל לסחורה אזל להביא חזירים משם, אלא שלא אסרה תורה אלא מא"י למצרים. וההיא עובדא דניקנור הוי תיובתי', דמשמע ודאי שהלך מא"י למצרים ששלחו אותו מירושלים להביא דלתות לעזרה משם, וזה דבר ברור שלא נעשה עבירה בהליכה זו, דאל"ב לא הוי איתרחיש ניסא.

ועוד נ"ל ראי' מפ"ב דסוכה (נ"א ע"ב) דקאמר התם גבי אנשי אלכסנדריא של מצרים שנתרבו ונתעשרו הרבה, ואמר אביי ולכולהו קטלינהו אלכסנדר מוקדון, מאי טעמא איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואינהו הדור. ופירש"י שהלכו שם יוחנן בן קרח ושרי החיילים בימי ירמיהו לאחר חורבן בית ראשון ונתיישבו שם, ואע"פ שעלה שם נבוכדנצר והחריב את מצרים ונהרגו מישראל שהלכו שם, כמו שנתנבא עליהם ירמיהו [פרק מ"ב פסוק י"זק וגו', עלו בניהם שם לגדולה ועושר עד שהחריבם אלכסנדר. ובודאי אותן שנהרגו זרעם היו ולא הם עצמם, שהרי מיד אחר החורבן הלכו לשם כדכתיב בירמיהו [פרק מ"גן וגלות בבל היה ע' שנה, וכורש שבנה בית שני מלך קודם אלכסנדר והוא הרגו, ואמרינן בפ"ק דע"ז [ט' ע"א] מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה, וא"א שאותן שהלכו למצרים חיו כל כך עד אותו זמן. אלא ודאי זרעם היו שנהרגו, ואינהו הדור דקאמר אביי לאו דוקא אלא בניהם היו, והרי בניהם נולדו ונתגדלו שם ולא באו לשם מארץ ישראל, ואפילו הכי נענשו מפני שעברו אלא תוסיפון, שמע מינה דירת מצרים אסור בכל ענין:

סליק פרק א"ל הממונה - פרק שלישי