תפארת ישראל על יומא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על יומא · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

אמר להם הממונה:    ר"ל ביו"כ כבשאר ימים, אחר שהפיסו אומר הממונה על הפייס והוא הסגן [כסנהדרין י"ט א', וסוטה מ"ב א'] צאו וכו':

צאו וראו:    ממקום גבוה שבעזרה:

אם הגיע זמן השחיטה:    של תמיד שפסול בלילה:

הרואה אומר ברקאי:    הבריק השחר:

מתתיא בן שמואל אומר:    הוא הממונה על פייס (משנה, שקלים ה, א):

האיר פני כל המזרח:    כך הי' אומר הרואה, וזה מאוחר יותר מברקאי:

עד שבחברון:    ר"ל שחוזרין ושואלין אותו, האם הגיע כנפי האור עד שבחברון. ולא אמרו עד חברון. אלא להזכיר זכות אברהם הטמון בחברון, שהשכים ג"כ להקריב בנו, והוא תקן תפלת שחרית שכנגד תמיד של שחר:

משנה ב[עריכה]

ולמה הוצרכו לכך:    לעלות לגג לראות, ולא הסתפקו בראי' פשוטה למזרח [רש"י] ולולא מסתפינא הי' נ"ל דרק טעמא דמתיא בן שמואל אתא לאשמעינן. דאי כרש"י הרי לא הזכיר במשנה שעלה לגג רק דבגמ' קאמר הכי. רק קאי אמתיא בן שמואל דמצריך שיאיר פני כל המזרח. וזה מוכרח, דהרי חברון בדרומית מזרחית מירושלים הוא, ואמרינן [בעירובין דנ"ו א'] דביום ארוך חמה יוצאה בקרן מזרחית צפונית, א"כ אם האירו פני המזרח עד חברון כבר האירו פני כל המזרח, ועל זה שואל למה לן, והרי זריזין מקדימין וכבר כשר מעה"ש:

שפעם אחת עלה מאור הלבנה:    יום המעונן הי', שאז אור הלבנה מפציע בעלייתו כחמה. ולאו ביו"כ הי' מעשה דאז ליכא לבנה בשחר:

והוציאוהו לבית השריפה:    וחששו שמא יארע ביו"כ טעות אחר:

הורידו כהן גדול לבית הטבילה:    מהדר אדלעיל, דלאחר שאמר הרואה הן, הורידו וכו':

זה הכלל היה במקדש:    ר"ל אפי' הי' כבר במקדש, שכבר טבל קודם שנכנס, כי כך דינו, אפ"ה כל וכו':

כל המיסך את רגליו:    כך נקרא העושה צרכיו, מדכורע ומסכך גופו על רגליו:

וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים:    עומד ומניח כל יד על רגל הסמוך לה, ורוחצם מהכיור. מיהו בבוקר בלא"ה ג"כ טובל ומקדש:

משנה ג[עריכה]

אין אדם נכנס לעזרה:    לעזרת ישראל:

לעבודה:    לאו דוקא, אלא מדאיירי מטבילת כהנים נקט לעבודה:

טובל כהן גדול ומקדש בו ביום:    דה' פעמים מחליף בגדיו ביו"כ, ובכל פעם מקדש ופושט וטובל ולובש ומקדש:

וכולן בקדש על בית הפרוה:    לשכה בעזרה שנקראת כך כשם בונאה:

חוץ מזו בלבד:    דהראשונה טובל בחול, במקוה שע"ג שער המים, שהי' בצד לשכתו מדלא הי'. רשאי עדיין לכנס לפנים בקודש מדלא טבל עדיין [ועי' תוספות ודבריהם לכאור' תמוהין]:

משנה ד[עריכה]

בינו לבין העם:    להזכירו ולהעם, שהיום יעבוד ג"כ בבוץ, ולא בבגדי זהב לבד, להכי פרסו סדין בוץ על פתח המקוה:

עלה ונסתפג:    נתקנח שלא ילכלך הבגדים:

וקדש ידיו ורגליו:    מקיתון זהב ולא מהכיור כדי לכבדו. ולא קידש אפשיטת בגדי חול. אבל מקדש בסוף עבודת היום כשלבש בגדי חול:

קרצו:    ר"ל הרגו. ונקרא כך. מדלא שחט רק רוב ב' הסימנים, דשחיטת התמיד רק מדרבנן אינה כשירה רק בו [תוס']. ועשו כן כדי שימהר הכוה"ג לקבל הדם דכל עבודת היום אינן כשרות רק בו:

ומרק אחר שחיטה על ידו:    ר"ל גמר אחר השחיטה בשבילו. וי"א דעל ידו ר"ל סמוך לו:

נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהטיב את הנרות:    מנקה ב" [לאמפען] הנותרים, דה' נרות כבר הטיבו הכהנים קודם הקטרה. [ולרמב"ם הטבה היא הדלקה, שמדליק הנרות גם ביום [עי' כ"מ פ"ג מתמידין הי"ב] אמנם ביני ביני כבר הפשיטו ונתחו התמיד והעלו האברים לכבש [כפ"ב מ"ג]:

ואת היין:    להכי פרט כאן הראש, ולא תני גבי' הרגל, רק כאלו עם האברים. דקמ"ל דא"צ להקריבו עם הראש, כסדר שהעלהו לכבש. ולא זכר כאן סולת. דנכלל באיברים מדשייך לתמיד. ולאאמ"ו הגזצוק"ל, סולת נכלל בחביתין, ולא פרט כאן כל א" לבד, מדבל"ז הכל בכוה"ג, משא"כ לעיל [פ"ב מ"ג]:

משנה ה[עריכה]

קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים:    לאו דוקא, דהרי הטיב גם ב' נרות בינתיים. רק קמ"ל דלא הי' זריקת הדם והקטרת האברים רצופין:

או אסטניס:    [אסטענעאס] בלשון יון הוא אדם חלש:

מחמין לו חמין:    מים חמין מעיו"כ, או עששית מלובן מעיו"כ:

ומטילין:    ביו"כ:

כדי שתפיג צנתן:    שתסור צנתן של מימי המקוה שטובל בהן מיהו בכוה"ג בריא, לא, דהרי מצרף ומחזק העששית ע"י שמטילו לצונן כשהוא מלובן. דאע"ג דהך צירוף אינו דאו' ז אי משום שאינו כלי, אי משום שאינו מתכוון [ואף על גב דבפסיק רישא אפילו אינו מתכוון כמתכוון דמי. הכא אינו פסיק רישא. ולערוך אפילו הוא פסיק רישא, כשאינו נהנה שרי מדאו']. עכ"פ שבות הוה, ושבות שא"צ לא התירו במקדש. וגם להטיל לשם מים חמין אי אפשר דממ"נ, אם החמין מועטין מחמי מקוה הצוננים, לאיועילו, ואם החמין מרובי' מהצונני' אסור [כמ"ש בס"ד בכללי הטמנ' צד כ"ג ע"ב]:

משנה ו[עריכה]

הביאוהו לבית הפרוה:    כך נקראת הלשכה כשם בונאה:

הביאו לו בגדי לבן:    מכנסים כתונת מצנפת אבנט:

משנה ז[עריכה]

בשחר:    שלובש בגדי לבן, להכנסת קטורת ודמים לק"ק:

היה לובש פלוסין:    בוץ דק מאד:

ובין הערבים:    שלובש לבנים להוצאת כף ומחתה:

הנדוין:    לובש בגדי בוץ לבנים הבאים [מאינדיען]:

הכל שלשים מנה:    קמ"ל דשרי לפחות משל שחרית ולהוסיף משל ערבית, רק שיהי'. הכל ביחד ל' מנה:

מוסיף משלו:    במתנה גמורה להקדש:

משנה ח[עריכה]

בא לו אצל פרו:    שצריך להביא הפר משלו:

ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח:    בצפון העזרה. דאע"ג דכל צפון העזרה כשר לשחיטה, אפ"ה משום חולשא דכוה"ג, מקרבין השחיטה להיכל, שלא יכביד עליו הולכת הדם:

ראשו לדרום ופניו למערב:    בדין הי' שיהי' אחוריו למזבח, כדי שיהי' ראשו להיכל רק חששו לגנאי המזבח, כשיגלה בית הרעי כשיטיל גללים לכן העמידוהו אחוריו לצפון כאילו בא מצפון ומעקם פניו להיכל:

והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו:    מניחן בין ב' קרניו:

אנא השם:    לפי שאמר כאן השם ככתבו, להכי לא הזכירו התנא [כ"כ רתוי"ט, ותמהני מלקמן פ"ד מ"א, לה' חטאת שנמי הזכירו ככתבו, דהרי הוא בכלל היו"ד פעמים שמזכירו ככתבו ביו"כ [כיומא דל"ט ב'], ואפ"ה קאמר התנא לה'. ואפשר דהתם א"צ תנא להזכיר כך, מדכבר כתוב בתורה גורל א' להויה. וצ"ע]:

חטאתי לפניך אני וביתי:    עי' פ"ד סי' י"ז:

והן עונין אחריו:    בהשתחויה, דכששמעו השם ככתבו השתחוו וענו ברוך וכו':

משנה ט[עריכה]

בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח:    דמפני שהיה עוד זמן רב קודם שחיטת השעיר וודויו עליו, להכי לא הכניסו השעירים ג"כ כפר בין האולם למזבח, מחשש גללים:

הסגן מימינו וראש בית אב:    של אותו יום. שכל בית אב הי' להם ראש:

משמאלו:    כאן היה צריך ללכת הסגן מימינו, מפני שצריך שיאמר לכוה"ג כשיעלה השם בימינו, הגבה ימינך. ובית אב צריך מה"ט להיות משמאלו, לומר לו כשיעלה השם בשמאלו, הגבה שמאלך. [כרפ"ד]. וי"א משום דהולך עכשיו לכפר על הצבור על ידי השעיר, צריך להיות כמשרע"ה שאהרן וחור תמכו ידיו. ולפעד"נ, משום שבא עכשיו למזרח העזרה בין העם, אינו ראוי שילך יחידי ויפנו לו ב' אלו לפניו המקום [אב"י והאי מימינו ומשמאלו אינו בצדו ממש, אלא לאחוריו קצת כיומא ל"ז א']:

ושם שני שעירים וקלפי:    [לאאז קעסטכען]:

ובה שני גורלות:    [לאאזע]:

של אשכרוע:    [בוקסבוימהאלץ]:

ועשאן בן גמלא:    יהושע בן גמלא כוה"ג:

משנה י[עריכה]

בן קטין:    כוה"ג היה:

עשה שנים עשר דד לכיור:    כדי שי"ב כהנים שזכו בתמיד כלעיל [פ"ב מ"ו] יקדשו בב"א, דהשוחט א"צ קדוש, מדכשר בזר:

ואף הוא עשה מוכני:    [ראד]:

לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה:    שע"י המוכני משקעין הכיור בבור, ויהיו מימיו מחוברין ולא יפסלו בלינה:

מונבז המלך:    לרש"י (בבא בתרא יא, א) מזרע חשמונאי הי' הוא והילני אמו. ובב"ר (בר"ר, מו) איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו. וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב' פ"ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים. וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש"ס נדה י"ז א'], ועי' ספר יוחסין [דקמ"א א'] ועי' מאור עינים [פנ"א ונ"ב]:

היה עושה כל ידות:    [האנדגריף]:

הכלים:    בקתות הסכינים וכדומה, שא"א לעשות הכלים עצמן מזהב:

הילני אמו עשתה נברשת:    מנורה:

של זהב על פתחו של היכל:    ומפני שההיכל גבוה ק' אמה [ תוי"ט מדות פ"ד ] ועומד בראש הר הבית, לפיכך כשהחמה עולה, הי' הנברשת שעשוי מזהב מוצהב מבריק ומתנוצץ, והיו יושבי ירושלים יודעין שהגיע זמן ק"ש:

שפרשת סוטה כתובה עליה:    שלא יצטרכו לטלטל ס"ת לכתוב ממנה:

נקנור נעשו נסים לדלתותיו:    שהביא דלתות נחושת קלל [מעססינג בל"א] לביהמ"ק וכשעמד סער בים, הטילו א'. לים וכשרצו להטיל השנייה, הצטער להתייגע לריק. והניח א"ע עליה, ואמר הטילוני עמה. מיד נח הים. כשבאו לנמל, היתה גם האחרת מבצבצת מתחת הספינה שנשארת פרופה שם. ולזכרון הנס, העמידי הדלתות הללו, לשער מזרח שיהיו נגד פתח ההיכל:

משנה יא[עריכה]

לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים:    דמדעשוי כתיבה פרוצה, נוח להשבר, אם לא שיאפוה מחוץ לתנור, ועי"ז לא נאפה יפה ומתעפש. אבל אלו ידעו לאפותו בתנור שלא ישבר:

של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת:    מכירין היו בעשב שנקרא מעלה עשן, שעל ידו ענן הקטורת מתמר ועולה כמקל, ולא יפציע לכאן ולכאן [ותמוה דבש"ס אמרי' דהביאו אומנין מאלכסנדריא, שלא ידעו עשב הנ"ל, והרי אמרי' (יומא נג, א) אם חסר מעלה עשן חייב מיתה. [ועיין מג"א קל"ב ה']. ונ"ל דהרבה מיני מעלה עשן היו דהיינו עשבים השומרים שלא יבער הקטורת. רק יעלה עשן. אבל המין המובחר שמתמר כמקל, ומתקפל על כותלי הבית [כש"ס]. הי' להם בסוד]:

הגרוס בן לוי:    ממונה על השיר, [כשקלים פ"ה]:

היה יודע פרק בשיר:    הכרעת קול נעימה [ווערגאציאן] ע"י תנועות אצבעותיו על פיו:

בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב:    שקושר ד' קולמסין בד' אצבעותיו וכותב שם הוי'. רצוף דכך מצוה לכתבו [כי"ד רע"ו]:

ועל אלו נאמר:    נ"ל דלהכי לא תני "על האחרונים". דלא למכלל בהדייהו גרמי ואבטינוס, שמצאו תשובה, שלא יעבוד בכך ע"ז, להכי קאמר על אלו ר"ל קמצר ודומיו שלא התנצלו:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]