ביאור:משנה תמיד פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
מסכת תמיד מתארת את עבודת הבוקר במקדש, ומשלבת בתיאור רמזים ערכיים רבים.
לשונה של המסכת דומה ללשונן של קבוצת מסכתות המתארות את המקדש השני: כמעט ואין בה מחלוקות, ולכן רובה ככולה סתם משנה; הנימה השלטת היא נימה נוסטלגית, המייפה את הזכרון ומעצבת אותו כמסורת חכמים - בניגוד למסורות כתתיות. יחד עם מסכת תמיד ניתן למנות בקבוצה זו גם את מסכת מידות, את הפרקים הראשונים במסכת יומא, וחלק מפרקי מסכתות שקלים וחגיגה.
המסרים הערכיים מתבטאים בדרכי עריכת המסכת ובהרמזים מקראיים רבים השזורים בה. אחד המקורות החוזרים ונרמזים הוא מגילת שיר השירים. המגילה נדרשה ע"י חכמים כסמל לאהבת הקב"ה ועמו, וההרמזים מבטאים את הרעיון שעבודת המקדש היתה אחד הביטויים לאהבה זו. לדוגמא, אפילו בתיאור הובלת התמיד לבית המטבחיים (לקמן ג, ה) מופיע רמז למשיכת הרעיה אחרי הדוד.
מערכת נוספת קשורה למשמעות התמיד כביטוי להקרבה ולמסירות של העם לאלוהיו, ומופיעה במיוחד בפרק ד: שם מופיעים רמזים לעקידת יצחק, לתשובה וקריעת הלב, ולעובדה שהקב"ה יודע ומכיר את כל עוונותינו.
בנוסף להרמזים המקראיים, גם בעריכת הפרקים מתבטאים ערכים כלליים, ע"י העמדה של שני נושאים זה לעומת זה. לדוגמא: בפרק א מועמדים הלילה והיום כביטויים ליחיד ולציבור בהתאמה. היום הוא זמן הקהל והציבור, ואילו הלילה הוא זמן היחיד, אבל אפילו בלילה זוכה היחיד לתמיכת הציבור שסביבו. בפרק ד מוצג מקום שחיטת התמיד והזאת דמו לעומת ניתוח גופו של התמיד, המתואר בביטויים דומים לאלו של תהלוכת הכוהנים בהר הבית. המשנה ( בסוף פרק ד) מדגישה את ההפסקה בכל עבודות הבוקר לפני שהושלמו, שנעשתה עבור תפילת הכוהנים. בפרק ה מוצגת הכניסה של הכוהנים להיכל להשתחוות שם, שהייתה מנהג של כל הכוהנים - מול הקטרת הקטורת, שהיו לה מוניטין מיסטיים, ושנעשתה פעם אחת בלבד בחיי כל כהן. גם בפרק ז מוצגת ההשתחוויה - הפעם מול הקרבת התמיד על המזבח: כשהכוהנים משתחווים - העם זוכה לברכות, ואילו כשהם עובדים על המזבח, ומקהלת הלוויים שרה - העם הם המשתחווים, ומבטאים את כפיפותם לאל ולעבודתו.
כאמור, פרק א מתאר את השכמת הבוקר של הכוהנים הישנים במקדש. המסכת עוקבת אחריהם ומתארת את מעשי חבורת הכוהנים - לעומת מעשי היחידים שעלו בגורל. פרק ב מתאר את דישון מזבח העולה, שנעשה ע"י חבורת כוהנים. בפרק ג מכינים הכוהנים את התמיד, ומדשנים את המנורה ואת מזבח הזהב. פרק ד, במרכז המסכת, עוסק בשחיטת התמיד, בניתוח אבריו ובתהלוכת הכוהנים לאחר שחיטתו. פרקים ה-ו עוסקים בקטורת: פרק ה מעמיד מולה, באמור, את ההשתחוויה של הכוהנים בהיכל, ופרק ו - את השלמת עבודות הבוקר. פרק ז מתאר את עבודת הכהן הגדול, שיכול היה לבחור האם לעבוד וכמה (ראו יומא א, ב,) ובעבודתו ניכר מתח בין כבוד האדם לבין כבוד האל שאותו הוא עובד.
הבוקר במקדש
[עריכה]חטיבה I: יחידים בלילה
[עריכה]|
מקבילה בשינויים קלים במידות פרק א. משחק מילים: הרובים שומרים בעליות, והזקנים ישנים על רובדי האבן. השינה בבית המוקד אינה קובעת אותו כדירה, ולכן ספק אם היה חייב במזוזה; וראו תוספתא יומא א, ב. בית אבטינס הוא מקום הכנת הקטורת, ראו יומא ג, יא. בבית המוקד היתה מדורה לחימום, ראו שבת א, יא. פשיטת הבגדים מזכירה את שיר השירים ה ג: פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה. כהן בעל קרי יוצא לבדו ובחשיכה, אבל אחיו הכוהנים מקבלים אותו אליהם, וראו גם משנה ד. בית הכסא שמתחת הר הבית מנוגד לגישת אנשי ים המלח, שאסרו עשיית צרכים בירושלים בכלל, ראו מגילת המקדש מו, 13, שלפיה הצרכים מטמאים, ולכן אין לעשותם בירושלים כלל. |
(א) בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש:
- בבית אבטינס, בבית הניצוץ, ובבית המוקד.
בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות, והרובים צעירי הכוהנים שומרים שם.
- בית המוקד - כפה, ובית גדול היה, מקף רובדים דרגשים של אבן, וזקני בית אב ישנים שם, ומפתחות העזרה בידם.
- ופרחי כהונה - איש כסתו בארץ. ולא במקום הלינה, על הרובד
- לא היו ישנים בבגדי קדש, אלא פושטין ומקפלין ומניחים אותן תחת ראשיהן,
- ומתכסין בכסות עצמן.
ארע קרי לאחד מהן - יוצא והולך לו במסיבה מסדרון מעוקל ההולכת תחת הבירה, מתחת המקדש, כי הוא טמא והנרות דולקין מכאן ומכאן,
- עד שהוא מגיע לבית הטבילה, ומדורה היתה שם, ובית כסא של כבוד.
- וזה היה כבודו: מצאו נעול - יודע שיש שם אדם.
- פתוח - יודע שאין שם אדם.
- ירד וטבל, עלה ונסתפג, ונתחמם כנגד המדורה, בא וישב לו אצל אחיו הכוהנים עד שהשערים נפתחים
- יוצא - והולך לו: כי עד הערב הוא מוגדר "טבול יום"
|
טבילת הכוהנים הללו אינה משום טומאה, כבמשנה א - אלא כדי להתכונן לעבודה. וראו יומא ג, ג. והשוו שיר השירים ה ג: רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. - הפעם אין ממתינים שיבוא הדוד - אלא רוחצים לפני כן. הממונה הוא מתתיה בן שמואל, ראו שקלים ה, א. לעניין הפיס - ראו יומא ב, א. השוו שיר השירים ה ב: קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי. בניגוד לשיר השירים - פותחים לו מיד. לביאת הממונה נערכים כמו לגילוי שכינה, ולמפגש בין הדוד והרעיה. |
(ב) מי שהוא רוצה לתרום את המזבח - משכים, וטובל עד שלא יבוא הממונה.
- וכי באיזו שעה הממונה בא?
- לא כל העתים שוות: פעמים שהוא בא מקריאת הגבר,
- או סמוך לו - מלפניו, או מלאחריו.
הממונה בא, ודופק עליהם - והם פתחו לו.
- אמר להן: מי שטבל - יבוא ויפיס. וישתתף בפיס
הפיסו. זכה מי שזכה:
|
בחטיבה זו הכהנים מאורגנים ע"י הממונה, והם נוהגים כחבורה, לפי כללי טקס קבועים |
חטיבה II: טקס ציבורי בבקר
[עריכה](ג) נטל את המפתח ופתח את הפשפש, ונכנס מבית המוקד לעזרה,
- ונכנסו אחריו, ושתי אבוקות של אור בידם.
|
הממונה הוא הפותח את הפשפש. אבוקות האור מקבילות לנרות שבמסיבה (משנה א). לגבי בית עושי חביתים - ראו מידות א, ד. לגבי החביתין ראו מנחות ד, ה. סגנון שירי ופיוטי. לדעת ר' אליעזר בן יעקב האכסדרה לא היתה מעץ, ראו ספרי דברים קמד, "שאין עושין אכסדרה בעזרה", כי הוא חושש לאשירה. |
- ונחלקו לשתי כתות: אלו הולכים באכסדרא מסדרון מקורה, ללא קירות דרך המזרח - ואלו הולכים באכסדרא דרך המערב.
היו בודקין והולכין עד שמגיעין למקום [בית] עושי חביתים.
- הגיעו אלו ואלו, אמרו: שלום, הכל שלום.
העמידו עושי חביתים לעשות חביתים: מנחת הכהן הגדול
|
השוו שיר השירים ב יב-יג: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. אחרי האמירה "שלום שלום" חוזר הכהן היחיד - שזכה בפיס - ומקיים טקס לבדו. כמו במשנה א, הוא מהלך ואין שומעים אותו, וכמו שם - למרות זאת ממתינים לו אחיו הכוהנים. השוו לקמן ה, ה: השוואה בין הקטרת הקטורת לבין דישון המזבח, וכן יומא ה, א - השוואה בין דישון המזבח לבין עבודת הכהן הגדול בקדש הקדשים. המשנה רומזת כי דישון המזבח אינו עבודה פחותה. לגבי המוכני של בן קטין - ראו יומא ג, י. לגבי איסוף הגחלים המאוכלות - ראו ספרא צו פרק ב, ד. |
(ד) מי שזכה בפיס לתרום את המזבח - הוא יתרום [את המזבח],
- והם אומרים לו: הזהר, שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור,
- והרי המחתה נתונה במקצוע בין הכבש למזבח במערבו של כבש.
אין אדם נכנס עמו, ולא נר בידו, אלא מהלך לאור המערכה.
לא היו רואין אותו, ולא שומעין את קולו
- עד ששומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור,
- והן אומרים "הגיע עת".
קדש ידיו ורגליו מן הכיור, נטל מחתת הכסף - ועלה לראש המזבח,
- ופנה את הגחלים הילך והילך, וחתה מן המאוכלות הפנימיות, וירד.
הגיע לרצפה - הפך פניו לצפון, הלך למזרחו של כבש כעשר אמות.
- צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלושה טפחים,
- מקום שנותנין מראות העוף, ודשון מזבח הפנימי, והמנורה: