ביאור:משנה מנחות פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
|
הפרק מביא שורת מצוות שאינן מעכבות זו את זו, בהמשך לדברי ר' ישמעאל בסוף הפרק הקודם. גם בשאר המצוות בפרק שאינן מעכבות זו את זו עוסקים בשני חלקים שונים של אותה המצווה, וראו ספרי זוטא במדבר טו לט. |
מצוות שאינן מעכבות זו את זו
[עריכה]חטיבה I: אינם מעכבים זה את זה
[עריכה](א) הַתְּכֵלֶת אֵינָה מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוּ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת.
|
בסוף תקופת המשנה כבר היתה התכלת נדירה, ובתקופת התלמוד כבר לא היו יכולים להשיג פתיל תכלת. בימינו כנראה נמצא מקור הצבע ושוב ניתן להשיג פתילי תכלת. העיסוק בדיני הציצית כאן קשור למשמעות הציצית כבגד כהונה, הכולל צמר ופשתים. וראו גם כלאים ט, א. העיסוק בתפילין הוא אגב העיסוק בהן בסוף הפרק הקודם. הסולת והשמן מעכבים זה את זה (ראו לעיל ג, ה,) אבל לא את היין. המתנות על המזבח אינן מעכבות זו את זו (ראו זבחים ד, א, ולעיל ג, ו) ולפנינו טעות סופר (גם מבחינת מבנה המשנה הרבה יותר מתאים "אין מעכבות"). |
תְּפִלָּה שֶׁלַּיָּד אֵינָה מְעַכֶּבֶת שֶׁלְּרֹאשׁ, וְשֶׁלְּרֹאשׁ אֵינָה מְעַכֶּבֶת שֶׁלַּיָּד.
הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן.
הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן - מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
|
הפרים והאילים והכבשים - לשון מקרא במדבר כט יח - קרבנות חג הסוכות, לדוגמא. אם לא מצא אילים - יכול להקריב את הפרים ואת הכבשים; בתוספתא ו, ו מופיע "פרים אילים וכבשים מעכבים זה את זה", אבל יתכן ששם הכוונה היא שאם מצא רק חלק מהאילים או מהכבשים - אינו מקריב אותם, כי המספר חסר. ר' יהודה שם מבחין בין פרים, שאינם מעכבים זא"ז, לבין אילים וכבשים שמעכבים. וראו ספרא אמור פרק יא ה, וכן ספרי במדבר קמז וקמט-קנא. ר' שמעון מעדיף להמעיט בקרבנות ובלבד שיהיו כוללים נסכים. אבל אם אין נסכים כלל - נראה שגם הוא מסכים שאפשר להקריב בלעדיהם. |
(ב) הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים - אֵינָן מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הָיוּ לָהֶן פָּרִים, וְלֹא הָיוּ לָהֶן נְסָכִים,
- יָבִיאוּ פַר אֶחָד וּנְסָכָיו, וְאַל יִקְרְבוּ כֻלָּם בְּלֹא נְסָכִים.
(ג) הַפָּר וְהָאַיִל וְהַכֶּבֶשׂ וְהַשָּׂעִיר - אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן.
הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
|
בין קרבנות חג השבועות יש גם כבשים שהם שלמים, וכן שתי חלות לחם ביכורים. המשנה עוסקת במיוחד ביחסים שביניהם, שהרי נאמר בהם "...עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים..." (ויקרא כג כ). שאר קרבנות החג, הכוללים פר, אילים וכבשים אינם תלויים בלחם לכל הדעות. ר' עקיבא תולה את הכבשים בלחם, ואילו שמעון בן ננס ור' שמעון תולים את הלחם בכבשים. הראשון כיוון שלדעתו במדבר הקריבו כבשים בלי לחם, שהרי הלחם הוא דווקא מא"י (ראו לקמן ח, א) השני - כיוון שלדעתו אין הלחם מותר לכוהנים באכילה אלא עם הכבשים, וראו לעיל ב, ה. בחלק מהנוסחים המשפט האחרון מנוסח "לחם ולא כבשים, אין לי מי יתירנו" |
אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נָנָס: לֹא כִי, אֶלָּא כְבָשִׂים מְעַכְּבִים אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוּ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים,
- שֶׁכֵּן מָצִינוּ, שֶׁכְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה - קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם.
- אַף כָּאן, יַקְרִיבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם.
אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: הֲלָכָה כְדִבְרֵי בֶן נָנָס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו:
- שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ פְּקוּדִים קָרֵב בַּמִּדְבָּר, וְהָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר.
- מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ - קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ.
מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר 'יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם'?
- שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן.
- לֹא לֶחֶם וְלֹא כְבָשִׂים - אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ.
(ד) הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים, וְלֹא מוּסָפִין מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִים,
- וְלֹא מוּסָפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.
חטיבה II: אם לא הקריבו חצי קרבן
[עריכה]|
המשנה נוטשת כאן את סגנון "מעכבין", ועובדת לסגנון קזואיסטי רגיל: היא אינה מנסחת "התמידים אינם מעכבים זה את זה". לדעת ר' שמעון התמידין מעכבים במקרה של זדון, אבל כנראה גם לשיטתו ניתן להקריב את תמיד הערב ע"י כוהנים אחרים, שלא הזידו. אבל התנא של סוף המשנה (מ"שאין מחנכין" והלאה, והוא כנראה ר' יוסי, ראו תוספתא ז, ב) קובע שאין להקריב את הכבש השני אם לא הקריבו את התמיד של שחר, אפילו באונס. הוא לומד זאת מחנוכת כלי המשכן, שהיתה לרוב הכלים דווקא בבקר, חוץ מהמנורה, שנחנכה בערב והשולחן שנחנך בשבת; וראו גם ספרי במדבר קמג. בעניין הקטורת, שוב יש שלוש דעות: לדעת ת"ק אין הקטרות הקטורת מעכבות זו את זו. ר' שמעון מסכים עימו (לפי המשנה - אפילו במזידים), אבל מוסיף שיש להשלים את מנת הקטורת היומית, ולכן אם לא הקטירו בבוקר - מקטירים בערב מנה כפולה. ר' יוסי קובע שאת הקטרת הקטורת צריך להתחיל מהבקר, ואם לא הקטירו בבוקר - אין להקטיר בערב. לפי התוספתא ז, א מסכים אתו ת"ק, ויתכן שדווקא אם הזידו בבקר. |
לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׁ בַּבֹּקֶר - יַקְרִיבוּ בֵין הָעַרְבַּיִם.
- אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: אֶמָּתַי? - בִּזְמַן שֶׁהֵן אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין,
- אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין: לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׁ בַּבֹּקֶר - לֹא יַקְרִיבוּ בֵין הָעַרְבַּיִם.
- לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר - יַקְטִירוּ בֵין הָעַרְבַּיִם.
- אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: וְכֻלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵין הָעַרְבַּיִם,
- שֶׁאֵין מְחַנְּכִים אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב - אֶלָּא בִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, של הבוקר
- וְלֹא אֶת מִזְבַּח הָעוֹלָה - אֶלָּא בְתָמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר,
- וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן - אֶלָּא בְלֶחֶם הַפָּנִים בַּשַּׁבָּת,
- וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה - אֶלָּא בְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵין הָעַרְבַּיִם.
|
בעניין חביתי כהן גדול, שהיה מקריב בכל יום חציין בבקר וחציין בערב (ראו לקמן ו, ב), המשנה סותמת בדומה לדעת ר' שמעון על הקטורת: המנה היא יומית ואישית, ואם מסיבה כלשהי לא הושלמה (התוספתא ז, ה מוסיפה דוגמא שחציה של המנחה נטמא) - יש להשלימה כולה בערב, ולהשליך את חציה לבית השריפה. אם לא מינו כהן גדול - יש להקריב מנות כפולות, כלומר עשרונים שלמים בבקר ובערב. ר' יהודה ור' שמעון חולקים בשאלת המימון של המנחה הזו, וראו שקלים ז, ו. משחק מילים משל מי - שלמה. |
(ה) חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָאוֹת חֶצְיָם, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ,
וּמַקְרִיב מַחְצָה בַבֹּקֶר - וּמַחְצָה בֵין הָעַרְבַּיִם.
וְכֹהֵן שֶׁהִקְרִיב מַחְצָה בַשַּׁחֲרִית, וּמֵת, וּמִנּוּ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו -
- לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, וַחֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁלָּרִאשׁוֹן,
- אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מַחְצָה - וּמַחְצָה אָבֵד.
- נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִין קְרֵבִין, וּשְׁנֵי חֲצָיִים אוֹבְדִים.
לֹא מִנּוּ כֹהֵן אַחֵר, מִשֶּׁלְּמִי הָיְתָה קְרֵבָה?
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁלַּצִּבּוּר. רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁלַּיּוֹרְשִׁין.
שְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה.