ביאור:משנה כלאים פרק ט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת כלאים: א ב ג ד ה ו ז ח ט
----
כלאי בגדים
[עריכה]חטיבה I: מתי חל האיסור
[עריכה](א) אין אסור משום כלאיים - אלא צמר של כבשים ופשתים.
|
לגבי נגעים ראו נגעים יא, א-ב. בעניין הנגעים מוסיפים שם בגדי עור. הכהנים לבשו במקדש צמר ופשתים, אבל אסור היה להם לצאת בבגדים אלו מחוץ לעזרה, וראו תוספתא ה, יד. העובדה הזאת מרמזת שאין בכלאים כשלעצמם רע. התוספתא (ה, ח,) מעירה שביטול צמר הכבשים בצמר אחר וכו' מותר רק אם עירב ביניהם לפני הטוויה. אבל אם ארג חוט צמר כבשים אחד וחוט פשתן אחד בבגד שרובו מצמר גמלים - אסור. |
- ואינו מטמא בנגעים - אלא צמר ופשתים.
- אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש - אלא צמר ופשתים.
צמר גמלים אין עליו איסור וצמר רחלים שטרפן שערבב אותם זה בזה,
- אם רוב מן הגמלים - מותר, לארוג עם פשתים ואם רוב מן הרחלים - אסור. מחצה למחצה - אסור.
- וכן הפשתן והקנבוס, שטרפן זה בזה:
(ב) השיריים והכלך מיני משי הדומים לפשתים ולצמר אין בהם משום כלאים
|
כר עשוי כלאים אינו בגד, אבל אסור להתכסות בו, ולכן אסור שיגע בו ישירות. כסת היא ריפוד, ואינה שמיכה. בשבת מותר ללבוש בגדים רבים כדי להציל מהדלקה, ראו שבת טז ד. המשנה מתירה בתנאים מסוימים ללבוש כמה בגדים באופן זמני כדי לגנוב את המכס של הרומאים, שנחשב לא לגיטימי (בניגוד למכס הבבלי), אבל הדבר אינו מתיר ללבוש כלאים - אפילו אם אינו נוגע בבגד; וראו גם משנה ד. יכול ללבוש בגד צמר מעל בגד פשתים, אבל לא בגד מצמר ופשתים "יחדיו", אפילו מעל בגדים רבים אחרים; וראו ספרי דברים רלב. |
- אבל אסורים, מפני מראית העין.
הכרים והכסתות המיועדים לשבת עליהם ולא ללבישה אין בהם משום כלאים - ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהן.
אין עראי לכלאים.
- ולא ילבש כלאים, אפילו על גבי עשרה בגדים, שאינו זקוק להם, אפילו לגנוב את המכס:
(ג) מטפחות הידים, מטפחות הסְפָרים, מטפחות הספג מגבות - אין בהם משום כלאים.
|
מטפחות הספרים - השוו מגילה ג, א. משחק מילים המתגלה רק בעזרת הניקוד. |
- רבי אלעזר אוסר.
ומטפחות הסַפָּרים - אסורות משום כלאים:
(ד) תכריכי המת ומרדעת של חמור - אין בהם משום כלאים.
|
המרדעת עשויה לרפד ולהפריד בין האדם לזבל. וראו תוספתא ה, יא, שבבגד שאבד בו כלאים מחמירים יותר. |
- לא יתן המרדעת על כתפו, אפילו להוציא עליה זבל:
חטיבה II: כלאי בגדים בחיי המסחר
[עריכה]|
מותר למכור כלאים לגויים או לצרכי תכריכים, וראו לעיל ח, א, גם אם בזמן המכירה מונח הבגד על כתפי המוכר. בניגוד למרדעת, כאן אין המוכר מעוניין כלל בשימוש בבגד אלא בהצגתו לקונים, ובמשנה ו בתיקונו. |
(ה) מוכרי כסות - מוכרין כדרכן,
- ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים.
- והצנועים - מפשילין במקל (לאחוריהם) כדי למנוע את הנחת הבגד על גופם:
(ו) תופרי כסות - תופרין כדרכן. למרות שהכלאיים מונחים על ברכיהם
- ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים.
- והצנועים - תופרים בארץ על האדמה ולא על ברכיהם.
|
חריזה, ומשחק מילים, כולל המילה "שיבדוק" המורכבת מ"בורסין" ומ"דלמטיקיון". |
(ז) הבורסין, והברדסין, והדלמטיקיון, ומנעלות הפינון בגדי יבוא שונים
- לא ילבש בהן - עד שיבדוק. אם יש בהם כלאים
רבי יוסי אומר: הבאים מחוף הים וממדינת הים - אינן צריכין בדיקה
- מפני שחזקתן בקנבוס. בזמנו היה הפשתן יקר שם.
ומנעל של זרב נעלי בית - אין בו משום כלאים:
חטיבה III: לבד והדומים לו
[עריכה]|
ראו ספרי דברים רלב. המילה "נלוז" מסמנת זרות. הלובש שעטנז נראה זר. השעטנז עצמו עשוי משני חומרים זרים - צמר ופשתים. גם שאר איסורי הכלאיים קשורים לזיווג או לקירבה של שני מינים זרים. דווקא במקדש מצווה ללבוש שעטנז (ראו משנה א), שהוא לבוש מקודש, ואם זר (שאינו כהן) לובש אותו - לוקה. כמובן הציצית נחשבת לעניין זה כלבוש כהונה למרות שכל אדם לובש אותה, וראו ספרי דברים רלג. הכלאים בכרם מקדשים את היבול, ואוסרים ליהנות ממנו. בכך הם דומים לשעטנז, שגם הוא לבוש מקודש. נראה שחכמים מרמזים כי רק במקדש יש מקום לכלאים, ולא מחוץ לו: מול הזרות של הקב"ה במפגשו עם האדם יש מקום לכלאים, שאינם זרים באותה מידה. |
(ח) אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג
- שנאמר (דברים כב יא) "לא תלבש שעטנז",
דבר שהוא שוע, טווי, ונוז. משחק עם "שעטנז", שוע - חוטים מעוכים כמו לבד. נוז - ארוג
רבי שמעון בן אלעזר אומר:
- נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו:
(ט) הלבדים - אסורים, מפני שהם שועים.
פיף של צמר בשל פשתן אגודת חוטי צמר בקצה בגד פשתן, שאינה ארוגה בו - אסור
- מפני שהם חוזרין באריג עם הזמן הצמר מערב סיבים באריג, כמו לבד..
|
ראו ספרי דברים רלב: כל אחד מהמרכיבים "שוע טווי ונוז" אוסר גם כשהוא לבדו. חגורות המכילות צמר עלולות להעביר סיבים לפשתן, והדבר יוצר מצב דומה ללבד. לכן אסור לחגור אותן. וראו גם תוספתא ה, יב, שגם אסור לנפט צמר על מצע של פשתן. המשנה הזאת מחמירה יותר ממשנה א, שאיפשרה לבטל את הצמר ברוב של המרכיב המותר. |
רבי יוסי אומר: משיחות של ארגמן חגורה מחוטי צמר אדום מעל לבגד פשתן - אסורות
- מפני שהוא מולל עד שלא קושר.
לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו, אף על פי שהרצועה באמצע:
(י) אותות הגרדין ואותות הכובסים סימני פשתן בבגד צמר, כגון מספרי כביסה או סימנים של האורגים (גרדים) - אסורות משום כלאים.
|
השוו שבת ז, ב, "התופר שתי תפירות", ודעת ר' אליעזר שם יג א, שרק בשלוש חייבים. ניתן להסביר שהשק שיש בו צמר מצטרף ואוסר את הקופה שיש בה פשתים, וניתן לומר גם שהשק והקופה שעשויים מקנבס, שמחזיק האדם על כתפו - מצטרפים לבגדיו כדי לבטל את הפשתן ברוב של קנבס, ראו משנה א, וראו ספרי דברים רלב המונחים "חיבור" או "מצטרפים" קשורים לדיני ביטול ברוב. בכך נוצר קשר בין תחילת הפרק לסופו. |
התוכף תכיפה אחת העביר במחט חוט מצד של הבגד לצידו השני - אינה חבור, ואין בה משום כלאים, והשומטה השולף את החוט ממקומו בשבת - פטור.
- עשה שני ראשיה לצד אחד העביר מצד לצד והעביר שוב לצד הראשון, תך שלם - חבור, ויש בה משום כלאים, והשומטה בשבת חייב.
- רבי יהודה אומר: עד שישלש יעביר הלוך ושוב, ושוב הלוך.
השק והקופה מצטרפין לכלאים: