משנה כלאים ב
כלאים פרק ב', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< · משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק שני ("כל סאה") · >>
פרקי מסכת כלאים: א ב ג ד ה ו ז ח ט
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
כל סאה שיש בה רובע ממין אחר, ימעט.
רבי יוסי אומר, יבור.
בין ממין אחד בין משני מינין.
רבי שמעון אומר, לא אמרו אלא ממין אחד.
וחכמים אומרים, כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע.
משנה ב
במה דברים אמורים? תבואה בתבואה וקטנית בקטנית, תבואה בקטנית וקטנית בתבואה.
באמת אמרו, זרעוני גנה שאינן נאכלין, מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה.
רבי שמעון אומר, כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל, הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה.
משנה ג
היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים, ימתין לה עד שתתליע, ויופך, ואחר כך יזרע.
אם צימחה, לא יאמר: אזרע ואחר כך אופך, אלא הופך ואחר כך זורע.
כמה יהא חורש? כתלמי הרביעה.
אבא שאול אומר, כדי שלא ישייר רובע לבית סאה.
משנה ד
זרועה ונמלך לנוטעה, לא יאמר: אטע ואחר כך אופך, אלא הופך ואחר כך נוטע.
נטועה ונמלך לזורעה, לא יאמר: אזרע ואחר כך אשרש, אלא משרש ואחר כך זורע.
אם רצה, גומם עד פחות מטפח, זורע, ואחר כך משרש.
משנה ה
היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף, לא יהא זורע ובא על גביהם, שאינן עושין אלא לשלש שנים.
תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס, וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה, וכן תלתן שהעלה מיני צמחים, אין מחייבין אותו לנכש.
אם נכש או כיסח, אומרים לו, עקור את הכל חוץ ממין אחד.
משנה ו
הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין, בית שמאי אומרים, שלשה תלמים של פתיח.
ובית הלל אומרים, מלוא העול השרוני.
וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו.
משנה ז
היה ראש תור חטים נכנס בתוך של שעורים, מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו.
שלו חטים ושל חבירו מין אחר, מותר לסמוך לו מאותו המין.
שלו חטים ושל חברו חטים, מותר לסמוך לו תלם של פשתן, ולא תלם של מין אחר.
רבי שמעון אומר, אחד זרע פשתן ואחד כל המינין.
רבי יוסי אומר, אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן.
משנה ח
אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע, אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע.
וסומך לבור, ולניר, ולגפה, ולדרך, ולגדר גבוה עשרה טפחים, ולחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, ולאילן שהוא מיסך על הארץ, ולסלע גבוה עשרה ורחב ארבעה.
משנה ט
הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין, עושה עשרים וארבע קרחות לבית סאה, מקרחת לבית רובע, וזורע בתוכה כל מין שירצה.
היתה קרחת אחת או שתים, זורעם חרדל .
שלוש, לא יזרעם חרדל, מפני שהיא נראית כשדה חרדל, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, תשע קרחות מותרות, עשר אסורות .
רבי אליעזר בן יעקב אומר, אפילו כל שדהו בית כור, לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת.
משנה י
כל שהוא בתוך בית רובע, עולה במדת בית רובע.
אכילת הגפן והקבר והסלע, עולין במדת בית רובע.
תבואה בתבואה, בית רובע.
ירק בירק, ששה טפחים.
תבואה בירק, ירק בתבואה, בית רובע.
רבי אליעזר אומר, ירק בתבואה, ששה טפחים.
משנה יא
תבואה נוטה על גבי תבואה, וירק על גבי ירק, תבואה על גבי ירק, ירק על גבי תבואה, הכל מותר, חוץ מדלעת יוונית.
רבי מאיר אומר: אף הקשות ופול המצרי. ורואה אני את דבריהן מדברי.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָבֹר.
בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִין.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם בַּסְּאָה, מִצְטָרֵף לָרֹבַע.
- תְּבוּאָה בִּתְבוּאָה,
- וְקִטְנִית בְּקִטְנִית,
- תְּבוּאָה בְּקִטְנִית,
- וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה.
בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, מִצְטָרְפִין אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, בַּנּוֹפֵל לְבֵית סְאָה.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְהַחֲמִיר, כָּךְ אָמְרוּ לְהָקֵל;
- הַפִּשְׁתָּן בִּתְבוּאָה מִצְטָרֶפֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, בַּנּוֹפֵל לְבֵית סְאָה.
- יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ, וְיוֹפַךְ, וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע.
- אִם צִמְּחָה, לֹא יֹאמַר: אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אוֹפַךְ; אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ.
- כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ? כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה.
- אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה.
- נְטוּעָה וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ, לֹא יֹאמַר: אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אֲשָׁרֵשׁ, אֶלָּא מְשָׁרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ.
- אִם רָצָה, גּוֹמֵם עַד פָּחוֹת מִטֶּפַח, זוֹרֵעַ, וְאַחַר כָּךְ מְשָׁרֵשׁ.
- לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ וּבָא עַל גַּבֵּיהֶם,
- שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים.
תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָהֶן סְפִיחֵי אִסָּטִיס,
- וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָּהֶן מִינִין הַרְבֵּה,
- וְכֵן תִּלְתָּן שֶׁהֶעֱלָה מִינֵי צְמָחִים,
- אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ.
- אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִּסֵּחַ, אוֹמְרִים לוֹ:
- עֲקֹר אֶת הַכֹּל, חוּץ מִמִּין אֶחָד.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- שְׁלשָׁה תְּלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- מְלֹא הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי.
- וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ.
- שֶׁלּוֹ חִטִּים, וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין.
- שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן,
- וְלֹא תֶּלֶם שֶׁל מִין אַחֵר.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֶחָד זֶרַע פִּשְׁתָּן, וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן.
- אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ.
- וְסוֹמֵךְ לַבּוּר, וְלַנִּיר, וְלַגָּפָה, וְלַדֶּרֶךְ,
- וְלַגָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים,
- וְלֶחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה,
- וְלָאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ,
- וְלַסֶּלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה.
- עוֹשֶׂה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת לְבֵית סְאָה, מִקָּרַחַת לְבֵית רֹבַע,
- וְזוֹרֵעַ בְּתוֹכָהּ כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה.
הָיְתָה קָרַחַת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם,
- זוֹרְעָם חַרְדָּל.
- שָׁלשׁ, לֹא יִזְרָעֵם חַרְדָּל,
- מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִרְאֵית כִּשְׂדֵה חַרְדָּל,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
- תֵּשַׁע קָרָחוֹת מֻתָּרוֹת,
- עֶשֶׂר אֲסוּרוֹת.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר,
- אֲפִלּוּ כָּל שָׂדֵהוּ בֵּית כּוֹר,
- לֹא יַעֲשֶׂה בְּתוֹכָהּ, חוּץ מִקָּרַחַת אַחַת.
- אֲפִלּוּ כָּל שָׂדֵהוּ בֵּית כּוֹר,
- אֲכִילַת הַגֶּפֶן וְהַקֶּבֶר וְהַסֶּלַע, עוֹלִין בְּמִדַּת בֵּית רֹבַע.
- תְּבוּאָה בִתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע.
- יָרָק בְּיָרָק, שִׁשָּׁה טְפָחִים.
- תְּבוּאָה בְּיָרָק, יָרָק בִּתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- יָרָק בִּתְבוּאָה, שִׁשָּׁה טְפָחִים.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- וְיָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק,
- תְּבוּאָה עַל גַּבֵּי יָרָק,
- יָרָק עַל גַּבֵּי תְבוּאָה,
- הַכֹּל מֻתָּר, חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- אַף הַקִּשּׁוּת וּפוֹל הַמִּצְרִי;
- וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶן מִדְּבָרָי.
נוסח הרמב"ם
(א) כל סאה, שיש בה רובע זרע ממין אחר -
- ימעט.
- רבי יוסי אומר:
- יבור -
- בין ממין אחד, ובין משני מינין.
- יבור -
- רבי שמעון אומר:
- לא אמרו, אלא ממין אחד.
- וחכמים אומרים:
- כל שהוא כלאים בסאה - מצטרף לרובע.
(ב) במה דברים אמורים:
- תבואה בתבואה,
- וקטנית בקטנית,
- תבואה בקטנית,
- וקטנית בתבואה.
- באמת -
- זירעוני גינה שאינן נאכלין -
- מצטרפין אחד מעשרים וארבעה, בנופל לבית סאה.
- רבי שמעון אומר:
- כשם שאמרו להחמיר - כך אמרו להקל.
- זירעוני גינה שאינן נאכלין -
- הפשתה בתבואה -
- מצטרפת אחד מעשרים וארבעה, בנופל לבית סאה.
(ג) היתה שדהו זרועה חיטים, ונמלך לזורעה שעורים -
- ימתין לה עד שתתליע, ויופך - ואחר כך יזרע.
- ואם צימחה -
- לא יאמר אזרע, ואחר כך אופך - אלא הופך, ואחר כך זורע.
- וכמה יהא חורש? - כתלמי רביעה.
- אבא שאול אומר:
- כדי שלא ישייר רובע לבית סאה.
(ד) זרועה, ונמלך ליטעה -
- לא יאמר אטע, ואחר כך אופך - אלא הופך, ואחר כך נוטע.
- נטועה, ונמלך לזורעה -
- לא יאמר אזרע, ואחר כך אשרש - אלא משרש, ואחר כך זורע.
- ואם רצה -
- גומם עד פחות מטפח,
- וזורע, ואחר כך משרש.
(ה) היתה שדהו זרועה קרבס, או לוף -
- לא יהא זורע, ובא על גביהן,
- אף על פי שאינן עושות - אלא לשלש שנים.
- לא יהא זורע, ובא על גביהן,
- תבואה - שעלו בה ספיחי אסטיס,
- וכן מקום הגרנות - שעלו בהן מינין הרבה,
- וכן תלתן - שהעלת מיני עשבים,
- אין מחייבין אותו לנכש.
- ואם ניכש, או כיסח -
- אומרין לו:
- עקור את הכל - חוץ ממין אחד.
- אומרין לו:
(ו) הרוצה לעשות שדהו, מישר מישר מכל מין -
- בית שמאי אומרים:
- עושה שלשה תלמים של פתיח.
- ובית הלל אומרים:
- מלוא העול השרוני.
- בית שמאי אומרים:
- וקרובין דברי אלו - להיות כדברי אלו.
(ז) היה ראש תור חיטים, נכנס לתוך של שעורים -
- מותר - מפני שהוא נראה כסוף שדהו.
- שלו חיטים, ושל חברו מין אחר -
- מותר לסמוך לו מאותו המין.
- שלו חיטים, ושל חברו חיטים -
- מותר לסמוך לו תלם של פשתן,
- ולא תלם של מין אחר.
- רבי שמעון אומר:
- אחד זרע פשתן, ואחד כל המינין.
- רבי יוסי אומר:
- אף באמצע שדהו - מותר לבדוק בתלם של פשתן.
- מותר לסמוך לו תלם של פשתן,
(ח) אין סומכין לשדה תבואה - חרדל וחריע;
- אבל סומך לשדה ירקות - חרדל וחריע.
- וסומך -
- לבור, לניר,
- לגפה, לדרך,
- ולגדר - שהוא גבוה עשרה טפחים,
- ולחריץ - שהוא עמוק עשרה, ורחב ארבעה,
- ולאילן - שהוא מסך על הארץ,
- ולסלע - שהוא גבוה עשרה, ורחב ארבעה.
(ט) הרוצה לעשות שדהו, קרחת קרחת מכל מין -
- עושה עשרים וארבע קרחות - לבית סאה,
- מקרחת - לבית רובע,
- וזורע לתוכן כל מין שירצה.
- היתה קרחת אחת,
- או שתים - זורען חרדל.
- שלש - לא יזרעם חרדל, מפני שהיא נראית כשדה חרדל;
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים:
- תשע קרחות - מותרות;
- ועשר - אסורות.
- רבי אליעזר בן יעקב אומר:
- אפילו כל שדהו בית כור,
- לא יעשה בתוכה - חוץ מקרחת אחת.
(י) כל שהוא בתוך בית רובע -
- עולה במידת בית רובע.
- אוכלת הגפן, והקבר, והסלע -
- עולין במידת בית רובע.
- תבואה בתבואה -
- בית רובע.
- וירק בירק -
- שישה טפחים.
- תבואה בירק, וירק בתבואה -
- בית רובע.
- רבי אליעזר אומר:
- ירק בתבואה - שישה טפחים.
(יא) תבואה נוטה על גבי תבואה,
- וירק על גבי ירק,
- תבואה על גבי ירק,
- וירק על גבי תבואה,
- הכל מותר - חוץ מדלעת יונית.
- רבי מאיר אומר:
- אף הקשות, ופול המצרי;
- ורואה אני את דבריהם, מדברי.
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה כלאים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב