רש"ש על המשנה/כלאים/ב

רש"ש על המשנה מסכת כלאים פרק ב

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת כלאים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

רש"א ל"א אלא ממין אחד כו'. נ"ל דר"ש לטעמיה בפרק ב' דערלה מ"י ע"ש: שם בתוי"ט ד"ה ימעט. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה כו' לא כן כו' תמן כו' לבטל איסור תורה והכא כו' מפני מראית העין. ופי' הרא"ש ושנ"א דמדאורייתא חד בתרי בטיל. וק"ל דהא תרומה ג"כ מה"ת בטלה ברובה ותנן ספ"ה דתרומות דאם נפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם מזיד אסור. וצ"ל איסור תורה דנקיט ל"ד. ועיקר החילוק הוא דכאן יותר קיל דאינו אסור אלא מפני מ"ע. גם י"ל דכאן מה"ת אפי' רובא ל"צ כיון דלא ערב בכוונה לזורעם יחד כמ"ש הרא"ש:

ב

ברע"ב ד"ה אחד מעשרים וארבע כו' ושיעור המקום כו' אין זורעין בו מזרעוני גינה כו' לפי שהן דקין [כ"ה בר"ש]. ולענ"ד הנל"פ לפי שהן מתעבין ומתרחבין ומתפשטין תחת הקרקע כמו צנון ולפת. לכן דרך לזורען נפרדין זה מזה כדי לתת מקום לכאו"א שיתפשט: ברע"ב שם בסופו. הלכך אם נתערב בסאה תבואה כביצה כו' ימעט. ובד"ה כשם כגון ז"פ שנתערב בסאה חטין כו' [וכ"ה בר"ש]. ול"ד במחכתה"ג דהל"ל בסאה פחות רובע דאינו אסור אלא מכ"ד מלבר כמו שהביא בריש הפרק בשם הירושלמי (ועי' בשנ"א שהביאו בשלימות והר"ש קצרו) וכן הרמב"ם ברה"פ כ' כערך א' אל כ"ג. וכאן וכן בחבורו לא דייק:

ג

ברע"ב ד"ה עד שתתליע. כו' ג' ימים [וכ"כ הר"ש בשם הירושלמי]. מכאן נראה דאף דפליגי תנאי בזמן קליטת אילן (שביעית פ"ב מ"ו) וכן בשתילת שבולת כדמוכח בפסחים (נ"ה) מ"מ בקליטת זרעים לכ"ע שיעורה בג' ימים (סי' לדבר זרע אדם בשבת בפ' ר"ע) וכפסק התה"ד הביאו הש"ך יו"ד סי' רצ"ג אף דראייתו צ"ע כמש"כ הנקה"כ שם דינו אמת ונכון:

ה

[בתוי"ט בסוף ד"ה אין מחייבין אותו. ז"ש התוס' משמע שאין איסור בהנאתו. נ"ב עי' ברש"א שם. והשעה"מ הגיה שצ"ל "בהנחתו" וכבר קדמו בזה מוהר"א גאליפאפו בס' ידי אליהו תיקון קכ"א. וע"ש שכתב הלשון "ותמהתי על הרב בתוי"ט שהעתיק דברי התוס' במשנה דתלתן שהעלה מיני צמחים. ולא הרגיש במלת אסור הנאתו שכ' התוס' עכ"ל. ובמח"כ נעלם מנגד עיניו סוף הדבור כאן בתוי"ט שהרגיש והרגיש בזה. ועתה ראיתי בס"ס בנין אריאל שהגיה ג"כ שצ"ל בהנחתו. ולא ידע שקדמוהו בזה. - מהגרמ"ש]:

ז

רש"א אחד ז"פ וא' כל המינין. רמב"ם פירש כוונתו לאיסור. ולפי הירושלמי שהביא הר"ש הוא להתיר. ועי' במפרש רא"פ:

ט

שלש ל"י חרדל מפני כו' כשדה חרדל. ועי' פירוש הר"ש. וכה"ג כתב לקמן ברפ"ג. והא דתנן ירק בירק ו"ט הנ"מ בשדה גדולה כו' וכ"כ בפי' הרמב"ם שם במ"ג. וק"ל משם במ"ד ומ"ז דמשמע דכל שזורע טפי דמחזי כשדה בפ"ע עדיף וכ"מ בפירוש הר"ש שם מ"ג וכן בפירש"י בשבת שהביא התוי"ט בד"ה עשר: שם בתוי"ט ד"ה קרחת כו' ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת כו'. בר"ש תניא בתוספתא כו' יו"ד אמות ומחצה מרובעות ובתוי"ט הועתק בטעות:

יא

חוץ מדלעת יונית. הירושלמי שהביאו הר"ש ושנ"א ה"ד נאמרו בדלעת יונית כו'. בארתי בחדושי לס' נת"ע ע"ש: