מלאכת שלמה על כלאים ב
<< · מלאכת שלמה · על כלאים · ב · >>
כל סאה כו': פירש החכם הרי"א ז"ל פירוש כגון חטים שיש בהן רובע שעורים שעם אותו הרובע הם סאה, והיינו שיש עשרים ושלושה רבעים של חטים ורובע של שעורים, אז צריך לברר למעט השעורים, כי אף על פי שחטה אחת ושעורה אחת הוי כלאים זה בזה הני מילי כשהוא זורען בכונה, אבל כשאינו מכוין אינו אלא מפני העין ע"כ. וכתב הר"מ בפ"ב מהלכות כלאים במה דברים אמורים בשלא נתכוין לערב ובשלא נתכוין לזרוע השני מינין, אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפילו היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזרעה ע"כ, והוא מן הירושלמי.
ובפרקא קמא דמועד קטן מוכח דהאי ימעט היינו שאם זרע רובע הקב ימעטנו ויעקרנו. וכתבו שמה התוספות ז"ל שיש בה רובע, פירוש כשרוצה לזרוע, דהא קתני סיפא ר' יוסי אומר יבור והא לא שייך בנזרע כבר, מיהו בשמעתין דאיירי בכבר נזרע יש לומר דלא פליגי ע"כ בשנוי קצת. וז"ל ספר האגודה בקצרו דברי התוספות ז"ל, כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט אפילו נשרשים יש לו תקנה למעט ואפילו גדלו הרבה, כדאמר פרקא קמא דמועד קטן יוצאין אף על הכלאים, והא דאמרינן בפרק כל שעה זרוע מעיקרא בהשרשה היינו בכלאי הכרם, ואפילו בכלאי זרעים גופן מותרין באכילה כדאמרינן פרק כל הבשר מה בהמתך היוצא ממנו מותר אף שדך היוצא ממנו מותר ע"כ.
וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל בבבא בתרא דף צ"ד, כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר פירש הרב רבינו שמואל קודם שנזרע אי נמי נזרעו קודם השרשה, אבל לאחר השרשה כבר נאסרו, ולא היא שבכלאי זרעים הדברים אמורים וכלאי זרעים מותרין באכילה ובהנאה ולא אסרה תורה אלא כלאי הכרם כדמפורש במסכת חולין, ולאחר זריעה קאמר כדאמרינן דמחזי כמקיים כלאים ולאחר שצמחו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכך היא מפורשת במשקין ע"כ. ובירושלמי אנן תנינן שיש בה אית תנאי תנו שנפל לתוכה, ומפרש ר' יוסי בר' בון מאן דאמר שיש בה בתלוש ומאן דאמר שנפל לתוכה במחובר שגדל עמו ונקצר יחד, דנפל משמע לשון במפולת יד:
רש"א לא אמרו אלא ממין אחד: ירושלמי היו שני מינין לא, עד היכן עד רובה של סאה, אבל אם רבו המינין על רוב הסאה מודה ר"ש דמצטרפין אף על גב דכל מין ומין לעצמו פחות מרובע, ואפילו רבו המינין נמי אם חזר והוסיף על הסאה והויא רוב חזרה להתירה הראשון, וכמו דר"ש אמר במתניתין אין שני מינין מצטרפין לאסור כך הוא אומר אין שני מינין מצטרפין להיתר, וכדמפרש לה התם:
במה דברים אמורים כו': מפרש בירושלמי *הערה 1: דתני עלה דכל תבואה או קטנית שצריך מהן ארבעה או שלושה קבין לבית סאה דינן ברובע קב לסאה כמו חטים, הא קביים אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה:
באמת אמרו: מלת אמרו לא גרסינן לה. ירושלמי ותני עלה כגון קב וחצי קב לסאה, אבל אם הם גסין שצריך שני קבין לזרוע בית סאה שיעורן כמו תבואה וקטנית דהיינו רובע הקב לסאה, והשתא פליגי הנך ברייתות אהדדי דלעיל משמע דאותן שהן דקין שבשני קבין זורעין בית סאה משערינן אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה כשיעור זרעוני גינה, ולא משני להו בירושלמי. וכתב הרא"ש ז"ל דיש לתרצם דהא דתבואה וקטנית דתנא דקביים כפחות מקביים היינו טעמא משום דתבואה וקטנית גסין ורוב מינן צריך סאה לבית סאה, ואם נתרחקו מגבולם עד שהגיעו לכך דבקביים מהם זורעים בית סאה יצאו מכללן ונכנסו לכלל זרעוני גינה, אבל זרעוני גינה שהן דקין ובדבר מועט זורעים בית סאה אם נתרחקו מגבולן עד שהגיעו לכך שצריך מהן קביים לבית סאה יצאו מכללן ונכנסו לכלל תבואה וקטנית ע"כ. ועיין בפירוש הר"ש ז"ל המוגה ויובן לך יותר:
בפירוש ר"ע ז"ל, כגון זרע פשתן שצריך שלש סאין כו'. כתב עליו החכם ה"ר יהוסף ז"ל, פירוש זה אינו נראה דאין זרע פשתן גסין אלא דקין, אך מכל מקום אפשר לומר דצריך הרבה כי הרבה ממנו אינו צומח ומתקלקל והוא נזרע זה אצל זה הרבה ע"כ. עוד כתב ז"ל וזה לשונו, הפשתן בתבואה נראה לי שאין זה מדברי ר"ש מדלא קאמר כגון הפשתן, ותו דהא ר"ש סבירא ליה דאין שני מינין מצטרפין לרובע דתנן לעיל ר"ש אומר לא אמרו אלא ממין אחד ואם כן היאך אמר כאן מצטרפת, וצריך עיון. עכ"ל ז"ל:
ויופך: הראב"ד ז"ל סבירא ליה על פי התוספתא דאו יופך קאמר, וכתב עליו הכסף משנה דמה שכתב דבחדא סגי אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופם לצמוח, ונוסחת התוספתא אינה מכוונת ע"כ.
וזה לשון ספר הלבוש בי"ד סימן רצ"ו בהלכות כלאי זרעים סעיף י"ג, היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים קודם שיצמחו החטין ימתין לה עד שיפסדו ויתליעו בארץ כמו שלושה ימים אם אותה שדהו רוה, ואחר כך יהפכנה במחרישה ויזרע מין האחר, שאם יהפכנה קודם שיתליעו לא עשה כלום שיצמח במקום שנפל שם בהפיכה, וכן אם התליעו ולא הפך הרי סופו לצמוח והוי כלאים, אבל אם יתליע ואחר כך יהפך יחלש כחו על ידי ההפיכה ולא יצמח עוד רק ירקב במקומו, מיהו אין צריך להפך את כולו עד שלא תשאר חטה שלא תהפך אלא חורש השדה כדרך שחורשים אותו קודם המטר כדי שתרוה. צמחו החטים ואחר כך נמלך לזרעה שעורים יהפוך ואחר כך יזרעם, ואם הוריד בהמתו לתוכו וקרסמה את הצמח הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר ע"כ. ונראה לעניות דעתי דאם היתה זרועה שעורים ונמלך לזרעה חטים דאין צריך להמתין שלשה ימים אלא יום או יומים שהיא מתלעת יותר במהרה מפני רכותה. ומה שכתב התי"ט ובא צירי תחת סמ"ך כו', אם כונתו על מלת אל תוסף ראות פני שהביא, במחילה מכבודו שאותה הסמ"ך היא בפתח קטן ואם ימצא שום ספר שהיא בקמץ קטן הוא טעות ודאי שהמלה מלעיל, ואם כיון על מלות דבעלמא כגון יוסף ה' לי בן אחר ניחא:
כמה יהא חורש: סברה אחרת חריש:
כתלמי: פירש הרמב"ם ז"ל תלם הוא בקע כו'. אבל רד"ק ז"ל כתב בשרש גדד ובשרש תלם, בקעי המחרישה יקראו גדודים, והגבוה יקרא תלם ע"כ:
כדי שלא ישייר: פירש הר"ב שלא ישאר בארץ כו', לשון הר"ש ז"ל יש לפרש כו' (עיין בתוי"ט), וכפירוש ראשון מסתברא:
זרועה ונמלך לנוטעה: לשון הר"מ בחבורו מי שהיתה שדהו זרועה ירק או תבואה ונמלך כו', וגם שם לא הזכיר התלעה בזו המשנה. ונראה דלהראב"ד ז"ל הכי נמי הוי הופך לחוד:
היתה שדהו זרועה כו': פירוש וקצר הזרע כבר ונשארו העיקרין בארץ. לא יהא זורע ובא על גביהן זרע אחר, אף על פי שאותן העקרין אין דרכן לצמוח עד שלוש שנים כגון הקונבוס או הלוף עד שיעקר העיקרין, זהו פירוש הרמב"ם ז"ל במשנה וגם בחבורו פ"ב. והראב"ד ז"ל פירש שאינו מדבר בזרוע וקצור אלא בשזרען ולא צמחו, שלא יחשוב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחין ע"כ. וכמו שפירשו הר"ש והר"ע ז"ל.
ובמנחות שם אמרינן דקונבוס ולוף אסורין מן התורה, שאר זרעים מדרבנן. וכתב הרגמ"ה ז"ל קשיא לי היכן אסרה תורה קונבוס ולוף יותר משאר זרעים ע"כ. ורש"י ז"ל פירש אסרה תורה בכרם דאין זרעם כלה שיש להם שורש, לשון אחרת קונבוס ולוף אסרה תורה דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם, ובהנך תולין אשכולות *הערה 2: כעין ענבים ע"כ. ור"ח כהן פירש בתמיה קונבוס ולוף ולא שאר זרעים אחרים הא ודאי דכל זרעים דאורייתא, ומיהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהתורה משום דכתיב כרמך שלך ולא של חברך ולא הוי האיסור אלא קנסא בעלמא עכ"ל לפירוש סוגיית ההלכה אשר שם והוא מתוספות חיצוניות. ותוספות ז"ל נוטין דבריהם לפרש"י ז"ל וכתבו, דלאו דוקא קונבוס ולוף אלא כל תבואה של חמשת המינין הוי דאורייתא כמו קונבוס ולוף ע"כ. וכן גם כן כתב הר"ן ז"ל בפרק ראשית הגז דהא דקאמר התם במנחות קונבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל חמשת המינין ודאי כלאים מהתורה, אלא לאפוקי שאר זרעוני גינה שאינם נאכלין דומיא דקונבוס ולוף שאינם כלאים בכרם, כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים אינם כלאים בכרם, אלא דקונבוס ולוף לפי שגדלין הרבה ואיכא ערבוביא ועושין אשכולות כגפנים אסורים משום כלאי הכרם ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל פ"ה אינו חייב מהתורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בזה מזרעים שנגמרין עם תבואת הכרם, ופירש מהר"י קארו ז"ל דהיינו שאינם עושין אלא לשלש שנים כמו קונבוס ולוף שאינם נעשין אלא לשלוש שנים, כדתנן בפ"ב דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד שלוש שנים עכ"ל ז"ל:
שאינם עושין אלא לשלש שנים: היא גירסת הר"ש והרא"ש ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל גריס אף על פי שאינם עושין כדמוכח בפירושו למשנה וגם בחבורו. ושם השיגו הראב"ד ז"ל על גרסא זו ועל פירושו כמו שכתבנו לעיל:
וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינים הרבה: נוסחה אחרת שעלו בו:
וכן תלתן כו': בירושלמי כיני מתניתין וכן תלתן שהעלתה מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור, רוצה לומר לנכש דהיינו עשבים דלא מעלו. וכן הוא גרסת המשנה סוף פרק מרובה לעקור, ואפשר ששם היא ברייתא דהכי קתני לה התם תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור. וכתבו שם תוספות ז"ל והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים רבותא נקט, אפילו כשמתכוין לזרוע תחלה שאר זרעים והתלתן עלה מאליו אפילו הכי כיון דהשתא מיהא לא ניחא ליה בזרעים מחמת התלתן שעלה אין מחייבין אותו לעקור עכ"ל ז"ל. תני תנאי התנה יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן דמעלו לה עשבים הגדלות עמה כשנזרעה למאכל בהמה והתולשן מפסיד את התלתן. ועיין תו בירושלמי:
אם ניכש או כסח: פירש הר"ש ז"ל דאמקום הגרנות קאי. אבל הרמב"ם ז"ל פירש ואם יכרות קצת מה שצמח מאלו העשבים וכו', משמע דקאי אכולהו. אכן ראיתי בחבורו פ"ב הפך הלשון וברישא כתב בבא דתלתן ואחר כך כתב בבא דמקום הגרנות, ובסופה כתב ואם הסיר מקצתן אומרים לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גלה דעתו שרוצה בקיום השאר ע"כ. משמע שרוצה לפרש גם הוא דלא קאי רק אגרנות וטעמא משום דבגרנות דרך שעולין מינין הרבה כדקתני רישא הלכך שייך למיתני בהו עקור את הכל חוץ ממין אחד. וגם ממה שהקשה ותירץ בתוי"ט משמע דסבירא ליה דאכולה מתניתין קאי, דמדקאמר דלפירוש התוספות ז"ל ניחא, ותוספות ז"ל כתבו ומשום מקיים כלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים משמע דגם בתלתן מיירי:
עקור את הכל: פירש החכם ה"ר יהוסף ז"ל, פירוש אפילו לקצור את כולם אינו רשאי רק לעקור כדי שלא ישאר השרש כלל, ועיקר ע"כ:
שלשה תלמים של פתיח: פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה, דהיינו הארץ כשתמטר יתבקעו בה בקעים מתרחבין ונקרא כל בקיע מהן תלם של פתיח. ואינו נכון דמה שייך כאן שם תלמים, ועוד דהיכי הוו בשלש מינייהו כשיעור שתי אמות דהיינו שנים עשר טפחים, ועוד דפתיח משמע מלשון יפתח וישדד אדמתו, וכן פירוש הר"ש ז"ל וגם הרא"ש ז"ל. לכך נראה לפרש דהכי קאמר שלושה תלמים של פתיחת המחרישה, והא דלא תנא שלושה תלמים סתם משום דקא משער בתלמי חרישה דקה כשמתחילין לפתוח האדמה, ולמעוטי תלמי הרביעה דלעיל תני הכי, וכך פירושא דשלשה תלמים של פתיח דכוליה תלמודא כך נראה לי, הרש"ש ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל, משר משר ערוגות ערוגות. פירוש זה אינו נראה דאם כן היינו קרחת וקרחת אסור לסמוך וצריך הרחקה בית רובע, על כן נראה דמשר לשון שורה, והפירוש רוחב המשר זורע עושה אותו שיעור שלשה תלמים של פתיח, ואם ירצה לעשותו פחות מזה רשאי הוא להיות פוחת את המשר עד כל שהוא, ובלבד שיעשה בתחלתה רחבה שלושה תלמים של פתיח באורך שלושה תלמים כך מפורש בירושלמי, ואין צריך הרחקה כלל כיון שהוא עשוי שורות שורות כן מוכיח בירושלמי. ונראה לי כי בעבור זה אמר תלמים של פתיח כדי למעט תלמי רביעה שהן גדולים יותר, ומה שאמרו בית הלל שיעור של מלא העול ולא אמרו שתי אמות לפי שזה מצוי ביד כל זורע ויכול לצמצם בו, אבל מדידת האמה אין הכל בקיאין בה ע"כ מן החכם הרי"א ז"ל:
עוד בפירוש ר"ע ז"ל, שכתוב שם עד שלא ישאר ביניהם בסוף החצר צריך להגיה בסוף המשר, והא דקאמר בירושלמי שתי אמות על שתי אמות לא שיהו מרובעות אלא על אורך שתי אמות שכלות עד כל שהו:
השרוני: אית דמפרשי שם מקום. גרסינן בירושלמי א"ר יונה הדא דתימר בעשויה משרין משרין דבההוא לא חשיב כל מין ומהני בהרחקת שלשה תלמים, אבל בעשויין משר אחד ובא לעשות משר אחד ממין אחר בסוף או באמצע לא סגי בהכי ושיעורו בית רובע כדין תבואה בתבואה:
וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו: פירוש קרובים דברי בית הלל לבית שמאי דבציר משהו הוא דהוי שיעורא דבית הלל משיעורא דשלשה תלמים של פתיח, וליכא לפרושי קרובים דברי בית שמאי לבית הלל דלא טפו עלייהו בית הלל אלא משהו, דאם כן בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא והוה ליה למתנייה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל כדאמרינן בכל דוכתי. וליכא למימר דמשום דתני וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לא חש ליה ולא תני ליה, דהא בריש מסכת שביעית נמי תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו ואפילו הכי פריך עלה בירושלמי דליתנייה התם, אלא ודאי כדאמרן, הרש"ש ז"ל:
ראש תור: כראשו של שור דראשו רחבה לצד קרניו והולך ומתקצר כזה:
ולדעת הרמב"ם ז"ל הוא כמו משולש כזה:
ופירוש ראש תור מן נאוו לחייך בתורים. ופירוש אחר הוא פירוש רש"י ז"ל בסוכה פרקא קמא, כן כתב הרש"ש ז"ל, ועיין במה שכתב לקמן פ"ג סימן ג':
מותר לסמוך לו מאותו המין: הפירוש שפירוש ר"ע ז"ל הוא פירוש הרמב"ם ז"ל וגם הוא הפירוש שנראה יותר להר"ש ז"ל מלפרש, מותר לבעל השדה של חטים לסמוך חטים אצל שדה מין אחר של חבירו, ואין נראה ככלאים בשדה חבירו אלא נראה כסוף שדה חטים ע"כ:
ולא תלם של מין אחר: כתב החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ברוב הספרים מצאתי מותר לסמוך לו תלם של פשתן או תלם של מין אחר, אך יש סברה אחרת דגרסינן ולא וצריך עיון. ולפי גירסא דאו צריך לומר חסורי מחסרא והכי קאמר או תלם של מין אחר דברי ר"ש, שר"ש אומר אחד זרע פשתן וכו' ע"כ. וזה שלא כדעת הירושלמי שאכתוב בסמוך, גם שלא כדעת שום מפרש או פוסק:
ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין: מן הירושלמי מוכח דרוצה לומר מותר. דהכי גרסינן התם ר' שמואל בשם ר' זעירא דר"ש כדעתיה דאמר לקמן פרק המבריך אין אדם מקדש דבר שאינו שלו, כך הוא אומר גבי כלאי זרעים אין אדם חובש דבר שאינו שלו:
ר' יוסי אומר כו': דר' יוסי לא חייש למראית העין ותנא קמא חייש למראית העין כיון שהוא באמצע שדהו, ור"ש סבירא ליה דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו כלומר ומתוך דלא מיתסר משום חבירו לא מיתסר נמי משום דנפשיה, ור' יוסי נמי אף על גב דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בההיא דהמסכך את גפנו מכל מקום אסר הכא בשלו, הר"ש ז"ל. וכתב הר"מ בחבורו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים, שנאמר שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ע"כ:
אין סומכין וכו': פירוש כשיש לו שדה תבואה ואין אצלה שדה אחר, והוא בא לסמוך לאותה השדה חרדל וחריע אסור אף על פי שאינו אלא מן הצד, אבל שאר מינים מותרים. ומה שאמר לעיל מותר לסמוך לו תלם של פשתן ולא תלם של מין אחר מיירי כשיש לחבירו שדה שהוא זרוע סמוך לשדהו כנזכר לעיל, וצריך עיון בירושלמי, הר"ר יהוסף ז"ל.
ובירושלמי כיני מתניתין אין מקיפין דהיינו מארבע רוחות שהוא חבוש הא לסמוך סומכין, ומתניתין ר' יהודה היא דתניא אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר"מ, ר' יהודה אומר לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה, ר"ש אומר לכל מקיפין חרדל וחריע ואפילו לתבואה, רשב"ג אומר ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע, ובשלמא אי גרסינן במתניתין אין מקיפין מצינן לאוקומה כר' יהודה אבל אי תנן אין סומכין מתניתין אמאן תרמייה:
וסומך לבור כו': פירוש כשיש בתוך השדה מקום בור אז לא חיישינן שיאמרו שנזרעו בערבוביא ומותר לסמוך לשדה שם אצל הבור, וכן אצל הניר והגפה וכו', ונראה לי דהאי לבור וכו' לא קאי אחרדל וחריע לחוד אלא מילתא באנפי נפשה היא, הרר"י אשכנזי ז"ל:
ורחב ד': פירש הר"ש ז"ל דורוחב ארבעה דקתני בסיפא *הערה 3: גבי חריץ, אגפה וגדר נמי קאי, ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב *הערה 4: אף על פי שעביו כל שהו, אבל ארבעה דחריץ אפילו ארוך כמה אמות בעי ארבעה טפחים משפתו אל שפתו דבציר מהכי אזיל שפיר מהאי גיסא להאי גיסא ע"כ:
הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת כו': כתב בספר כריתות בלשון לימודים שער ב' סימן פ' וזה לשונו, מצינו תנא שמזכיר אמות וכל אמה בת ששה טפחים וכשמזכיר מחצה רוצה לומר באמה בת חמשה טפחים, בתוספתא דכלאים וכמה היא מדת רובע עשר אמות ומחצה מרובעים, ולא תמצא המנין הזה מכוון אם לא תאמר שהאמות בנות שש טפחים ואז תוסיף על האורך שני טפחים ומחצה מאותם טפחים ולא הוי חצי אמה, ואם כן חצי אמה דקאמר רוצה לומר מנין טפחים שמונין לאמה בת חמישה טפחים לחצי אמה דהיינו שני טפחים ומחצה. ודו"ק.
דתנן במתניתין פ"ב דכלאים הרוצה לעשות קרחת קרחת מכל מין עושה עשרים וארבע קרחות לבית סאה מקרחת לבית רובע ותמצא הרובע עשר על עשר ועוד להוסיף על האורך שני טפחים ומחצה באמה בת ששה, דבית סאה חמישים על חמישים והרובע של קב הוי אחד מעשרים וארבעה לסאה דסאה ששה קבין, ובבית סאה יש בה עשרים וחמש רצועות עשר על עשר, קח עשרים וארבע רצועות עשר על עשר, והרצועה הנשארת של עשר על עשר בעשר אמות יש ששים טפחים באמה בת ששה טפחים לכל שתי רצועות צריך להוסיף באורך חמישה טפחים, נמצא לשנים עשר רצועות חמש פעמים שנים עשר והיינו ששים, דהרצועה של עשרה על עשרה יש בה ששים פעמים ששים טפחים ע"כ:
וחכמים אומרים כו': כתב החכם הרי"א ז"ל נראה לי שרבי מאיר אמר שני דברים דין עשרים וארבעה קרחות ודין היתה קרחת אחת וכו', וחכמים חולקים על חלוקת עשרים וארבעה קרחות, וראב"י אינו חולק אלא על דין היתה קרחת אחת או שתים וכו'. וכך יש במסכת סוכה פ"ג ר' ישמעאל אומר שלושה הדסים וכו', אפילו שנים קטומים וכו', ר"ט אומר וכו', ר' עקיבא אומר כשם וכו', ועיין שם ע"כ.
ועל מה שפירש ר"ע ז"ל קרחת מקום פנוי, כתב הוא ז"ל פירוש זה אינו נראה דהא קאמר שזורע את כולם, ונראה דשדה שהיא עשויה ערוגות ויש בה מינין הרבה היא נקראת קרחת, מפני שאין צורת כל הזרעים שוין שזה צבעו שחור וזה אדום וזה ירוק והוא נראה כקרחת ע"כ. עוד כתב על מה שכתב ר"ע ז"ל עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, כתב פירוש זה אי אפשר להיות לחלק שדה מרובעת שהיא חמישים על חמישים אמה לקרחות מרובעות שכל קרחת תהיה עשר אמות ושני טפחים [ומחצה] אורך על עשר אמות רוחב, כי אי אפשר לשבר את המדה ולחתכה לרצועות וליתן את המותר שבאורך לרוחב, אלא נראה שאין צריך שתהיינה הקרחות מרובעות לגמרי אלא כשהבית סאה הוא מרובע יעשה שאורך כל קרחת שנים עשר אמה וחצי ורוחב שמונה אמות ושליש, ונראה לי דלענין ירק אין מותר אלא תשע קרחות וזהו שנינו לקמן ירק בירק כו' ע"כ.
והרמב"ם פסק כחכמים וכתב שכל קרחת בית רובע, ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לעשר אמות פחות רביע שכל בית סאה חמישים על חמישים ע"כ. ושם בהשגות כתב הראב"ד ז"ל מקום הזרע נקרא קרחת. וכתב עליו מהר"י קארו ז"ל ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן, אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות, וקאמר דהוי אפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת ע"כ. וזהו שלא כפירוש הר"ש ז"ל והרא"ש ור"ע ז"ל שהם כוונת פירושם שפרשו מלשון קרחה שנקרח מן השער, שכן זה מקריח שדהו ממין הזרוע בו כדי לזרוע בו מין אחר. והרמב"ם ז"ל פירש דלפי שהמקום מרובע קראו קרחת ולמקום ארוך קראו משר. ובירושלמי היך עבידא תלת ותרתי וחדא ותרתי וחדא.
וצייר הרש"ש ז"ל כזה:
וזה לשונו, דלר"מ ארבע שורות יש בהן חמש טבלאות ושורה חמשית אין בה אלא ארבע טבלאות דהויין עשרים וארבע טבלאות, ורבנן סברי בעינן שלא יהא שם שום מין סמוך לו וכל שכן מקיף לו מארבע צדדיו, הלכך בשורה ראשונה זורעין בה שלושה רובעין לשלושה מינין ויחריבו שני רובעין, ובשניה שנים *הערה 5: זורעין זרעים ושלשה בורים שלא לחבוש ולא לסמוך, ובשלישית אחת זרועה ותו לא, וברביעית שנים זרועים ושלשה בורות, ובחמישית אחת זרועה ותו לא ע"כ בקיצור מופלג. והקשה על פירוש הר"ש ז"ל שהביאו כבר הר"ע ז"ל וגם הקשה על פירוש הרא"ש ז"ל.
וכתב עוד וזה לשונו, ואם תאמר ולפירוש דידן אמאי לא שרו רבנן לזרוע שנים עשר רובעין ותהא אחת בקרן זוית של דרום ומזרח ושניה בשורה שלישית דהא אינה סמוכה ולא חבושה, ונראה לי דעיקר דברים הללו הוא דרבנן אזלי לטעמייהו דתניא בתוספתא וכמה היא מדת רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות, ר' יוסי אומר אפילו ארכו כשנים ברחבו ע"כ. ופירש ר"ש ז"ל עלה האי מחצה באמה בת חמשה והעשר באמה בת ששה, ומרובעות דקתני לא שיהא הרוחב כאורך שאין בית רובע עולה כי אם עשר אמות ושני טפחים ומחצה על רוחב עשר אמות ותו לא ע"כ. ותימה גדול הוא דקתני בה בהדיא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות, ולימא רבינו שמשון ז"ל דלאו דוקא.
וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג כלשון הזה, שדה שהיתה זרוע מין תבואה ובקש לזרוע בתוכה מין תבואה אחרת בשדה (אחר) [אחת], מרחיק ביניהן בית רובע והוא כעשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה מרובע *הערה 6: בין מן האמצע בין מן הצד, ואם לא היה בהן כשיעור אסור ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך ששה טפחים ע"כ דברי רבינו בספרים המדוייקים, והכי מסקינן לעיל בשלהי פרקא קמא דמכלתין. והראב"ד ז"ל נזדמנה לו נסחא משובשת שהיה כתוב בה ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך טפח ולכך השיג עליו, אמר אברהם אין הדברים הללו אמורים אלא לדעת ר' יהודה, אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בששה טפחים, ולר' יהודה לאסור בששה טפחים וללקות בטפח ע"כ, ולפי גרסתו יפה השיג עליו אבל טעות היה בספרו ז"ל. אבל מכל מקום אתה רואה ששני הרבנים הללו ז"ל מוסכמים כדברי התוספתא ואמת הוא ומרובעת דוקא קתני.
ונראה לי לפרשה כן דבפרק עושין פסין אשכחן גבי קרפף דר' יוסי גופיה דפליג הכא אזיל לטעמיה התם ואמר דאפילו ארכה כשנים ברחבה מותר, ור"ע פליג עליה התם ואמר דוקא מרובעת וילפי לה מדכתיב ורוחב חמשים בחמשים ודרשינן טול חמשים וסבב חמשים כדאיתא התם, ומשום הכי גבי קרפף דאיכא דבר מועט לא בעינן ליה אלא דוקא מרובע הוא דבעינן, והכא גבי כלאים מחמרינן דכיון דאיכא רצועה נותרת של שני טפחים ומחצה בעינן נמי רצועה אחר דכוותה ורבוע גם כן לקרנה כדי להשוותה מרובעת *הערה 7: , וכיון דחמישים על חמישים דהוי בית סאה ממשכן גמרינן מודו רבנן לר"ע גבי כלאים דכל חלקי בית סאה דלהוי מרובעים, ור' יוסי פליג הכא והתם ולא קיימא לן כוותיה, ואף על גב דאיפסיקא הלכתא התם כר' יוסי היינו משום דעירובין דרבנן, אבל גבי כלאים דאורייתא ועוד דחמירי דבעינן כל שיעורייהו שוחקות כדאיתא בפרקא קמא דעירובין מודו רבנן לר"ע.
ונראה בעיני לפרש דאף החצי אמה להוי שלושה טפחים כשאר האמות דסתמן בת ששה טפחים מן הטעם שהזכרתי *הערה 8: , והשתא מיתרצא שפיר מתניתין דאמאי לא שרו רבנן אלא תשע קרחות לבית סאה ותו לא האיכא שלוש טבלאות שאינם לא סמוכות ולא חבושות, אלא היינו טעמא דכיון דבעי לרבנן דכל הטבלאות להויין מרובעות רחבן כארכן וכדפרישית וכדברי התוספתא נמצא שאין בבית סאה רובעין בשיעורן ובמשפטן אלא עשרים ושנים ותו לא, דהא כי מפרנסינן אורך ורוחב כל בית רובע ורובע בשלושה טפחים הוא דמפרנסינן.
וכך הוא הענין, בית סאה הוו להו עשרים וחמש טבלאות של עשר אמות על עשר אמות, קח טבלא אחת וחלקה לעשרים רצועות כל רצועה רחבה שלושה טפחים וארכה עשר אמות ושים כל רצועה ורצועה לעשרים טבלאות לצד מזרח, נמצאו עשרים טבלאות עשר אמות ושלושה טפחים מן המזרח למערב ומן הדרום לצפון רחבים עשר אמות ותו לא, קח טבלא אחרת וחלקה לעשרים רצועות אחרות כל רצועה רחבה שלושה טפחים וכו' ופרנס אותן עשרים טבלאות לצד צפון, ונמצאו עכשיו עשרים טבלאות מרובעות ארכן כרחבן עשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה אלא שקרניהם פגומות, צא ופרנס שתי טבלאות אחרות לארכן ולרחבן ובעי כל חדא שתי רצועות ארכן עשר אמות ורחבן שלושה טפחים ולפרנסם למזרח ולצפון כמו האחרות, ובעינן להרוס טבלא אחרת ולחתוך ממנה שתי רצועות רחבן אמה וארכן עשר אמה ולחלקן ברחבן והוו להו ארבע רצועות רחבות שלושה טפחים וארכן עשר אמה, ולתת לטבלא האחת אחת למזרח ואחת לצפון, וכן לטבלא האחרת, ועוד בעינן למלאות קרניהן עשרים ושנים רבועים של שלושה טפחים על שלושה טפחים, ובעינן רצועה רחבה חצי אמה וארכה עשר אמות וחלקה לעשרים חלקים שוין ונמצאו בה עשרים רבועים רחבים שלושה טפחים וארוכים שלושה טפחים ותן אותן לקרנות, נמצאו כל טבלא וטבלא מהעשרים שפרנסנו עשר אמות ושלושה טפחים באורך על עשר אמות ושלושה טפחים ברוחב עם הזוית ככל מרובע שוה, ועוד בעינן שתי ריבועים אחרים לקרני שתי טבלאות האחרות שתשבורתן שמונה עשרה טפחים טפח על טפח, נמצא עכשיו כשפרנסנו עשרים ושנים רובעין בשיעורן ובמשפטן הרסנו שתי טבלאות ועוד מטבלא שלישית נטלנו ממנו שתי רצועות וחצי רצועה ועוד שמונה עשרה טפח וכיון דהרוסה היא דלית בה שיעורא בטלה היא.
הלכך לרבנן אין בבית סאה רובעים אלא עשרים ושנים במשפטן ובשיעורן וכדפרישנן, וכיון דאי אפשר לזרוע בטבלא של חמישים על חמישים דליהוו הזרועין כמשפטן מרובעות והקרחות גם כן כמשפטן הוצרכו להחריב עוד טבלא אחרת כאשר אתה רואה, ונתגלה *הערה 9: טעמה של משנתינו דאין לזרוע בה עשר וברוך הקדוש בספירותיו עשר עכ"ל ז"ל.
וראיתי לצייר הנה גם כן מה שמצאתי בעלה ישן כתיבה אשכנזית וזה לשונה, הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ורוצה לזרוע בכל קרחת מין אחד שדה שהוא חמישים על חמישים, אמרו שהוא יכול לעשות עשרים וחמש קרחות וכל קרחת זרועה תהיה עשר אמות וחומש, וחרב שבין קרחת לקרחת יהיה תשע אמות ושלש חומשיות וחצי ובין הכל היה חמשים אמות, וזה צורתו לפי דעת חכמים:
וזו הצורה לפי דעת ר"מ:
והיא קרחת אחת מן העשרים וארבע קרחות, שמאחר שאתה רואה הנה מאה אמות בשבור מרובעות עם חומשיהן שעלו עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש שהם מאה וארבע אמות וחלק קטן אחד מעשרים וחמישה, משם תבין לספור כל שאר הקרחות שיעלו כל העשרים וארבע קרחות עד אלפים וחמש מאות עם חומשיהן, ויש לנו חלק מן הארץ שהוא חמשים על חמשים אמה, ויעלו כל אחד מהחלקים עשרים וחמישה עשר על עשר אמה *הערה 10: שהם כולם אלפים וחמש מאות אמות בשבור, ואנו רוצים לעשות מן העשרים וחמישה עשרים וארבעה, ועיין בזו הצורה שלמעלה שהיא עשר על עשר אמות אחד מן העשרים וחמישה חלקים ויתר החומש אשר משני הצדדין, ועתה טול את החומש ומנה כי יהיה ארבע אמות וחלק אחד מעשרים וחמישה חמשיות, שתמצא מאה וארבע אמה וחלק אחד מעשרים וחמישה בשבור. ועתה אלמדך שתעשה זה החשבון, אתה ידעת כי חמש חומשיות באמה ותמצא בצורה שלמעלה עשרים חמשיות והחלק הקטן שהוא חומש חמשית בין הכל ארבע אמות וחומש חמשית, וכשתעשה עשרים וארבעה חלקים מן החלק שהוא חמשים על חמשים כל חלק וחלק יהיה מאה וארבע אמות ועשרים וחמישה חומש חמשית, ועוד ישאר לך אחד חומש חמישית ע"כ מה שמצאתי. ועיין בפירוש הרמב"ם ז"ל אם הוא פירוש לפירושו ז"ל.
לשון החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל, פירוש ר"ע ז"ל ומניח שורה שנייה כולה בורה וכו'. בירושלמי קאמר שלרבנן צריך שלא יהיו סמוכות וגם שלא יהיו חבושות, וקאמר אם כן איך זורעים תשע קרחות שלא יהיו סמוכות ולא חבושות, וקאמר תלת ותרתין וחדא ותרתי וחדא, ופירוש הדבר הוא שבמקום שיש עשרים וחמש קרחות שכל קרחת היא בית רובע דהיינו בשדה מרובע שהוא בית סאה ורובע, באותה שדה אפשר לזרוע תשע קרחות כזה:
כן נראה לי לפרש, ופירוש המחבר אינו נראה כלל עכ"ל ז"ל.
ועיין תי"ט שהעלה דשאני ראש תור אחד מהרבה ראש תור ביחד, ולזה אפילו ראש תור אחד לא נתיר בכאן עיין שם. ובזה ניחא לי הא דלא תני וחכמים אומרים עד תשע קרחות מותרות ותו לא, אלא דאי הוה תני הכי הוה אמינא דאין הכי נמי דבהנהו דשייך בהו טעם ראש תור דשרי נמי, אלא דתנא לא איירי בהכי להכי הדר תני עשר אסורות, לאשמעינן דאפילו הנהו שהדעת נוטה להתירן מטעם ראש תור גם המה בכלל האיסור ואפילו אחת מהנה, כך נראה לעניות דעתי לפי דרכו של הרב הנזכר נר"ו:
כל שהוא בתוך כו': עיין ברמב"ם בחבורו. ואין הכי נמי שמודה הרמב"ם ז"ל לפירוש הר"ש ז"ל דכל שהוא בתוך בית רובע לאתויי נקעים וכו', וגם גדר שאין גבוה עשרה טפחים אף על פי שלא הזכירם לא בפירוש המשנה ולא שם בפ"ד. ופירש החכם הרי"א ז"ל כל שהוא בתוך בית רובע, פירוש לעיל גבי קרחת אמרו חכמים שצריך הרחקה בין זרע לחבירו בית רובע ועל זה קאמר שכל מה שהוא בתוך בית רובע עולה במדתו, ואמר עוד שבקרחת של מה אמרו שצריך בית רובע דוקא בקרחת של תבואה בתבואה אבל בקרחת של ירק בירק עשרה [אולי צריך להיות ששה] טפחים ע"כ:
אכילת הגפן: לשון תפיסה, כמו כמה לוחות אוכלות בארון דפרקא קמא דבבא בתרא, ובלשון מקרא נמי כי יאכלו אתיקים ביחזקאל. ורבינו יצחק בעהתו"ס ז"ל פירש אכילת הגפן גפן יבש ולא נשאר כי אם השרש בארץ עולה למדת בית רובע ע"כ, והר"ש ז"ל פירש זה הפירוש בשם י"מ.
ובירושלמי ר' בון ב"ר חייא בשם ר' זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה אינה עולה ומוסיפים על הרובע קרקע כנגד גוף הגפן, למה מפני שהיא אסורה בהנאה, ופריך והרי הקבר אסור וקתני דמשלים, ומשני קבר אין אסורו ניכר אלא שהוא תל בעלמא דמיירי בקבר קרקע עולם ולא על ידי בנין. והדר פריך ועבודת הגפן אינה אסורה בהנאה והיכי דייקת מינה הא גפן עצמו לא והא שניהם שוין וכולהו אסורין בהנאה, ומוקי לה כר' ישמעאל דסבירא ליה דאין עבודה לגפן יחידית אלא כשאר אילנות דשרי לזרוע דלא אגמריה רחמנא למשה עבודה אלא גבי כרם:
תבואה בתבואה בית רובע: תני ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחותיה:
ר' אליעזר אומר ירק בתבואה כו': ר' אליעזר ביו"ד גרסינן. ומשמע דגם בתבואה בירק פליג ר"א ולאו דוקא נקט במלתיה ירק בתבואה:
ר"מ אומר: צריך להגיה רבי אומר, שאף על פי שאין משמע כן מפירוש הרמב"ם ז"ל כן משמע מהירושלמי שהביא הר"ש ז"ל:
הערות
[עריכה]- הערה 1: הגה"ה: לשון החכם הרי"א ז"ל פירשו בירושלמי דאפילו הם ממינים הדקים הרבה שאין צריך מהם לבית סאה אלא שלושה קבין הוי דינייהו ברובע הקב, אבל כשאין צריך לבית סאה אלא שני קבין וכל שכן פחות מזה דינו כזרעוני גינה, וזרעוני גינה שצריך מהם שני קבין לבית סאה וכל שכן הצריכין יותר גם הם דינם כתבואה, וזהו ההפרש שבין תבואה לזרעוני גינה, כי בתבואה וקטנית הצריכין שני קבין לבית סאה דינם באחד מעשרים וארבעה, אבל זרעוני גינה הצריכין שלושה קבין לבית סאה דינם ברובע. ע"כ
- הערה 2: הגה"ה: וז"ל ספר הלבוש בי"ד סימן רצ"ו ס"ב, והוא הדין נמי במינים שאינם מאכל אדם אלא שהן דומים לכרם בענין אחר כגון קונבוס ולוף, גם כן הם אסורין מהתורה בכלאי הכרם, לפי שהן גדלים הרבה ועושין אשכולות כגפנים ואיכא ערבוביה שהן גם כן דומין בזה לכרמך והוו כלאים בכרם מהתורה ע"כ, והוא לשון הר"ן ז"ל שהעתקתי לקמן בסמוך
- הערה 3: הגה"ה: רב"א ז"ל הוא שהגיה במקום ברישא בסיפא, אכן נראה דאין צורך למי שיעיין שם
- הערה 4: הגה"ה: נראה לעניות דעתי באורך צריך להיות, דדוחק לפרש דרוחב יקרא הצד התחתון של הגדר ומה שמתקצר ועולה לצד מעלה כל שהוא יקרא עובי, אלא שהר' בצלאל אשכנזי ז"ל לא הגיהו
- הערה 5: צריך לומר רובעין זרועין
- הערה 6: אמר המלקט, לפנינו כתוב כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה, ועיין שם ברדב"ז ובכסף משנה
- הערה 7: אמר המלקט, לא זכיתי להבין מי מחייב אותנו לתת את כל הרצועה לצד אחד שכדי לרבעה נהיה צריכים לקחת עוד רצועה אחרת דכוותה, ולמה לא נחלק אותה לשניים ונתן מחציתה היינו טפח ורביע לצד אחד ומחציתה השניה לצד השני, ולא יחסר לנו רק המרובע של טפח ורביע על טפח ורביע. ועוד שכבר באר הר"מ שרובע מרובע הוא עשר אמות וחומש בקרוב על עשר אמות וחומש בקרוב
- הערה 8: אמר המלקט, לא מצאתי שהזכיר טעם רק לשני טפחים ומחצה שהוא שיעור הרצועה הנותרת, אבל ליותר מזה לא שמענו
- הערה 9: אמר המלקט, לא זכיתי להבין אם רצונו שיהיו זרועים בבית סאה המרובע שהיא חמישים על חמישים, יקשה כי לפי זה לא יוכל למצוא בתוכה רק ארבע שורות של ארבע ארבע טבלאות מרובעות עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה, ויהיה שטח מרובעם ארבעים ושנים אמה על ארבעים ושנים אמה, וישאר שמונה אמות מצד מזרח ושמונה אמות מצד צפון ואם כן אינו יכול לזרוע בשורה הראשונה חמישים טבלאות של עשר ומחצה, ואפילו אם יזרע גם בשורה החמישים שתי טבלאות לא יוכל לזרוע בסוף השורה רק שמונה טבלאות, ואם לא יקפיד על רבוע הבית סאה כי אם על רבוע הטבלאות מה הועיל בזה שהוציא לפי חשבונו שאין בכל הבית סאה רק עשרים וארבעה רובעין אם יסודרו חמשה טבלאות ומחצה באורך וארבעה ברוחב, ולמה לא יזרע שלוש בשורה הראשונה ושנים בשניה ושלש בשלישית ושנים ברביעית ויהיו עשר. וצריך עיון
- הערה 10: הגה"ה: פירוש כשתחלק אלפים וחמש מאות לעשרים וחמישה חלקים יהיה כל חלק עשר על עשר