מלאכת שלמה על כלאים ג
<< · מלאכת שלמה · על כלאים · ג · >>
זורעים בתוכה חמשה זרעונים: כזה:
שלשה על כל גובל וגובל ואחד באמצע, כזה:
ר' יהודה אומר ששה באמצע, כזה:
אמר המלקט, כתב החכם הר' אפרים אשכנזי ז"ל, אלו הציורים העתקתי אותם מהמשניות של החכם מוהר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ואני שמעתי שהן מיוחסות להרא"ש ז"ל, אחר זמן רב באו לידי משניות של החכם הר"ר יהוסף ז"ל ומצאתי שם הציורים הללו. ועל הצורה הראשונה ראיתי שכתב פירוש חמישה זרעונים מלא הערוגה, ואין צריך הרחקה כלל כיון דהוי כמו ראש תור ותנן לקמן היה ראש תור וכו' מותר בלא הרחקה, כן נראה לי לפרש הלכה זו כמו שציירתי עם שיטת התלמוד ממסכת שבת ע"כ. ועל הצורה השנייה כתב, כן נראה לי לפרש זריעת שלושה עשר מינים בערוגה עם הגובל ע"כ. ועל הצורה השלישית כתב, כן נראה לי לפרש ששה באמצע דאמר ר' יהודה ע"כ. וכתב עוד, ר' יהודה אגובל קאי ומכל שכן ארישא ע"כ.
ומה שכתב ר"ע ז"ל ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים מפורשת למטה בסוף הקונטרס ע"כ, האלהים אנה אותה לידי בכתיבת יד, והא לך כל לשונו ז"ל ערוגה כו'. *הערה 1: ע"כ, מה שמצאתי מלשון ר"ע ז"ל לפירוש משנתינו. ובאו לידי גם כן ציור לדעת רש"י ז"ל, גם כפי דעת הר"ז הלוי ז"ל שהוא קרוב לדעת רש"י ז"ל, גם הציורים שעשה החכם הר' שלמה שירילי"ו ז"ל, ולאהבת הקצור לא העתקתים הנה:
גובל: פירש בערוך הוא מקום דריסת האדם סביב הערוגה, לשון גבול הוא ע"כ:
כל מין זרעים: שום מין, כמו כל מלאכה לא תעשו. ופירש ר"י בעל התוספות כל מין זרעים אין זורעין משום דזרעים אלימי ליינק, והא דנקט ברישא חמשה זרעונים או שלשה זרעונים משום זרועיה נקט הכי כלישנא דקרא אבל דוקא בירק קאמר, והא דקתני וכל מין ירקות זורעין בערוגה לאו דוקא דהא דלעת אסור ולפת נמי תנן במתניתין דאסור בגובל אבל נראה דשרי למטה, ואין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, הרש"ש ז"ל.
ובירושלמי תני חרדל והאפונים השופין מין זרעים אף על פי שזרען לירק אין נותנין אותן על גבי ערוגה, האפונים הגמלונים ופול המצרי שזרען לזרע אין נותנין אותן על גבי ערוגה, זרען לירק נותנין אותן על גבי ערוגה, ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין אף על פי שזרען לזרע נותנין אותן על גבי ערוגה:
השופים: פירש בערוך קטנים:
התלם: ורוחב התלם ששה, וכן באמת המים נזרעים לרחבה של אמה שהיא כמו כן ששה וכשייבשו המים דחזי לזריעה, ונראה דהכי פירושו טפח אחד זרוע מן הצד האחד של התלם או של האמה וטפח וחצי הפסק וטפח זרוע באמצע וטפח וחצי הפסק, וטפח אחר הנותר מן הששה זרוע מן הצד האחר. והכריח הרש"ש ז"ל מן הירושלמי דשהן עמוקין טפח דווקא נקט, ודלא כהר"ש והרא"ש ז"ל:
זורעין בתוכה שלשה זרעונים: ירושלמי תני בר קפרא אינו זורע בתוכן אלא מין אחד בלבד. ופירש הרש"ש ז"ל וזורעין שלש בתוכן דמתניתין לאו דוקא אלא אחד למטה בתוכן ע"כ, ונראה שרוצה לפרש דבר קפרא אתי לפרושי מתניתין, אבל נראה דלא יתכן, דהניחא שנאמר דשלש בתוכן דקתני לאו דוקא, אבל אחד מכאן ואחד מכאן ואחד באמצע מאי איכא למימר, ומאי אתא לפרושי בר קפרא הא בהדיא קתני אחד דוקא באמצע, לכן נראה לעניות דעתי דמתניתא דבר קפרא פליגא אמתניתין וכמו שפירש הר"ש ז"ל:
היה ראש תור כו': בשבת שם פירש רש"י ז"ל ראש תור כראש השור ע"כ, ודוגמתה איתא בגמרא בפרקא קמא דסוכה דף ז' ויעמידנו כנגד ראש תור ופירש שם גם כן רש"י ז"ל ראש שור. אלא שר"ש לוריא ז"ל מחק משם פירוש ראש שור שסובר ששם רש"י ז"ל מפרשו לשון תורי זהב עיין שם בספרו, ודלא כדעת הרש"ש ז"ל שכתבתי בפרקין דלעיל סימן ז'. ובדברי הימים כתיב וראיתני כתור האדם המעלה ה' אלהים, ופירש שם המפרש ז"ל כתור פתרונו שורה ודוגמא ראש תור ירק, רוצה לומר שהשויתני והושבתני בשורות הגדולים, ודוד אמרו כשבשרו נתן הנביא בשם ה' יתעלה ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ:
עד שיהא התלם מפולש: פירש החכם הרר"י ז"ל פירוש במה שאמר לשון תלם בזה ללמדך שרוחב השורה הוא כרוחב התלם, דאי הוי פחות מתלם נראה כאילו נזרע בערבוביא ואינו מדבר בהפסק אלא בתלם הזרוע ואין צריך הפסק כלל, כך נראה לי עכ"ל ז"ל:
מראש השדה ועד ראשו: סברה אחרת ועד סופו, והכל אחד דלכל שתי קצוות יתכן לקרות ראש וסוף, ולקמן סימן ג' דפרק ה' נמי תנן מראש הכרם ועד סופו:
ר"י אומר רוחב כו': בירושלמי פריך תנינן הכא דר' יהודה ותנינן תמן, ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל ותנינן תמן בריש פירקין ר"י אומר ששה באמצע והיינו דסבירא ליה שדה ירק טפח, ומכאן אני למד דר"י דמתניתין דבעי רוחב טפח לא קפיד אגובה כלל ומשום הכי בעי לאצרוכינהו. ומשני תלמודא אלו תניתה הכא ולא תניתה תמן הוינן אמרין ומה אין ר' יהודה דהוא מחמיר הכא דבעי רוחב טפח מקיל תמן דשרי ששה מינין בערוגה צלע אל צלע, רבנין דאינון מקילין הכא דלא בעי רוחב טפח אלא כמלואו ותו לא כל שכן דיקילון תמן דלא בעינן גובה בגובל הוי צורכא מיתני תמן לאשמעינן מילתייהו, ואילו תניתה תמן ולא תניתה הכא הוינן אמרין ומה אין רבנן דאינון מחמרי תמן אינון מקילין הכא, ר"י דהוא מקל תמן לא כל שכן דיקיל הכא דהוי שורה אצל שדה מרובע קא משמע לן, הוי צורכא מיתני הכא וצורכא מיתני תמן:
הנוטע שתי שורות כו': כתבו התוספות ז"ל שם בשבת, מותר, דשתי שורות של דלועין מפסיקין בין קשואין לפול המצרי, דקשואין ודלועין לא הוו כלאים דמנכרי כדתנן בסיפא נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד וכו', וכן דלועין ופול המצרי לא הוי כלאים דמנכרי, אבל קשואים ופול המצרי הוו כלאים, אבל שורה של קשואים כו' אסור, דשורה אחת של דלועין לא מפסקא בין קשואין לפול המצרי ע"כ. ותימה דבקצת דוכתי קתני לשון נטיעה גבי זרעים וירק:
שתי שורות של פול המצרי מותר: ירושלמי אמר חזקיה במחלוקת שנויה, דלר' ישמעאל דאמר לקמן בסמוך בעינן שתים עשרה אף הכא בעינן שתים עשרה, ולר"ע דאמר שמונה סגי אוף הכי שמונה, ור"ע היא, ור' יוחנן אמר דברי הכל היא, והא דמודו רבנן ור' ישמעאל הכא משום דשאני הני מינין מדלועין ובצלים, דהני כולהו קשואין ודלועין ופול המצרי העלין שלהן מתפשטין ונכנסין קצתן בקצתן ומתערבין הלכך כחד מינא חשיבא וחשיבא שדה דכל חד בשמונה אמות, אבל שדה דבצלים דלית בהו שרכא לא חשיב ובעי שנים עשר:
אסור: אף על גב דלעיל אמרינן דשורה מותרת, שאני הכא גבי דלועין שצריכין הרחקה כדתנן לעיל ע"כ מה"ר יהוסף ז"ל:
ר"א מתיר כו': ירושלמי ר' ינאי אמר בבא מציעתא דמתניתין נמי במחלוקת שנויה, דר"א פליג בה נמי, וסבר ר"א דשני מינין מצטרפין להציל ואין שני מינים מצטרפין לאסור, הלכך הכא נמי לא מצטרפא שורה של פול המצרי בהדי שורה של קשואים לאסור הדלועין, הלכך שרי לר"א. ומתניתין כרבנן דסברי אין שני מינים מצטרפים להקל ולהציל אבל מצטרפין להחמיר ולאסור, ולהכי נמי מחמרי רבנן אפילו כשחזר וזרע שורה של קשואים אחרת מאותו הצד האחר משום דכיון דכבר נאסרו היכי אתיא תו רביעית ושריא להו. ומתניתין מסייע ליה לר' ינאי דקתני סתמא ר"א מתיר משמע דאכולה מתניתין קאי, דאם לא כן ליתני בזו ר"א מתיר וחכמים אוסרין. ורב אמר דברי הכל היא דסבירא ליה לר"א דכשם ששני מינים מצטרפין להציל כך שני מינין מצטרפין לאסור, ואפילו ר"א מודה דכיון דלית לה לההוא גיסא שורה אחרת בהדי מאן ליצטרף להתיר הלכך אסור, ורב יפרש סיפא דמתניתין דפליג בה ר"א ארבנן וקשרי בשנטע ארבעתן כאחת דלא חיילא בהו עדיין איסורא מעולם, פירוש דלא הוי כבבא מציעתא דהוי זה אחר זה דאם כן הרי כבר נאסרו:
בפירוש ר"ע ז"ל, הוי כאילו נטועות בשדה של קשואים. כתב עליו החכם הר"ר יהוסף ז"ל ומה שאמר לעיל שלא יזרעם חרדל מפני שנראה כשדה חרדל, שמע מינה שכשהוא נראה כשדה שהוא אסור יותר מאלו לא היה נראה שדה, היינו דוקא בקרחות הוי הדין כן אבל בשורה מותר כשהוא שדה, כן נראה לי לפרש ע"כ:
עוד: כתב ר"ע ז"ל וסגי בהרחקת תלם. כתב עליו החכם הרר"י ז"ל, פירוש זה אינו נראה דלשון עד שיהא התלם אינו משמע דאיירי בהפסקה דאי בהפסקה מיירי היה לו לומר עד שיהא ביניהם תלם וכו', ותו שהרי לעיל פירש דר"ע לא דבר אלא בתלם הזרוע ואם כן היאך שייך לומר שזה דבר מדבר אחד וזה דבר מדבר אחר עכ"ל ז"ל:
נוטע אדם כו': הרמב"ם בחבורו כתב וכן אם נטע ארבעה מינין בתוך הגומא והפכן לארבע רוחותיה הרי זה מותר, והוא מן הירושלמי שאכתוב בסמוך:
ונוטה שער של זו וכו': תימה למה חזר ושנאו, ואית דלא גרסינן ליה, גם החכם הר' יהוסף ז"ל כתב דבכל הספרים ליתיה:
שער: ענפים ושריגים קרויין שער:
לא אסרו אלא מפני מראית העין: דאף על גב דעבודת דלעת יחידית ששה טפחים כדתנן בפרקין במקום של מראית העין ואינו מעורבב אין חוששין ליניקה, כלומר אין חוששין לומר שמא יונקים זה מזה שאפילו שינקו אין בכך כלום, שאין לשון כלאים אלא לשון חבישה כדכתיב ובבתי כלאים החבאו. ירושלמי תני מותר הוא אדם לעשות בתוך שדהו גומא קטנה עמוקה טפח ולזרוע בתוכה ארבעה זרעונים ולהפך אותן לארבע רוחותיה.
וכתב הרא"ש ז"ל בתי כלאים החבאו ממני ונסכרו מעיני ונעלמו ממני עיקר יסודותיה, היאך מותר מיני זרעונים שהם כלאים בגומא אחת והתנן בסוף פרקא קמא הזורע חטה ושעורה כאחת הרי זה כלאים, ואי משום שהגומא עמוקה טפח כל שכן שנראה כחבוש וצריך לי עיון ע"כ. ואיני מבין אותו, ואולי עלה על דעתו דשריותא דמתניתין היינו תוך חלל הגומא למטה ונקט לשון המשנה כפשטה, ולא היה לו לטעות בזה דהא תני נמי לעיל גבי אמת המים זורעים לתוכה ומפרש בר קפרא דאין זורעים בתוכם אלא אחד ושנים בשפתות, והכי נמי הך דהכא ואין צריך שיהא רוחב הגומא טפח אלא בעמוקה טפח בלחוד סגי דמטעם הרום מציל וכך למעלה כמו למטה, ועוד דאי מטעם סמיכה שסומכן זו לכאן וזו לכאן הא אסיקנא בירושלמי דאין סומכין הלכך פשיטא דבשפה מיירי, וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל החכם הרש"ש ז"ל. ועיין במה שכתב מהרי"ק ז"ל סוף פ"ד דהלכות כלאים:
היתה שדהו זרועה בצלים כו': מה שפירש הר"ע ז"ל הוא פירוש הרמב"ם ז"ל. אבל הר"ש ז"ל פירש פירוש אחר וזה תורף לשונו כאשר כתבו הרא"ש ז"ל, עוקר שתי שורות מן הבצלים ומניחן בורות ונוטע שורה אחת של דלועין לצד חוץ ויהיה הפסק שמנה אמות בין דלועין לקמת הבצלים, ארבע אמות כדי עבודה לקמת הבצלים וארבע אמות כדי עבודה לשורת דלועין ומניח קמת בצלים יכול להטותן למקום שתי שורות שעקר, ועוד עוקר מצד אחד של בצלים שתי שורות וחוזר ונוטע חוצה להן שורה של דלועין, ונוטע שתי שורות קסבר ר"ע דאין נותנין עבודה לשורה יחידית ואם לא נטע אלא שורה אחת לא היה צריך לעקור אלא שורה אחת כדי עבודת הבצלים, אבל לשתי שורות של דלועין נותן לזה עבודתו ולזה עבודתו וצריך לעקור שתי שורות, ולא דמי למתניתין דלעיל שיכול ליטע שתי שורות של קשואים וכו' דשאני שדה משתי שורות, ועוד דהיכא דבא לעקור חמיר טפי כדאיתא לקמן בפרק כרם שחרב דבית שמאי מחמירין בחרבנו טפי מבישובו. אם אין בין שורה לחבירתה, פירוש בין שורת דלועין שמצד זה לשורת דלועין שמצד אחר שנים עשר אמה מלבד שורת הבצלים לא יקיים הבצלים שבינתיים.
ובירושלמי פליגי אמוראי בדברי ר' ישמעאל, רב כהנא אמר הא דאמר ר' ישמעאל שצריך לעקור שתי שורות מכאן ושתי שורות מכאן דהיינו שמונה אמות מכאן ושמונה אמות מכאן, היינו כשהופך שער של דלועין שמכאן ומכאן לצד הבצלים אז צריך ליתן כדי עבודה גם לדלועין, אבל אם הפך שער של דלועין שמכאן ומכאן לצד חוץ אז אין צריך לעקור אלא שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן כי אין צריך ליתן כדי עבודה לדלועין, ואם הפך שורה אחת לפנים ושורה אחת לחוץ אותו שנוטה לצד פנים יעקור שתי שורות שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן, ואותו שנוטה לצד חוץ לא בעי אלא שורה אחת הפסק. ושמואל אמר דלר' ישמעאל אפילו הפך שתי שורות של דלועין שמשני צדדין לצד חוץ צריך שנים עשר אמות בין שתי שורות של דלועין. ופריך אם כן היינו רבנן דהא דאמרי רבנן אם אין בין שורה לחברתה שנים עשר אמה היינו נמי בנוטה שער של דלועין לצד חוץ, ומשני איכא בינייהו סמיכה, דר' ישמעאל אסר לסמוך שורת דלועין לעבודת בצלים ואפילו נוטה שער של שתי שורות של דלועין לצד חוץ צריך להרחיק הדלועין מן הבצלים מכל צד שש אמות כדי שיהא הפסק שתי אמות בין שורת דלועין לעבודת הבצלים, ורבנן שרו לסמוך דלועין לעבודת הבצלים רק שיהא שנים עשר בין שורת דלועין שמצד זה לשורת דלועין שמצד אחר ואף אם יש מצד זה ארבע אמות ומצד זה שמונה אמות שרי ע"כ.
והקשה הר"ש שירילי"ו ז"ל טובא על פירוש זה והעלה גם הוא כפירוש הרמב"ם ז"ל וזה לשונו, ותימה על פירושם דהא כיון שהשדה כולה זרועה בצלים ובא לעקור מהם כדי ליטע במקומם היכי נימא מניחן בורות ונוטע לצד חוץ והא במקום שנוטע זרוע בצלים ואי הכי ליתני עוקר שלש שורות ונוטע שורה אחת, ומה שכתב קסבר ר"ע דאין נותנין עבודה לשורה יחידית תימה דשורה שרחבה ארבע אמות רוחב דכרם יש לה ובודאי דזרועה דלעת כנגד דלעת היא ואין זו שורה יחידית דגמרא ירושלמית, ומה שכתב דהיכא דבא לעקור חמיר טפי גדול כחו דמוקי ר' ישמעאל כבית שמאי, ומה שפירש בפירוש עבודה דבירושלמי דהיינו הפיכת שער תימה גדול הוא דלא מצינו עבודה אלא בקרקע שחורשו ומזבלו לצורך הכרם או לצורך הדלעת, וראיה דעבודת הכרם שאמרו ארבע אמות הוא משום אורך המחרישה כדאיתא בפרק הספינה בהדיא, ומה שפירש נמי אם אין בין שורה לחברתה שנים עשר מלבד שורת הבצלים קאמר העיקר חסר מן הספר והא הוה ליה למיתני, ומאי דפריך בירושלמי מאי בינייהו לדעתו מאי קושיא לימא דרבנן שרו בשנים עשר אפילו בנוטה שער לפנים, ומה שאמר דרבנן נמי וכו' מי הגיד לו זה, אלא עקרן של דברים כמו שפירש הרמב"ם ז"ל ע"כ:
דלעת בירק כו': פירש הר"י אשכנזי ז"ל דלעת בירק, פירוש דלעת יחידית, ומבקש ליטע בתוכה שורה של דלועין וכו' פירוש שורה קלה יותר מדלעת יחידית, כי שורה נכרת שלא נזרעה בערבוב ע"כ:
ר' יוסי בן החוטף אפרתי כו': בירושלמי מפרש דבתחלת ימיו של ר' ישמעאל שנה לר"מ שלושה דלועין לבית סאה, ובסוף ימיו שנה לר"י בן החוטף אפרתי שלושה דלועין לבית כור *הערה 2: , ושמא כי קראוהו החוטף על שם שהיה חוטף המצות, וכן נראה דאי לא תימא הכי למיעוט יקראוהו חוטף בלא ה"א הר"ש ז"ל. ויש ספרים העוטף בעי"ן. וכן דקדק רד"ק ז"ל בשרש לחש על שלום בן הלוחש דבספר נחמיה סימן ג' וזה לשונו, ויתכן כי היה לוחש אל הנחשים לפיכך נקרא כן או היה יועץ נבון לחש, ואילו היה שם העצם ולא שם תואר לא היתה נכנסת עליו ה"א הידיעה ע"כ:
הערות
[עריכה]- הערה 1: אמר המוציא לאור, אנחנו השבנוה על מקומה בפירוש הרע"ב כאשר תראה
- הערה 2: הגה"ה: אכן בירושלמי שלפנינו הגירסה בהפך תחלתו בבית כור וסופו בבית סאה