מלאכת שלמה על כלאים א
מלאכת שלמה · על כלאים · א · >>
כתב הרש"ש ז"ל ובדין הוא דליקדום לפרש כלאי בהמה ברישא, פירוש דהא כתיב בההוא קרא ברישא בהמתך לא תרביע כלאים והדר שדך לא תזרע. אלא דתנא בסדר זרעים קאי מפרש מילי דזרעים דהיינו קרא דשדך לא תזרע כלאים, והיינו הני תלתא פרקי קמאי, החטים והזונין, וכל סאה, וערוגה. והדר מפרש קרא דפרשת כי תצא לא תזרע כרמך כלאים דשייך לזרעים דכלאי הכרם, והיינו פירקין דקרחת הכרם, וכרם שחרב, ואיזהו עריס, והמבריך. והדר מפרש כלאי בהמה דקדים, ומשום דקאי בהו מפרש כלאי בהמה דהרבעה והנהגה והיינו קרא דלא תחרוש בשור וגו'. והדר מפרש כלאי בגדים דמאוחר בההוא קרא, דכתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך דהיינו פירקין דאין אסור משום כלאים. ועוד דקרא דלא תתרוש סמיך אלא תזרע כרמך כלאים וקרא דלא תלבש שעטנז סמיך אלא תחרוש. עכ"ל ז"ל:
החטים והזונין כו': הקשה הרש"ש ז"ל כיון דכולה מתניתין זוגי זוגי קתני כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים ד' ל"ט) וגם בירושלמי, אמאי תני גבי חטים וזונין אינם כלאים זה בזה טפי מהנך, הכי הוה ליה למימר, החטים והזונין, השעורים ושבולת שועל, הכוסמין והשיפון, הפול והספיר, הפורקדן והטופח, פול הלבן והשעועית, אינם כלאים זה בזה. והיה נראה לעניות דעתי לפרש דתנא רישא לגלויי סיפא, ודוחק אף על פי שמצאתי שכן תירץ גם כן בתוי"ט. ותירץ הוא הר"ש שירילי"ו ז"ל משום דזונין אינו מאכל אדם, ותנן בפרק כרם שחרב דכל דבר שאין כמוהו מקיימין אין מקדש בכרם ולא חשיב כלאים, והוה אמינא דאפילו בשעורים נמי לא הוי כלאים, קא משמע לן דכל חד לגבי חבריה לא הוי כלאים ולגופיה אצטריך ולאו לדיוקא, כך נראה לי עכ"ל ז"ל.
וצריך עיון אם נפלה שום טעות סופר, אבל הענין מובן דולגופיה אצטריך רוצה לומר דאפילו זונין דוקא עם חטים הוא דלא הוי כלאים אבל עם השעורים הוו כלאים, ושמא דצריך לומר ולדיוקא אצטריך ולא לגופיה דוק. ולעניות דעתי אני ההדיוט נראה לתרץ דמשום דגרסינן בירושלמי דבר שאינו אוכל הוינן מטעין ומתני כלאים א"ר אבא בר זבדא שכן מקומות מקיימין אותו ליונים, ומשמע דמפרש התם דאתיא מלתיה דר' אבא בר זבדא אפילו כרבנן דפליגי עליה דר"א לקמן סוף פרק כרם שחרב גבי המקיים קוצים בכרם, דתנן דר"א אומר קדש וחכמים אומרים לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין באותו מקום אבל בשאר מקומות לא, דדוקא קוצים בשאר מקומות משום דאין דרך בני אדם להביא קוצים ממקום למקום, אבל הכא דרך בני אדם להביא זונין ממקום למקום ואפילו בשאר מקומות. והוינן מטעין דלהוו כלאים, ופרכינן מעתה אימא אין הכי נמי דלהוו הזונין כלאים עם החטים, ומשני א"ר יונה מין חטין הן אלא שהפירות מזנין כהדא דתני ולא תזנה הארץ מכאן שהפירות מזנין, ע"כ בקיצור עם הפירוש שנראה לעניות דעתי בו.
ומשום דהוה טעינא ומתנינא כלאים כדאמרן תנא גבי חטין וזונין בבא בפני עצמה ולגופיה אצטריך לאשמעינן דלא תטעה, אבל בשאר באבי דליכא למיטעי כללינהו כולהו בחדא בבא, כך נראה לעניות דעתי. אי נמי משום דהוה אמינא דלא אתיא האי בבא דחטים וזונין כרבי כמו שאכתוב בסמוך בשם הירושלמי גם כן, משום הכי איכפל תנא למיתנייה בבא בפני עצמה למסתמא אפילו כרבי. גרסינן בירושלמי ר' יעקב בר זבדא בעא קומי ר' ירמיה מתניתין דר' ישמעאל ב"ר יוסי, דתניא ר"י ב"ר יוסי אומר משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין, עבר ותרם תרומתו תרומה, רבי אומר היין והחומץ שני מינין הן אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה. והוה ר' ירמיה מסתכל ביה, אמר ליה מה את מסתכל בי, הבא לך רצועה גם כן להלקות. ומסיק תמן למעשרות וכאן לכלאים, כלומר וגבי כלאים מודה רבי דחטים וזונין דהוי רע ויפה מין אחד חשיב:
הקשות כו': כוליה פירקא זוגי זוגי קתני:
ר"י אומר כלאים: מפרש בירושלמי טעמא דר"י דעיקר מלפפנות אתי מכלאים, דנוטל זרע של אבטיח וזרע של תפוח ונותנן בגומא אחת ומתאחין ונעשין כלאים, ומשום הכי צווחין ליה בלשון יוני מלפפון. וכן אמר ר"י דקשות ואבטיח ומלפפון כלאים זה בזה. ופריך בירושלמי מחלפא שיטתיה דר"י דהכא אמר שהם כלאים מפני שעיקר מלפפון מכלאים ובסמוך מתיר ירק באילן, ומשני תמן ירק באילן ברם הכא זה בצד זה מתאחין ונעשין כלאים:
וחזרת גלים: מצאתי מנוקד גְלים הגימ"ל בשו"א:
דלעת המצרית כו': ירושלמי מתניתין דלא כר' נחמיה, דתני בשם ר' נחמיה דלעת ארמית היא דלעת מצרית כלאים עם היונית כלאים עם הרמוצה. ואיתה להאי ברייתא בפרק הנודר מן המבושל (נדרים ד' נ"א) ורמזתיה שם בראש הפרק:
אינם כלאים זה בזה: הא דלא ערבינהו עם הני דקתני בסיפא הלפת והנפוס וכו' אפשר משום דהני יש להם שם לוי תנא להו באפי נפשייהו, ובסיפא אשמעינן רבותא טפי דאף על פי שאין שמותיהן שוין אינם כלאים זה בזה ולאו זה אף זה קתני, אי נמי חדא חדא שמעינהו וגרסינהו. ור' עקיבא אפשר דקאי לאוסופי אהנהו דקתני ברישא, משום שרובן הן דומין להנהו דברישא שהן מדבריות. ואין הלכה כמותו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וגם בחבורו לא נזכרו דבריו.
וצריך טעם מה שכתב הני מהנהו דתני תנא קמא שאינם כלאים זה בזה, ומצאתי שהחכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחק מלות אינם כלאים זה בזה הראשונות (דקודם מילתיה דר"ע) ממשנה:
תרובתור: משמע מפירוש הערוך שהוא בלשון ישמעאל אלקרובוטא:
והלעונים: פירש בירושלמי חמועייאן. וכתב הרש"ש ז"ל ונראה לי שהן אשפינקאש בלע"ז שהן חמוצין קצת מתרגום חמץ חמיע, ועיין במה שכתב בסוף מתניתין דלעיל:
הפרישין: מפרש בירושלמי אספרגלין, ובלשון ישמעאל קורין לחבושים שקורין מימריליוש בלע"ז ספרגאל. ואין נראה דאין דומין כלל לעוזרדין שקורין שורבאש ופשיטא שהן כלאים זה בזה, כן כתב ר"ש ז"ל. והתם בירושלמי מפרש דנקרא שמן פרישין, שאין לך מין אילן פרוש לקדרה אלא מין זה בלבד:
והעוזרדין: כתב הר' יהוסף ז"ל והחזררין בחי"ת ושתי רישי"ן, וכתב סברה אחרת בעי"ן ושתי רישי"ן, וכן הגיה גם כן בפרקא קמא דמעשרות סימן ג'. ועיין בטויו"ד סימן רצ"ה שיש שם פירושים אחרים לרבינו ירוחם בשם רב נטרונאי ז"ל בהני פירי:
והחזרר: חזרר בשני רישי"ן ונקרא כן על שם שמשליכין פריו לחזירים. ואית דגרסי חזרור, והר"י ז"ל הגיה חוזרר:
הצנון וכו': נראה דהא דהדר קתני דיני ירק בתר דהתחיל בדיני אילן כדי לסמוך כל אינם כלאים זה בזה אהדדי. וכל אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה אהדדי. כתב סמ"ק על כל הני דתנן דאינם כלאים זה בזה, ומינים אחרים שאף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה, ולפי שאין המון העולם מכירין רוב המינים טוב ליזהר מכולן ע"כ:
הזאב כו': כלאי בהמה דתנן במתניתין אחד כלאים דהנהגה ואחד כלאים דהרבעה. ובירושלמי, הא כלב עם כלב כופרי אינם כלאים דשניהם מין חיה ולית ביניהם רק שם לוי. ומתניתין דלא כר"מ דהא אף על גב דפליג לקמן בפ"ח דסבירא ליה דכלב מין בהמה מכל מקום כלב הכופרי מודה הוא שהוא מין חיה, נמצא דלדידיה כלב וכלב כופרי כלאים זה בזה. ירושלמי עוף לא תניתה הכא, א"ר יוחנן אין תניתה מן דבר דְלָיָה תרנגול עם פסיוני או עם טווס אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה, רוצה לומר אמר משנה שלמה שנה לנו רבי בסוף פרק הפרה וכן חיה ועוף כיוצא בו ע"כ. ועיין במה שכתב שם:
אין מביאין כו': אית דגרסי אין מרכיבין כו'. ופירש ר"י דמתניתין דקתני אין מרכיבין ירק בירק מיירי בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ דשרי כלאי זרעים ואסור הרכבת אילן משום הכי בעי התם הרכיב שני דשאים דהוי הרכבת ירק מהו, מי חשיב הרכבת זרעים כהרכבת אילן משום דכתיב בהן למינהו או לא, ועוד האריכו עיין שם:
אין נוטעין כו': כתב בספר הלבוש יו"ד סימן רצ"ו בהלכות כלאי זרעים וזה לשונו, נראה לי שזה האיסור הוא משום הרכבת אילן באינו מינו, ולא ידעתי למה כתבוה כאן בהלכות זרעים ע"כ:
קידה: פירש ר"ע ז"ל מין אילן. אמר המלקט, בעירובין מייתי למיפרך מינה אההיא ברייתא דקתני התם הקידין מין ירק, ומשני דקדה סתם מין ירק, קידה לבנה מין אילן. ובספר כל בו בסימן ל"ח קדה דומה לפיגם, והמרכיבן מפני שדומין זה לזה הוי ירק באילן ע"כ:
שיהא מקירו: פירש ר"ע ז"ל שני פירושים. ומצאתי שכתב עליהם החכם הרי"א ז"ל וזה לשונו, פירושים אלו קשים הרבה כי אינו סברא שהתאנה שהיא חשובה והיא לאוכל אדם יעשוה טפלה לחצוב שאינו למאכל אדם כדתניא בפרק מפנין שהוא מאכל לצבאים, ותו דשאר בבות אינן על זה הדרך, כגון אין תוחבין זמורה של גפן בתוך אבטיח שתהא האבטיח זורקת מימיה לתוכה הרי שמלת שתהא היא חוזרת על האחרון, וכן אין נותנין זרע דלעת וכו' שתהא החלמית משמרת לזרע הדלעת, אם כן גם כאן פירושו כן אין נותנין יחור וכו' שיהא החצוב מקירו ליחור כלומר שיהא החצוב משרישו ליחור, כי לפעמים אין היחור יכול להשתרש בארץ ומשימין אותו בתוך עשב שהוא משריש, וכן הוא מעשים בכל יום שהעשבים שאין לו שרש נוטעים אותן בתוך שעורה שהיא משתרשת מהרה והירק נדבק בשעורה ויונק ממנה עכ"ל ז"ל:
אין תוחבין כו': בירושלמי פריך בלא כך שהוא תוחב הגפן לתוך האבטיח אינו אסור משום זרעים תחת הגפן דאפילו גפן יחידי בעי הרחקה, ומשני כשהעמיק שרש הגפן והאבטיח למטה משלושה טפחים ושם הכניס זה לתוך זה, ובמקום שהענפים יוצאים חוץ מן הארץ רחוקים זה מזה שלושה לר"ע או ששה לרבנן, דאי משום זרעים תחת הגפן יחידי שרי, כהדא דתני שרשי פואה הנכנסין לתוך ארבע אמות שבכרם למטה משלושה טפחים מותר ומשום אילן בירק אסור. כך נראה שפירש הירושלמי הר"ש ז"ל. והגהתיו כפי עניות דעתי, ועדיין צריך לדעתי עיון:
חלמית: פירש בערוך מלווא בלע"ז, ובלשון אשכנז הרני *הערה 1: והוא עשב שעליו עגולין ומצד אחד פתוחין, בלילה כפופה בקרקע וכשחמה זורחת היא עומדת ופתחה למולה, וכשהחמה הולכת מסבבת פניה למולה והיא מתעגלת עמה עד ששוקעת החמה, ואותו החרץ הוא פתוח כנגד החמה לעולם וכשהחמה שוקעת היא נכפפת בקרקע ע"כ. ושמא דמשום הכי נקרא שמה חלמית:
אם היו מקצת העלין מגולין כו': בשבת שם כתבו התוספות ז"ל בשם הערוך, דמשמע דמשום כולהו נקט מקצת עליו מגולין, דפירש בשם רב האי גאון ז"ל דגרסינן אם היו מקצתן מגולין שאם האמהות טמונין בקרקע והעלין מגולין הרי זה זריעה מעולה, אלא דוקא מקצתן של האמהות מגולין אינו חושש משום כלאים ושביעית דלאו זריעה היא, ומה שהקשה והלא זריעה מעולה היא לאו פרכא היא דבלא השרישו איירי, ולפירושו קשה וכו' עיין שם. והעתקתי לשונם של תוספות ז"ל בשינוי לשון קצת להבנת הענין כפי הנראה לעניות דעתי.
וזה לשון הר"ן ז"ל שם בפרק במה טומנין והכי טעמא דלא הויא זריעה משום דבטומן אגודה עסיקינן, והכי פרישו לה בירושלמי באגודה שאין זו זריעה, ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל במתכוין לזריעה לא, והכי איתא התם בירושלמי. אבל יש מי שגורס אם היה מקצת עליון מגולה, ולפי גירסה זו אין אנו צריכין להעמיד באגודה שאפילו אינו אלא צנון או לפת יחידי כיון שמקצת עליונו מגולה אין דרך זריעה בכך עכ"ל ז"ל.
וגם הר"ש ז"ל הביא דברי הערוך ודחה אותם. ועוד כתב ז"ל מקצת עלין מגולין לענין כלאים ושביעית ומעשר נמי נקטיה לרבותא דאף על גב דמחזי כדרך שתילה במה שמקצת העלין מגולין, אפילו הכי אינו חושש כיון דאגודה טמן וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהשרשתן, אבל לשון אם משמע דלדוקא נקטיה ולא לרבותא והיינו משום שבת ע"כ. עוד כתב ז"ל דבירושלמי רוצה לדקדק דמתניתין דלא כר"ש מדאצטריך למיתני ולא משום שביעית דהא אפילו ספיחי שביעית שרי ר"ש בריש פ"ט דמסכת שביעית, ואסיק דאפילו לר"ש אצטריך למיתני דאין בהם קדושת שביעית וכו' ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דמשום כלאים נמי נקט עלין מגולין, ודלא כהראב"ד ז"ל שכתב דלא נקט ליה אלא משום שבת וכמו שכתב שם בפ"ב דהלכות כלאים מהרי"ק ז"ל. ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא, ור' יוחנן אמר לא שניא, היא לפת, היא צנונות, היא שאר כל הדברים:
בפירוש ר"ע ז"ל, כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד ע"כ. אמר המלקט, איני יודע מנין לו ז"ל לפרש כן, דהא דקאמר בירושלמי תני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות, אפילו הראב"ד ז"ל שם בהשגות אינו מפרש רק שהירושלמי הזה בא להודיענו שאין לפת וצנונות דוקא ביחד אלא או לפת או צנונות, אבל אגודה לא שמעינן מהירושלמי אלא אפילו לפת אחת או צנון אחד אין בו משום כלאים אפילו שלדעתו ז"ל הלפת והצנון הם כלאים זה בזה.
והרמב"ם ז"ל סובר דגם אגודה דוקא בעינן לענין שלא יהא כלאים בכרם דכיון דאגודה גלי אדעתיה שאינו רוצה בהשרשתן, אבל לכולי עלמא בין להרמב"ם ז"ל בין להראב"ד לא בעינן לפת וצנונות ביחד כדי להראות דעתו ולגלות שאין כוונתו להשרישן, מאחר דאיכא תרתי לטיבותא חדא שהן אגודות ועוד שהן ביחד שאין דרך בני אדם לנוטעם יחד, אלא ודאי מאחר שעשה כך לטמון שתי אגודות יחד ממינים שונים ודאי שאין כוונתו אלא לטמון ולא לזרוע. וחפשתי בכל המפרשים ז"ל ולא מצאתי שום אחד שכתב מלת ביחד כדברי ר"ע ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ב הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בו תחת האילן אפילו תחת הגפן אם היו מקצת העלין כו'. ועיין בכסף משנה שם פ"ג שיישב הירושלמי שהוקשה לו למה ייחד התנא לפת וצנונות וגפן דהכי הוה ליה למתני הטומן ירק תחת האילן דהא אפילו בשאר אילנות שאינם רכים כגפן איכא למיחש להכי, וישבו בין לדעת הרמב"ם ז"ל בין לדעת הראב"ד ז"ל:
בסוף פירוש ר"ע ז"ל, עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. אמר המלקט, כר' יאשיה דנהוג עלמא כותיה. ושלש מחלוקות בדבר, דרבנן סברי בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים בשני מינין חייב בכלאי הכרם כגון חטה וחרצן או שעורה וחרצן ובכלאי זרעים כגון חטה ושעורה, ור' יאשיה סבירא ליה דכלאי זרעים חייב בשני מינים אבל בכלאי הכרם לא מיחייב אלא בשלושה מינים. וטעמא דבכלאי זרעים מיחייב בשנים ובכלאי הכרם לא מיחייב אלא בשלשה, משום דזריעת כלאים משמע שני זרעים וחרצן לאו מין זרע הוא. ור' יהודה סבירא ליה דאפילו בכלאי זרעים לא מיחייב אלא בשלושה, וכדתנן במתניתין עד שיהו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה וכוסמת, כך העלו תוספות ז"ל בפרק אותו ואת בנו (חולין ד' פ"ב.). והקשה הר"ן ז"ל סוף פרקא קמא דקדושין וכי תימא כיון דלר' יאשיה לא מיחייב משום כלאי הכרם עד דאיכא כלאי זרעים, לאו דכלאי הכרם למה לי תיפוק ליה משום כלאי זרעים. כבר נשאלה שאלה זו בירושלמי דגרסינן התם על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים, רבנין אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה ומינה שאם התרו משום שניהם לוקה שתים עכ"ל ז"ל:
הערות
[עריכה]- הערה 1: לפנינו בערוך איתא ובלשון ארמי הרני, ובר"ש איתא ובלשון חכמים ארני, ובלח"ש העתיק מהר"ש ובלשון חכמים אדני, וכתב שהוא מה שנזכר בגמרא שבת דף לה: בדברא עורבי אי נמי אדני, שכן פירש"י שם שהוא העשב שנקרא מלווא בלע"ז עיין שם