מלאכת שלמה על כלאים א
מלאכת שלמה · על כלאים · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כתב הרש"ש ז"ל ובדין הוא דליקדום לפרש כלאי בהמה ברישא. פי' דהא כתיב בההוא קרא ברדישא בהמתך לא תרביע כלאים והדר שדך לא תזרע. אלא דתנא בסדר זרעים קאי מפרש מילי דזרעים דהיינו קרא דשדך לא תזרע כלאים. והיינו הני תלתא פרקי קמאי. החטים והזונין. וכל סאה. וערוגה. והדר מפרש קרא דפרשת כי תצא לא תזרע כרמך כלאים דשייך לזרעים דכלאי הכרם. והיינו פירקין דקרחת הכרם. וכרם שחרב. ואיזהו עריס. והמבריך. והדר מפרש כלאי בהמה דקדים. ומשום דקאי בהו מפ' כלאי בהמה דהרבעה והנהגה והיינו קרא דלא תחרוש בשור וגו'. והדר מפ' כלאי בגדים דמאוחר בההוא קרא. דכתיב ובגר כלאים שעטנז לא יעלה עליך דהיינו פירקין דאין אסור משום כלאים. ועוד דקרא דלא תתרוש סמיך אלא תזרע כרמך כלאים וקדא דלא תלבש שעטנז סמיך אלא תחרוש. עכ"ל ז"ל:
החטים והזונין כו': הקשה הרש"ש ז"ל כיון דכולה מתני' זוגי זוגי קתני כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים ד' ל"ט) וגם בירושלמי. אמאי תני גבי חטים וזונין אינם כלאים זב"ז טפי מהנך. הכי הל"ל. החטים והזונין. השעורים ושבולת שועל. הכוסמין והשיפון. הפול והספיר. הפורקדן והטופח. פול הלבן והשעועית. אינם כלאים זה בזה. והיה נלע"ד לפרש דתנא רישא לגלויי סיפא ודוחק אע"פ שמצאתי שכן תירץ ג"כ בתוי"ט. ותירץ הוא הר"ש שירילי"ו ז"ל משום דזונין אינו מאכל אדם ותנן בפ' כרם שחרב דכל דבר שאין כמוהו מקיימין אין מקדש בכרם ולא חשיב כלאים. וה"א דאפי' בשעורים נמי לא הוי כלאים. קמ"ל דכל חד לגבי חבריה לא הוי כלאים ולגופיה אצטריך ולאו לדיוקא כנ"ל עכ"ל ז"ל. וצ"ע אם נפלה שום ט"ס אבל הענין מובן דולגופיה אצטריך ר"ל דאפילו זונין דוקא עם חטים הוא דלא הוי כלאים אבל עם השעורים הוו כלאים. ושמא דצ"ל ולדיוקא אצטריך ולא לגופיה דוק. ולע"ד אני ההדיוט נראה לתרץ דמשום דגרסי' בירו' דבר שאינו אוכל הוינן מטעין ומתני כלאים א"ר אבא בר זבדא שכן מקומות מקיימין אותו ליונים. ומשמע דמפ' התם דאתיא מלתי' דר' אבא בר זבדא אפי' כרבנן דפליגי עליה דר"א לק' ס"פ כרם שחרב גבי המקיים קוצים בכרם. דתנן דר"א אומר קדש וחכ"א לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין באותו מקום אבל בשאר מקומות לא. דדוקא קוצים בשאר מקומות משום דאין דרך בנ"א להביא קוצים ממקום למקום. אבל הכא דרך בנ"א להביא זונין ממקום למקום ואפי' בשאר מקומות. והוינן מטעין דלהוו כלאים. ופרכינן מעתה אימא אה"נ דלהוו הזונין כלאים עם החטים ומשני א"ר יונה מין חטין הן אלא שהפירות מזנין כהדא דתני ולא תזנה הארץ מכאן שהפירות מזנין ע"כ בקיצור עם הפי' שנלע"ד בו. ומשום דהוה טעינא ומתנינא כלאים כדאמרן תנא גבי חטין וזונין בבא בפ"ע ולגופיה אצטריך לאשמעי' דלא תטעה אבל בשאר באבי דליכא למיטעי כללינהו כולהו בחדא בבא כנלע"ד. א"נ משום דה"א דלא אתיא האי בבא דחטים וזונין כרבי כמו שאכתוב בסמוך בשם הירושלמי ג"כ. מש"ה איכפל תנא למיתנייה בבא בפ"ע למסתמא אפי' כרבי. גרסי' בירושלמי ר' יעקב בר זבדא בעא קומי ר' ירמיה מתני' דר' ישמעאל ב"ר יוסי דתניא ר"י ב"ר יוסי אומר משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין. עבר ותרם תרומתו תרומה. רבי אומר היין והחומץ שני מינין הן אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה. והוה ר' ירמיה מסתכל ביה. א"ל מה את מסתכל בי. הבא לך רצועה ג"כ להלקות. ומסיק תמן למעשרות וכאן לכלאים כלומר וגבי כלאים מודה רבי דחטים וזונין דהוי רע ויפה מין א' חשיב:
הקשות כו': כולי' פירקא זוגי זוגי קתני:
ר"י אומר כלאים: מפ' בירושלמי טעמא דר"י דעיקר מלפפנות אתי מכלאים דנוטל זרע של אבטיח וזרע של תפוח ונותנן בגומא א' ומתאחין ונעשין כלאים ומש"ה צווחין לי' בלשון יוני מלפפון. וכן אר"י דקשות ואבטיח ומלפפון כלאים זה בזה. ופריך בירושלמי מחלפא שיטתיה דר"י דהכא אמר שהם כלאים מפני שעיקר מלפפון מכלאים ובסמוך מתיר ירק באילן. ומשני תמן ירק באילן ברם הכא זה בצד זה מתאחין ונעשין כלאים:
וחזרת גלים: מצאתי מנוקד גְלים הגימ"ל בשו"א:
דלעת המצרית כו': ירושלמי מתני' דלא כר' נחמיה דתני בשם ר' נחמיה דלעת ארמית היא דלעת מצרית כלאים עם היונית כלאים עם הרמוצה. ואיתה להאי בריי' בפ' הנודר מן המבושל (נדרים ד' נ"א) ורמזתיה שם בראש הפרק:
אינם כלאים זה בזה: הא דלא ערבינהו עם הני דקתני בסיפא הלפת והנפוס וכו' אפשר משום דהני יש להם שם לוי תנא להו באפי נפשייהו. ובסיפא אשמעי' רבותא טפי דאע"פ שאין שמותיהן שוין אינם כלאים זב"ז ולזא"ז קתני. א"נ חדא חדא שמעינהו וגרסינהו. ור' עקיבא אפשר דקאי לאוסופי אהנהו דקתני ברישא. משום שרובן הן דומין להנהו דברישא שהן מדבריות. ואין הלכה כמותו כמ"ש הרמב"ם ז"ל וגם בחבורו לא נזכרו דבריו. וצריך טעם מ"ש הני מהנהו דתני ת"ק שאינם כלאים זב"ז. ומצאתי שהח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחק מלות אינם כלאים זה בזה הראשונות (דקודם מילתיה דר"ע) ממשנה:
תרובתור: משמע מפי' הערוך שהוא בל' ישמעאל אלקרובוטא:
והלעונים: פי' בירושלמי חמועייאן. וכתב הרש"ש ז"ל ונ"ל שהן אשפינקאש בלע"ז שהן חמוצין קצת מתרגום חמץ חמיע. וע' במ"ש בסוף מתני' דלעיל:
הפרישין: מפ' בירושלמי אספרגלין ובלשון ישמעאל קורין לחבושים שקורין מימריליוש בלע"ז ספרגאל. ואין נראה דאין דומין כלל לעוזרדין שקורין שורבאש ופשיטא שהן כלאים זב"ז כ"כ ר"ש ז"ל. והתם בירושלמי מפ' דנקרא שמן פרישין שאין לך מין אילן פרוש לקדרה אלא מין זה בלבד:
והעוזרדין: כתב הר' יהוסף ז"ל והחזררין בחי"ת ושתי רישי"ן וכ' ס"א בעי"ן ושתי רישי"ן וכן הגיה ג"כ בפ"ק דמעשרות סי' ג'. ועי' בטויו"ד סי' רצ"ה שיש שם פירושים אחרים לרבינו ירוחם בשם רב נטרונאי ז"ל בהני פירי:
והחזרר: חזרר בשני רישי"ן ונקרא כן ע"ש שמשליכין פריו לחזירים. ואית דגרסי חזרור והר"י ז"ל הגיה חוזרר:
הצנון וכו': נראה דהא דהדר קתני דיני ירק בתר דהתחיל בדיני אילן כדי לסמוך כל אינם כלאים זב"ז אהדדי. וכל אע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז אהדדי. כתב סמ"ק על כל הני דתנן דאינם כלאים זב"ז. ומינים אחרים שאע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז ולפי שאין המון העולם מכירין רוב המינים טוב ליזהר מכולן ע"כ:
הזאב כו': כלאי בהמה דתנן במתני' אחד כלאים דהנהגה ואחד כלאים דהרבעה. ובירושלמי. הא כלב עם כלב כופרי אינם כלאים דשניהם מין חיה ולית ביניהם רק שם לוי. ומתני' דלא כר"מ דהא אע"ג דפליג לק' בפ"ח דס"ל דכלב מין בהמה מ"מ כלב הכופרי מודה הוא שהוא מין חיה נמצא דלדידיה כלב וכלב כופרי כלאים זב"ז. ירושלמי עוף לא תניתה הכא. א"ר יוחנן אין תניתה מן דבר דְלָיָה תרנגול עם פסיוני או עם טווס אע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז. ר"ל אמר משנה שלמה שנה לנו רבי בס"פ הפרה וכן חיה ועוף כיו"ב ע"כ. ועי' במש"ש:
אין מביאין כו': אית דגרסי אין מרכיבין כו'. ופי' ר"י דמתני' דקתני אין מרכיבין ירק בירק מיירי בא"י אבל בחו"ל דשרי כלאי זרעים ואסור הרכבת אילן משו"ה בעי התם הרכיב שני דשאים דהוי הרכבת ירק מהו מי חשיב הרכבת זרעים כהרכבת אילן משום דכתיב בהן למינהו או לא. ועוד האריכו ע"ש:
אין נוטעין כו': כתב בס' הלבוש יו"ד סי' רצ"ו בה' כלאי זרעים וז"ל נ"ל שזה האיסור הוא משום הרכבת אילן באינו מינו ולא ידעתי למה כתבוה כאן בה' זרעים ע"כ:
קידה: פי' ר"ע ז"ל מין אילן. אמר המלקט בעירובין מייתי למיפרך מינה אההיא בריי' דקתני התם הקידין מין ירק. ומשני דקדה סתם מין ירק. קידה לבנה מין אילן. ובס' כל בו בסי' ל"ח קדה דומה לפיגם והמרכיבן מפני שדומין זל"ז הוי ירק באילן ע"כ:
שיהא מקירו: פי' ר"ע ז"ל שני פירושים. ומצאתי שכתב עליהם הח' הרי"א ז"ל וז"ל פירושים אלו קשים הרבה כי אינו סברא שהתאנה שהיא חשובה והיא לאוכל אדם יעשוה טפלה לחצוב שאינו למאכל אדם כדתניא בפ' מפנין שהוא מאכל לצבאים. ותו דשאר בבות אינן ע"ז הדרך. כגון אין תוחבין זמורה של גפן בתוך אבטיח שתהא האבטיח זורקת מימיה לתוכה הרי שמלת שתהא היא חוזרת על האחרון וכן אין נותנין זרע דלעת וכו' שתהא החלמית משמרת לזרע הדלעת א"כ גם כאן פירושו כן אין נותנין יחור וכו' שיהא החצוב מקירו ליחור כלומ' שיהא החצוב משרישו ליחור כי לפעמים אין היחור יכול להשתרש בארץ ומשימין אותו בתוך עשב שהוא משרישו וכ"ה מעשים בכ"י שהעשבים שאין לו שרש נוטעים אותן בתוך שעורה שהיא משתרשת מהרה והירק נדבק בשעורה ויונק ממנה עכ"ל ז"ל:
אין תוחבין כו': בירוש' פריך בלא כך שהוא תוחב הגפן לתוך האבטיח אינו אסור משום זרעים תחת הגפן דאפי' גפן יחידי בעי הרחקה ומשני כשהעמיק שרש הגפן והאבטיח למטה מג' טפחים ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאים חוץ מן הארץ רחוקים זמ"ז ג' לר"ע או ששה לרבנן. דאי משום זרעים תחת הגפן יחידי שרי. כהדא דתני שרשי פואה הנכנסין לתוך ד"א שבכרם למטה מג' טפחים מותר ומשום אילן בירק אסור. כך נראה שפי' הירושלמי הר"ש ז"ל והגהתיו כפי עניות דעתי ועדיין צל"ע:
חלמית: פי' בערוך מלווא בלע"ז ובל' אשכנז הרני לפנינו בערוך איתא ובלשון ארמי הרני. ובר"ש איתא ובלשון חכמים ארני. ובלח"ש העתיק מהר"ש ובלשון חכמים אדני. וכ' שהוא מה שנזכר בגמ' שבת דף לה: בדברא עורבי א"נ אדני שכן פירש"י שם שהוא העשב שנקרא מלווא בלע"ז ע"ש:] והוא עשב שעליו עגולין ומצד אחד פתוחין. בלילה כפופה בקרקע וכשחמה זורחת היא עומדת ופתחה למולה וכשהחמה הולכת מסבבת פניה למולה והיא מתעגלת עמה עד ששוקעת החמה ואותו החרץ הוא פתוח כנגד החמה לעולם וכשהחמה שוקעת היא נכפפת בקרקע ע"כ. ושמא דמש"ה נקרא שמה חלמית:
אם היו מקצת העלין מגולין כו': בשבת שם כתבו התוס' ז"ל בשם הערוך דמשמע דמשום כולהו נקט מקצת עליו מגולין דפי' בשם רב האי גאון ז"ל דגרסי' אם היו מקצתן מגולין שאם האמהות טמונין בקרקע והעלין מגולין ה"ז זריעה מעולה. אלא דוקא מקצתן של האמהות מגולין אינו חושש משום כלאים ושביעית דלאו זריעה היא ומה שהקשה והלא זריעה מעולה היא לאו פרכא היא דבלא השרישו איירי ולפירושו קשה וכו' ע"ש. והעתקתי לשונם של תוס' ז"ל בשינוי לשון קצת להבנת הענין כפי הנלע"ד. וז"ל הר"ן ז"ל שם בפ' במה טומנין וה"ט דלא הויא זריעה משום דבטומן אגודה עסיקי'. והכי פרישו לה בירושלמי באגודה שאין זו זריעה. ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל במתכוין לזריעה לא. והכי אי' התם בירושלמי. אבל יש מי שגורס אם היה מקצת עליון מגולה. ולפי גי' זו אין אנו צריכין להעמיד באגודה שאפי' אינו אלא צנון או לפת יחידי כיון שמקצת עליונו מגולה אין דרך זריעה בכך עכ"ל ז"ל. וגם הר"ש ז"ל הביא דברי הערוך ודחה אותם ועוד כתב ז"ל מקצת עלין מגולין לענין כלאים ושביעית ומעשר נמי נקטיה לרבותא דאע"ג דמחזי כדרך שתילה במה שמקצת העלין מגולין אפ"ה אינו חושש כיון דאגודה טמן וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהשרשתן. אבל לשון אם משמע דלדוקא נקטיה ולא לרבותא והיינו משום שבת ע"כ. עוד כתב ז"ל דבירושלמי רוצה לדקדק דמתני' דלא כר"ש מדאצטריך למיתני ולא משום שביעית דהא אפי' ספיחי שביעית שרי ר"ש ברפ"ט דמס' שביעית ואסיק דאפי' לר"ש אצטריך למיתני דאין בהם קדושת שביעית וכו' ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דמשום כלאים נמי נקט עלין מגולין ודלא כהראב"ד ז"ל שכ' דלא נקט ליה אלא משום שבת וכמ"ש שם בפ"ב דה' כלאים מהרי"ק ז"ל. ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ור' יוחנן אמר לא שניא. היא לפת. היא צנונות. היא שאר כל הדברים:
בפי' ר"ע ז"ל. כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד ע"כ. אמר המלקט איני יודע מנין לו ז"ל לפ' כן דהא דקאמר בירושלמי תני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות אפי' הראב"ד ז"ל שם בהשגות אינו מפרש רק שהירושלמי הזה בא להודיענו שאין לפת וצנונות דוקא ביחד אלא או לפת או צנונות אבל אגודה לא שמעי' מהירושלמי אלא אפי' לפת א' או צנון א' אין בו משום כלאים אפי' שלדעתו ז"ל הלפת והצנון הם כלאים זב"ז. והרמב"ם ז"ל סובר דגם אגודה דוקא בעינן לענין שלא יהא כלאים בכרם דכיון דאגודה גלי אדעתיה שאינו רוצה בהשרשתן אבל לכ"ע בין להרמב"ם ז"ל בין להראב"ד לא בעי' לפת וצנונות ביחד כדי להראות דעתו ולגלות שאין כוונתו להשרישן מאחר דאיכא תרתי לטיבותא חדא שהן אגודות ועוד שהן ביחד שאין דרך בנ"א לנוטעם יחד. אלא ודאי מאחר שעשה כך לטמון שתי אגודות יחד ממינים שונים ודאי שאין כוונתו אלא לטמון ולא לזרוע. וחפשתי בכל המפרשים ז"ל ולא מצאתי שום א' שכתב מלת ביחד כדברי ר"ע ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ב הטומן אגודת לפת וצנון וכיו"ב תחת האילן אפי' תחת הגפן אם היו מקצת העלין כו'. ועי' בכ"מ שם פ"ג שיישב הירושלמי שהוקשה לו למה ייחד התנא לפת וצנונות וגפן דהכי הו"ל למתני הטומן ירק תחת האילן דהא אפי' בשאר אילנות שאינם רכים כגפן איכא למיחש להכי. וישבו בין לדעת הרמב"ם ז"ל בין לדעת הראב"ד ז"ל:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. אמר המלקט כר' יאשיה דנהוג עלמא כותיה ושלש מחלוקות בדבר דרבנן סברי בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים בשני מינין חייב בכלאי הכרם כגון חטה וחרצן או שעורה וחרצן ובכלאי זרעים כגון חטה ושעורה. ור' יאשיה ס"ל דכלאי זרעים חייב בשני מינים אבל בכלאי הכרם לא מיחייב אלא בג' מינים. וטעמא דבכלאי זרעים מיחייב בשנים ובכלאי הכרם לא מיחייב אלא בשלשה. משום דזריעת כלאים משמע שני זרעים וחרצן לאו מין זרע הוא. ור' יהודה ס"ל דאפי' בכלאי זרעים לא מיחייב אלא בג' וכדתנן במתני' עד שיהו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה וכוסמת כך העלו תוס' ז"ל בפ' אותו ואת בנו (חולין ד' פ"ב.) והקשה הר"ן ז"ל ספ"ק דקדושין וכי תימא כיון דלר' יאשיה לא מיחייב משום כלאי הכרם עד דאיכא כלאי זרעים. לאו דכלאי הכרם למה לי תיפוק ליה משום כלאי זרעים. כבר נשאלה שאלה זו בירו' דגרסי' התם על דעתי' דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים. רבנין אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה ומינה שאם התרו משום שניהם לוקה שתים עכ"ל ז"ל: