משנה כלאים א ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק א · משנה ט | >>
הטומן לפת וצנונות תחת הגפןיג, אם היו מקצת עליו מגולין, אינו חושש לא משום כלאים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשרות, וניטלים בשבת.
הזורע חטה ושעורה כאחת, הרי זה כלאים טו.
רבי יהודה אומר, אינו כלאים טז עד שיהו שתי חטים ושעורה, או חטה ושתי שעורים, או חטה ושעורה וכוסמת.
הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן,
- אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין,
- אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת,
- וְנִטָּלִים בְּשַׁבָּת.
הַזּוֹרֵעַ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֵינוֹ כִּלְאַיִם,
- עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתֵּי חִטִּים וּשְׂעוֹרָה,
- אוֹ חִטָּה וּשְׁתֵּי שְׂעוֹרִים,
- אוֹ חִטָה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסֶּמֶת.
- אֵינוֹ כִּלְאַיִם,
הטומן לפת וצנונות תחת הגפן -
- אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש -
- לא משום כלאים,
- ולא משום שביעית,
- ולא משום מעשרות;
- אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש -
- וניטלין בשבת.
- הזורע חיטה ושעורה כאחת -
- הרי זה כלאים.
- רבי יהודה אומר:
- אינו כלאים, עד שיהו -
- שני חיטים ושעורה,
- או חיטה ושתי שעורים,
- או חיטה ושעורה וכוסמת.
- אינו כלאים, עד שיהו -
משום כלאים - הוא מה שאמר הכתוב: "שדך לא תזרע כלאים"(ויקרא יט, יט).
משום שביעית - הוא מה שאמר הכתוב: "שדך לא תזרע"(ויקרא כה, ד) בשנה השביעית.
ולא משום מעשרות - שלא יתחייב כשיעקור אותם, מעשר, שהכתוב אומר: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ"(ויקרא כז, ל), וזה אינו צומח בארץ.
ונטלים בשבת - מפני שאינם צמח מחובר בקרקע, ואף על פי שינענע העפר בשעת עקירתם, שהעיקר אצלנו באלו העניינים: "טלטול מן הצד - לאו שמיה טלטול".
ורבי יהודה מצריך לזרוע שני מינים, עם אחד משני מינים, או עם מין שלישי, ואז יתחייב מלקות מן התורה על הזרע ההוא. והביא ראיה עליו מן כלאי הכרם, שאמר הכתוב: "לא תזרע כרמך כלאים"(דברים כב, ט), והכלאים זולתי הכרם, וכן בזרעים, צריך שיהיה כלאים לבד הדבר שנזרע בו כלאים.
ואין הלכה כרבי יהודה. אבל כלאי הכרם נפסקה הלכה עליו, שאינו חייב, עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואז יהיה חייב מלקות:
הטומן לפת. להשתמר בקרקע שכן דרכן ובטומן אגודין מיירי כדתני רבי חייא בירושלמי (הל' ט) כדון אגודה של לפת ואגודה של צנון דהיינו שלא כדרך שתילתם דנלי אדעתיה [שאינו] רוצה בהשרשתם:
אם היו מקצת עליו מגולין. לענין שבת נקט דוקא בכי האי גוונא דאם אין לו מקצת עלין מגולין אין לו במה לאחוז אא"כ מזיז עפר בידים ולענין כלאים ושביעית ומעשר נקטיה לרבותיה דאע"ג דמיחזי כדרך שתילה במה שמקצת העלין מגולין אפילו הכי אינו חושש כיון דאגודה טמון וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהשרשתן ולשון אם משמע דלדוקא נקטיה ולא לרבותא והיינו משום שבת:
לא משום כלאים. בכרם דלאו כזרועין הן ואפי' הוסיף מאתים שרי אע"ג דגבי עציץ בכרם תנן אם הוסיף במאתים אסור התם כדרך זריעה אבל הכא באגודה לאו כדרך זריעה:
ולא משום שביעית. דאם היו מששית ונכנסו לשביעית והוציאו ספיחים כדרך שעושין הבצלים בתלוש מוציאין עלין אע"ג דספיחי שביעית אסורין הני מותרין:
ולא משום מעשר. דאם היה משנה שניה שדינה במעשר שני ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחים יהבינן מעשר שני לפי שאינו רוצה בהשרשתן ושלא כדרך השרשים קיימי:
ונטלין בשבת. שאוחז בעלין ונוטלן דכתלושין דמו ואע"ג דמזיז עפר ממקומו טלטול מן הצד הוא ובכי האי טלטול מן הצד דאינו אלא ניעור בעלמא כולי עלמא מודו דשרי כדמוכח במסכת שבת וממשנתינו איתותב שמואל בסוף במה טומנין (דף נ.) דאמר האי סכינא ביני אורבני דצה ושלפא והדר דצה שרי ואי לא אסור ובריש פ' חלון (דף עז.) פריך מינה לרב יחיאל דאמר כפה ספל ממעט ובערוך פירוש בשם רב האי דמקצת עלין מגולין טעות הוא שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה היא אלא דוקא אם היה מקצתן מגולין אינו חושש משום כלאים דלאו ירק באילן הוא ולא משום שביעית דלאו זריעה היא ולא משום מעשר דאי איכא התם שמנה ראשי לפתות לא מצטרפות לחייבינהו במעשר ועל חנם דחק לשבש המשנה ועוד מה שפירש דמעשר בעי צרוף לא מצינו כן בשום מקום אלא גבי מעשר בהמה דמעשר ירק פשיטא דמחייב אכל לפת ולפת:
ירושלמי (הל' ט) תני פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מקצתן מגולין נטלין בשבת ואם לאו אין נטלין בשבת ר' אליעזר בן תדאי אומר בין כך ובין כך תוחב בשפוד או בסכין ונטלין אתיא ר' אליעזר בן תדאי כר' שמעון דתניא לא יגרור אדם את הכסא ואת המטה ואת הקתדרא בשבת משום חורץ ור"ש מתיר ר' בא בשם רבי הונא רבי חגא בשם ר' זעירא ור' יוסי בשם ר' הילא מודין חכמים לר"ש בכסא שרגליו שוקעות בטיט שמותר לטלטלו וכמה דתימא מותר לטלטלו דכוותיה מותר [להחזירו] א"ר יוסי אוף אנן תנינן נטלין בשבת אמר רבי יוסי ברבי בון רבי שמעון היא והא תנינן שביעית אית לן למימר שביעית דר' שמעון פתר לה רבי שמעון מתיר בספיחי שביעית ואת אמרת כן אע"ג דר' שמעון מתיר בספיחי שביעית אית ליה משום קדושת שביעית אוף הכא אינו חושש לא משום שביעית ולא משום קדושת שביעית פי' [דרצה] לדקדק דמתני' דלא כר' שמעון מדאצטריך למיתני ולא משום שביעית דהא אפילו ספיחי שביעית שרי ר' שמעון כדתנן במס' שביעית (פ"ט מ"א) ומייתי לה בפ' מקום שנהגו (דף נא:) ואסיק דאפי' לר' שמעון אצטריך למימר דאין בהן קדושת שביעית אע"ג דשאר ספיחים יש בהן קדושה:
ירושלמי (שם) זרע שני מינין בבקעה שני מינים בחורבה וחולקן גדר ר' יוחנן אמר פטור ריש לקיש אמר חייב וכו':
בשתי חטין ושעורה. יש לפרש עעמא דר' יהודה משום דכתיב (ויקרא יט) שדך לא תזרע כלאים כלו' שיהא כלאים בהדי שדך והיינו נמי טעמא דר' יאשיה דלא מחייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן דבעי כלאים בהדי כרמך אע"ג דמודה דמשום כלאי זרעים מיחייב בשני מינין לר' יאשיה כמו שנפרש לקמן בפ"ח דקסבר שהקרקע בלא זרעים קרויה שדה אבל אינה קרויה כרם בלא חרצנים ורבי יהודה סבר דקרקע נמי לא מיקרי שדה בלא זרע אי נמי בקרא דלא תזרע כלאים פליגי רבנן סברי דב' מינין נמי הויא זריעה ור' יהודה לא חשיב זריעה בפחות מג' מינין וכי האי גונא פליגי במכילתין גבי כלאי בגדים דלא חשיב ר"י חיבור בב' תכיפות עד שישליש:
[מתני' פליגא על ר"י הזורע חטה ושעורה כאחת הרי זה כלאים פתר לה בנתונים בתוך ששה על ששה דאמר ר"י אינו חייב עד שיהיו ו' על ו' מוקרחים בתוך שדה תבואה או מוקפת גדר] פי' במפולת יד זרען וביציאתו מתוך ידו נתרחקו בבקעה או בתורבה או חילקן גדר ומסיק דמתני. פתר לה ר"י הכי הזורע חטה ושעורה כלאים בנותנן בתוך ששה על ששה בהדא ר"י אומר אינן כלאים [א"ר זעירא ר"י] כדעתי' דאמר בשדה ירק טפח כלומר דירק מרחיק מירק טפח לא הוי כלאים עד שיהיו ב' חטין ושעורה סמוכין בפחות מטפח והדר קאמר מ"ט דר"ל מכיון שהוציא מתוך ידו לזרוע חייב ומתני' פתר לה הכא הזורע חטה ושעורה כאחת כלאים אפי' בבקעה ר' יהודה אומר אינו כלאים קסבר דהוי חטה כמו ראש תור לשעורה ומותר דראש תור מותר בתורבה ופריך מעתה אפי' ב' חטין ושעורה ומשני פתר לה חטה מכאן וחטה מכאן גדר מכאן וגדר מכאן ושעורה קבוע באמצע א"ר מתתיה הדא דתימא בשאין חורבה לשם אבל יש חורבה לשם מותר והשתא כי איכא גדר אסור טפי משום דלא שייך ביה ראש תור אבל בלא גדר דשייך ביה ראש תור מותר ומשמע מתוך סוגיא דירושלמי בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש מודה רבי יהודה דחטה ושעורה לחודייהו בתוך טפח הוי כלאים:
הטומן לפת וצנונות - כדי שיהיו נשמרים תחת הקרקע שלא כדרך שתילה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן, כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד:
אם היו מקצת עלין מגולין - משום שבת נקטיה, דאם היו כל העלין מכוסין אי אפשר ליטול אם לא שיזיז עפר בידים:
לא משום כלאים ולא משום שביעית - לא משום זורע כלאים ולא משום זורע בשביעית. אי נמי אפילו הוסיף מאתים משום כלאים שרי דלאו דרך זריעה [הוא] ואם היה מששית ונכנסו לשביעית והוציאו ספיחים כדרך שמוסיפים הבצלים בתלוש יד, אין בהם משום ספיחי שביעית:
ולא משום מעשרות - אינו חייב לעשר כשיתלוש אותם ממקום שהטמינם דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, והאי לאו זריעה היא:
וניטלים בשבת - דכתלושים דמו, ואוחז בעלים המגולים ומוציאן. ואע"ג דמזיז עפר ממקומו טלטול מן הצד לצורך דבר היתר ואינו נוגע בדבר האסור מותר:
עד שיהיו שני חטים ושעורה - טעמא דרבי יהודה משום דכתיב (ויקרא יט) שדך לא תזרע כלאים וסבר דקרקע בלא זרע לא אקרי שדה ומשמע לא תזרע כלאים בהדי שדך שנזרע כבר, וכן (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים לא תזרע כלאים דהיינו שני מיני זרעים בהדי כרמך ולא מחייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ואין הלכה כרבי יהודה. דקרקע אף על פי שאינה זרועה קרוי שדה אבל אינו קרוי כרם בלא חרצן, הלכך הזורע חטה ושעורה כאחד חייב משום כלאי זרעים, ואינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד:
לפת וצנונות. ופליגי הרמב"ם והראב"ד אי הוו כלאים זה בזה. הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלאים סבירא ליה דלא הוו כלאים שפרייהן שוה וראייתו כתב כסף משנה מהירושלמי. וכתב דנקט הכי משום דדרכן לאגדן ובאגודה מיירי כמו שכתב הר"ב ואו או קתני. והראב"ד סבירא ליה דהוו כלאים. ומלשון רש"י בעירובין דף עז שכתב כלאים כלאי הכרם יראה דסבירא ליה דדוקא קתני דהא בעינן שני מינים עם הכרם כדמסיק הר"ב בסוף פרקין ואם כן דוקא תרתי קתני וסבירא ליה כהראב"ד דלפת וצנון כלאים זה בזה ומדברי הר"ב בפירוש מ"ה שכתבתי עליו שסובר דהולכין להקל היינו כדעת הרמב"ם בפירוש הירושלמי והולכים בלפת וצנונות להקל ולא הוו כלאים:
תחת הגפן. שהוא רך ובודאי יעברו שרשי הלפת וצנונות בו אפילו הכי מותר. כ"כ כ"מ פ"ג מהלכות כלאים:
אם היו מקצת עלין מגולין. כתב הר"ב משום שבת נקטיה דאילו לכלאים אדרבה יותר מיחזי כדרך שתילה מה שהעלין מגולין. כן כתב הר"ש. ואין נראה לפרש שדעת הר"ב כהראב"ד שמפרש ג"כ משום שבת. אבל סובר דאם לא היה אגודה אלא לפת יחידי כשהיו מקצת עלין מגולין שרי דאי דעת הר"ב כך לא היה צריך לפרש משנתנו באגודה אלא דכפשטא אתיא. אע"ג דלהראב"ד ר' חייא כך שנאה למשנתנו כמ"ש בכ"מ. מ"מ אנן דלא תנינן הכי אין לנו לדחוק ולפרש כך:
לא משום כלאים. כתב הר"ב כדרך שמוסיפין הבצלים בתלוש. וז"ל התוס' בשבת דף נ אומר ר"י דרגילות הוא שמתוספים מחמת לחלוחית הקרקע כמו שאנו רואים שומין ובצלים שמתוספים אפילו כשמונחים בחלון. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם במ"ט פ"ב דשביעית:
ולא משום מעשרות. פירש הר"ב אינו חייב כשיתלוש וכו'. וזהו פירוש הרמב"ם. ולמה שכתב הר"ב באינך גם פירוש הר"ש. הוה ליה לפרש גם בזה פירושו של הר"ש שמפרש דאם היה משנה שנייה שדינה במעשר שני ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחין יהבינן מעשר שני לפי שאינו רוצה בהשרשתן ושלא כדרך השרשה קיימי:
הרי זה כלאים. לחיוב מלקות. אבל לענין איסור אפילו בלא זריעה כאחת יש איסור ואסור לקיימן כמו שמוכיחות המשניות דבמכילתין. וכתב הכ"מ סוף פ"ד מהלכות כלאים דמדרבנן הוא. דלא אסרה תורה אלא במפולת יד ולהכי דהוה מדבריהם הלכך הקילו בדרכים הרבה. ועיין בדברי הר"ב פ"ג מ"ד וה:
שני חטים ושעורה וכו'. כתב הר"ב דלית הלכתא הכי אלא בכרם דלא אקרי כרם וכו' אבל שדה אקרי וכו'. וכ"כ הר"ש וש"מ דכלאים מיהא לא הוי בפחות משני מינים ובריש פ"ח הקשה על זה דאשכחן (ויקרא יט) בהמתך לא תרביע כלאים ולא אמרינן שני מינין בבהמתך ויש לחלק עכ"ל. וכלומר דבבהמה כשמרביע מין אחד על שאינו מינו הרי שני מינין מחוברין ומקרי כלאים. אבל בשדה כי תימא דחד מינא עושה כלאים אם כן אין לך דבר שתוכל לזרוע בשדך. ועוד בבהמה שני מינים בבת אחת דהיינו כעין במפולת יד איאפשר. [*ועי' פירוש בהמתך כלאים בתוס' דפסחים דף מז]:
[*רבי יהודה אומר אינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה וכו'. וכה"ג פליגי בפרק בתרא לענין כלאי בגדים דלרבי יהודה שלש תכיפות הוי חבור. ולרבנן אף שני תכיפות חבור. מצאתי בפירוש שהזכרתי]:
(יג) (על המשנה) תחת הגפן. שהיא רך ובודאי יעברו שרשי הלפת וצנונת בו אפילו הכי מותר:
(יד) (על הברטנורא) דרגילות הוא שמתוספים מחמת לחלוחית הקרקע אפילו כשמונחים בחלון:
(טו) (על המשנה) הרי זה כלאים. לחיוב מלקות אבל לענין איסור אפילו בלא זרועה כאחת יש איסור ואסור לקיימן כדמוכח להלן:
(טז) (על המשנה) רבי יהודה אומר כו'. כהאי גוונא פליגי בפרק בתרא לענין כלאי בגדים דלרבי יהודה שלש תכיפות היה חיבור ולרבנן אפילו שתי תכיפות:
אם היו מקצת העלין מגולין כו': בשבת שם כתבו התוס' ז"ל בשם הערוך דמשמע דמשום כולהו נקט מקצת עליו מגולין דפי' בשם רב האי גאון ז"ל דגרסי' אם היו מקצתן מגולין שאם האמהות טמונין בקרקע והעלין מגולין ה"ז זריעה מעולה. אלא דוקא מקצתן של האמהות מגולין אינו חושש משום כלאים ושביעית דלאו זריעה היא ומה שהקשה והלא זריעה מעולה היא לאו פרכא היא דבלא השרישו איירי ולפירושו קשה וכו' ע"ש. והעתקתי לשונם של תוס' ז"ל בשינוי לשון קצת להבנת הענין כפי הנלע"ד. וז"ל הר"ן ז"ל שם בפ' במה טומנין וה"ט דלא הויא זריעה משום דבטומן אגודה עסיקי'. והכי פרישו לה בירושלמי באגודה שאין זו זריעה. ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל במתכוין לזריעה לא. והכי אי' התם בירושלמי. אבל יש מי שגורס אם היה מקצת עליון מגולה. ולפי גי' זו אין אנו צריכין להעמיד באגודה שאפי' אינו אלא צנון או לפת יחידי כיון שמקצת עליונו מגולה אין דרך זריעה בכך עכ"ל ז"ל. וגם הר"ש ז"ל הביא דברי הערוך ודחה אותם ועוד כתב ז"ל מקצת עלין מגולין לענין כלאים ושביעית ומעשר נמי נקטיה לרבותא דאע"ג דמחזי כדרך שתילה במה שמקצת העלין מגולין אפ"ה אינו חושש כיון דאגודה טמן וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהשרשתן. אבל לשון אם משמע דלדוקא נקטיה ולא לרבותא והיינו משום שבת ע"כ. עוד כתב ז"ל דבירושלמי רוצה לדקדק דמתני' דלא כר"ש מדאצטריך למיתני ולא משום שביעית דהא אפי' ספיחי שביעית שרי ר"ש ברפ"ט דמס' שביעית ואסיק דאפי' לר"ש אצטריך למיתני דאין בהם קדושת שביעית וכו' ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דמשום כלאים נמי נקט עלין מגולין ודלא כהראב"ד ז"ל שכ' דלא נקט ליה אלא משום שבת וכמ"ש שם בפ"ב דה' כלאים מהרי"ק ז"ל. ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ור' יוחנן אמר לא שניא. היא לפת. היא צנונות. היא שאר כל הדברים:
בפי' ר"ע ז"ל. כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד ע"כ. אמר המלקט איני יודע מנין לו ז"ל לפ' כן דהא דקאמר בירושלמי תני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות אפי' הראב"ד ז"ל שם בהשגות אינו מפרש רק שהירושלמי הזה בא להודיענו שאין לפת וצנונות דוקא ביחד אלא או לפת או צנונות אבל אגודה לא שמעי' מהירושלמי אלא אפי' לפת א' או צנון א' אין בו משום כלאים אפי' שלדעתו ז"ל הלפת והצנון הם כלאים זב"ז. והרמב"ם ז"ל סובר דגם אגודה דוקא בעינן לענין שלא יהא כלאים בכרם דכיון דאגודה גלי אדעתיה שאינו רוצה בהשרשתן אבל לכ"ע בין להרמב"ם ז"ל בין להראב"ד לא בעי' לפת וצנונות ביחד כדי להראות דעתו ולגלות שאין כוונתו להשרישן מאחר דאיכא תרתי לטיבותא חדא שהן אגודות ועוד שהן ביחד שאין דרך בנ"א לנוטעם יחד. אלא ודאי מאחר שעשה כך לטמון שתי אגודות יחד ממינים שונים ודאי שאין כוונתו אלא לטמון ולא לזרוע. וחפשתי בכל המפרשים ז"ל ולא מצאתי שום א' שכתב מלת ביחד כדברי ר"ע ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ב הטומן אגודת לפת וצנון וכיו"ב תחת האילן אפי' תחת הגפן אם היו מקצת העלין כו'. ועי' בכ"מ שם פ"ג שיישב הירושלמי שהוקשה לו למה ייחד התנא לפת וצנונות וגפן דהכי הו"ל למתני הטומן ירק תחת האילן דהא אפי' בשאר אילנות שאינם רכים כגפן איכא למיחש להכי. וישבו בין לדעת הרמב"ם ז"ל בין לדעת הראב"ד ז"ל:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. אמר המלקט כר' יאשיה דנהוג עלמא כותיה ושלש מחלוקות בדבר דרבנן סברי בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים בשני מינין חייב בכלאי הכרם כגון חטה וחרצן או שעורה וחרצן ובכלאי זרעים כגון חטה ושעורה. ור' יאשיה ס"ל דכלאי זרעים חייב בשני מינים אבל בכלאי הכרם לא מיחייב אלא בג' מינים. וטעמא דבכלאי זרעים מיחייב בשנים ובכלאי הכרם לא מיחייב אלא בשלשה. משום דזריעת כלאים משמע שני זרעים וחרצן לאו מין זרע הוא. ור' יהודה ס"ל דאפי' בכלאי זרעים לא מיחייב אלא בג' וכדתנן במתני' עד שיהו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה וכוסמת כך העלו תוס' ז"ל בפ' אותו ואת בנו (חולין ד' פ"ב.) והקשה הר"ן ז"ל ספ"ק דקדושין וכי תימא כיון דלר' יאשיה לא מיחייב משום כלאי הכרם עד דאיכא כלאי זרעים. לאו דכלאי הכרם למה לי תיפוק ליה משום כלאי זרעים. כבר נשאלה שאלה זו בירו' דגרסי' התם על דעתי' דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים. רבנין אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה ומינה שאם התרו משום שניהם לוקה שתים עכ"ל ז"ל:
יכין
סט) הטומן לפת וצנונות תחת הגפן: בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]:
ע) אם היו מקצת עליו מגולין: רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו:
עא) לא משום כלאים: משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד:
עב) ולא משום שביעית: בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו:
עג) ולא משום מעשרות: דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא:
עד) וניטלים בשבת: דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]:
עה) ה"ז כלאים: לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]:
עו) או חטה ושעורה וכוסמת: פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק (שו"ע יו"ד, רצז). וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת