רמב"ם על כלאים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רמב"ם · על כלאים · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

זונין. מין ממיני החטה וישתנה בארץ בתבניתו וטבעו וע"כ נקרא זונין מענין היציאה מדרך היושר כמו לבם הזונה (יחזקאל ו):

ושבולת שועל. הוא השעורים המדברית:

וכוסמין. מין ממיני החטה והוא החטה המדברית:

ושיפון. מין ממיני החטים המדבריות וצורת שניהם שוה ר"ל צורת כוסמין ושיפון ומפני זה אינן כלאים זה בזה:

הפול. ידוע:

והספיר. נקרא בלשון ערב מא"ש:

והפורקדן. נקרא בלשון ערב גלבא"ן ובלע"ז וש"ש:

והטופח. גרגרים לבנים עגולים קשים להשתבר וטבעו קרוב לטבע השעורים וקראוהו הרופאים קרטומן וכבר פירשנוה באשר הקדמנו:

ופול הלבן. ידוע:

והשעועים. נקראת בלשון ערבי לובי"ה: ומה שאמר אינם כלאים זה בזה ר"ל כל אחד מהם עם הדומה לו:

משנה ב[עריכה]

הקשות. הם הקשואין הירוקין ונקראין אלפקון:

והמלפפון. הם קשואים לבנים ונקראים בלשון ערב פיא"ר:

חזרת וחזרת גלים. החסא הגנית והחסא ההררית:

עולשין ועולשי שדה. נקרא אל הנדבא הפרדסי והמדברי:

כרישין וכרישי שדה. הכרתי הגני והמדברי:

כסבר וכסבר שדה. גני ומדברי:

חרדל וחרדל מצרי. חרדל המדינה והמצרי:

דלעת המצרית. ידוע:

הרמוצה. רמוצה הוא תואר לדלעת ר"ל דלעת רמוצה והוא מין ממיני הדלועין וטעמו מר ואין ראוי לאוכלו עד שיטמנהו באפר חם ושם האפר החם שיש בו שארית מן האש רמץ ועל כן נקראת זו הדלעת רמוצה: ומה שאמר בכאן החרוב אינם החרובין אבל הוא מין מן הפול המצרי ושמו חרוב וכן פירשה הגמרא ואין הלכה כר"י:

משנה ג[עריכה]

הלפת. ידוע:

הנפוץ. הוא הצנון שבארץ הצבי והוא דומה ללפת:

כרוב. ידוע:

תרובתור. הוא כרוב מדברי שקלחיו דקין וכן פירשוהו בגמ':

תרדין. נקראים בערבי סלק:

לעונין. נקראין בערבי קטף ובלע"ז ארמול"ש:

השום. ידוע:

השומנית. שום מדברי וראשו גוף א' גס ואינם חלקים מחוברים כמו האחרים והרופאים מכניסין אותו בצרכי הרפואות:

בצל. ידוע:

ובצלצול. בצל המדבר ואולי בצלצול שם לבצל הקטן וכן פירשוהו אחד מן המפרשים:

והתורמוס. הוא בלשון ערב כן ובלע"ז פיישו"ל:

ופלסלוס. תורמוס מדברי ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה ד[עריכה]

אגסים. נקראים בלשון ערב עגו"ץ וההמון קורין לה ברקו"ק ובלע"ז מורייג"ס או אנפרשיג"ס:

וקרוסתומלין. הם בלשון ערב כמתה"י וההמון יקראו להם אגע"ז ובלע"ז פירא"ש:

ופרישים. הם חבושין בלע"ז קודונ"ץ.

ועוזרדים. נקראין עזרו"ד ובלע"ז שורב"ש:

וחזרד. נקרא אל עזרן:

פרסקין. בערבי אלפוך ובלע"ז פירשג"ש:

שקדים. בערבי אללוז ובלע"ז אמינדל"ס והפרסקין כשהן קטנים בתחלת צאתם דומין לשקדים וכשיהיו נגמרין בסופן נקראין בערבי ענא"ב:

רימין. נקרא אלנבק וכבר פירשנו אותו [פ' ומשנה א' בדמאי] ואמרו בגמ' יש מהן שהלכו בהן אחר הפרי ויש מהן שהלכו אחר העלין ר"ל אם הם דומים לפרי או לעלים לא יחשבוהו כלאים:

משנה ה[עריכה]

נפוץ. פרשנוהו:

לפסן. צמח שטעמו כטעם הלפת ירום על פני הארץ כשיעור אמה והרופאים קורין אותו לפסין:

ומה שאמר עם המצרית חסר השם המתואר וירצה לומר דלעת המצרית ועם דלעת הרמוצה:

משנה ו[עריכה]

זאב. ידוע:

כלב הכופרי. הוא כלב הציד מיוחס לכפר:

שועל. ידוע:

צבאים. עפרים:

יעלים. בערבי אל מעול:

פרד. בערבי אלבגאל:

הערוד. החמור המדברי:

משנה ז[עריכה]

אין מרכיבין אילן באילן כשישתנו המינין וכן ירק בירק ואין הלכה כר' יהודה:

משנה ח[עריכה]

פיגם נקרא בלשון ישמעאל ערב סראב ובלע"ז רודע:

קדה. מין האילנות ויש לו ריח טוב תרגום וקדה (שמו' ל) וקציעתא ואומר מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה) וסדן של שקמה גוף אילן השקמה וכבר פירשנוהו [בריש] מס' דמאי:

וחצוב. צמח שיש לו שרשים יורדים בעומק הארץ במישור אינם נוטים לכאן ולכאן ובהם תיחם יהושע חלקי השבטים ועל כן נקרא חצוב:

שיהא מקירו. כדי שיקרר אותו וייסר מזג הצמח ההוא שהוא חם:

אבטיח בלע"ז אלכטין:

וחלמית. מין מהירקות ולא נודע לנו פירושו וי"א שהוא העשב הנקרא קטמיה בלשון ערב ובלע"ז מליו"ן:

משנה ט[עריכה]

משום כלאים. הוא מ"ש הכתוב (ויקרא יט) שדך לא תזרע כלאים:

משום שביעית. הוא מה שאמר הכתוב (שם כה) שדך לא תזרע בשנה השביעית:

ולא משום מעשרות. שלא יתחייב כשיעקור אותה מעשר שהכתוב אומר (שם כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וזה אינו צומח בארץ:

ונטלים בשבת. מפני שאינם צמח מחובר בקרקע ואע"פ שינענע העפר בשעת עקירתם שהעיקר אצלנו באלו הענינים טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול:

ור' יהודה מצריך לזרוע שני מינים עם אחד משני מינים או עם מין שלישי ואז יתחייב מלקות מן התורה על הזרע ההוא והביא ראיה עליו מן כלאי הכרם שאמר הכתוב (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים והכלאים זולתי הכרם וכן בזרעים צריך שיהיה כלאים לבד הדבר שנזרע בו כלאים ואין הלכה כר' יהודה אבל כלאי הכרם נפסקה הלכה עליו שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואז יהיה חייב מלקות: