ברטנורא על כלאים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברטנורא על · כלאים · א · >>

(א)

החטין והזונין - קורין לו בערבי זיוא"ן:

אינן כלאים זה בזה - לפי שכשהשחיתו דור המבול את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה את פירותיה והיו זורעים חטים ומוציאה זונין, הלכך לא הוי כלאים עם החטים. אבל עם שאר מיני תבואה הוי כלאים, ואף על גב דלא חזי למאכל אדם מכל מקום כיון שמוליכים אותו ממקום למקום למאכל יונים הוו כלאים :

השעורים ושבולת שועל - כל השנוים במשנה זוג זוג אינם כלאים זה בזה, אחד מזוג זה וא' מזוג זה הם כלאים זה בזה. והא דאמרינן במנחות [דף ט.] הכוסמין מין חטים ושיפון מין שעורים, הני מילי לענין חלה שמצטרפין זה עם זה לשיעור חלה אבל לענין כלאים הוו כלאים זה בזה:

ושבולת שועל - שעורים מדבריים ובלע"ז אוינ"א:

כוסמין - בל' לע"ז אספילט"א:

שיפון - בלע"ז סיגל"א. ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינם כלאים זה בזה:

והספיר - יש אומרים ציצרקל"א בלע"ז. ורמב"ם פי' שקורין לו בערבי מא"ש:

הפורקדן - רמב"ם פירש שהוא זרע דק שקורין לו בערבי גילבא"ן:

וטופח - הוא קטנית שגרגריו עגולים לבנים וקורין לו קורטמא"ן. ואני שמעתי שטופח הוא שקורין לו גילבאן:

והשעועית - קורין לה בערבי לוביא"ה:

אינם כלאים זה בזה - אם זרע כל אחד עם בן זוגו:

(ב)

הקישות - קשואין שקורין בערבי פאקו"ס ובלע"ז קוקומברו"ש:

והמלפפונות - נקראים בערבי כייא"ר ובלע"ז ציטרול"י:

רבי יהודה אומר כלאים - ואין הלכה כרבי יהודה:

חזרת וחזרת גלים - החסא הגדלה בגנים וחסא הגדלה בהרים:

עולשים - של גנים ועולשי שדה, ונקראים בערבי הנדב"י:

כרישין - של גינה וכרישי שדה והם הנקראים בערבי כורא"ת ובלע"ז פורו"ש :

כוסבר - כך שמו בערבי כוליינדר"ו בלע"ז. תרגום ירושלמי כזרע גד כבר זרע כוסבר:

והרמוצה - דלעת מרה שממתקים אותה ברמץ כלומר באפר חם שיש בו רשפי אש לפיכך קורין לה רמוצה :

ופול המצרי - פאסול"י בלע"ז:

והחרוב - מין קטנית, וקורין לו חרוב לפי שתרמיליו שהזרע בתוכו הן דקין ועקומין כחרובין והוא ממין פול המצרי:

(ג)

והנפוץ - הוא מין צנון ועליו דומים לעלי הלפת הלכך לא הוו כלאים:

והתרובתור - מין כרוב שקלחים שלו דקים:

תרדין - בערבי סילק"א ובלע"ז בליט"י:

לעונין - בערבי קט"ף ובלע"ז ארמולא"ש:

השומנית - שום מדברי והוא קטן מן השום הגדל בגנים:

בצלצול - בצל מדברי קטן משאר בצלים לפיכך נקרא בצלצול:

פלוסלוס - מין תורמוס הוא ותורמוס מין קטנית ידוע מר מאד ששולקים אותו שבע פעמים ואוכלים אותו בקנוח סעודה:

(ד)

אגסים - בערבי אגא"ס ובלע"ז פירא"ש:

קורסטומלין - מין אגסים קטנים הדומים לעפצים שקורין מילין:

פרישים - הם חבושים בערבי ספרג"ל ובלע"ז קודוניי"ש:

עוזרדים - בערבי זערו"ד ובלע"ז סורבא"ש:

חזרד - תפוח יערי תרגום וכפתור וחיזר:

אפרסקים - בלע"ז פירשאג"ס וכשהן קטנים דומין לשקדים:

שזפין - הרכיב זיתים על רמון נפיק מנהון שזפין:

רימין - בערוך פי' פולצדקא"י בלע"ז:

(ה)

הצנון והנפוץ - אע"פ שהפרי והעלים דומין זה לזה הן כלאים זה בזה לפי שאין טעם הפרי דומה שהלכו בזה אחר טעם הפרי :

לפסן - פי' בערוך מרוי"ו בלע"ז:

(ו)

כלב כופרי - כלב שמגדלים בני הכפרים והוא קטן ודומה לשועל:

היעלים - מין חיה ואקו מתרגמין ויעלא:

ערוד - חמור הבר:

(ז)

אין מביאין אילן באילן - אין מרכיבין אילן מאכל באילן מאכל מין בשאינו מינו או אילן סרק באילן מאכל אבל אילן סרק באילן סרק כיון שאין שום א' מהם עושה פרי כמין אחד חשוב ושרי:

ירק בירק - מין שאינו מינו:

רבי יהודה מתיר ירק באילן - ואין הלכה כרבי יהודה:

(ח)

שקמה - אילן תאנה שגדל ביערים:

סדן של שקמה - לאחר שנחתך ונשארו שרשיו בארץ נקרא סדן, ואין נוטעין ירק לתוכו דהוי ירק באילן:

פיגם - עשב שקורין לו רוד"א בלע"ז:

קידה - מין אילן של בשמים תרגום קדה קציעה וכתיב (תהלים מה) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך:

חצוב - מין ירק ששרשיו יורדים בעומק הארץ ביושר ואינם נוטים לכאן ולכאן, ובו תיחם יהושע את הארץ :

מקירו - לשון קור שתהא התאנה מקררת החצוב שהוא חם ביותר. פירוש אחר שתהיה עליו לצל לשון קורה:

מימיה לתוכה - שהאבטיח לח ומלא מים:

חלמית - בערבי כובוז"א ובלע"ז מלוו"א:

(ט)

הטומן לפת וצנונות - כדי שיהיו נשמרים תחת הקרקע שלא כדרך שתילה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן, כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד:

אם היו מקצת עלין מגולין - משום שבת נקטיה, דאם היו כל העלין מכוסין אי אפשר ליטול אם לא שיזיז עפר בידים:

לא משום כלאים ולא משום שביעית - לא משום זורע כלאים ולא משום זורע בשביעית. אי נמי אפילו הוסיף מאתים משום כלאים שרי דלאו דרך זריעה [הוא] ואם היה מששית ונכנסו לשביעית והוציאו ספיחים כדרך שמוסיפים הבצלים בתלוש , אין בהם משום ספיחי שביעית:

ולא משום מעשרות - אינו חייב לעשר כשיתלוש אותם ממקום שהטמינם דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, והאי לאו זריעה היא:

וניטלים בשבת - דכתלושים דמו, ואוחז בעלים המגולים ומוציאן. ואע"ג דמזיז עפר ממקומו טלטול מן הצד לצורך דבר היתר ואינו נוגע בדבר האסור מותר:

עד שיהיו שני חטים ושעורה - טעמא דרבי יהודה משום דכתיב (ויקרא יט) שדך לא תזרע כלאים וסבר דקרקע בלא זרע לא אקרי שדה ומשמע לא תזרע כלאים בהדי שדך שנזרע כבר, וכן (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים לא תזרע כלאים דהיינו שני מיני זרעים בהדי כרמך ולא מחייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ואין הלכה כרבי יהודה. דקרקע אף על פי שאינה זרועה קרוי שדה אבל אינו קרוי כרם בלא חרצן, הלכך הזורע חטה ושעורה כאחד חייב משום כלאי זרעים, ואינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד: