ביאור:משנה מסכת נזיר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

מסכת נזיר: נדר הנזיר וקדושתו[עריכה]

מבוא לסדר נשים

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת נזיר[עריכה]

תורת הנזיר, המופיעה בבמדבר ו א-כא, ניתנת לפרשנויות אחדות:

הנזיר מתחייב מרצונו החופשי בשורת איסורים, הדומים לאלו שחלים על כהנים. ניתן לפרש זאת כהזדמנות הניתנת לכל אדם לקדש את עצמו, וכפגיעה באקסקלוסיביות של מעמד הכהונה בישראל.

בסוף הנזירות, מגלח הנזיר את שערו, ושורף אותו באש. פעולה זו דומה להקרבה, ומבין כל הקרבנות - רק כאן מקריב האדם חלק מגופו ממש, ולא תחליף בדמות בהמה. מצד שני - אין כל סיכון בהקרבה זו, בניגוד למנהג של הקרבת קרבנות אדם. לכן ניתן לראות את הנזירות גם כסוג של קרבן לאל.

המנהגים הפגאניים כללו גם הם את מנהג הקרבת השיער, במיוחד בעיתות צרה. מבחינה זו נראית הנזירות כאימוץ של מנהגים זרים, ויתכן שכאן אחד ממקורות ההתנגדות לה.

הנוצרים הראשונים ראו את הנזירות כאסקטיזם - מניעת הנאות מהאדם - וכתגובה לכך היו מבין חז"ל שהתנגדו לנזירות בכלל.

בתנ"ך מתוארים שני נזירים - שמשון ושמואל. שמשון עורר התנגדות רבה בקרב חכמים, עקב האימפולסיביות שבה נהג, והתכונות הלא-אנושיות שלו, כפי שניתן ללמוד מסוטה א, ח. שמואל הוקדש על ידי אמו לנזיר, אבל אין ראיות שאכן נהג כנזיר. גם אבשלום, שמוצג כדמות שלילית בתנ"ך ובידי חז"ל (וראו במשנה שם), תואר כבעל שיער ארוך, ואולי היה נזיר גם הוא.

בסוף ימי הבית השני היתה הנזירות, כנראה, תופעה עממית נפוצה למדי. מוכרים גם נזירים שהשתמשו בנזירותם כדרך לקבץ נדבות, במיוחד לצורך הקרבנות שהקריבו בסוף הנזירות (ראו פרק ב, ה-ו.) הנזירות נתפסה בעיני הציבור בדרכים שונות - מקרבן שהיו שנדרו, כמו חנה אם שמואל וכמו המנהג בעמים הפגאניים - עד לעונש או בעיה אישית, שאדם מטיל על עצמו כחיזוק לדבריו (ראו פרק ה, ה-ז.) נראה שהתכונה החיצונית הבולטת ביותר של הנזיר - גידול השיער - נתפסה בעיני חלק מהציבור, בטעות, כעיקר הנזירות. תרמו לכך הסיפורים על שמשון, המדגישים רק את שערו ולא את יתר האיסורים החלים על הנזיר.

ניתן למצוא דמיון בין היחס של חז"ל לנזירים לבין יחסם לחסידים הראשונים: מצד אחד יש עידוד כלפי התופעה - שהרי הן הנזירות הן החסידים נאבקו, כמו הפרושים, בדומיננטיות של הכהונה. אבל מצד שני יש גם הסתייגויות, שהרי שנינו (אבות ב, ה) "ולא עם הארץ חסיד", וגם בין הנזירים רבו עמי הארץ.

המשנה מדגישה כמה פעמים את הקשר בין איסור הגילוח ואיסורי הטומאה והשתיה של הנזיר ומחמירה בנדרי הנזירות - כנראה כדי להיאבק בתופעה של נזירויות שוא. את טקסי הגילוח של הנזיר קושרת המשנה (ראו פרק ח, ב) לטקסי הגילוח של המצורע, ובכך מרמזת על רתיעה מטקסים אלו.

מצד שני, המשנה מדגישה את הפוטנציאל של הקדושה הטמון בנזירות, ומשווה את הנזיר לכהנים (ראו בתחילת פרק ז) ואף מדגישה את הזמינות של הנזירות (בתחילת פרק ט,) לכל ישראל, כולל נשים ועבדים.

לאחר החורבן בוטלה הנזירות לחלוטין, בניגוד לדינים אחרים שבהם בוטל רק הקרבן (כגון גיור, יולדת, חדש וצרעת). וראו לקמן, ה, ד.

מבנה המסכת משקף את ההתמודדויות הללו, כפי שנראה:

בפרק א מניחה המשנה את הבסיס של נדרי הנזירות, ומדגישה את הקלוּת הרבה שבה יכול אדם לחייב עצמו באיסורי הנזירות. בפרק ב מסתייגים בית הלל מנזירות שאינה כרוכה בכוונה, ומוצגות עמדות המשנה כלפי התופעות השכיחות של נזירות כקרבן אישי. פרק ג מדגיש את הסכנה של הטומאה במשך הנזירות, ומציג את התופעה של נזירות חוזרת, כאשר נטמא הנזיר, על פי הפסוק (במדבר ו יב) "והימים הראשונים יפלו".

פרק ד עוסק בנדרי נזירות במשפחה: מצטמצמת התופעה של נזירות האשה הנשואה, הפוגעת בדרך זו במשפחה כולה, וכך גם התופעה של נזירות המוטלת ע"י האב על בנו. היחס כלפי הנזירות הוא כאל נדר רגיל.

פרק ה חוזר לתופעה של נזירות בטעות, שנדונה כבר בפרק ב. הנזירות נתפסת כאן כבעיה לנודר אותה, וכמין עונש שהוא מטיל על עצמו, בדומה ליחס כלפי הקדש שנעשה בטעות.

פרק ו מציג את שני הצדדים של הנזירות: מצד אחד הוא מדגיש את הקשר בין איסורי הגילוח לבין שאר האיסורים, ומצד שני הוא מפרט את דרכי הקרבן של סיום הנזירות, התומכים, לכאורה, במרכזיות הגילוח והקרבת השיער.

פרק ז קושר את קדושת הנזיר - המתבטאת באיסורי הטומאה החלים עליו - עם קדושת הכהנים והמקדש. בכך מודגש יסוד הקדושה בחיי הנזיר. פרק ח עוסק בספקות שעימם מתמודדים נזירים, ומציג את הדרכים לפתרון הספקות הללו, הקשורות לשיתוף פעולה בין נזירים אחדים. בסופו מובאת ההשוואה בין גילוח הנזיר לבין גילוח המצורע.

פרק ט מציג את הפוטנציאל של הנזירות, ואת הדרישה הגבוהה שלה מהנזיר, שמעמדו ההלכתי משתנה בעקבותיה. בסוף הפרק מועלית הדמות של הנזיר החיובי - שמואל.

לגבי הנזיר בתלמוד ובהלכה, ראו

פירוט הפרקים[עריכה]

פרק א: "כל כינויי נזירות" - נדרי הנזיר

  1. הקלוּת של נדרי הנזירות
  2. נזירות רגילה ונזירות מרובה

פרק ב: "הריני נזיר מן הגרוגרות" - הנזירות כקרבן

  1. נדרי נזירות בלי כוונה
  2. נזירות בשיער בלבד
  3. נדרי גילוח הנזיר
  4. נזירות על תנאי

פרק ג: "מי שאמר הריני נזיר I" - אורך הנזירות

  1. סוף הנזירות
  2. טומאה בסוף הנזירות ובתחילתה
  3. קולי בית שמאי באורך הנזירות

פרק ד: "מי שאמר הריני נזיר II" - נזירות ומשפחה

  1. נזיר בעקבות חבריו
  2. נזירות האשה הנשואה
  3. נזירות הבן והאב

פרק ה: "בית שמאי" - נזירות כבעיה

  1. הקדש ונזירות בטעות
  2. נזירות של התערבות

פרק ו: "שלושה מינים אסורים בנזיר" - התגלחת - והנזירות עצמה

  1. איסורים, שיעוריהם והקשרים ביניהם
  2. טקסי התגלחת
  3. תקלות אפשריות בזמן הטקס

פרק ז: "כהן גדול ונזיר" - הנזיר הקדוש וטומאתו, המקדש וטומאתו

  1. קדושת הנזיר
  2. טומאת הנזיר וביאת המקדש
  3. ערעורים ודחייתם

פרק ח: "שני נזירים" - טומאה וצרעת של נזירים

  1. קרבנות נזירים משותפים
  2. ספק טומאה בנזיר יחיד

פרק ט: "הגויים אין להם נזירות" - נזירות כסטטוס

  1. נזירות של אנשים מושפלים
  2. רגלים לדבר
  3. שמשון ושמואל, מורה ומורא