ביאור:משנה נזיר פרק ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
הנזיר הקדוש וטומאתו, המקדש וטומאתו
[עריכה]חטיבה I: קדושת הנזיר
[עריכה](א) כהן גדול ונזיר אינן מטמאין לקרוביהן, אבל מטמאין למת מצוה.
|
מת מצוה הוא גופה שאין מי שיקבור אותה, וקבורתה נחשבה מצווה גדולה - במיוחד לאחר התבוסות בנסיונות המרד. אם כהן מצא מת מצווה הוא חייב לקבור אותו, אפילו אם טומאתו תמנע את עבודתו במקדש, וראו מכילתא נזיקין ד: 'קבורת מת מצווה דוחה עבודה'. המשנה משווה את קדושת הנזיר לקדושת הכהן הגדול, וניתן לראות בה הסבר לנזירות בכלל: הנזיר קדוש כמו הכהן הגדול, או כמעט כמוהו. |
היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה
- רבי אליעזר אומר: יטמא כהן גדול, ואל יטמא נזיר.
- חכמים אומרים: יטמא נזיר, ואל יטמא כהן גדול.
- אמר להם רבי אליעזר: יטמא כהן, שאינו מביא קרבן על טומאתו
- ואל יטמא נזיר, שהוא מביא קרבן על טומאתו.
- אמרו לו: יטמא נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם
- ואל יטמא כהן, שקדושתו קדושת עולם:
חטיבה II: טומאת הנזיר וביאת המקדש
[עריכה]|
חלקי הגופה המבטאים את המוות מחייבים את הנזיר בתגלחת הטומאה, כאמור לעיל, ו, ו. רק לאחר השלמת הטהרה מתחיל הנזיר למנות את 30 היום מחדש. הנזיר חייב להביא את קרבנותיו, אבל המניה של 30 הימים לנזירות מתחילה לכאורה מיד כשטהר; והשוו ספרי זוטא ו יא. והשוו ספרי במדבר ל, שמגדיר את המנייה "מיום שגילח" - והיינו הך; וראו שם פיסקה לא, שר' ישמעאל טוען שאינו מונה אלא לאחר שהביא את קרבנותיו, ובמשנה הדבר תלוי בפיסוק השורה האחרונה. לגבי עצם כשעורה - ראו משנה ד. |
(ב) על אלו הטומאות הנזיר מגלח:
- על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל מלא תרווד רקב
- על השדרה, ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת,
- ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות, ועל חצי לוג דם
- על מגען, ועל משאן, ועל אהלן,
- ועל עצם כשעורה - על מגעו ועל משאו. אבל לא על אהלו, שהרי אין כאן חצי קב
על אלו הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמין
- ואינו מתחיל למנות, אלא עד שיטהר; ומביא את קרבנותיו:
|
טומאות קלות יותר מאלו המנויות במשנה ב מאפשרות טיהור בלי תגלחת הטומאה, בלי סתירת ימי הנזירות הקודמים ובלי קרבנות הטומאה. אמנם השבוע של הטומאה, שבו מזה בשלישי ובשביעי - אינו נספר לימי הנזירות. "רביעית דם" היא דם התבוסה, וראו אהלות ג, ה, וכן תוספתא מגילה א, י. ברשימה זו יש גם כמה טומאות שאינן מן המת, כגון טומאות הזב הזבה והמצורע שנגעו בו. טומאת השרץ - גם היא לא מן המת, אבל חייבים על ביאת מקדש בטומאה זו, וראו משנה ד, שר' מאיר התקשה בכך. וראו ספרי במדבר כו: "לא יטמא להם במותם, אבל מטמא הוא בנגען ובזיבתן", כלומר מותר לנזיר לטפל בקרוביו המצורעים או הזבים אף לכתחילה, למרות שהדבר יטמא אותו. בסוף המשנה מופיעות טומאות קלות עוד יותר (הזב, הזבה וימי ההסגר של המצורע), שאם נטמא הנזיר בהן לא רק שאינו מגלח, אלא הוא אף מונה את הימים שבהם נטמא בהן כימי נזירות לכל דבר. וראו דרשה בעניין בספרי במדבר לא. |
(ג) אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים,
- והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואוהל, ורובע עצמות, באוהל, שהרי על מגע ומשא מספיקה עצם כשעורה וכלים הנוגעים במת
- וימי ספרו, וימי גמרו שבהם הוא מוחלט לצרעתו -
- על אלו אין הנזיר מגלח
- ומזה בשלישי ובשביעי - ואינו סותר את הקודמין אבל הימים הללו עצמם אינם נמנים לנזירות, למרות שאינו מגלח על הטומאות הללו
- ומתחיל ומונה מיד, וקרבן - אין לו.
באמת, ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע להבדיל מימי ספרו וימי גמרו - הרי אלו עולין לו:
|
ראו אהלות ב, שטומאת האהל חלה על שתי הרשימות שבמשנה ב-ג, ובדרך כלל אין הבחנה בין חצי לבין רביעית לוג דם - אלא לעניין הנזיר ולעניין ביאת המקדש. הקשר בין הנזיר לבין קדושת המקדש דומה להשוואה בינו לבין הכהן הגדול במשנה א, וראו גם תוספתא מכות ד, יז: "טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה - לוקין עליה ארבעים", אפילו כהן גדול. בכך מושלמת ההשוואה בין השנים. |
(ד) אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע:
- כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה - חייבין עליה על ביאת מקדש.
- וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - אין חייבין עליה על ביאת מקדש.
חטיבה III: ערעורים ודחייתם
[עריכה]|
ר' מאיר מבקש להחמיר בביאת המקדש, ולחייב גם את הבא למקדש בטומאות מן המת שבמשנה ג, כי טומאת השרץ (שאינה מן המת, ולכן אין הנזיר מגלח עליה) נראית בעיניו קלה יותר מהן, והיא מחייבת בביאת המקדש. עצם כשעורה אינה מטמאת באהל, אבל מגעה ומשאה נכנסו לרשימה במשנה ב, ועל כך שואל ר' עקיבא. |
- אמר רבי מאיר: לא תהא זו קלה מן השרץ!
- אמר רבי עקיבא: דנתי לפני רבי אליעזר
- מה אם עצם כשעורה, שאינו מטמא אדם באוהל
- הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו
- רביעית דם, שהוא מטמא אדם באוהל
- אינו דין, שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה?
- אמר לי: מה זה, עקיבא? - אין דנין כאן מקל וחומר!
- וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי יהושע, אמר לי: יפה אמרת, אלא כן אמרו הלכה: