ביאור:ספרי במדבר/נשא/ו
- פרשת נשא ה - פיסקה א-כא
- פרשת נשא ו - פיסקה כב-מג
- פרשת נשא ז - פיסקה מד-נח
- פרשת בהעלותך ח - פיסקה נט-סג
- פרשת בהעלותך ט - פיסקה סד-עא
- פרשת בהעלותך י - פיסקה עב-פד
- פרשת בהעלותך יא - פיסקה פה-צח
- פרשת בהעלותך יב - פיסקה צט-קו
- פרשת שלח טו - פיסקה קז-קטו
- פרשת קרח יח - פיסקה קטז-קכב
- פרשת חקת יט - פיסקה קכג-קל
- פרשת בלק כה - פיסקה קלא
- פרשת פינחס כו - פיסקה קלב
- פרשת פינחס כז - פיסקה קלג-קמא
- פרשת פינחס כח - פיסקה קמב-קמט
- פרשת פינחס כט - פיסקה קנ-קנב
- פרשת מטות ל - פיסקה קנג-קנו
- פרשת מטות לא - פיסקה קנז-קנח
- פרשת מסעי לה - פיסקה קנט-קסא
ספרי במדבר לפרשת נשא פרק ו
[עריכה]פיסקה כב
[עריכה]על במדבר ו א-ב
| ראו נזיר ב ד: הנזירות, בניגוד לשאר הנדרים – מגיעה כחבילה על כל מרכיביה, ואין לנזיר זכות לבחור על אילו מהאיסורים הוא נודר ולכמה זמן. ארכה של נזירות הוא לפחות 30 ימים. |
לָמָּה נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ" (במדבר ל ג),
שֶׁאִם נָדַר יוֹם אֶחָד – אָסוּר יוֹם אֶחָד; שְׁנַיִם – אָסוּר שְׁנַיִם; מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁנָדַר – מֵאוֹתוֹ הַמִּין אָסוּר.
שׁוֹמְעַנִי, אַף בִּנְזִירוּת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שֶׁאִם נָזַר יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת,
אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִיטָּמֵא לַמֵּתִים, וְאָסוּר בְּתִגְלַחַת. לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ.
| לכהנים זכרים, קטנים וגדולים – אסור להיטמא למת, כי הם מחוייבים לשמור על טהרה לצורכי עבודת המקדש. למרות שגם נזיר אסור בכך – כאן האיסור חל על גדולים וגדולות, ואילו לגבי הקטנים – הנזירות לא חלה כלל! |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: מָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁעָשָׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים – לֹא עָשָׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים,
כָּאן, שֶׁלֹּא עָשָׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" - לַעֲשׂוֹת נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים.
| הנזירות היא נדר, ולכן היא חלה רק על מי שיכול לינדור נדר מחייב, ולא על קטנים – ראו נידה ה ו. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים – עָשָׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים,
כָּאן, שֶׁעָשָׂה נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" – לְהוֹצִיא אֶת הַקְּטַנִּים.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "כִּי יַפְלִא"? לְהָבִיא אֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְלוֹת.
מִיכָּן אָמְרוּ: בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרָיו נִבְדָּקִין.
| הקשר של הנזירות לנדרים מתבטא גם בכך שהיא וולונטארית ואינה חלה באונס. |
נֶאֱמַר כָּאן הַפְלָאָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן הַפְלָאָה (ויקרא כב כא). מָה הַפְלָאָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה,
אַף הַפְלָאָה הָאֲמוּרָה כָּאן – בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה. מִכָּאן אָמְרוּ: מֵרְצוֹנוֹ, וְלֹא אָנוּס.
| הפלאת נזירות היא כנדבת קרבן, וכמוה היא וולונטארית; אבל הנזיר מזכיר לשון נזירות בנדרו, ולכן יתכן נדר מן היין או מן התגלחת שאינו נזירות – אם לא הזכיר לשון נזירות בנדרו. |
| הביטוי 'להזיר' מתפרש על כינויי נזירות ואין אדם מחייב את חברו בנזירות, בניגוד לדברי ר' יהושע בן קרחה לקמן. המלה 'נדר' מלמדת היקש לנדרים בכלל, בשלושת ההקשרים המפורטים כאן: כינויי נזירות כנזירות, הנזיר מחוייב להביא את הקרבנות בסיום נזירותו, אחרת חל עליו איסור "לא יאחר", והאב וכן הבעל יכול להפר נזירות. |
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר"? לַעֲשׂוֹת כִּנּוּי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת, אַף בִּנְדָרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶם.
מַה בִּנְדָרִים, עוֹבֵר עַל 'בַּל יַחֵל' וְעַל 'בַּל תְּאַחֵר' – אַף בִּנְזִירוּת כַּיּוֹצֵא בָּהֶם.
מַה בִּנְדָרִים, הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ וְהָאִישׁ מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ – אַף בִּנְזִירוּת כַּיּוֹצֵא בָּהֶם.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: "לְהַזִּיר" – אַף אֶת אֲחֵרִים.
"לְהַזִּיר לַה'" – הַמִּצְוָה לְהִנָּזֵר לַשֵּׁם.
| שמעון התנגד בדרך כלל לנזירות, כי בדרך כלל לא היתה לשמה ולשם שמים; אבל המקרה הנדון יצא מן הכלל, ראו גם תוספתא נזיר ד ו. הרועה מהדרום כמעט נפל לחטאו של נרקיסוס ההלניסטי, והנזירות הצילה אותו. לתיאורו השוו שמואל א טז יב ושיר השירים ה יא. |
כְּשֶׁבָּא אֶחָד מִן הַדָּרוֹם, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וּקְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, נַמְתִּי לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית שֵׂעָר נָאֶה?
וְנָם לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי בְּעִירִי, וְהָלַכְתִּי לְמַלְּאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי,
פָּחַז לִבִּי עָלַי, בִּקֵּשׁ לְהַעֲבִירֵנִי מִן הָעוֹלָם.
נַמְתִּי לוֹ: רָשָׁע, הֲרֵי אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּשֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ! שֶׁל עָפָר וְשֶׁל רִמָּה וְשֶׁל תּוֹלֵעָה הוּא!
הֲרֵינִי מְגַלַּחֲךָ לַשָּׁמַיִם!
מִיָּד מַכְתִּי הנמכתי, הרכנתי אֶת רֹאשִׁי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ.
נַמְתִּי לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ בְּיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹן הַמָּקוֹם,
וְעָלֶיךָ נִתְקַיֵּם: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'".
פיסקה כג
[עריכה]על במדבר ו ג
| אונן אסור באכילת ובשתיית יין של מע"ש (ראו תוספתא שביעית ז ז); אבל מהתורה אין עליו איסור לאכול בשר ולשתות יין רשות (חולין). הנזיר אינו מוגבל באכילת בשר, אלא דווקא בשתיית יין. הדרשה מנסה להבחין – בעקבות דיני האונן – בין יין רשות ליין מצווה, ולהתיר לנזיר לשתות יין מצווה. מנסה לדחות את הנסיון מדיני יין נסך, החלים דווקא על יין ולא על ענבים ופסולת שלהם, ואין בהם הבחנה בין יין מצווה ליין רשות (ראו ע"ז ד ח). אבל הדחיה נדחית כי עובד ע"ז חמור, שהרי הוא נדון למוות כעבריין – בניגוד לנזיר, שנזירותו היא וולונטארית. בסופו של דבר הלימוד על איסור יין מצווה לנזיר הוא רק מהפסוק הנדרש, כי בקל וחומר לא הוכיחו את האיסור על יין מצוה! דורש 'יזיר' – מכל יין שהוא. |
שֶׁהָיָה בַדִּין: הוֹאִיל וְאוֹנֵן אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן, וְנָזִיר אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן,
אִם לָמַדְתִּי לְאוֹנֵן, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת – אַף נָזִיר לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת.
קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם אוֹנֵן, שֶׁעָשָׂה בוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְּיֵין מִצְוָה - לֹא עָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת,
נָזִיר, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְּיֵין מִצְוָה - אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת?
הֲרֵי הָעוֹבֵד יוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְּיֵין מִצְוָה, וְעָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת.
וְהוּא יוֹכִיחַ לַנָּזִיר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ אֲכִילַת מִצְוָה כְּיֵין מִצְוָה – נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת.
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: מָה אִם עוֹבֵד, עובד ע"ז שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ פְּסֹלֶת הָאֹכֶל כָּאֹכֶל, אֲכִילָה כִּשְׁתִיָּה, וַאֲכִילַת עֲנָבִים כִּשְׁתִיַּת יַיִן -
עָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת.
נָזִיר, שֶׁעָשָׂה בוֹ פְּסֹלֶת הָאֹכֶל כָּאֹכֶל, אֲכִילָה כִּשְׁתִיָּה, וַאֲכִילַת עֲנָבִים כִּשְׁתִיַּת יַיִן -
אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת?
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְעוֹבֵד, שֶׁעָנַשׁ בּוֹ מִיתָה – לְפִיכָךְ עָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת,
תֹּאמַר בְּנָזִיר, שֶׁלֹּא עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה; הוֹאִיל וְלֹא עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה – לְפִיכָךְ לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר", לַעֲשׂוֹת יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת!
| ניסוח אחר לאותה דרשה: ר' יוסי מעלה אפשרות להתיר לנזיר שתיית יין מצווה בסעודת מעשר שני, ודוחה אותה בגלל הפסוק הנדרש, הכולל איסור שתיית יין לנזיר בלי יוצא מן הכלל. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם,
מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יד כג), אַף הַנָּזִיר בַּמַּשְׁמָע.
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר"? בִּשְׁאָר כָּל הַיֵּינִין, חוּץ מִיֵּין מִצְוָה.
אוֹ אַף בְּיֵין מִצְוָה, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ"? בִּשְׁאָר כָּל אָדָם, חוּץ מִן הַנָּזִיר.
אוֹ אַף בְּנָזִיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר", לַעֲשׂוֹת יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת.
| ר' אליעזר משווה את איסור השתיה לנזיר לאיסור הטומאה שלו: איסור הטומאה פוקע במקרים מסויימים, כגון מת מצווה, אבל איסור השתיה הוא טוטאלי, כמו שראינו בשתי הדרשות הקודמות; וראו נזיר ו ה, "חומר ביוצא מן הגפן" וכו'. |
שֶׁהָיָה בַדִּין: הוֹאִיל וְאָסוּר בְּטֻמְאָה וְאָסוּר בְּיַיִן,
אִם לָמַדְתִּי לְטֻמְאָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ מֵת מִצְוָה כְּמֵת רְשׁוּת – אַף הַיַּיִן, לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר", לַעֲשׂוֹת יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת.
| דרשה מבית מדרשו של ר' ישמעאל, הטוענת שהתורה כפלה את אותו תוכן במילים שונות. |
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: שְׁחִיטָה הִיא זְבִיחָה, וּזְבִיחָה הִיא שְׁחִיטָה; קְמִיצָה הִיא הֲרָמָה, הֲרָמָה הִיא קְמִיצָה.
עֲמֻקָּה הִיא שְׁפֵלָה, שְׁפֵלָה הִיא עֲמֻקָּה; אוֹת הוּא מוֹפֵת, מוֹפֵת הוּא אוֹת.
אֶלָּא שֶׁדִּבְּרָה תוֹרָה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת, אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר", וַהֲרֵי יַיִן הוּא שֵׁכָר, וְשֵׁכָר הוּא יַיִן?
אֶלָּא שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת דִּבְּרָה תוֹרָה.
| הבחנה בין יין לשיכר: ליין נוספו מים ונמזגו בו, ואילו השיכר הוא יין חי, שרק הוא היה כשר לניסוך על המזבח, ראו תוספתא מנחות ט ב, "בוצרין אותן ודורכים אותן מיד" וכו'. |
אַתָּה אוֹמֵר יַיִן זֶה מָזוּג, שֵׁכָר זֶה חַי; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יַיִן זֶה חַי, וְשֵׁכָר זֶה מָזוּג?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה'" (במדבר כח ז).
חַי אַתָּה מְנַסֵּךְ, וְאִי אַתָּה מְנַסֵּךְ מָזוּג! הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן:
יַיִן – זֶה מָזוּג, שֵׁכָר – זֶה חַי.
| ראו גם ספרא אמור פרשה ד, א. הנזיר צריך להימנע (לפרוש) משתיית יין, אבל מותר לו לסחור ביין ולרפא חולים באמצעותו. |
וְאוֹמֵר: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר הענבים שמבצירתם יש לפרוש מכונים 'ענבי נזירך'" (ויקרא כה ה).
וְאוֹמֵר: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת" (הושע ט י).
וְאוֹמֵר: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר אצום, אתרחק ממאכלים" (זכריה ז ג).
הָא אֵין נְזִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְרִישָׁה:
"יַזִּיר" – שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִסְּחוֹרָתוֹ וּמֵרְפוּאָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא יִשְׁתֶּה". מֻתָּר הוּא בִּסְחוֹרָתוֹ וּבִרְפוּאָתוֹ.
| בדיני יין נסך מקלים באיסור על חומץ, (ראו תוספתא ע"ז ח ה, שמתירים לשלוח חומץ בידי גוי), אבל דיני הנזיר מחמירים בעניין זה – למרות שהנזירות אינה מצווה אלא היא וולונטארית, דין החומץ כדין היין. |
שֶׁהָיָה בַדִּין: הוֹאִיל וְעוֹבֵד אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן, וְנָזִיר אָסוּר בִּשְׁתִיַּת יַיִן,
אִם לָמַדְתִּי לְעוֹבֵד, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן – אַף נָזִיר לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן.
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם עוֹבֵד עובד ע"ז שֶׁעָנַשׁ בּוֹ מִיתָה - לֹא עָשָׂה בוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן,
נָזִיר שֶׁלֹּא עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה - אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה", מַגִּיד שֶׁעָשָׂה בוֹ חֹמֶץ כְּיַיִן.
וּכְשֵׁם שֶׁעָשָׂה בוֹ יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת – כָּךְ נַעֲשֶׂה בוֹ חֹמֶץ מִצְוָה חומץ של מעשר שני כְּחֹמֶץ רְשׁוּת.
| "משרת ענבים" היא מים שהגיע אליהם טעם של ענבים ע"י השריה. כך גם באיסורים אחרים, ראו למשל ערלה ב ז. איסור היין שעל הנזיר הוא קל יחסית לאיסורים אחרים, ולכן ניתן ללמוד ממנו עליהם בקל וחומר. וראו נזיר ו א, שנראה שר' עקיבא פירש 'משרת ענבים' – ששרה פיתו ביין. |
וַהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה",
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה"? מַגִּיד שֶׁאִם שָׁרָה עֲנָבִים בַּמַּיִם, שֶׁהֵם בְּנוֹתֵן טַעַם.
וּמִיכָּן אַתָּה דָן לְכָל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה:
וּמָה אִם הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר הֲנָאָה, וְיֵשׁ לוֹ הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּר -
עָשָׂה בוֹ טַעַם כְּעִקָּר.
שְׁאָר אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאִסּוּרָם אִסּוּר עוֹלָם, וְאִסּוּרָם אִסּוּר הֲנָאָה, וְאֵין לָהֶם הֶתֵּר אַחַר אִסּוּרָם -
אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בוֹ טַעַם כְּעִקָּר?
| ניתן ללמוד את איסור הענבים לנזיר בקל וחומר, אבל כיוון שאין עונשים מן הדין נאמר הדבר במפורש. |
אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵן – עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין! תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַעֲנָבִים", לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין.
| הפירוט של 'לחים ויבשים' נדרש לרבות, שהרי אינו ממעט, ונראה מיותר. הדרשה לומדת ממנו את איסור אכילת ענבי בוסר. וראו דעת ר' יוסי בערלה א ז, שאוסר את הסמדר. וראו הסבר נוסף לפירוט בדרשה הבאה. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וִיבֵשִׁים", הֲרֵי יְבֵשִׁים אֲמוּרִים. הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לַחִים"? לְהָבִיא אֶת הַבֹּסֶר.
שֶׁהָיָה בַדִּין: הוֹאִיל וְחַיָּב בְּיַיִן וְחַיָּב בַּעֲנָבִים, מַה יַּיִן פְּרִי גָמוּר – אַף עֲנָבִים פְּרִי גָמוּר בשל!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לַחִים", לְהָבִיא אֶת הַבֹּסֶר.
| אילו היה כתוב 'וענבים ויבשים' היה איסי מסיק שהאיסור חל על ענבים, שהם לחים – ופירות יבשים. כיוון שמפורש 'וענבים לחים ויבשים' הוא קובע שמדובר דווקא בענבים יבשים, כלומר בצימוקים. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "לַחִים וִיבֵשִׁים", בַּמֶּה עִנְיָן מְדַבֵּר? בַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן!
פיסקה כד
[עריכה]על במדבר ו ד
| ראו נזיר ו א. איסור האכילה של הנזיר הוא חלש, יחסית כי הוא מוגבל לתקופת הנזירות, והוא חל רק על אכילה או שתיה (לדעת ר' עקיבא אכילה ושתיה מצטרפים לכזית); ובכל זאת החרצנים וכו' מצטרפים זה עם זה; קל וחומר לאיסורים חמורים יותר. |
בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאִם אָכַל כַּזַּיִת מִכֻּלָּם – שֶׁהוּא לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.
וּמִיכָּן אַתָּה דָּן לְכָל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה:
וּמָה אִם הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, שֶׁאֵין אִסּוּרָיו אִסּוּר עוֹלָם, וְאֵין אִסּוּרָיו אִסּוּר הֲנָאָה, וְיֵשׁ הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּרוֹ -
הֲרֵי הֵם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה בְּכַזַּיִת;
שְׁאָר אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאִסּוּרָם אִסּוּר עוֹלָם, וְאִסּוּרָם אִסּוּר הֲנָאָה, וְאֵין לָהֶם הֶתֵּר לְאַחַר אִסּוּרָם -
דִּין הוּא שֶׁיִּצְטָרְפוּ זֶה עִם זֶה בְּכַזַּיִת.
| אין על הנזיר איסור לאכול חלקים מהגפן שאינם פרי או פסולת פרי; ר' אליעזר מחמיר בעניין זה. |
מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ, פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי – אַף אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי.
וּלְהוֹצִיא אֶת הֶעָלִין וְאֶת הַלּוּלָבִין, שֶׁאֵינָן פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן" – אַף הֶעָלִים וְהַלּוּלָבִים בַּמַּשְׁמָע.
| איסור נפרד הוא אכילת חרצנים וזג, אפילו כשהם פחות משיעור כזית; וראו נזיר ו ב. ר' יהודה כדעת תרגום השבעים, ודורש 'חרצנים'-חיצונים. במשנה הנ"ל הגרסא היא בדברי ר' אלעזר "שני חרצנים וזגן", ובדברי ר' יוסי "שלא תטעה: כזוגין" וכו'; כלומר שניהם חולקים על ר' יהודה, ומעדיפים לקרוא "זג"-זוג; ולזג אחד יש לפחות שני חרצנים; אבל לפי גרסת הספרי נראה שהם מסכימים עימו. |
אֵלּוּ הֵם הַחַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵם הַזַּגִּין? הַחַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים וְהַזַּגִּים אֵלּוּ הַפְּנִימִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִּטְעֶה בְּזוּגִים שֶׁל בְּהֵמָה, הַחִיצוֹן זָג וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל.
| אכילת חרצנים וזגים היא אכילת צער, כי אינם ראויים לאכילה; והשוו תוספתא יומא ד ג, שאינו חייב על אכילה כזאת ביום כיפור. אמנם היקף האיסור על הנזיר קטן יותר וכולל רק את פרי הגפן, אבל הוא כולל גם דברים שאינם ראויים למאכל. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם יוֹם הַכִּפּוּרִים, חָמוּר, פָּטַר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר; נָזִיר, הַקֵּל, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפְטוֹר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל" – מַגִּיד שֶׁלֹּא פָּטַר בּוֹ אֲכִילַת צַעַר.
| המבנה בפסוק הוא פרט (פס' ג), כלל ופרט (פס' ד). אלמלא הפרוט של חרצנים וזגים היה לפנינו פרט וכלל, ואז 'נעשה הכלל מוסף על הפרט'; אבל מה מוסיפים לא היינו יודעים, ולכן פירטו כאן את החרצנים והזגים – פסולת פרי. כאן יש לקרוא "פרי גמור" – שלם, בניגוד לדרשה על הבוסר בסוף פיסקה כג, שם הכוונה היתה לפרי בשל. |
"מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר" (במדבר ו ג) – פְּרָט;
כְּלָל וּפְרָט צריך להיות פרט וכלל – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט.
מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ, פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי – אַף אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי.
לְהָבִיא אֶת הַחַרְצַנִּים וְאֶת הַזַּגִּים, שֶׁהֵם פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי.
אוֹ מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ פְּרִי גָּמוּר, אַף אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי גָּמוּר?
אָמַרְתָּ: וְכִי אֵיזֶהוּ פְּרִי גָּמוּר שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ? הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן.
מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ, פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי – אַף אֵין לִי אֶלָּא פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי,
לְהָבִיא אֶת הַחַרְצַנִּים וְאֶת הַזַּגִּים, שֶׁהֵם פְּרִי וּפְסֹלֶת פְּרִי.
אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל"?
אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ: כְּלָל שֶׁאַתָּה מוֹסִיף עַל הַפְּרָט,
אִי אַתָּה יָכוֹל לְדוּנוֹ כְּעֵין הַפְּרָט לְהוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל,
עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בְּנָזִיר.
| ראו נזיר ו ט: סיום הנזירות ואיסוריה הוא רק לאחר הטקס במקדש, ואינו תלוי רק בזמן. לכן יתכן שאיסורי הנזירות חלים גם אחרי ימי הנזירות עצמם. |
שֶׁיָּכוֹל לֹא יִהְיֶה חַיָּב, אֶלָּא עַד שֶׁיַּשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן" (במדבר ו כ) – אַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
פיסקה כה
[עריכה]על במדבר ו ה
| הפסוק עוסק באיסור התגלחת, ולא באיסור הגפן. הנזירות היא עסקת חבילה, ואפילו אם נדר נזירות לעניין אחד – חייב לשמור את כל איסורי הנזירות, שהרי אין להתנות על מה שכתוב בתורה; וראו נזיר ב ד. |
הֲרֵי הַכָּתוּב מַשִׂיאוֹ מִכְּלַל הַיַּיִן וּבָא לוֹ לְלַמֵּד עַל הַתִּגְלַחַת:
"כָּל יְמֵי נֵדֶר נִזְרוֹ", נִדְרוֹ תָּלוּי בִּנְזִירוּתוֹ, וְלֹא נְזִירוּתוֹ תְּלוּיָה בְּנִדְרוֹ.
"תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ" – לַעֲשׂוֹת הַמְּגַלֵּחַ כַּמִּתְגַּלֵּחַ.
"תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ", אֵין לִי אֶלָּא תַּעַר.
תָּלַשׁ, סִפְסֵף וְסִפֵּר, מִנַּיִן שֶׁהוּא לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "קָדֹשׁ יִהְיֶה", מִכָּל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: בַּתַּעַר הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
הָא אִם תָּלַשׁ וְסִפְסֵף וְסִפֵּר – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.
| ראו נזיר ג א. כדי לצאת ידי חובת נזיר יש לשמור לפחות על 30 יום, כאשר בדיעבד גם 29 יום ושעה מספיקים, אבל אם פירש פרק זמן אחר, מעל 30 יום – חייב לעמוד במה שפירש. את האפשרות של נזיר עולם לומדים מפס' ח, שאינו בלשון עתיד אלא איסורי הנזירות תקפים בכל ימי נזרו, ואף לעולם. |
מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם אָמַר "הֲרֵינִי נָזִיר" סְתָם,
מְגַלֵּחַ יוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד, וְאִם גִּלַּח יוֹם שְׁלֹשִׁים – יָצָא?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "עַד מְלֹאת הַיָּמִים אֲשֶׁר יַזִּיר לַה'", וּכְבָר מָלְאוּ יְמֵי נְזִירוּתוֹ.
אוֹ אֲפִלּוּ אָמַר "הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יָמִים", אִם גִּלַּח בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יָצָא?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "עַד מְלֹאת הַיָּמִים" וַעֲדַיִן לֹא מָלְאוּ יְמֵי נְזִירוּתוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶפְסֵק לִנְזִירוּתוֹ.
נְזִיר עוֹלָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא" (במדבר ו ח),
לְהָבִיא אֶת נְזִיר עוֹלָם.
| דרשה נוספת העוסקת בכפילות של פס' ה ופס' ח: הראשון מלמד על קדושת השיער (שאסור לגלחו) והשני על קדושת הגוף (שאסור להיטמא). |
אַתָּה אוֹמֵר זוֹ קְדֻשַּׁת שֵׂעָר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קְדֻשַּׁת הַגּוּף?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "קָדֹשׁ הוּא לַה'", הֲרֵי קְדֻשַּׁת הַגּוּף אָמוּר.
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "קָדֹשׁ יִהְיֶה"? זוֹ קְדֻשַּׁת שֵׂעָר.
| שער הנזיר אסור בשימוש, ואם נארג ממנו בבגד – יש לשרוף את הבגד, ראו ערלה ג ג. אותו דין חל אפילו אם הנזיר נאנס להתגלח, כשמשון בשעתו, ראו נזיר ו ג. אבל במקרה כזה אין הנזיר חייב, כמובן. |
אֵין לִי אֶלָּא הַמְּגַלֵּחַ כְּמִצְוָתוֹ, שֶׁשְּׂעָרוֹ אָסוּר וְאוֹסֵר.
גִּלְּחוּהוּ לִיסְטִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "קָדֹשׁ יִהְיֶה" מִכָּל מָקוֹם.
| גם קרחים יכולים להיות נזירים, וראו תוספתא נזיר א ו. |
אֵין לִי אֶלָּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂעָר, שֶׁתִּנְהוֹג בּוֹ קְדֻשַּׁת שֵׂעָר צריך להיות קדושת הגוף.
מִי שֶׁאֵין לוֹ שֵׂעָר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "קָדֹשׁ יִהְיֶה" – מִכָּל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו ז).
בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂעָר בֵּין שֶׁאֵין לוֹ שֵׂעָר.
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "קָדֹשׁ יִהְיֶה"? – לְעִנְיַן שֶׁאָמַרְנוּ. שגם שיער שגולח ע"י ליסטים הוא קדוש.
| הנזיר שהוא מצורע חייב לגלח את שערו אם נרפא, אפילו אם הדבר יחייב אותו לסתור את הנזירות ולהתחילה מחדש. וראו נזיר ח ב. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ,
אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו" (ויקרא יד ט), אַף הַנָּזִיר בַּמַּשְׁמָע.
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ"? בִּשְׁאָר כָּל הַנְּזִירִים, חוּץ מִן הַמְּנֻגָּע.
אוֹ אַף עַל פִּי מְנֻגָּע, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ"?
בִּשְׁאָר כָּל הַמְּנֻגָּעִים חוּץ מִן הַנָּזִיר; אוֹ אַף הַנָּזִיר?
תַּלְמוּד לוֹמַר: יְגַלַּח, אַף עַל פִּי נָזִיר.
| הנזיר והמצורע אינם מתגלחים אלא מגדלים את שערם. הביטוי "פרע" הוא גידול ואי תגלחת, ואינו בהכרח איסור על סידור השער או סירוקו. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" (ויקרא יג מה).
'פָּרוּעַ' – יְגַדֵּל פֶּרַע. אַתָּה אוֹמֵר 'פָּרוּעַ' יְגַדֵּל פֶּרַע, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא 'פָּרוּעַ' כְּמַשְׁמָעוֹ?
הֲרֵי אַתָּה דָן: נֶאֱמַר כָּאן "פָּרוּעַ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "פָּרוּעַ".
מַה 'פָּרוּעַ' הָאָמוּר לְהַלָּן בנזיר גִּדּוּל שֵׂעָר – אַף 'פָּרוּעַ' הָאָמוּר כָּאן במצורע גִּדּוּל שֵׂעָר.
| ראו בסוף פיסקה כד לעיל, וכן נזיר ו ט. סיום הנזירות הוא דווקא בטקס הקרבן ואינו תלוי רק בהשלמת הזמן. לעניין הנסיון לערוך קל וחומר מאיסור שתיית היין לאיסור התגלחת ראו שם משנה ה. כיוון שהנסיון נכשל לומדים את הדין מהיקש ומגזירה שווה נזיר-נזיר. |
אוֹ לֹא יִהְיֶה חַיָּב אֶלָּא עַד שֶׁיַּשְׁלִים נְזִירוּתוֹ? – הֲרֵי אַתָּה דָן:
הוֹאִיל וְאָסוּר בְּיַיִן וּבְשֵׁכָר וְאָסוּר בְּתִגְלַחַת.
אִם לָמַדְתִּי עַל הַיַּיִן, שֶׁעָשָׂה יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
אַף תִּגְלַחַת, נַעֲשֶׂה בָּהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: מָה הַיַּיִן, שֶׁאֵינוֹ סוֹתֵר,
עָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
תִּגְלַחַת, שֶׁהִיא סוֹתֶרֶת,
אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן?
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בַּיַּיִן, שֶׁלֹּא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ,
לְפִיכָךְ עָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן;
תֹּאמַר בְּתִגְלַחַת, שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ,
לְפִיכָךְ לֹא נַעֲשֶׂה בָּהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
הֲרֵי טֻמְאָה תּוֹכִיחַ, שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ,
וְעָשָׂה בָּהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
וְהִיא תּוֹכִיחַ לְתִגְלַחַת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ,
נַעֲשֶׂה בָּהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּטֻמְאָה שֶׁהִיא סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל,
לְפִיכָךְ עָשָׂה בָּהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּתוֹ כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן;
תֹּאמַר בְּתִגְלַחַת, שֶׁאֵינָהּ סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל,
לְפִיכָךְ לֹא נַעֲשֶׂה בָּהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר הַנְּזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ הַנְּזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
לֹא זָכִיתִי מִן הַדִּין, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן".
וְכִי הַנָּזִיר שׁוֹתֶה יַיִן? אֶלָּא מֻפְנֶה המילה מפונה ואינה כפשטה אלא יש לדרוש אותה לַדִּין, לְהַקִּישׁ גְּזֵרָה שָׁוָה.
נֶאֱמַר כָּאן "נָזִיר" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "נָזִיר".
מַה נָּזִיר הָאָמוּר לְהַלָּן, עָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
אַף נָזִיר הָאָמוּר כָּאן, נַעֲשֶׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
| מלאות הימים – צריך שיהיה ניכר ששער ראשו פרוע וגדל בלי שיתגלח, והדבר אינו ניכר בפחות מחודש; לכן אין נזירות לתקופה קצרה מחודש; אבל כל תקופה מעל חודש אפשרית; וראו נזיר א ג. |
שֶׁאִם אָמַר "הֲרֵינִי נָזִיר" סְתָם – קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "עַד מְלֹאת הַיָּמִים".
שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִעוּט יָמִים שְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ".
כַּמָּה הוּא גִּדּוּל פֶּרַע? אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.
אֲבָל מֵחֹדֶשׁ וָלְמַעְלָה – אוֹ חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד אוֹ חֹדֶשׁ וּשְׁנֵי יָמִים.
פיסקה כו
[עריכה]על במדבר ו ו-ז
| השוו לתחילת פיסקה כה: כותרת לדרשות הבאות. |
הֲרֵי הַכָּתוּב מַשִׂיאוֹ מִכְּלַל תִּגְלַחַת וּבָא לוֹ לְלַמֵּד עַל הַטֻּמְאָה.
| השוו מכילתא פסחא ט, שהביטוי "כל נפש" כולל לכאורה גם נפשות בהמה. ר' ישמעאל דורש כנראה את המשך הפסוק: "לא יטמא להם". |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ" (במדבר ו ז), בַּמֶּה עִנְיָן מְדַבֵּר? בְּנַפְשׁוֹת אָדָם.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "לֹא יָבֹא",
בְּנַפְשׁוֹת הַמְּטַמְּאוֹת בְּבִיאָה בכניסה לאוהל הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֵלּוּ הֵם? אֵלּוּ נַפְשׁוֹת אָדָם.
| הדרשה "לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצווה" חוזרת בדרשות הבאות כפזמון חוזר. וראו נזיר ז א, גם שם משווים את הנזיר לכהן גדול, ושם חולקים מי משניהם קדוש יותר, באותם נימוקים כמו בנסיון ללמוד קל וחומר דלהלן. הנזיר קדוש כמו הכהן הגדול, או כמעט כמוהו! מת מצוה הוא גופה שאין מי שיקבור אותה. קבורתו נחשבה מצווה גדולה – במיוחד לאחר התבוסות בנסיונות המרד. |
אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה! הָא, עַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר יֵשׁ לִי בַדִּין:
הוֹאִיל וְכֹהֵן גָּדוֹל בַּל יִטַּמָּא לִקְרוֹבִים, וְנָזִיר בַּל יִטַּמָּא לִקְרוֹבִים,
אִם לָמַדְתִּי לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁמִּטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה – אַף נָזִיר מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה.
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמַה כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם, הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה,
נָזִיר, שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת שָׁעָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה?
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ – לְפִיכָךְ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה,
תֹּאמַר בְּנָזִיר, שֶׁמֵּבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ – לְפִיכָךְ לֹא יִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ... לֹא יִטַּמָּא": לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
| מכהן הדיוט לומדים שההיטמאות לקרובים עדיפה על פני היטמאות למתים שאינם קרובי משפחה. מכאן שנזיר אינו מיטמא אלא למת מצווה. |
אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר: וּמַה כֹּהֵן הֶדְיוֹט, שֶׁמִּטַּמֵּא הוּא לִקְרוֹבִים – אֵין מִטַּמֵּא לִשְׁאָר מֵתִים,
נָזִיר, שֶׁאֵין מִטַּמֵּא לִקְרוֹבִים, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא לִשְׁאָר מֵתִים?
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ... לֹא יִטַּמָּא"? לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵינוֹ מִטַּמֵּא,
אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
| על כהן גדול נאמר (ויקרא כא יא): "ועל כל נפשות מת לא יבוא", בדומה לביטוי בנזיר "על נפש מת לא יבוא". אבל אלמלא פירט לנו הפסוק את רשימת הקרובים היינו משווים את קדושת הנזיר לקדושת כהן הדיוט, שגם בו נאמר "לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא א). פירוט הקרובים שאפילו אליהם אין הנזיר נטמא מלמד שקדושתו קרובה לזו של הכהן הגדול, ועולה על זאת של כהן הדיוט. |
מַה כְּלָל הָאָמוּר בְּכֹהֵן גָּדוֹל – בַּל יִטַּמָּא לִקְרוֹבִים,
אַף כְּלָל הָאָמוּר בְּנָזִיר – בַּל יִטַּמָּא לִקְרוֹבִים!
אַתָּה דָן מִכֹּהֵן גָּדוֹל, וַאֲנִי אָדוּן מִכֹּהֵן הֶדְיוֹט.
נֶאֱמַר כְּלָל בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט וְנֶאֱמַר כְּלָל בְּנָזִיר.
מַה כְּלָל הָאָמוּר בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט – הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לִקְרוֹבִים,
אַף כְּלָל הָאָמוּר בְּנָזִיר – הֲרֵי הוּא מִטַּמֵּא לִקְרוֹבִים!
אַתָּה דָן מִכֹּהֵן גָּדוֹל, וַאֲנִי אָדוּן מִכֹהֵן הֶדְיוֹט.
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ, לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם".
| ר' עקיבא אינו דורש מפירוט הקרובים רק שנזיר קרוב יותר לכהן גדול, אלא גם על ארבעה מקרים שבהם אדם נטמא למת מצווה למרות שהדבר אסור בדרך כלל: כהן הדיוט, כהן גדול, נזיר ואדם שנמצא בדרכו לאכול את קרבן הפסח. |
שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ, לֹא יִטַּמָּא".
אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל – לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵין מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
אִם הָיָה נָזִיר – לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵין מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה.
אִם הָלַךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ – לְאָחִיו אֵין מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
אִם הָיָה כֹהֵן הֶדְיוֹט – וּלְאַחֹתוֹ אֵין מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
אֲבָל לְבְנוֹ וּלְבִתּוֹ לֹא נֶאֱמַר, שֶׁאַף הַקְּטַנִּים נִזּוֹרִים.
| מותר לנזיר לטפל בקרוביו החיים, למרות שהם עלולים לטמא אותו, וראו נזיר ז ג; וכן מותר הדבר גם לכהן גדול; הדרשה מראה שאיסור הטומאה לאם מיותר, שהרי הוא נדרש בקל וחומר מהאיסור להיטמא לאב: כהן הדיוט נטמא לאחיו מהאב ולא לאחיו מהאם, ומכאן שקדושת הקשר עם אביו גדולה מזו של הקשר עם אמו, ואם כך מספיק היה לומר שלאביו אין כהן גדול נטמא; אזכור האם מפונה, אם כך, לדרשה אחרת – שיכול הכהן הגדול להיטמא לקרוביו בחייהם; וראו נזיר מח א. |
אֵין לִי אֶלָּא בְנָזִיר, בְּכֹהֵן גָּדוֹל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְאִמּוֹ" בְּכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁלֹּא הָיִיתִי צָרִיךְ.
שֶׁכְּבָר קַל וָחֹמֶר הוּא: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט מִטַּמֵּא, לְאָחִיו מֵאָבִיו – אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִטַּמֵּא לְאָבִיו;
מְקוֹם שֶׁאֵין כֹּהֵן הֶדְיוֹט מִטַּמֵּא, לְאָחִיו מֵאִמּוֹ – דִּין הוּא שֶׁלֹּא יְהֵא כֹהֵן גָּדוֹל מִטַּמֵּא לְאִמּוֹ.
אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לְאִמּוֹ" בְּכֹהֵן גָּדוֹל? מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ וְלָדוּן גְּזֵרָה שָׁוָה:
נֶאֱמַר כָּאן "אִמּוֹ", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "אִמּוֹ".
מָה אִמּוֹ הָאָמוּר לְהַלָּן, מִטַּמֵּא בְנִגְעָם וּבְזִיבָתָם,
אַף אִמּוֹ הָאָמוּר כָּאן – מִטַּמֵּא בְנִגְעָם וּבְזִיבָתָם.
| אמנם אין הנזיר נטמא לקרוביו שמתו, אבל הוא מתאבל עליהם ככל אדם. בעניין הכהן הגדול ראו סנהדרין ב א. ר' נתן מעיר שגם אדם קרח שנזר – "נזר אלוהיו על ראשו", וראו לעיל פיסקה כה, שם מיוחסת הדרשה לר' יונתן, וכן תוספתא נזיר א ו. |
"כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ", בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂעָר וּבֵין שֶׁאֵין לוֹ שֵׂעָר, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן.
פיסקה כז
[עריכה]על במדבר ו ח
| פס' ח נראה ככופל מה שנאמר בפס' ה. הדרשות לומדות שמדובר בקדושת הגוף, ולכן פס' ח נמצא בהקשר של איסורי הטומאה, וכן הן לומדות מכאן את הקדושה של נזיר עולם (ראו נזיר א ב), שחייב להישמר מאיסורי הנזירות בכל ימיו; וראו גם לעיל פיסקה כה. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "עַד מְלֹאת הַיָּמִים אֲשֶׁר יַזִּיר לַה'" (במדבר ו ה),
אֵין לִי אֶלָּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּסֶק לְנִזִירוּתוֹ. נְזִיר עוֹלָם מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ" – לְהָבִיא נְזִיר עוֹלָם.
"קָדֹשׁ הוּא לַה'" – זוֹ קְדֻשַּׁת הַגּוּף.
אַתָּה אוֹמֵר זוֹ קְדֻשַּׁת הַגּוּף; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קְדֻשַּׁת שֵׂעָר?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "קָדֹשׁ יִהְיֶה" (במדבר ו ה) – הֲרֵי קְדֻשַּׁת שֵׂעָר אָמוּר.
הָא, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "קָדֹשׁ הוּא לַה'"? – זוֹ קְדֻשַּׁת הַגּוּף!
פיסקה כח
[עריכה]על במדבר ו ט
| הנזיר שנטמא בודאי, בין באונס בין בכוונה – מגלח תגלחת טומאה ומתחיל את הנזירות מחדש (ראו תוספתא נזיר ד ד), אבל אם נודע לאחר שגילח תגלחת טהרה שהיה טמא בטומאת התהום – אינו סותר את נזירותו, ראו נזיר ט ב. לעומת זאת אשה נשואה שנאנסה ע"י גבר זר אינה נענשת, ואילו אם ספק נאפה – חייבת כסוטה. ראו לעיל ז, על "והיא לא נתפשה", ושם בתחילת הפיסקה. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה אֹנֶס כְּרָצוֹן בדין הסוטה עָשָׂה סָפֵק כְּוַדַּאי,
כָּאן, שֶׁעָשָׂה אֹנֶס כְּרָצוֹן, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה סָפֵק כְּוַדַּאי?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו" – לְהוֹצִיא אֶת הַסָּפֵק.
"בְּפֶתַע" – לְהָבִיא אֶת הָאֹנֶס.
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁעָשָׂה סָפֵק כְּוַדַּאי לֹא עָשָׂה אֹנֶס כְּרָצוֹן,
כָּאן, שֶׁלֹּא עָשָׂה סָפֵק כְּוַדַּאי – אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֹנֶס כְּרָצוֹן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּפֶתַע" – לְהָבִיא אֶת הָאֹנֶס.
| חובת הנזיר לגלח אם נטמא בשגגה נלמדת מהפסוק. לא ניתן ללמוד אותה מקל וחומר, כי אם נטמא במזיד – הנזיר לוקה, כי עבר על לאו במזיד; וכדי לחייב אותו גם בקרבנות תגלחת הטומאה יש צורך בפסוק נפרד. לעומת זאת בשבועת הפיקדון חייבים באשם רק הנשבעים לשקר במזיד, ואם נשבע בשגגה, כי שכח שקיבל פיקדון – פטור, ראו שבועות ה א. |
וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיֵּב אֶת הַמֵּזִיד חִיֵּב אֶת הַשּׁוֹגֵג,
כָּאן, שֶׁחִיֵּב אֶת הַמֵּזִיד, אֵינוֹ דִין שֶׁנְּחַיֵּב אֶת הַשּׁוֹגֵג?
וּמִנַּיִן שֶׁחִיֵּב אֶת הַמֵּזִיד? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר:
וּמָה שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, שֶׁלֹּא חִיֵּב אֶת הַשּׁוֹגֵג – חִיֵּב אֶת הַמֵּזִיד,
כָּאן, שֶׁחִיֵּב אֶת הַשּׁוֹגֵג, אֵינוֹ דִין שֶׁנְּחַיֵּב אֶת הַמֵּזִיד?
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה – תֹּאמַר כָּאן, שֶׁלּוֹקֶה?
הוֹאִיל וְלוֹקֶה – לֹא יָבִיא קָרְבָּן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו יא), דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: "בְּפֶתַע" – זֶה שׁוֹגֵג; "פִּתְאֹם" – זֶה אֹנֶס.
| ראו נזיר ג ה. אם נדר את הנזירות כשהיה טמא מתחילים למנות את הימים מהיום שבו נטהר, ואינו חייב קרבן על הזמן שהיה בטומאה, כי הנזירות עדיין לא חלה. |
הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּהַעֲבָרַת שֵׂעָר וּבַהֲבָאַת קָרְבָּן – וְלִפְטוֹר אֶת שֶׁנָּזַר בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.
שֶׁהָיָה בַּדִּין: מִי שֶׁהָיָה טָהוֹר וְנִטְמָא – הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּהַעֲבָרַת שֵׂעָר וּבַהֲבָאַת קָרְבָּן;
מִי שֶׁהָיָה טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ – אֵינוֹ דִין שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב בְּהַעֲבָרַת שֵׂעָר וּבַהֲבָאַת קָרְבָּן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ", בְּמִי שֶׁהָיָה טָהוֹר וְנִטְמָא הַכָּתוּב מְדַבֵּר;
הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּהַעֲבָרַת שֵׂעָר וּבַהֲבָאַת קָרְבָּן – וְלִפְטוֹר אֶת שֶׁנִּזּוֹר בַּקֶּבֶר.
| שלוש סיטואציות שבהן יש מצוות גילוח: הקדשת הלוויים (ראו במדבר ז ו), טהרת המצורע (ראו ויקרא יד ח-ט) והפסקת או סיום הנזירות (המכונות 'תגלחת הטומאה' או 'תגלחת הטהרה' בהתאמה). בשתי הסיטואציות הראשונות המצווה היא להעביר תער על כל שערות הגוף, ולא רק בראש; אבל בטקסי התגלחת של הנזיר – מגלח רק את שער ראשו. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: הוֹאִיל וּמְצֹרָע מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבָּן, וְנָזִיר מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבָּן,
אִם לָמַדְתִּי לִמְצֹרָע שֶׁמְּגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ – אַף נָזִיר יְגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ.
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בִּמְצֹרָע, שֶׁמְּגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה בתחילת טקס הטהרה ובסיומו לאחר שבעה ימים – לְפִיכָךְ יְגַלַּח כָּל שְׂעָרוֹ;
תֹּאמַר בְּנָזִיר, שֶׁאֵין מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה – לְפִיכָךְ לֹא יְגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ.
הֲרֵי לְוִיִּם יוֹכִיחוּ, שֶׁאֵין מְגַלְּחִין תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה – וּמְגַלְּחִים כָּל שְׂעָרָן;
וְהֵם יוֹכִיחוּ לַנָּזִיר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה – יְגַלֵּחַ אֶת כָּל שְׂעָרוֹ!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְגִלַּח רֹאשׁוֹ": רֹאשׁוֹ הוּא מְגַלֵּחַ, וְאֵין מְגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ.
| הדרשה מסבירה את הכפילות לכאורה "ביום טהרתו ביום השביעי": שני תנאים למצוות הגילוח: שבעה ימים לפחות מיום הטומאה – והזיית מי חטאת. |
אַתָּה אוֹמֵר בְּיוֹם הַזָּיָתוֹ בַּשְּׁבִיעִי; אוֹ בַּשְּׁמִינִי?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "בַּשְּׁבִיעִי". אִי בַּשְּׁבִיעִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻזָּה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" – בְּיוֹם הַזָּיָתוֹ.
"הַשְּׁבִיעִי", אֵין לִי אֶלָּא שְׁבִיעִי. שְׁמִינִי תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי אם לא גילח עדיין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "יְגַלְּחֶנּוּ".
| אין הטקס חל בלי שגילח את שערו; וראו נזיר ו ו-ז: התגלחת הכרחית גם בתגלחת הטהרה, אבל בה חייב להביא את הקרבנות לפני הגילוח, ואילו בתגלחת הטומאה מגלח ואחר כך מביא את הקרבנות. |
אֵין לִי אֶלָּא תִּגְלַחַת טֻמְאָה. תִּגְלַחַת טָהֳרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "יְגַלְּחֶנּוּ".
מִיכֵּן אָמְרוּ: תִּגְלַחַת טֻמְאָה כֵּיצַד? מְגַלֵּחַ וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא.
וְאִם הֵבִיא וְאַחַר כָּךְ גִּלַּח לֹא יָצָא!
פיסקה כט
[עריכה]על במדבר ו י
| הבאת הקרבנות של תגלחת הטומאה היא ביום השמיני והלאה, ראו נזיר ו ו. הדרשה מנסה להוכיח שמותר לנזיר להביא את הקרבנות גם מאוחר יותר, שלא כמו במקרה של קרבן הפסח, המוגבל ליום מסויים (י"ד ניסן). הפסוק מויקרא מלמד שקרבן של בהמה אפשרי מהיום השמיני להמלטה והלאה, והדרשה מנסה ללמוד מדין הבהמה ('הקריבים') על דין הנזיר ('המקריבים'), ומציגה אף קל וחומר, שהרי בהמה שהיא אתנן זונה או שנרבעה אינה מוקרבת ואילו על הנזיר אין הגבלות אלו חלות; אבל הלימוד נדחה שוב, כי קרבן הנזיר הטמא הוא קרבן מסויים, ואילו הכשרת הבהמה היא לכל קרבן. |
אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא: אִם הַסָּמוּךְ לֶאִסּוּר מֻתָּר, הַסָּמוּךְ לְמֻתָּר, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר?
וַהֲרֵי זְמַן אֲכִילַת פֶּסַח יוֹכִיחַ, שֶׁהַסָּמוּךְ לֶאִסּוּר מֻתָּר, וְהַסָּמוּךְ לְמֻתָּר אָסוּר! דווקא בי"ד ניסן; לא לפניו ולא אחריו
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַסָּמוּךְ לֶאִסּוּר מֻתָּר, וְהַסָּמוּךְ לְמֻתָּר יִהְיֶה אָסוּר!
לֹא זָכִיתִי – אֲדוּנֶנּוּ מִן הַקְּרֵבִים: קָבַע זְמַן לַקְּרֵבִים וְקָבַע זְמַן לַמַּקְרִיבִים.
מַה זְּמַן שֶׁנֶּאֱמַר בַּקְּרֵבִים, הִכְשִׁיר בּוֹ שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה (ויקרא כב כז),
אַף זְמַן שֶׁנֶּאֱמַר בַּמַּקְרִיבִים, נַכְשִׁיר בּוֹ שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה!
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמַה זְּמַן שֶׁנֶּאֱמַר בַּקְּרֵבִים, שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הַפְּסוּלִים, הִכְשִׁיר בּוֹ שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה,
זְמַן שֶׁנֶּאֱמַר בַּמַּקְרִיבִים, שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הַפְּסוּלִין, אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּכְשִׁיר בּוֹ שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה?
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בִּזְמַן שֶׁנֶּאֱמַר בַּקְּרֵבִים, שֶׁנּוֹהֵג בְּכָל הַקְּרֵבִין, לְפִיכָךְ הִכְשִׁיר בּוֹ שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה,
תֹּאמַר בִּזְמַן שֶׁנֶּאֱמַר בַּמַּקְרִיבִים, שֶׁאֵין נוֹהֵג בְּכָל הַמַּקְרִיבִין רק בנזיר טמא? לְפִיכָךְ לֹא נַכְשִׁיר בּוֹ שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה!
לֹא זָכִיתִי מִן הַדִּין, תַּלְמוּד לוֹמַר: "שְׁמִינִי". נֶאֱמַר כָּאן שְׁמִינִי, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁמִינִי.
מַה שְּׁמִינִי הָאָמוּר לְהַלָּן, הִכְשִׁיר בּוֹ שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה – אַף שְׁמִינִי הָאָמוּר כָּאן, נַכְשִׁיר בּוֹ שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה.
| אין להביא תור ובן יונה כזוג, אלא או שני תורים או שני בני יונה. דורש 'או'; וראו קינים ב ה. |
| הנזיר אחראי להביא את קרבנותיו עד פתח המקדש, בדומה לדין הביכורים – ראו ביכורים א ט. |
פיסקה ל
[עריכה]על במדבר ו יא
| הכהן מחליט איזה משני העופות יהיה לחטאת ואיזה לעולה; אבל אם הבעלים (במקרה הנדון: הנזיר הטמא) רוצה – הוא רשאי להגדיר ולהחליט בעניין בעצמו (וכמובן עליו להודיע לכהן על החלטתו). ואכן, במקרה של קרבן היולדת מפורש בפסוק שהיא יכולה להחליט בעניין בעצמה. |
אֵין לִי אֶלָּא הַפְרָשָׁה בַּכֹּהֵן; הַפְרָשָׁה בַּבְּעָלִים מִנַּיִן?
אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא: אִם מִי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּהַקְדָּשָׁתוֹ רַשַּׁאי בְּהַפְרָשָׁתוֹ,
מִי שֶׁרַשַּׁאי בְּהַקְדָּשָׁתוֹ, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא רַשַּׁאי בְּהַפְרָשָׁתוֹ?
וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּיּוֹלֶדֶת: "וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה" (ויקרא יב ח).
| יכול הכהן להחליט, ויכול הבעלים; אם הבעלים הביא שני עופות סתם – הקרבן מכונה 'קן סתומה'; ואם הבעלים החליט ואמר לכהן מי מהעופות עולה ומי חטאת – הקרבן מכונה 'קן מפורשה'; וראו מבוא למסכת קנים. |
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים: קֵן סְתוּמָה – וְקֵן מְפֹרָשָׁה.
| ר' אלעזר מבקר את הנזירות ומביע התנגדות לאסקטיזם שהיה נפוץ בכת מדבר יהודה ובין הנוצרים; וראו גם בסיפור על שמעון הצדיק, לעיל פיסקה כב, ותוספתא נזיר ד ד. ר' ישמעאל עונה לשאלה של ר' אלעזר בדרך הפשט: אמנם הנזיר שנטמא יכול היה להיות אנוס או שוגג, אבל הטומאה חלה והיא מציגה אותו כחוטא – גם אם לאונסו. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: וְכִי עַל אֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה, שֶׁצָּרִיךְ כַּפָּרָה? – עַל שֶׁצִּיעֵר נַפְשׁוֹ מִן הַיַּיִן.
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם הַמְצַעֵר נַפְשׁוֹ מִן הַיַּיִן צָרִיךְ כַּפָּרָה, קַל וָחֹמֶר לַמְצַעֵר נַפְשׁוֹ עַל כָּל דָּבָר!
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּנָזִיר טָמֵא הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" – שֶׁנִּטְמָא לַמֵּתִים.
| המעשה הקובע למניית ימי הנזירות החדשים לאחר תגלחת הטומאה תלוי בראשו של הנזיר, כלומר בגילוח ולא בהבאת הקרבן; וראו שר' ישמעאל חולק על כך בתחילת הפיסקה הבאה; וראו נזיר ז ב, ניסוח דו משמעי של המשנה. |
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים שֶׁמַּתְחִיל לִמְנוֹת מִיּוֹם שֶׁגִּלֵּחַ.
פיסקה לא
[עריכה]על במדבר ו יב
| לדעת ת"ק אין הנזיר צריך לכפר, שהרי לא חטא בכך שנטמא, וראו גם לעיל פיסקה ל – ולכן אינו צריך לכפר על הטומאה; לדעת ר' ישמעאל, גם שם, הטומאה נחשבת כחטא למרות שאינה בהכרח באשמת הנזיר, ולכן האשם צריך לכפר. |
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַף זֶה מְעַכֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִזִּיר לַה'", אֵימָתַי וְהִזִּיר? בִּזְמַן שֶׁהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם.
| ראו נזיר ג ד. הדרשה נמצאת בין דעת ת"ק שם לבין דעת ר' אליעזר, וטוענת שסתירת הנזירות היא דווקא בתנאי שלאחר השלמת הנזירות נשארו עוד ימים אחדים. לעניין מי שנטמא בתחילת הנזירות ראו לעיל פיסקה כח, וכן נזיר ג ה. גם כאן הדרשה מעמידה את הפסוקים במצב שהטומאה היתה באמצע הנזירות, כך שיש 'ימים ראשונים' לפניה ו'ימים אחרונים' אחריה. |
נִטְמָא יוֹם מֵאָה חָסֵר אֶחָד – סוֹתֵר אֶת הַכֹּל?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ", מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחֲרוֹנִים – סוֹתֵר.
אוֹ אֲפִילוּ נִטְמָא בְּיוֹם מֵאָה, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ", מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחֲרוֹנִים – סוֹתֵר!
אוֹ אֲפִילוּ נִטְמָא בִּתְחִלַּת מֵאָה, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ", מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רִאשׁוֹנִים – סוֹתֵר.
שֶׁהָיָה בַדִּין: הוֹאִיל וְאָסוּר בְּטֻמְאָה וְאָסוּר בְּתִגְלַחַת,
אִם לָמַדְתִּי לְטֻמְאָה שֶׁסּוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל, אַף הַתִּגְלַחַת תִּסְתֹּר אֶת הַכֹּל?
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: אִם טֻמְאָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ הַמְטַמֵּא כַּמִּטַּמֵּא – הֲרֵי הִיא סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל,
תִּגְלַחַת, שֶׁעָשָׂה בָּהּ הַמְגַלֵּחַ כַּמִּתְגַּלֵּחַ – אֵינוֹ דִין שֶׁתִּסְתֹּר אֶת הַכֹּל?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי טָמֵא נִזְרוֹ", הַטֻּמְאָה סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל – וְאֵין הַתִּגְלַחַת סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל.
| כאן עוסקים בנזיר שהיה מצורע. המצורע מוסגר לשבעה ימים ואחריהם, אם אכן המשיכה הצרעת להתפשט – הוא 'מוחלט', והוא מטמא את הנוגע בו. כשהוא נרפא הוא מונה שבעה "ימי ספירה" ומביא קרבן ונטהר. שבעת הימים של ההסגר נחשבים כימי נזירות – ראו נזיר ז ג. אבל אם הוחלט כמצורע ואפילו "ימי הספירה" שלו – אינם נמנים כימי נזירות, אלא נחשבים כימי טומאה. |
וְדִין הוּא: הוֹאִיל וִימֵי טֻמְאָתוֹ טָעוּן תִּגְלַחַת וּמֵבִיא קָרְבָּן, וִימֵי חֲלוּטוֹ טָעוּן תִּגְלַחַת וּמֵבִיא קָרְבָּן,
אַתְּ לָמַדְתִּי לִימֵי טֻמְאָתוֹ, שֶׁאֵין עוֹלִים לוֹ מִן הַמִּנְיָן – אַף יְמֵי חֲלוּטוֹ לֹא יַעֲלוּ לוֹ מִן הַמִּנְיָן!
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בִּימֵי טֻמְאָתוֹ, שֶׁמְּבַטֵּל בָּהֶם אֶת הַקּוֹדְמִים, ימי הנזירות שלפני הטומאה לְפִיכָךְ אֵין עוֹלִים לוֹ מִן הַמִּנְיָן;
תֹּאמַר בִּימֵי חֲלוּטוֹ, שֶׁאֵין מְבַטֵּל בָּהֶם אֶת הַקּוֹדְמִים – לְפִיכָךְ יַעֲלוּ לוֹ מִן הַמִּנְיָן!
אָמַרְתָּ: קַל וָחֹמֶר הוּא: אִם מִי שֶׁנָּזוּר בַּקֶּבֶר, וּשְׂעָרוֹ רָאוּי לְתִגְלַחַת נְזִירוּת – אֵין עוֹלִים לוֹ מִן הַמִּנְיָן,
| הנוזר בקבר אינו מונה ימים לנזירותו ואינו חייב בתגלחת הטומאה אלא מתחיל למנות מהיום שנטהר; ראו נזיר ג ה. נזיר שהוא מצורע מוחלט – אין שערו ראוי לתגלחת טהרה, שהרי אם יטהר יגלח אותו כמצורע ולא כנזיר. |
הוּא הַדִּין לִימֵי סִפְרוֹ, אוֹ כְּשֵׁם שֶׁאֵין יְמֵי חֲלוּטוֹ עוֹלִים לוֹ מִן הַמִּנְיָן כָּךְ יְמֵי הֶסְגֵּרוֹ לֹא יַעֲלוּ לוֹ מִן הַמִּנְיָן?
וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וִימֵי חֲלוּטוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב,
אִם לָמַדְתִּי לִימֵי חֲלוּטוֹ, שֶׁאֵין עוֹלִים לוֹ מִן הַמִּנְיָן – אַף יְמֵי הֶסְגֵּרוֹ לֹא יַעֲלוּ לוֹ מִן הַמִּנְיָן!
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בִּימֵי חֲלוּטוֹ, שֶׁטָּעוּן הוּא תִּגְלַחַת וּמֵבִיא קָרְבָּן – לְפִיכָךְ אֵין עוֹלִים לוֹ מִן הַמִּנְיָן,
| אם נגע הצרעת לא יגדל והנזיר יטוהר לאחר שבעת ימי ההסגר יהיה גם פטור מתגלחת ומקרבן. וראו גם תוספתא נזיר ה ד. |
מִכָּאן אָמְרוּ: יְמֵי חֲלוּטוֹ שֶׁל מְצֹרָע וִימֵי סִפְרוֹ כַּיּוֹצֵא בָהֶם,
אֲבָל יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה, וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצֹרָע – הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִים לוֹ מִן הַמִּנְיָן.
| כפי שראינו לעיל בפיסקאות כד-כה, נזיר שהשלים את ימי הנזירות אבל עדיין לא הביא את הקרבן חייב לשמור על איסורי היין והתגלחת. כאן מרחיבים את האיסורים ומוסיפים גם את איסור הטומאה; וראו נזיר ו ט. לעניין הקל וחומר ודחיותיו – ראו נזיר ו ה, ותוספתא נזיר ד ג. והשוו לדרך הדיון בפיסקה כה לעיל. |
אוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא חַיָּב עַד שֶׁיַּשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ? הֲרֵי אַתָּה דָן: הוֹאִיל וְאָסוּר בְּיַיִן וְאָסוּר בְּטֻמְאָה,
אִם לָמַדְתִּי לְיַיִן שֶׁעָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּתוֹ כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
אַף טֻמְאָה נַעֲשֶׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּתוֹ כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ עַד הֲבָאַת קָרְבָּן!
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה הַיַּיִן, שֶׁאֵינוֹ סוֹתֵר, עָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
טֻמְאָה, שֶׁסּוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל – דִּין הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה בוֹ יָמִים שֶׁל אַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן!
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּיַיִן, שֶׁלֹּא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ, לְפִיכָךְ עָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
תֹּאמַר בְּטֻמְאָה, שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ – לְפִיכָךְ לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
הֲרֵי תִגְלַחַת תּוֹכִיחַ, שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ, וְעָשָׂה בָהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
הִיא תּוֹכִיחַ לְטֻמְאָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ – נַעֲשֶׂה בָהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה תִגְלַחַת, שֶׁאֵינָהּ סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל, עָשָׂה בָהּ יָמִים שֶׁל אַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
טֻמְאָה, שֶׁסּוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל – דִּין הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה בָהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן!
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּתִגְלַחַת, שֶׁעָשָׂה בָהּ הַמְגַלֵּחַ כַּמִּתְגַּלֵּחַ – לְפִיכָךְ עָשָׂה בָהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
תֹּאמַר בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ הַמְטַמֵּא כַּמִּטַּמֵּא – לְפִיכָךְ לֹא עָשָׂה בָהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
וַהֲרֵי הַיַּיִן יוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ אֶת הַמַּשְׁקֶה כַּשּׁוֹתֶה, וְעָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
וְהוּא יוֹכִיחַ לְטֻמְאָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ הַמְטַמֵּא כַּמִּטַּמֵּא – נַעֲשֶׂה בָהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן.
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה הַיַּיִן, שֶׁאֵינוֹ סוֹתֵר, עָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
טֻמְאָה, שֶׁסּוֹתֶרֶת, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בָהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן?
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּיַיִן, שֶׁלֹּא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ, לְפִיכָךְ עָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
תֹּאמַר בְּטֻמְאָה, שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ – לְפִיכָךְ לֹא נַעֲשֶׂה בָהּ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן!
הוֹאִיל וְחָזַר הַדִּין חֲלִילָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן". וְכִי נָזִיר שׁוֹתֶה יַיִן? אֶלָּא מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ וְלָדוּן גְּזֵרָה שָׁוָה.
נֶאֱמַר כָּאן "נָזִיר" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "נָזִיר"; מַה נָּזִיר הָאָמוּר לְהַלָּן, עָשָׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן,
אַף נָזִיר הָאָמוּר כָּאן, נַעֲשֶׂה בוֹ יָמִים שֶׁלְּאַחַר נְזִירוּת כַּיָּמִים שֶׁבְּתוֹךְ נְזִירוּת עַד הֲבָאַת קָרְבָּן!
פיסקה לב
[עריכה]על במדבר ו יג
| נזיר רגיל שהסתיימה הנזירות שלו, וגם נזיר עולם שהכביד שערו אחת לשלושים יום (לדעת ת"ק בנזיר א ד, ושם במשנה ב) – מביאים שלוש בהמות כדלהלן. |
"זֹאת" – לְקָרְבַּן טָהֳרָה. אוֹ אַף לְקָרְבַּן טֻמְאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ", לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּמִי שֶׁיֵּשׁ פֶּסֶק לְנִזְרוֹ שמועד הבאת הקרבן שלו צפוי מראש.
"יָבִיא אֹתוֹ", וְכִי אֲחֵרִים מְבִיאִים אוֹתוֹ? וַהֲלֹא הוּא מֵבִיא אֶת עַצְמוֹ!
| בשלושה מקומות מסביר ר' ישמעאל ש'אותו' או 'אותם' מכוונים לנושא עצמו, ולא למושא חיצוני. נראה שבכל שלושת המקומות אמנם הנושא (הנזיר, הכהנים ומשה) פעיל אבל יש בו גם צד וממד סביל. |
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה" (ויקרא כב טז); וְכִי אֲחֵרִים מַשִּׂיאִים אוֹתָם? וַהֲלֹא הֵם מַשִּׂיאִים אֶת עַצְמָם!
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" (דברים לד ו); וְכִי אֲחֵרִים קָבְרוּ אוֹתוֹ? וַהֲלֹא הוּא קָבַר אֶת עַצְמוֹ משה נכנס בעצמו למערה!
אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: "יָבִיא אֹתוֹ" – הוּא יָבִיא אֶת עַצְמוֹ, וְאֵין אֲחֵרִים מְבִיאִים אוֹתוֹ!
פיסקה לג
[עריכה]על במדבר ו יד
| מפרש "תמים" – שלם, שאינו בעל מום. קרבנות תגלחת הטהרה הן "שלוש בהמות", וכך מכונה קרבן הטהרה של הנזיר בנזיר א ב – בניגוד לתגלחת הטומאה, שיש בה בהמה אחת ושתי ציפורים. |
"וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה" – לְהוֹצִיא אֶת בַּעֲלַת מוּם.
"וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים" – לִמֵּד בַּנָּזִיר, שֶׁיִּטְעַן בְּשָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת!
פיסקה לד
[עריכה]על במדבר ו טו-יז
| שימוש במידה "כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט": החלות והרקיקים הם כל תכולת סל המצות, ואין שם ארבעה סוגי לחם, בניגוד לקרבן תודה, שכולל גם סולת מורבכת ולחם חמץ – ראו ויקרא ז יב-יג. |
כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶׁבַּפְּרָט; שֶׁהָיָה בַּדִּין:
הוֹאִיל וְתוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם וְאֵיל נָזִיר טָעוּן לֶחֶם,
אִם לָמַדְתִּי לְתוֹדָה שֶׁטְּעוּנָה אַרְבַּעַת מִינִים – אַף אֵיל נָזִיר יִטָּעֵן אַרְבַּעַת מִינִים!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְסַל מַצּוֹת" – כְּלָל, "סֹלֶת חַלּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן" – פְּרָט.
כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶׁבַּפְּרָט.
| שימוש במידה "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא": את המנחות והיין צריך להביא רק עבור איל השלמים וכבש העולה, ולא עבור כבשת החטאת, ובקרבן טומאה לא עבור כבש האשם, בניגוד לקרבן המצורע שנטהר, שמביא נסכים לחטאתו ולאשמו; כי עולה ושלמים יכולים להיות נדר ונדבה וולונטארית, בניגוד לחטאת ואשם שהם קרבנות חובה, וראו גם מנחות ט ו, שקרבן המצורע יוצא מן הכלל בעניין זה. |
וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וּמְצֹרָע מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבָּן וְנָזִיר מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבָּן,
אִם לָמַדְתִּי לִמְצֹרָע, שֶׁחַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים – אַף הַנָּזִיר, יִהְיֶה חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה' עַל סַל הַמַּצּוֹת, וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ" (במדבר ו יז).
אַיִל הָיָה בַּכְּלָל, יָצָא מוּצָא מִן הַכְּלָל וְלִמֵּד עַל הַכְּלָל: מָה אַיִל מְיֻחָד, שֶׁהוּא בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה – טָעוּן נְסָכִים,
כָּךְ כָּל הַבָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה – טָעוּן נְסָכִים; יָצְאוּ חַטָּאת וְאָשָׁם, שֶׁאֵינָם בָּאִים בְּנֶדֶר וּנְדָבָה – שֶׁלֹּא יִטָּעֲנוּ נְסָכִים.
| שימוש במידה "דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש – אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לעניינו בפירוש": אמנם המנחות והנסכים נזכרו כבר בפס' טו, אבל אילו לא היה נאמר בפירוש בפס' יז "את מנחתו ואת נסכו" היינו חושבים שהכהן רק שוחט את הבהמות, ולא מנסך את היין. |
הֶחֱזִירוֹ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ.
פיסקה לה
[עריכה]על במדבר ו יח
| פעמיים דוחה את פרשנות הפשט, ש'פתח אוהל מועד' הוא תיאור המקום: טענה שגילוח הוא בזיון, ואילו פתח המקדש הוא מקום מכובד שאין לבזותו. השוו נזיר ו ז, דברי ר' יהודה: הביטוי "פתח אוהל מועד" מתורגם ל"על קרבן השלמים", והוא אינו מציין מקום אלא זמן: מיד לאחר שחיטת השלמים. |
אַתָּה אוֹמֵר בַּשְּׁלָמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד כְּמַשְׁמָעוֹ? – אִם אָמַרְתָּ כֵן – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן!
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"? – בַּשְּׁלָמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר!
אַתָּה אוֹמֵר בַּשְּׁלָמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד כְּמַשְׁמָעוֹ? אָמַרְתָּ: אָמְרָה תוֹרָה "לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי" (שמות כ כב), קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא יְגַלֵּחַ שזו דרך ביזיון כדלעיל.!
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"? בַּשְּׁלָמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר!
| ר' יצחק מוכיח זאת מהפסוק, הקושר בין בישול הבשר לבין הגילוח: בישול הבשר אינו נעשה בפתח האוהל אלא במקום אחר, ושם מגלח הנזיר. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ"; מָקוֹם שֶׁהָיָה מְבַשֵּׁל – שָׁם הָיָה מְגַלֵּחַ!
| אין לגלח בלילה, שבו סגורים פתחי המקדש. |
| ראו נזיר ו ז-ח, "ואם גילח על אחת משלושתן יצא". את הגילוח ניתן לעשות גם בגבולים, כלומר מחוץ למקדש, שהרי ראינו שמגלח במקום שמבשל. במקרה כזה, לדעת ר' מאיר במשנה ח – בתגלחת טומאה אינו משלח מתחת הדוד, אלא קובר את השיער המגולח. |
תַּחַת חַטָּאת, תַּחַת אָשָׁם בתגלחת טומאה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "תַּחַת זֶבַח", מִכָּל מָקוֹם.
אֵין לִי אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ, בַּגְּבוּלִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְנָתַן עַל הָאֵשׁ", מִכָּל מָקוֹם!
פיסקה לו
[עריכה]על במדבר ו יט
| ת"ק דורש כאן שכל הדברים על כפי הנזיר יהיו שלמים: הזרוע, החלה והרקיק. לדעת רשב"י הזרוע מבושלת, ואילו לדעת ת"ק מפריד את הזרוע מהאיל מיד לאחר שחיטתו. |
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֵין "בְּשֵׁלָה" אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם הָאַיִל.
"וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל" – שֶׁאִם נִפְרְסָה אוֹ חָסְרָה – פְּסוּלָה!
"וּרְקִיק מַצָּה אַחַת" – שֶׁאִם נִפְרַס אוֹ חָסַר – פָּסוּל!
| ראו נזיר ו ז. לדעת ר' יהודה סדר תגלחת הטהרה הוא: הבאת הקרבנות, שחיטת השלמים, גילוח ושריפת השיער, תנופה ושחיטת שאר הקרבנות. ר' אלעזר מסכים, אבל מחליף את שחיטת השלמים בשחיטת החטאת. בדיעבד מסכימים שניהם שאם גילח על אחד מהקרבנות – יצא. |
אֵלּוּ "אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ", וְאֵין הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו "אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ"!
פיסקה לז
[עריכה]על במדבר ו כ
| ראו מנחות ה ו, וכן לעיל פיסקה יז. לעניין "לפני ה' – במזרח" ראו במדבר ג לח. |
שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם" (שמות כט כז), מַקִּישׁ הֲרָמָה לִתְנוּפָה:
מַה תְּנוּפָה, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא – אַף הֲרָמָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא; וּמָה הֲרָמָה מַעֲלֶה וּמוֹרִיד – אַף תְּנוּפָה מַעֲלֶה וּמוֹרִיד.
מִכָּאן אָמְרוּ: מִצְוַת תְּנוּפָה – מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, זוֹ הִיא מִצְוַת תְּנוּפָה!
"לִפְנֵי ה'" – בַּמִּזְרָח המזבח; שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "לִפְנֵי ה'", הֱוֵי אוֹמֵר בַּמִּזְרָח – עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב.
| הכלל הוא שכל קרבנות השלמים טעונים הפרשת חזה ושוק; והיוצא ממנו הוא שלמי הנזיר. כיוון ששלמי הנזיר יצאו מן הכלל הנ"ל לא היה אפשר לחייב בהם הפרשת חזה ושוק אלמלא נאמרו הדברים בפירוש. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֶת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי" (ויקרא ז לד) – אַף שַׁלְמֵי נָזִיר בַּמַּשְׁמָע.
הֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאָם מִכְּלָלָם, שֶׁיִּטָּעֲנוּ הַפְרָשַׁת זְרוֹעַ!
אֵין לִי אֶלָּא הַפְרָשַׁת הַזְּרוֹעַ, הַפְרָשַׁת חָזֶה וָשׁוֹק מִנַּיִן?
וְדִין הוּא: וּמָה אִם שַׁלְמֵי יָחִיד, שֶׁאֵין טְעוּנִין הַפְרָשַׁת הַזְּרוֹעַ, טְעוּנִין הַפְרָשַׁת חָזֶה וָשׁוֹק.
שַׁלְמֵי נָזִיר, שֶׁטְּעוּנִים הַפְרָשַׁת הַזְּרוֹעַ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטָּעֲנוּ הַפְרָשַׁת חָזֶה וָשׁוֹק?
אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה"?
אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ – אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
פיסקה לח
[עריכה]על במדבר ו כא
| ראו לעיל פיסקה כ: ר' יאשיה לומד מהביטוי "תורת הנזיר" שמצוות נזיר היא לדורות. ר' יונתן קורא את הביטוי כפשטו, כסיום הדיון בנזיר. |
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כְּחוֹתַם הַדְּבָרִים.
| אם הפריש את קרבנות הנזיר לפני שנזר – אינו חייב להזיר, וראו תוספתא נזיר ב ג. לעניין 'קרבן אחרים' ראו נזיר ד ז, דעת ר' יוסי (ובתוספתא ר' מאיר ור' יהודה), שאין בן רשאי לנזור על חשבון אביו אפילו אם האב מת והוריש לו את הקרבנות. |
| רשאי הנזיר להוסיף עולות ושלמים כרצונו, אבל לא חטאות ואשמות. לעניין נזיר שנדר על מנת שישתה יין וכו' ראו נזיר ב ד: תורת הנזירות היא קשוחה ואינה ניתנת לחלוקה. כך גם לעניין התנאי שיגלח אחת על כמה נזירויות – ראו נזיר ג ב. |
"מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ", מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם אָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת לְגַלֵּחַ עַל מֵאָה עוֹלוֹת וְעַל מֵאָה שְׁלָמִים",
קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר"? – תַּלְמוּד לוֹמַר "כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ".
אוֹ אֲפִילוּ אָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת לְגַלֵּחַ עַל מֵאָה חַטָּאוֹת וְעַל מֵאָה אֲשָׁמוֹת", קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר"?
תַּלְמוּד לוֹמַר "מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ", לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא קָדָשִׁים הַבָּאִים בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה!
אוֹ אֲפִילוּ אָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֶהְיֶה שׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים", קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר"?
תַּלְמוּד לוֹמַר "כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ"!
אוֹ אֲפִילוּ אָמַר: "הֲרֵי עָלַי חָמֵשׁ נְזִירִיּוֹת עַל מְנָת שֶׁאֲגַלַּח תִּגְלַחַת אַחַת וְתַעֲלֶה לְכֻלָּם", קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "כְּפִי נִדְרוֹ"?
תַּלְמוּד לוֹמַר "כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ".
| ראו תוספתא נזיר ה ד, וראו גם נזיר ח, ב, במקרים של ספק; וראו לעיל פיסקה לא. רשב"י משיב בשלילה לשאלה, אבל הסיכום הוא בניגוד לדעתו: נזיר שהצטרע, הוסגר ונרפא – ונטמא בטומאת מת – מגלח תגלחת טומאה אחת לנזירות ולצרעת, ואחרי שהביא את קרבנות המצורע ואת קרבנות תגלחת הטומאה – חוזר לנזירותו ככל נזיר שנטמא. |
הֲרֵי שֶׁהָיָה נָזִיר וּמְצֹרָע, מַהוּ שֶׁיְּגַלַּח תִּגְלַחַת אַחַת וְתַעֲלֶה לוֹ לִנְזִירוּתוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ?
אָמַר לָהֶם: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר?
אִילוּ זֶה מְגַלֵּחַ לְגַדֵּל שֵׂעָר וְזֶה מְגַלֵּחַ לְגַדֵּל שֵׂעָר – יָפֶה אַתֶּם אוֹמְרִים.
אֶלָּא שֶׁהַמְּצֹרָע מְגַלֵּחַ לְגַדֵּל שֵׂעָר מטרת הגילוח של המצורע היא לגדל שיער בריא וְנָזִיר מְגַלֵּחַ לְהַעֲבִיר שֵׂעָר!
הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת אַחַת וְתַעֲלֶה לוֹ לִנְזִירוּתוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ?
אָמְרוּ לוֹ: אַף אָנוּ אוֹמְרִים: לֹא עוֹלָה לוֹ בִּימֵי גָמְרוֹ, בימים שהוא מצורע מוחלט עוֹלָה לוֹ בִּימֵי סִפְרוֹ בימים שהוא מוסגר.
אָמַר לָהֶם: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר? אִילוּ זֶה מְגַלֵּחַ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים של הקרבן וְזֶה מְגַלֵּחַ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – יָפֶה אַתֶּם אוֹמְרִים.
אֶלָּא שֶׁמְּצֹרָע מְגַלֵּחַ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים וְנָזִיר מְגַלֵּחַ תגלחת טהרה לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים!
הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לְיגַלֵּחַ תִּגְלַחַת אַחַת וְתַעֲלֶה לוֹ לִנְזִירוּתוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ?
אָמְרוּ לוֹ: אַף אָנוּ אוֹמְרִים: לֹא עוֹלָה לוֹ בְּטָהוֹר – עוֹלָה לוֹ בְּטָמֵא תגלחת טומאה.
אָמַר לָהֶם: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר? אִילוּ זֶה מְגַלֵּחַ לִפְנֵי בִּיאַת מַיִם טבילה וְזֶה מְגַלֵּחַ לִפְנֵי בִּיאַת מַיִם, יָפֶה אַתֶּם אוֹמְרִים.
אֶלָּא שֶׁמְּצֹרָע מְגַלֵּחַ לִפְנֵי בִּיאַת מַיִם וְנָזִיר מְגַלֵּחַ לְאַחַר בִּיאַת מַיִם; הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיְּגַלַּח תִּגְלַחַת אַחַת וְתַעֲלֶה לוֹ לִנְזִירוּתוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ?
אָמְרוּ לוֹ: תִּקּוּן הַדָּבָר: לֹא עוֹלָה בִּימֵי גָמְרוֹ – עוֹלָה בִּימֵי סִפְרוֹ!
לֹא עוֹלָה בְּטָהוֹר – עוֹלָה בְּטָמֵא!
פיסקה לט
[עריכה]על במדבר ו כב-כג
| המצווה מופנית לכוהנים ולכן אמר אותה משה לאהרון ולבניו. מצוות הקשורות לכל ישראל נאמרו לכולם, ומצוות הקשורות לכל אדם נאמרו גם לגרים. |
לְפִי שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַפָּרָשָׁה בְּאַהֲרֹן וּבָנָיו – הֵבִיא אֶת אַהֲרֹן וְהֵבִיא אֶת בָּנָיו לִכְלַל דִּבּוּר.
שֶׁזֶּה כְּלָל: שֶׁכָּל זְמַן שֶׁדִּבֵּר לַכֹּהֲנִים – מַעֲשֶׂה בַּכֹּהֲנִים; דִּבֵּר לְיִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ – מַעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל.
דִּבֵּר לְיִשְׂרָאֵל וּמַעֲשֶׂה בְּכָל אָדָם – צָרִיךְ לְהָבִיא מִן הַגֵּרִים.
| לעניין הכלל "שכל מקום..." ראו מכילתא בחדש ט לפס' יט, וראו גם סוטה ז ב. |
| הכוהנים צריכים לעמוד בזמן שהם מברכים, וראו גם ספרי דברים רח, שם לומדים זאת מפסוק אחר. וראו מכילתא דמילואים שמיני כט, שתולים את יעילות הברכה במצב הרוחני של הציבור. ר' נתן מסיק את חובת העמידה מהיקש לעבודת המקדש. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם" (דברים כז יב). נֶאֱמַר כָּאן בְּרָכָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּרָכָה.
מַה בְּרָכָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בַּעֲמִידָה – אַף בְּרָכָה הָאֲמוּרָה כָּאן בַּעֲמִידָה.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה'" (דברים כא ה).
מַקִּישׁ בְּרָכָה לְשֵׁרוּת: מַה שֵּׁרוּת בַּעֲמִידָה – אַף בְּרָכָה בַּעֲמִידָה.
| את החובה לשאת את כפיהם לומדת הדרשה מאהרון, שבירך את העם ביום חנוכת המשכן. ר' יונתן מוסיף פסוק שבו מוקשים הכוהנים לאהרון, כי אלמלא הפסוק היה אפשר לטעון שהמקרה של חנוכת המשכן יוצא דופן; וראו תוספתא תענית ג א. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט כב). מָה אַהֲרֹן בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם – אַף בָּנָיו בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אִי, מַה לְּהַלָּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְקָרְבַּן צִבּוּר וְכֹהֵן גָּדוֹל, אַף כָּאן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְקָרְבַּן צִבּוּר וְכֹהֵן גָּדוֹל?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי בוֹ בָחַר ה' אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ... הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים" (דברים יח ה). מַקִּישׁ בָּנָיו לוֹ.
מַה הוּא בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם – אַף בָּנָיו בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם.
| דורש 'כה', שאמר להם משה בשם המפורש; והשוו לעיל שדרשו 'כה – בלשון הקודש'. ר' יאשיה אינו מנמק את דבריו, ויתכן שהוא דורש את דברים יב ה; וראו גם פיסקה מג לקמן. לדברי ר' יונתן השוו מכילתא בחדש יא וספרי דברים סב, וראו גם סוטה ז ו. הוא דורש 'אזכיר' – תזכיר, והופך את סדר הפסוק: במקום שאבוא אליך וברכתיך – תזכיר את שמי! כלומר שאין היתר להזכיר את שם הקב"ה בכל מקום, אלא רק במקדש. |
אַתָּה אוֹמֵר בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּכִנּוּי? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בַּמִּקְדָּשׁ בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ, וּבַמְּדִינָה בְּכִנּוּי, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי" (שמות כ כא). זֶה מִקְרָא מְסֹרָס:
בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי נִגְלֶה עָלֶיךָ – שָׁם תְּהֵא מַזְכִּיר אֶת שְׁמִי; וְהֵיכָן אֲנִי נִגְלֶה עָלֶיךָ? בְּבֵית הַבְּחִירָה.
אַף אַתָּה לֹא תְּהֵא מַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אֶלָּא בְּבֵית הַבְּחִירָה! מִיכָּן אָמְרוּ: שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בַּגְּבוּלִין!
| הנושא במשפט, הזוכה לברכת ה' בדרשה הראשונה הם 'בני ישראל' כולם (כולל נשים, גרים ועבדים), ובדרשה השניה אהרון ובניו. האם הכוהנים מברכים את העם ישירות, ובשכר זאת זוכים לברכת ה' – או שהם רק מפעילים את ברכת הקב"ה לעם? |
בְּרָכָה לַכֹּהֲנִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".
| המושא במשפט, לפי הדרשה, הוא בני ישראל – שאותם מצווים הכוהנים לברך, ולא אהרון ובניו שאליהם אומר משה את הנוסח שלה. |
| הברכה נאמרת בקול רם. גם כאן אומרים הכוהנים את הברכה לבני ישראל; אבל הדרשה האחרונה מתפרשת שאומרים ומקריאים את הברכה לכוהנים. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אָמוֹר לָהֶם", שֶׁיְּהֵא כָּל הַקָּהָל כֻּלּוֹ שׁוֹמֵעַ.
וּמִנַּיִן שֶׁחַזָּן צָרִיךְ לוֹמַר לָהֶם "אִמְרוּ" בימינו קוראים "כוהנים"? תַּלְמוּד לוֹמַר "אָמוֹר לָהֶם".
פיסקה מ
[עריכה]על במדבר ו כד
| הדרשה הראשונה מזהה את תוכן ברכת הכוהנים עם הברכות שבספר דברים, שמתנה אותן בקיום המצוות. לכן גם ברכת הכוהנים אינה כללית, אלא גם היא מותנה בקיום המצוות. כך מסביר הדרשן את העובדה שברכות הכוהנים אינן מתגשמות. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה... בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ, בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֲךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (דברים כח ג-ו).
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ". אֵימָתַי? – "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח ב)!
| הדרשות השונות מסכימות ש"יברכך" הוא ברכת הנכסים, כבספר דברים דלעיל. הן שונות זו מזו בדרשותיהן את "וישמרך". הדרשות מסודרות החל משמירת הנכסים, דרך שמירת הגוף – אל שמירת הנשמה לאחר המוות מאבדן ומגיהינום, והחזרתה בעולם הבא. |
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: "וְיִשְׁמְרֶךָ" – מִיֵּצֶר הָרָע; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד" (משלי ג כו).
דָּבָר אַחֵר: "וְיִשְׁמְרֶךָ" – שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ אֲחֵרִים עָלֶיךָ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה", וְאוֹמֵר: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל",
וְאוֹמֵר: "ה' שֹׁמְרֶךָ, ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ", וְאוֹמֵר: "ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע...", וְאוֹמֵר: "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ" (תהלים קכא).
דָּבָר אַחֵר: "וְיִשְׁמְרֶךָ" – מִן הַמַּזִּיקִים; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהלים צא יא).
דָּבָר אַחֵר: "וְיִשְׁמְרֶךָ" – יִשְׁמָר לְךָ לעם בְּרִית אֲבוֹתֶיךָ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז יב).
דָּבָר אַחֵר: "וְיִשְׁמְרֶךָ" – יִשְׁמָר לְךָ אֶת הַקֵּץ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "מַשָּׂא דּוּמָה, אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר: שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל?
אָמַר שֹׁמֵר, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (ישעיה כא יב).
דָּבָר אַחֵר: "וְיִשְׁמְרֶךָ " – יִשְׁמֹר אֶת נַפְשְׁךָ מאבדן בִּשְׁעַת הַמִּיתָה; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" (שמואל א כה כט).
שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין הַצַּדִּיקִים בֵּין הָרְשָׁעִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שמואל א כה כט).
דָּבָר אַחֵר: "וְיִשְׁמְרֶךָ" – יִשְׁמֹר רַגְלְךָ מִגֵּיהִנֹּם; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ" (שמואל א ב ט).
דָּבָר אַחֵר: "וְיִשְׁמְרֶךָ" – יִשְׁמָרְךָ בָּעוֹלָם הַבָּא; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים משחק מילים שמר-נשר" (ישעיה מ לא).
פיסקה מא
[עריכה]על במדבר ו כה
| שלוש דרשות על 'יאר ה' פניו': המאור הוא של פני המתברך; המאור הוא של הקב"ה; המאור הוא התורה. |
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה מְאוֹר הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ... כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ... וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה'" (ישעיה ס א-ב).
"אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" (תהלים סז ב), וְאוֹמֵר: "אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ" (תהלים קיח כז).
דָּבָר אַחֵר: "יָאֵר" – זֶה מְאוֹר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו כג).
| גם כאן רוב הדיון המדרשי הוא על סוף הפסוק – המילה 'ויחונך'. הדרשות נעות מ'יתן לך', דרך 'תמצא חן' ושבות לבסוף לפרשנות 'יתן לך' – דרשה אחת מסבירה שהקב"ה יתן לך יכולת ללמוד את התורה, והדרשה האחרונה עוסקת בעצם הנתינה בחינם. |
דָּבָר אַחֵר: יִתֵּן חִנְּךָ בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חֶסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר" (בראשית לט כא).
| בנוסח שלנו המילה "לחן" חסרה בפסוק מדניאל. |
וְאוֹמֵר: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" (משלי ג ד).
דָּבָר אַחֵר: "וִיחֻנֶּךָּ" – בְּדַעַת וּבְבִינָה וּבְהַשְׂכֵּל וּבְמוּסָר וּבְחָכְמָה.
דָּבָר אַחֵר: "וִיחֻנֶּךָּ" – יְחָנְךָ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן" (משלי ד ט), וְאוֹמֵר: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶךָ" (משלי א ט).
דָּבָר אַחֵר: "וִיחֻנֶּךָּ" – יְחָנְךָ בְּמַתְּנַת חִנָּם; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ, כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ" (תהלים קכג ב).
וְאוֹמֵר: "חָנֵּנוּ ה' חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז" (תהלים קכג ג), וְאוֹמֵר: "ה' חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ" (ישעיה לג ב).
פיסקה מב
[עריכה]על במדבר ו כו
| הדרשה מסבירה את נשיאת הפנים כהבטחה להיענות מיידית לתפילת המבורך, בזכות אברהם אבינו. התיאולוגיה היא של מידת החסד, שהרי לפי הדרשה האל אמור להיענות לתפילה של כל יהודי מצאצאי אברהם. |
וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם לְלוֹט נָשָׂאתִי פָּנִים בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם אוֹהֲבִי, לְךָ לֹא אֶשָּׂא פָּנִים מִפָּנֶיךָ וּמִפְּנֵי אֲבוֹתֶיךָ? וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ".
| כאן מועמד מול הברכה לנשיאת פנים פסוק הטוען שהקב"ה אינו נושא פנים, ועל כך תפארתו. התשובה מציגה את נשיאת הפנים כגמול לעשיית רצונו של מקום; אבל קצת קשה, שהרי אם ישראל עושים רצונו של מקום, הרי הם זכאים לגמול טוב, וממילא אין הגמול בגדר 'נשיאת פנים', אלא הוא מגיע להם בזכות. התיאולוגיה המצטיירת כאן היא של מידת הדין, שאינה נושאת פנים, אלא נותנת לכל אדם את הגמול המגיע לו. |
כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים".
| הדרשה מעמתת שמונה זוגות של פסוקים, כאשר בכל זוג אחד הפסוקים מורה על חסד והשני על דין (ביניהם גם הפסוק שלנו, המעומת שוב מול דברים י יז). הפתרון החוזר הוא ביורוקרטי: הבחנה בין שני שלבים בדין האלוהי: בשלב שעדיין מתקיים הדיון יש מקום להשפעות על הדיין ולכן אפשר להתפלל ולבקש רחמים; הקב"ה קרוב לקוראיו ומקבל את בקשותיהם ואת תשובתם – הוא נוהג במידת החסד והרחמים; השלב השני, לאחר שנחתם גזר הדין הוא שלב שבו הקב"ה החליט על הענשת האדם, ובו מתגלה מידת הדין – אין מקום לתפילות ולנסיונות להשפיע על הקב"ה וגם חזרה אמיתית בתשובה לא תועיל; שהרי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם... אין להשיב" (אסתר ח ח)! התיאולוגיה כאן מאזנת בין הדין והחסד, ומאפשרת תפילה, אבל אינה מבטיחה דבר, שהרי המתפלל אינו יודע האם נחתם דינו. הסתירה בין מידות הקב"ה מומרת באי וודאות קיומית: יתכן שגזר הדין עדיין לא נחתם, ולכן יש מקום לתפילה ולתשובה – אבל יתכן גם שאלו לא יועילו, שהרי אולי נחתם גזר הדין. |
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ" (תהלים סה ג), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג מד); כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ?
עַד שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין – "שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה", מִשֶּׁנֶּחְתַּם גְּזַר דִּין – "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ".
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמה יח), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק" (תהלים י א).
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ? – עַד שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין – "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו", מִשֶּׁנֶּחְתַּם גְּזַר דִּין – "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק".
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג לח), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה" (דניאל ט יד).
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי" (ירמיה ד יד), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית, נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי" (ירמיה ב כב).
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה ג כב), וּכְתִיב אֶחָד אוֹמֵר: "אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב" (ירמיה ח ד); כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ?
עַד שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין – "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים", מִשֶּׁנִּתְחַתֵּם גְּזַר דִּין – "אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב".
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" (ישעיה נה ו), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם" (יחזקאל כ ג); כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ?
עַד שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין – "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ", מִשֶּׁנֶּחְתַּם גְּזַר דִּין – "חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם".
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" (יחזקאל יח לב), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם" (שמואל א ב כה).
| הבחנה בין העולם הזה, שמנוהל ע"י מידת הרחמים – לבין העולם הבא, שמנוהל במידת הדין. |
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים"; כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ?
"יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" – בָּעוֹלָם הַזֶּה, "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים" – לָעוֹלָם הַבָּא.
| לא מדובר כאן ביחס מיוחד לאדם מסויים, אלא בסליחה ומחילה. |
דָּבָר אַחֵר: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו" – יַעֲבִיר כַּעֲסוֹ מִמְּךָ.
| המדרש עוסק באריכות בעניין השלום. הגדרת השלום היא מניעת אלימות, ובדרשות השונות מותווה ההקשר שלו: שלום עם כל אדם אחר, שלום בבית בין בני הזוג, שלום המושג באכיפה ע"י מלכות בית דוד, או לימוד תורה שמביא לשלום. מכאן מקבלות הדרשות פתיחה קבועה "גדול השלום" וכל דרשה מוכיחה את חשיבות השלום מפסק מיוחד. |
רַבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" – בְּבֵיתְךָ.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה שְׁלוֹם מַלְכוּת בֵּית דָּוִד; שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ" (ישעיה ט ו).
דָּבָר אַחֵר: זֶה שְׁלוֹם תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט יא).
| מותר לומר דברים שאינם נכונים ("לשנות") כדי להימנע מעימות וכדי לעשות שלום; וראו בראשית רבה מח יח, ושם ק ח, וכן שמואל א טז ב. מחיית השם שנכתב בקדושה – ראו לעיל פיסקה טז. |
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁשֵּׁם שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה נִמְחָה עַל הַמַּיִם מִפְּנֵי שָׁלוֹם, בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁלֹּא נָטְעוּ הַנְּבִיאִים בְּפִי כָּל הַבְּרִיּוֹת אֶלָּא שָׁלוֹם.
| לדברי ר' שמעון בן חלפתא ראו בסוף ש"ס המשנה. דברי ר' אלעזר הקפר נראים כפתיחת הדיון בשלום, ועליהם מבוססת העריכה כאן. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֵין חוֹתָם כָּל הַבְּרָכוֹת אֶלָּא שָׁלוֹם; שֶׁנֶּאֱמַר: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה, וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם – כִּבְיָכוֹל אָמַר הַמָּקוֹם: אֵין הַשָּׂטָן נוֹגֵעַ בָּהֶם;
שֶׁנֶּאֱמַר: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח לוֹ" (הושע ד יז).
אֲבָל מִשֶּׁנֶּחְלְקוּ, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? "חָלַק לִבָּם, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ" (הושע י ב).
| ראו בראשית רבה לח ו. הקריאה לשלום – ראו ספרי דברים קצט. ואכן, משה שלח דברי שלום אל סיחון ויפתח שלח למלך בני עמון, כמפורש בפסוקים, ובספרי דברים שם מובאת גם הדרשה על השלום למתים. |
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִלְחָמָה צְרִיכִים שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ י).
"וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" (דברים ב כו),
"וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר: מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי? וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח... וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם" (שופטים יא יג).
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִלּוּ מֵתִים צְרִיכִים שָׁלוֹם; שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (בראשית טו טו), וְאוֹמֵר: "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ" (ירמיה לד ה).
| כאן נפתחת שורת דרשות העוסקות בקהל היעד של השלום, שהוא עושי תשובה, צדיקים, לומדי תורה ואוהביה, ענוים ועושי צדקה, ולא רשעים. לקשר בין לימוד תורה לשלום ראו גם לעיל "דבר אחר זה שלום תורה", וכן דברי ר' חנינא בברכות סד א. |
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתַּן לְעוֹשֵׂי תְּשׁוּבָה; שֶׁנֶּאֱמַר: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם, שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב" (ישעיה נז יט).
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתַּן בְּחֶלְקָם שֶׁל צַדִּיקִים; שֶׁנֶּאֱמַר: "...מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק, יָבֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיה נז א-ב).
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁלֹּא נִתַּן בְּחֶלְקָם שֶׁל רְשָׁעִים; שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי, לָרְשָׁעִים" (ישעיה נז כא).
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתַּן לְאוֹהֲבֵי הַתּוֹרָה; שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט קסה).
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתַּן לְלוֹמְדֵי תוֹרָה; שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיה נד יג).
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתַּן לַעֲנָוִים; שֶׁנֶּאֱמַר: "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם" (תהלים לז יא).
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתַּן לְעוֹשֵׂי צְדָקָה; שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב יז).
| בסיום הדרשות על 'גדול השלום' מופיעות המרחיקות לכת ביותר: אחת מזהה את הקב"ה עם השלום, ר' חנינא סגן הכהנים משווה את השלום למעשה בראשית, כלומר לעולם כולו; ולבסוף מובאת הדרשה מאיוב על הקב"ה שעושה שלום בין מלאכיו, וממנה קל וחומר לבני אדם, שיש ביניהם איבה ותחרות וכו'. |
רַבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית; שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם" (ישעיה מה ז).
גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁדָּרֵי עֶלְיוֹנִים צְרִיכִים שָׁלוֹם; שֶׁנֶּאֱמַר: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה ב).
וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אֵיבָה וְתַחֲרוּת וְשִׂנְאָה וּבַעֲלֵי דְבָבָא – צְרִיכִים שָׁלוֹם, קַל וָחֹמֶר לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ! "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו".
| כנראה כאן הסתיימה הפיסקה בעבר, ונספחו אליה מאוחר יותר דרשות שעוסקות בסתירות בין פסוקים, במתכונת הדרשות על 'ישא ה' פניו אליך' דלעיל. אלף אלפים הוא מספר (מיליון), בניגוד לטענת דניאל שמספר המלאכים הוא אינסופי; התשובה תולה את מספר המלאכים בעם ישראל: כשהוא על אדמתו (איוב) מספר המלאכים אינסופי, אבל לאחר שגלו (דניאל) הוא הוקטן! |
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ? עַד שֶׁלֹּא גָּלוּ מֵאַרְצָם – "הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו?"; מִשֶּׁגָּלוּ מֵאַרְצָם – "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ"; כִּבְיָכוֹל נִתְמַעֲטָה פַּמַּלְיָא שֶׁל מַעְלָה!
רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו?", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ"; כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ?
"אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ" – זֶה גְּדוּד אֶחָד, וְכַמָּה הֵן גְּדוּדָיו? "הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו?".
| לפי תהלים יש לכל כוכב שם משלו, ואילו לפי ישעיהו שמותיהם הם כשהם יוצאים, כלומר בערב; התשובה היא שהקב"ה אומר בכל ערב בבת אחת את שמות כל הכוכבים, וראו גם מכילתא שירה ח ושם בחדש ז. התשובה הנוספת כאן מפי רבי היא ששמות הכוכבים – וכן גם שמות המלאכים – אינם קבועים, והקב"ה משנה אותם מלילה ללילה; וראו בראשית רבה עח ד. התשובה של רבי מבחינה בין שתי משמעויות שונות של 'יקרא': 'יבקש תשומת לב' או 'יכנה'. |
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיה מ כו).
כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא – הַכֹּל עוֹנִים, מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְבָשָׂר וָדָם לִקְרֹא שְׁתֵּי שֵׁמוֹת כְּאֶחָת!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ א), וְאוֹמֵר: "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב יב),
וְאוֹמֵר: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה', וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיה כג כט).
רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים". כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ?
מַגִּיד שֶׁאֵין שָׁם שֵׁם שָׁנוּי: לֹא הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא עַכְשָׁו נִקְרָא הוּא לְאַחַר זְמַן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה': לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? וְהוּא פֶלִאי" (שופטים יג יח),
אֵינִי יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה שֵׁם אֲנִי מִתְחַלֵּף!
| כאן הסתירה בין סכומי הכסף שבו קנה דוד את גורן ארוונה בולטת לעין. התשובה של ת"ק היא הבחנה בין הגורן כולו (הר הבית) לבין מקום המזבח התשובה של רבי היא שדוד אסף מכל שבט 50 שקלים, והסכום המצטבר הוא 12X50 שקלים, כלומר 600 שקלים, וראו ספרי דברים סב. |
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת" (דברי הימים א כא כה).
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? – מְקוֹם הַגֹּרֶן בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת, וּמְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ בַּחֲמִשִּׁים.
רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵף בֶּן דּוֹסְתַּאי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן",
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת".
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ? הֵן שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים הָיוּ, וְלָקַח מִכָּל אֶחָד, וְנָטַל חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט; נִמְצָא שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים מִכָּל הַשְּׁבָטִים.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר" כַּמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן. וּמַהוּ מְפֹרָשׁ בָּעִנְיָן? "וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנוֹן"; אֲבָל הַבָּקָר לְעוֹלָה וְהַמּוֹרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים – בַּחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים.
| כמה סוסים היו לשלמה המלך? שוב נראה שיש סתירה בין מלכים א לבין דברי הימים! – הפתרון הוא, בדומה לתשובה של רבי על מספר המלאכים, שהיו לו 4000 אורוות של 40000 סוסים בכל אחת מהן. |
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ? – אַרְבַּעַת אֲלָפִים סְטַבְּלָאוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים אֶלֶף סוּסִים.
| מה היה נפח הים של שלמה? – שוב סתירה בין מלכים א לבין דברי הימים! – הפתרון כאן הוא בהבחנה בין מידת הלח (נוזלים) לבין מידת היבש, הגדולה ממנה בשיעור של 50%, וראו גם תוספתא ב"מ דכלים ה א. |
אַלְפַּיִם בַּלַּח, שֶׁהֵן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים בַּיָּבֵשׁ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: "...אַרְבָּעִים סְאָה בַּלַּח, שֶׁהֵם כּוֹרַיִם 60 סאה בַּיָּבֵשׁ" (כלים טו א.).
| "וכן" מוסב על הדרשה דלעיל, על כך שדרי מעלה צריכים שלום, ועל הקל וחומר הנובע מטענה זאת לבני אדם. כאן מובא קל וחומר מהים, שאינו יולד ילדים ואינו מגדל אותם, ועדיין הוא מוגבל במקומו – לצידון, שתיאלץ לקבור את בניה וחתניה. |
אָמַר הַיָּם: וּמָה אֲנִי, שֶׁאֵינִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא אוֹחִיל, וְשֶׁמָּא אוֹלִיד בָּנִים וּבָנוֹת, וְשֶׁמָּא אֶקְבֹּר חֲתָנִים וְכַלּוֹת, מָה אָמוּר בִּי?
"הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ, נְאֻם ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ" (ירמיה ה כב).
אָמַר הַיָּם: וּמָה אֲנִי, שֶׁאֵין בִּי אַחַת מִן כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה רְצוֹן קוֹנִי – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה "בּוֹשִׁי צִידוֹן".
פיסקה מג
[עריכה]על במדבר ו כז
| ראו לעיל פיסקה לט. דורש את ההבדל בין "כה תברכו" ובין "ושמו את שמי". |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ.
אַתָּה אוֹמֵר בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּכִנּוּי?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי".
בַּמִּקְדָּשׁ – בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ, בַּמְּדִינָה – בְּכִנּוּי.
| ראו לעיל פיסקה לט. הברכה באה ישירות מהקב"ה ואינה מוגבלת למי שנמצאים לפני הכהנים. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": אֵין לִי אֶלָּא בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל, בְּרָכָה לְגֵרִים לְנָשִׁים וְלַעֲבָדִים מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".
בְּרָכָה לַכֹּהֲנִים מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".
"וַאֲנִי אֲבָרְכֵם", שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: בִּרְכוֹתֵינוּ תְּלוּיוֹת בַּכֹּהֲנִים!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם"!
שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים: אָנוּ נְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל!
| הקב"ה מברך את ישראל, וברכת הכהנים שמה את שמו עליהם, אבל אינה הכרחית להחלת הברכה. היא חלה גם על הכוהנים עצמם וגם על כל הקשורים לישראל – כולל נשים, קטנים ועבדים. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" (דברים ב ז);
"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (דברים טו ו), וְאוֹמֵר: "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז יד).
| פסוקים נוספים שמורים שהמברך הוא הקב"ה ולא הכוהנים. יתכן לראות בדיון המדרשי עקיצה לכוהנים הצדוקים, שחשבו שהציבור כולו תלוי בברכתם. |