עם טעמים:
וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"ממדבר קדמות" - אע"פ שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואעפ"כ פתח להם בשלום אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום ד"א ממדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולם יכול היית לשלוח ברק א' ולשרוף את המצריים אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי במתון
[יג] דבר אחר ממך למדתי וכו'. ואם תאמר, אפילו ללשון ראשון שלמד מן התורה שהחזיר הקדוש ברוך הוא על האומות, היה יכול לפרש 'ממך למדתי שהחזרת התורה על האומות וכו. ונראה, דלעולם "ממדבר קדמות" צריך לפרש לפירוש הראשון 'מן התורה שקדמה לעולם', דאין לפרש 'ממך שקדמת לעולם' - שהחזרת התורה על בני ישמעאל, דעדיין יקשה, דמה ענין תורה אל הקדמת שלום למלחמה, ודבר זה עיקר הלימוד ללמוד שהדין בשלום כמו שהוא בנתינת התורה, ואם כן העיקר הוא חסר, ולפיכך צריך לפרש "ממדבר קדמות" 'מן התורה שקדמה לעולם', כלומר, כמו שהדין בתורה למדתי אל מלחמה. אבל אם היינו מפרשים 'ממך שקדמת לעולם', יהיה העיקר חסר מן הספר, דצריך להזכיר הכתוב עיקר הלימוד. ולפיכך למעלה שעיקר הלימוד שלמד משה דין הקדמת שלום במלחמה מן התורה, צריך לפרש שלמד מן התורה. אבל לפירוש הזה שגם במלחמה איירי מה שלא היה מאבד את האומה בפעם אחת, יש לפרש 'ממך למדתי':
ואשלח מלאכי' ממדבר קדמו' אל וגו' עד וערי ההר ככל אשר צוה ה' אלהינו המפרשי' אמרו שהיה שליחות המלאכי' במאמר הקב"ה או ברוח הקדש אשר בו. ואני לא מצאתי מזה עד בדבר ולכן לא אסתפק בו. ואחשוב בזה שמשה אדונינו נהג בזה כמנהגו עם פרעה שקודם המכה היה מתרה בו עם היות שידע שהשם ית' הודיעו שיתן סיחון בידו ראה משה לשאל לשלום וזה לסבות. ראשונה כדי להראות לישראל שלא יכבשו סיחון ועוג לחולשת לבבם כי הם חזקים מאד עד שלא שמעו לדברי שלום. ולא אבו לתתם לעבור בגבולם בבטחם בגבורתם. אבל יד הש"י הושיעה למו ונתן ארצותם לפניהם. והב' כדי לתת למוד לשאר יושבי הארץ כ"א יקראו אליהם לשלום יענו אותו ויהיו למס אחרי שראו סיחון שלפי שלא נטה לבו לשלום הכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וילכדו את ארצו. הג' שעשה משה זה לעשות נסיון בו יודע לישראל שמחשבות ה' לעולם יעמדו. ולכן שלח לו דברי שלום לאמר אעברה בארצך כדי שישמעו תשובתו שלא אבה נתנם עבור ושידעו שהש"י הקשה את רוחו לתתו בידם. ואמרו בדרך ר"ל שלא יתעכבו שמה. אבל יעברו בלי שום עכוב והוסיף לומר בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל. להודיעם שעם היותם עוברי' בלי עכוב שלא יפנו דרך כרמי' וזכר שלא יזיקוהו בזה. אבל גם שיהיה לו תועלת ולעמו הרבה שימכו' לו מזונותיו ביוקר. וזהו אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי. ואמר עוד רק אעברה ברגלי. והכונה בו שאמר לו אל חמנעני מעבור בך בחשבך שאשוב לאחור כי עכ"פ אעבור ברצונך או על אפך ועל חמתך ואמרו כאשר עשו לי בני עשו. הוא לדעתי לומר שלא יחשוב שבהיותו מונע ממנו העברה בארצו ימנע מעבור אל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע והוא ארץ כנען אינו כן אבל עכ"פ יעבור שמה ויעבור ברגלו אם בהטותו ממנו בארצו אם ברצונו או על אפו. וזהו רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו היושבי' בשעיר והמואבי' היושבי' בער. רוצה לומר שמנעו ממנו ההעברה בארצם. ועכ"ז לא נמנעתי מבא אל המקום הזה. ולז"א עוד עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו. רוצה לומר כי עכ"פ אעבור את הירדן לפי שאני הולך אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ומי יאמר לו מה תעשה. הנה א"כ היה הדמוי הזה מאשר עשו לי בני עשו והמואבי' בדבר אחר כ"א שהמניעה שמנעו את ישראל מעבור בארצם לא מנע ההעברה בהחלט. כי עם כ"ז עברו שמה. וככה יהיה אע"פ שסיחון ימאן כי עכ"פ הם יעברו את הירדן. ובאלה הדברי' רבה אמרו למ"ה דומה לשומר שנטל שכרו להיותו שומר הגפן. בא אחר א"ל עבור מזה המקום והניחני לבצור הגפן. א"ל כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמור את הגפן ואתה בא לבצור. כך היה סיחון נוטל שכר מכל מלכי ארץ כנען. והיו מעלין לו מכם לשמור שישראל לא יעברו את הירדן. א"ל ישראל תנו לנו מקום שנעבור בארצכם ונבא לאותם המלכי' שהיה משמר אותם א"ל כל עצמי איני יושב כאן אצא משמר מפניכם ואתם רוצים לעבור הוי ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ע"כ. והנה מאמר זה יורה מצד מה שפירשתי ברק אעבור ברגלי כאשר עשו לי בני עשו וגו'. עד אשר אעבור את הירדן שהודיע לו זה כדי שלא יחשוב להציל שאר המלכי' במנעו מהם ההעברה בארצו. והנה לא קרא כאן אחים לבני עשו ואמר סתם כאשר עשו לי בני עשו. לפי שלא יאמר סיחון אם אחיך עשו לא רצה. איך ארצה אני. לזה העלים ממנו האחוה שהיה לו עם בני עשו והנה זכר שלא אבה סיחון העביר את ישראל והיה זה לסבה אלהי שהש"י הקש' את רוחו ואמץ את לבבו. והוא המופת שעשה משה כמו שאמרתי בשליחות המלאכי' וא"כ לא המלאכי' נשלחו לכונת שלום כי אם לעשות המופת. וליתר הסבות שזכרתי בידיעתו שלא יענה בשלום. והותרו בזה הספק הארבע עשר שזכרתי בפרשה:
אמנם אמרו ויאמר ה' אלי ראה החילותי תת לפניך את סיחון. ירא' שאין צורך כאן בפסוק הזה. ואמרו המפרשי' שהוסיף לומר זה לפי שהיה בשעת המעשה והרמב"ן ז"ל נדחק לומר שהצווי הזה הוא הנאמר למעלה ושאחר שליחות המלאכי' נאמר לו וכמו שאמרתי בספקות. והנה סדר הפסוקי' לא יסבלהו. ואחשוב שכאשר סיחון לא רצה לקבל דברי השלום אשר שלח אליו משה כדי לעשות האות והמופת אשר זכרתי. מיד באהו הדבור האלהי בזה להודיעו שבמה שלא קבל סיחון השלום. הנה כבר נפל בידו ובזה החל הש"י לתתו בידו בהקשותו את לבו. כי היה זה התחלת נפילה וסבה אליה. ולכן אמר החל רש ולא אמר והתגר בו מלחמה. כי התגרות המלחמה הוא מה שכבר עשה משאלת השלום. והנה ספר המלחמה איך נעשתה כי יצא סיחון ועוג לקראתם באנשי החיל שלא ישמרו האויבי' תוך החומ' אבל המה יצאו לקראתם על מרומי שדה ויערכו אתם מלחמה והשם נתן אותם בידי ישראל ויכוהו וילכדו את עריו. והנה זכר שתוקף הישועה היתה כל כך גדולה שהנה התורה העידה שהיתה אלהית כי כח אדם לא יגיע אליה. והוא אמרו את הכל נתן ה' אלהינו בידינו. והנה הודיע עוד שעם היות שהיו בתוקף המלחמה והשלל ומשנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע. הנה הם לא עשו כן ולא פשטו ידיהם בארץ בני עמון הסמוכה לסיחון. לפי שישראל נשמר מאד מזה כדי שלא לעבור על מצות אלהיו:
פה אמר שמשה שלח מלאכים וששלחם ממדבר קדמות ובפ' חוקת אמר שישראל שלח מלאכים ושהי' השליחות בעת שהיו בגבול סיחון, ומ"ש כאשר עשו לי בני עשו והלא בני עשו לא הניחום לעבור:
"ואשלח מלאכים", בפ' חוקת נזכר שישראל שלח מלאכים, ופה אמר שמשה שלח מלאכים, שם מבואר שבעת ששלחו מלאכים עברו כבר את נחל ארנון, ופה הזכיר ששלח מלאכים ממדבר קדמות, וגם אם הם עצמם המלאכים שנז' בפ' חוקת למה כתב זה שנית הלא ידענו זאת משם, ומזה מבואר שהיו בזה שני שליחות, פה הזכיר שמשה שלח מלאכים והיו דברי שלום כי אף שא"ל ה' החל רש מחויב לקרא בשלום תחלה ואם היה עונה שלום לא היה נלחם אתו, ומלאכים אלה שלח ממדבר קדמות טרם בא בנחלי ארנון שהוא בגבול סיחון והיה הבקשה שיתנהו לעבור דרך ארצו:
