ביאור:משנה עוקצין פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת עוקצין: א ב ג

מסכת עוקצין עם מפרשי המשנה: א ב ג

הגדרות "אוכל" לענייני טומאה ולעניינים אחרים[עריכה]

חטיבה I: הכנה לטומאה והכנה לאכילה[עריכה]

(א) יֵשׁ צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵין צְרִיכִין מַחְשָׁבָה, מַחְשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר,

הכשר - הרטבה כדי לקבל טומאה. מחשבה - לאכלו, ואז נחשב אוכל ומטמא טומאת אוכלין.

טטראדרמה, כמו בתחילת המסכת.

מַחְשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר, וְלֹא הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחְשָׁבָה.

כָּל הָאֳכָלִים הַמְיֻחָדִין לָאָדָם - צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִין מַחְשָׁבָה.


(ב) הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָן, מִן בְּהֵמָה, מִן הַחַיָּה, מִן הָעוֹפוֹת, וּמִנִּבְלַת עוֹף הַטָּמֵא,

נבלת העוף הטמא אינה מטמאת כנבלה, ראו טהרות א, ג.

בין צמחי הבר היו אחדים שהיה מקובל לאכלם, ולכן אין צריכים מחשבה לכך, אבל בדרך כלל גם צמחים אכילים אינם "אוכל", אם לא גודלו בידי אדם.

וְהַחֵלֶב בִּכְפָרִין, שם שמרו על ההלכה ולא אכלו חלב. וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה, צמחי בר הראויים לאכילה. וּשְׁמַרְקְעִין וּפְטָרִיּוֹת.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ מִכְּרֵישֵׁי שָׂדֶה, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת;
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: חוּץ מִן הַבְּלָכְסִין,
הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחְשָׁבָה וְהַכְשֵׁר.


(ג) נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה - בְכָל מָקוֹם,

בתוספתא ג, ג מנמק ר' יוסי את החומרה בנבלת העוף בכפרים בכך שהיא מטמאת טומאה חמורה. נבלת בהמה טמאה ועוף טהור אינן צריכות הכשר, אבל אם לא חשב לאכלן - אינן מטמאות טומאת אוכלין, וראו טהרות א, א-ד.

נבלת בהמה טהורה וכן החלב בשווקים - נחשבים אוכל גם אם לא חשב עליהן כך, ואינן תלויים בהכשרה.

ר' שמעון מוסיף גם בהמות טמאות שהיה נהוג לאכלן, וראו ויקרא יא ד-ז.

וְנִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר - בִּכְפָרִין
צְרִיכִין מַחְשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר.

נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה - בְכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב - בִּשְׁוָקִים,

אֵינָן צְרִיכִין לֹא מַחְשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר.


חטיבה II: "אוכל" בטומאה, בתרומה ובמעשר[עריכה]

(ד) הַשְּׁבָת, מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בִַּקְדֵרָה,

שבת שכבר השתמשו בה לבישול - אינו נחשב אוכל, ומותר לזר לאכלו אף אם הוא תרומה.

הזרדים וכו' דינם הפוך: אין אפשרות לאכלם בלי בישול, ולכן אם הם חיים אינם מטמאים טומאת אוכל.

אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינָה מִטַּמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין.

לוּלַבֵּי זְרָדִין, וְשֶׁלַּעֲדָל, וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה,

אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין, עַד שֶׁיִּמְתָּקוּ.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שֶׁלַּפַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן.


(ה) הַבֹּשֶׁת וְהַחָמוּס וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, הַתְּיָא וְהַחִלְתִּית וְהַפִּלְפְּלִין וְחַלּוֹת חָרִיעַ,

התיא והחלתית - ראו טבול יום א, ה.

ר' עקיבא טוען שלמרות שניתן לקנות תבלינים בכספי מעשר שני (ראו ספרי ראה קז) - אינם נחשבים אוכל לעניין טומאה.

נִלְקָחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין - דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
אָמַר רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם נִלְקָחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵין מִטַּמִּין טֻמְאַת אָכְלִין?
אִם אֵינָן מִטַּמִּין טֻמְאַת אָכְלִין - אַף הֵן לֹא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר!


(ו) הַפַּגִּים וְהַבֹּסֶר בוסר של ענבים ותאנים - רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא טֻמְאַת אָכְלִין.

עונת המעשרות - ראו מעשרות א, ב-ג.

ר' עקיבא מבחין בין אוכל לעניין טומאה לבין אוכל לעניין חיוב במעשר ולעניין כספי מעשר. משנה ה הדגימה פטור מטומאה וכאן מדגימים פטור ממעשר, וראו גם נדה ו, ה.

בעניין הקצח ראו גם עדיות ה, ג.

רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: מִשֶּׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת.

פְּרִיצֵי זֵיתִין וַעֲנָבִים זיתים או ענבים שנותרו אחרי הכבישה בבית הבד או בגת - בֵּית שַׁמַּי מְטַמִּין, וּבֵית הֶלֵּל מְטַהֲרִין.

הַקֶּצַח - בֵּית שַׁמַּי מְטַהֲרִין, וּבֵית הֶלֵּל מְטַמְּאִין.

וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת.


(ז) הַקּוּר - כָּעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.

לבבות הדקלים אינם מקבלים טומאת אוכלין, אבל נלקחים בכסף מעשר, כשיטת ר' עקיבא במשנה ה.

כפוניות הן פרחי תמרים, והן פטורות מהמעשר כי עדיין לא נגמרה מלאכתם. גם כאן זו שיטת ר' עקיבא במשנה ו.

בכ"י קויפמן מוחלף סדר משניות ז-ח.

וְכַפוּנִיּוֹת לְאָכְלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.


חטיבה III: "אוכל" כניגוד ליצור חי[עריכה]

(ח) דָּגִים, מֵאֵמָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה?

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיָּצוּדוּ. בֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיָּמוּתוּ.

דגים שאם יוחזרו למים יחיו - טהורים לדעת ר' עקיבא.

ענף תאנה שנשבר ועדיין לא הופרד לגמרי - לדעת חכמים התאנים שבו טהורות רק אם קשירה עשויה להציל את הענף (ראו שביעית ד, ו.)

אבל כוחה של התבואה גדול יותר, והיא נחשבת מחוברת לקרקע וטהורה אפילו אם נשאר לה רק שורש קטן, וראו דיני העציץ בסוף הפרק הקודם.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אִם יְכוּלִין לִחְיוֹת. אינם טמאים

יִחוּר שֶׁלִּתְאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח, וּמְעוּרֶה בֲקְלִפָּה

רְבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם יְכוּלִין לִחְיוֹת.

תְּבוּאָה שֶׁנֶּעְקְרָה, וּמְעוּרֶה אֲפִלּוּ בְשֹׁרֶשׁ קָטָן - טְהוֹרָה.


(ט) חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה אֵינוּ מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלָה, (לְפִיכָךְ הוּא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.

לגבי דגים וחגבים טמאים השוו לדין החֵלב ונבלת העוף הטהור, לעיל משנה ב-ג.

המשנה מסבירה מדוע חלב בכפרים צריך הכשר (לעיל משנה ב), אפילו אם הוא מנבלה. היא קושרת את טומאת האוכלין לדיני הנבלה, כשם שבמשנה ה-ז נקשרה הטומאה לענייני המעשר, ובמשנה ד לענייני התרומה.

לגבי דיני החלב, ראו גם חולין ח, ו.

(חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלָה,) לְפִיכָךְ אֵינוּ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.

דָּגִין טְמֵאִין וַחֲגָבִין טְמֵאִין, צְרִיכִין מַחְשָׁבָה בַּכְּפָרִין.

חטיבה IV: כוורות ודבש[עריכה]

(י) כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים,

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כַקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְרוּזְבוֹל,
וְאֵינָה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַשַּׁבָּת - חַיָּב.

שורה של השוואות בין דיני הכוורת בעניינים שונים: פרוזבול נכתב על הקרקע. המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. רדיה מהכוורת בשבת נחשבת כקטיף לדעת ר' אליעזר, וראו גם שביעית י, ו. במשנה יא מצטמצמת המחלוקת לעניין קבלת הטומאה לזמן שבין ריסוק החלה לבין החירחור שלה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָה כַּקַּרְקַע, וְאֵין חוֹתְכִין עָלֶיהָ פְרוֹזְבוֹל,
וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת - פָּטוּר.


(יא) חַלּוֹת דְּבַשׁ, מֵאֵמָתַי מִטַּמְּאִין מִשֵּׁם [מַשְׁקֶה]?

מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשאלה ממתי נחשב הדבש כנפרד מהחלות, ומכשיר אותן לקבל טומאה.

סיום המשנה במחלוקת ר' אליעזר וחכמים ובית שמאי ובית הלל, כמו בתחילתה, ראו ברכות א, ב-ג.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּחַרְחֵר.
בֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּרַסֵּק.


חטיבה V: סיום[עריכה]

(יב) אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:

סיום אגדי מהאמורא ר' יהושע בן לוי. "יש" בגימטריה 310.

השלום מחזיק את הברכה כשם שהעוקץ מחזיק את המאכל.

עָתִיד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ח כא) "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא".

אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חַלְפְתָא: אֵין לָךְ כֶּלִי שֶׁהוּא מַחְזִיק בְּרָכָה אֶלָּא שָׁלוֹם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כט יא) "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".