ביאור:משנה עוקצין פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת עוקצין: א ב ג

מסכת עוקצין עם מפרשי המשנה: א ב ג

---

מבוא למסכת עוקצין

טומאת אוכלין היא בעלת מאפיינים מיוחדים, כפי שנזכר בחולין ט. היא מוגדרת, לכאורה, רק על דברים הנאכלים, אבל מסכת עוקצין מדייקת שלעיתים היא חלה גם על נספחי האוכל: ה"יד" (מה שבאמצעותו מחזיקים את האוכל) וה"שומר" (דבר הנצרך לשמירת המזון שלא יתקלקל.) השומר, שהוא צורך של המאכל, עדיף על דרך השימוש האנושית, בכך שהטומאה שלו מצטרפת גם לענייני השיעור "כביצה".

אפיון נוסף של טומאת האוכלין הוא הכוונה של האדם האוכל: אם לא מדובר במזון שמקובל לאכלו, היא חלה רק אם האדם חשב על הדבר הנאכל כמזון (וראו גם טהרות ח, ו.) השיעור של האוכל מוגדר גם הוא לפי כוונת האדם - אם התחיל לפרק חבילה של מזון, או אם שבר קליפה וכדומה - מחשבים לעניין השיעור רק את המזון שגילה את דעתו שהוא חשוב לו. במקרה זה מתברר שכוונת האדם עולה על הצורך של המאכל.

פרק א במסכת מגדיר את ה"יד" וה"שומר", ומדגים את עקרונותיהם במיני מאכלים שונים, לפי מיקום התוספת: בשורש, בשרביט או בעוקץ. פרק ב מעיין בהבחנות בין פנים הפרי לחיצוניותו (קליפה), ובמיוחד במקרה של הבצל, שכולו קליפות. כאן גם מתחילה המשנה לעסוק בכוונת האדם האוכל, ובמקרים שבהם התחיל לפרק את צרורות המזון או את הקליפות שלו.

פרק ג ממשיך בבירור המשמעות של כוונת האדם, ומציין מיני מאכלים שונים לעניין הטומאה. כאן גם מעמידה המשנה מול הגדרות המזון לענייני טומאה הגדרות שלו לעניינים אחרים, וכך יוצרת קישורי רוחב הלכתיים, הקושרים את טומאת האוכלין לענייני תרומות, מעשרות, משא ומתן ושבת. כך נקשרים זה לזה חלקי המשנה השונים, וכך גם מסתיימים ששה סדרי המשנה.

בתלמוד הבבלי (הוריות יג ב) מובא מעשה על רשב"ג השני, שעסק בעוקצין. ואכן, רוב התנאים במסכת הם מדור אושא - למעט סופה (ג, ה-יא), המזכיר - אולי כסיום ש"ס המשנה - את דעות בית הלל ובית שמאי, ר' אליעזר ור' עקיבא.

מבוא למסכת עוקצין ומבנה המסכת

שימוש אנושי, וצורך של המאכל עצמו

חטיבה I: כללי השומר והיד

(א) כָּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר - מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא, וְלֹא מִצְטָרֵף.

"יד" - משמש את האדם להחזקת האוכל. "שומר" - מונע קלקול של האוכל. "מצטרף" - יחד עם האוכל הטמא, לשיעור כביצה לטמא את הנוגע בו.

וראו טהרות ב, א: אוכל פחות מכביצה אינו מטמא.

שׁוֹמֵר - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ יָד - מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא, וּמִצְטָרֵף.

לֹא שׁוֹמֵר וְלֹא יָד - לֹא מִטַּמֵּא וְלֹא מְטַמֵּא.

חטיבה II: שרשים

(ב) שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִין וְהַקַּפְלוֹטוֹת - בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין,

המנויים כאן הם "שומרים", ולכן מטמאים ומצטרפים.

וְהַפִּטְּמָה שֶׁלָּהֶן - בֵּין לַחָה, בֵּין יְבֵשָׁה,

וְהָעַמּוּד בסיס הפריחה של השום וכו' שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאוֹכֵל,

שָׁרְשֵׁי הַחְזֵרִין וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוֹס - דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל שרש גדול של הצנון מִצְטָרֵף, וְהַסִּיב שֶׁלּו שורשונים קטניםֹ אֵינוּ מִצְטָרֵף.

שָׁרְשֵׁי הַמִּנְתָּה, וְהַפֵּיגָס, יַרְקוֹת שָׂדֶה, יַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לִשְׁתָלִין,

וְשִׁזְרָה שֶׁלַּשִּׁבֹּלֶת, שעליה הגרעינים וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ. הקרום שעל הגרעינים

רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הַסִּיג שֶׁלָּרְצָפִית, עפר על שרשי הירק

הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמִּין וּמְטַמִּין וּמִצְטָרְפִין.

(ג) אֵלּוּ מִטַּמִּין וּמְטַמִּין וְלֹא מִצְטָרְפִין:

המנויים במשנה משמשים יד לפרי, אבל אינם משמרים אותו.

לעניין המלענים ראו דברי ר' יהודה בתוספתא א, ב.

שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת - בִּזְמַן שֶׁהֵן יְבֵשִׁין,

וְהָעַמּוּד שֶׁאֵינוּ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאוֹכֵל,

וְיַד הַפַּרְכִּיד הזמורה שעליה האשכול, שבה ניתן לאחוז אותו - טֶפַח מִכָּן וְטֶפַח מִכָּן,

יַד הָאֶשְׁכּוֹל החיבור בין האשכול לפרכיל - כָּל שֶׁהוּא, וְזָנָב שֶׁלָּאֶשְׁכּוֹל שֶׁרֵיקְנָהּ, תחתית האשכול ללא הענבים

וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה - אַרְבָּעָה טְפָחִים,

וְקָנֶה שֶׁלְּשִׁבֹּלֶת - שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְיַד כָּל הַנִּקְצָרִין - שְׁלֹשָׁה טְפָחִין,

וְשֶׁאֵינָן דַּרְכָּן לְהִקָּצֵר - יְדֵיהֶן וְשָׁרְשֵׁיהֶן כָּל שֶׁהֵן,

וּמְלָעִין שֶׁלַּשִּׁבֳּלִין מלענים, שיער שבקצה המוץ - הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמִּין וּמְטַמִּין וְלֹא מִצְטָרְפִין.

(ד) אֵלּוּ לֹא מִטַּמִּין, וְלֹא מְטַמִּין, וְלֹא מִצְטָרְפִין:

ראו תוספתא א, ג, שמוסיפה דוגמאות ושמסייגת את דברי ר' יוסי.

שָׁרְשֵׁי קָלְסֵי אֶכְרוֹב קלחי הכרוב, וְחִלְפוֹת תְּרָדִין, עלי הסלק, המחליפים בשנה השניה. וְהַלֶּפֶת.

בִּזְמַן / אֶת שֶׁדַּרְכָּן לְהִגָּזֵז - וְנֶעְקָרוּ. ירקות שנהוג לקטוף אותם - ועקרום עם השורש

רְבִּי יוֹסֵה מְטַמֵּא בְכֻלָּן, וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קָלְסֵי אֶכְרוֹב וְהַלֶּפֶת.

חטיבה III: פסיגים ושרביטים

(ה) כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין שֶׁבְּסָסָן שנמעכו לפני האכילה בַּגֹּרֶן - טְהוֹרִין. רְבִּי יוֹסֵה מְטַמֵּא.

פְּסִיגָה שֶׁלָּאֶשְׁכּוֹל חלק מהאשכול, שאינו בראשו או בזנבו שֶׁרֵקְנָהּ - טְהוֹרָה. שאינה חזקה לשאת את האשכול כולו שִׁיֵּר בָּהּ גַּרְגֵּר אֶחָד - טְמֵאָה. כי מחזיקים באמצעותה את העינב שנותר.

שַׁרְבִיט שֶׁלִּתְמָרָה שֶׁרֵקְנוֹ - טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ תְּמָרָה אַחַת - טָמֵא.

וְכֵן בַּקִּטְנִיּוֹת, שַׁרְבִיט שֶׁרֵקְנוֹ - טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ גַּרְגֵּר אֶחָד - טָמֵא.

רְבִּי לְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁלְּפוּל, וּמְטַמֵּא בְשֶׁלַּקִּטְנִיּוֹת,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְמִשְׁמוּשָׁן.

חטיבה IV: עוקצים

(ו) עָקְצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגְרוֹת וְהַכָּלִיסִין וְהֶחָרוּבִין,

הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין, וּמִצְטָרְפִין.

עוקץ דלעת - ראו תוספתא כלאים א, ו, וכן הסברו של ר' יוסי בתוספתא כאן א, ג: מפני שנשלק עימה.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף עֹקֶץ דַּלַּעַת.

עָקְצֵי הָאֲגָסִין וְהַקְּרָסְטָרְמְלִין וְהַפָּרִישִׁין וְהָחָזְרָרִין,

וְעֹקֶץ דַּלַּעַת - טֶפַח, וְעֹקֶץ קִנָּרֵס - טֶפַח,

רְבִּי לְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: טִפְחַיִם,

הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמִּין, וּמְטַמִּין, וְלֹא מִצְטָרְפִין.

וּשְׁאָר כָּל הָעֳקָצִין - לֹא מִטַּמִּין וְלֹא מְטַמְּאִין.