ביאור:משנה חולין פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת חולין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

מסכת חולין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

טומאת הנבלה[עריכה]

חטיבה I: טומאת אוכלין וטומאת נבלה[עריכה]

(א) הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקּוֹפֶה, תבלין

וְהָאַלָּל, בשר קשה שאינו אכיל וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקְּרָנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם,

טומאת אוכלין: אם נגע בכביצה מהאוכל אב הטומאה - האוכל טמא. טומאת נבלות: כזית מבהמה שמתה ולא נשחטה כראוי - מטמאת.

טומאת נבלות חלה רק על הבשר עצמו, ואילו טומאת אוכלין - גם על כל הנספחים, למרות שאינם ראויים לאכילה.

ראו לעיל ד, ז, שגם שיליה שחשב עליה לאכלה - מטמאת טומאת אוכלין בלבד.

בהמה שנשחטה ועדיין לא מתה - מטמאת טומאת אוכלין, למרות שהיא אסורה באכילה.

בהמה טמאה שמתה, אפילו אם נשחטה ע"י יהודי - היא נבלה.

ר' יהודה מסתייג בעניין האלל: לדעתו, אם נאסף כזית ממנו - מטמא גם טומאת נבלות.

מִצְטָרְפִים לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, לחישוב שיעור "כביצה" אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.

כַּיּוֹצֵא בוֹ: הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לַנָּכְרִי וְהִיא מְפַרְכֶּסֶת,

מְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת
עַד שֶׁתָּמוּת, אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ.

רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין - מַה שֶּׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאַלָּל הַמְכֻנָּס, אִם יֶשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד - חַיָּבִין עָלָיו.


חטיבה II: העור[עריכה]

(ב) אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן:

עוֹר הָאָדָם, עוֹר חֲזִיר שֶׁלַּיִּשּׁוּב.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף עוֹר חֲזִיר שֶׁלַּבָּר;

למרות שהעור נמנה במשנה א בין הדברים שאינם מצטרפים לבשר לעניין טומאת נבלות - יש עורות שמצטרפים.

אבל גם הם, אם עיבד אותם כעורות או פרש אותם והלך עליהם - טהורים, חוץ מעור האדם.

ר' יהודה חולק לגבי עור הלטאה, ור' יוחנן בן נורי חולק על כל עורות השרצים (האנקה וכו'), וטוען שאין עורותיהם מצטרפים לעניין נבלות.

וְעוֹר חֲטַרְת גָּמָל הָרַכָּה, דבשת של גמל צעיר עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁלָּעֵגֶל הָרַךְ, עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת, תחתית הטלף.
עוֹר בֵּית הַבֹּשֶׁת, איבר המין הנקבי עוֹר הַשְּׁלִיל, העובר עוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה,
עוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַלְּטָאָה - כְחֻלְדָּה. ואין עורה מצטרף לבשר

וְכֻלָּם, שֶׁעִבְּדָן, אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבָדָה - טְהוֹרִין, חוּץ מִעוֹר הָאָדָם.

רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים - יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת.


העור אינו מצטרף לבשר לעניין נבלה אם הופשט, אבל עור שעדיין לא הופשט מצטרף.

המשנה דנה בשלוש דרכי הפשטה של העור:

  • לשטיח - חותך את העור לאורך הבהמה, ומפשיט אותו משני הצדדים. אם הפשיט יותר משני טפחים - נחשב העור נפרד מהבשר.
  • לחמת - חותך עיגול סביב הראש, ומפשיט את העור בשלמות כדי לעשות ממנו חמת הניתנת למילוי נוזלים. אם הפשיט את החזה - העור נפרד מהבשר.
  • המרגיל- כנ"ל, אלא שהתחיל להפשיט מהרגליים. לדעת חכמים כל זמן שלא השלים את ההפשטה - העור נחשב מחובר, ולדעת ר' יוחנן בן נורי - עד שהגיע לחזה, ולכן בזמן שמפשיט את העור של הצואר - העור כבר נחשב נפרד.

(ג) הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה, בַחַיָּה וּבָעוֹף, בַּטְּמֵאָה וּבַטְּהוֹרָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה,

לַשְׁטִיחַ - כְּדֵי אֲחִיזָה; וְלַחֵמֶת - עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הֶחָזֶה;
הַמַּרְגִיל לְכֻלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה; לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא.

עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֵינוּ חִבּוּר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ.


(ד) עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר,

הַנּוֹגֵעַ בַּצִּיב וְהַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ בִשְׂעָרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ - טָמֵא.

הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים - מְטַמְּאִין בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְמַשָּׂא, דִּבְרֵי רְבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לֹא בְמַגָּע, וְלֹא בְמַשָּׂא.

כנראה שתי ט"ס לפנינו: צריך להיות: "מטמאין במשא אבל לא במגע, דברי ר' ישמעאל ... ומודה ר' עקיבא... טמא". לעניין היחס בין מגע למשא ראו משנה ה, וכן ראו ספרא שמיני פרשה י.

בעניין הטעות השניה - רק אם חצאי הזיתים היו על עור משותף מטהר ר' עקיבא, "שהעור מבטלן", כי הוא חשוב יותר מהבשר.

וּמוֹדֶה רְבִּי עֲקִיבָה, בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים שֶׁהֵן תְּחוּבִין בַּקֵּיסָם, וְהִסִּיטָן כָּל שֶׁהוּא - טָהוֹר.

מִפְּנֵי מָה רְבִּי עֲקִיבָה מְטַהֵר בָּעוֹר?

מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן.


חטיבה III: העצמות[עריכה]

קולית היא עצם גדולה. חכמים גזרו טומאה על הנותר ועל הפיגול (ראו פסחים י, ט), ולכן הנוגע בקולית המוקדשים טמא.

אבל הנוגע בקולית הנבלה שאין בה נקב החושף את מח העצם - טהור.

בכך מתקנת המשנה את האמור במשנה א, שיש להעמיד את העצם שם בעצם נקובה.

(ה) קוֹלִית הַמֵּת וְקוֹלִית הַמֻּקְדָּשִׁין

הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין נְקוּבִין, בֵּין סְתוּמִין - טָמֵא.

קוֹלִית הַנְּבֵלָה, קוֹלִית הַשֶּׁרֶץ - הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִין - טָהוֹר,

נִקָבוּ כָל שֶׁהֵן - מְטַמִּין בְּמַגָּע.

מְנַיִן אַף בְּמַשָּׂא? - תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יא לט-מ) "הַנֹּגֵעַ… וְהַנּשֵׂא",

אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע - בָּא לִכְלַל מַשָּׂא;
לֹא בָא לִכְלַל מַגָּע - לֹא בָא לִכְלַל מַשָּׂא.


דין הביצה כדין הקולית במשנה ה.

(ו) בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת המופרית, שהשרץ נראה בתוכה - טְהוֹרָה; נִקָּבָה כָל שֶׁהוּא - טְמֵאָה.

חטיבה IV: בין חי לדומם[עריכה]

חכמים האמינו בבריאה ספונטאנית של שרצים, ובימינו ניתן ליישם את האמור כאן על ייצור בשר מתרבית רקמה, שהיא כאדמה.

שֶׁרֶץ שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר - טָמֵא, וּבָאֲדָמָה - טָהוֹר.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר - טָמֵא.


(ז) הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה המחוברים לבהמה חיה, אבל הם כבר מתים - מְטַמִּין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר. בתנאי שהוכשרו לקבל טומאה ע"י משקה.

לדעת ר' שמעון אין האבר נחשב כאבר מן החי, אבל גם אינו מת לגמרי, ולכן אינו נבלה. אבל אם נפל ממנה בחיי הבהמה - נחשב אבר מהחי.

נִשְׁחָטָה הַבְּהֵמָה - הֻכְשָׁרוּ דָמֶיהָ, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הֻכְשָׁרוּ.

מֵתָה הַבְּהֵמָה - הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר,

הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשֵּׁם אֵבֶר מִן הַחַי, כל זמן שהבהמה בחיים וְאֵינוּ מְטַמֵּא מִשֵּׁם אֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.


(ח) הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם - טְהוֹרִין. כי אינם אוכל

אבר מאדם חי מטמא, אבל כזית בשר הנחתך מאדם חי או מאבר שהופרד ממנו - טהור.

מֵת הָאָדָם - הַבָּשָׂר טָהוֹר. אבל האבר לא

אֵבֶר מְטַמֵּא מִשֵּׁם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוּ מְטַמֵּא מִשֵּׁם אֵבֶר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.