ביאור:ספרא/שמיני

פרשת שמיני

פרשה א

על ויקרא י ט-יא

יין מגיתו הוא מיץ ענבים, שאינו משכר. אמנם חל איסור על שתייתו, ואפילו בכמות של פחות מרביעית; אבל חיוב המיתה הוא דווקא אם שתה יין שנדרך לפחות 40 יום לפני שתייתו, ובכמות של רביעית; כלומר שהוא עלול לשכר, שנאמר "ושכר"; וראו גם תוספתא כריתות א יב.

[א] "יין ושכר אל תשת" - יכול כל שהוא? יכול מגתו? תלמוד לומר 'שכר'
לא אמרתי אלא כדי לשכר: רביעית בן ארבעים.
אם כן למה נאמר 'יין'? – יין, מוזהרים עליו כל שהוא, ומוזהרים עליו מגתו.

גם ר' יהודה מבחין בין האיסור לבין חיוב המיתה, אבל הוא אינו תולה את ההבחנה בגיל היין ובכמותו, אלא מבחין בין יין לבין משקאות משכרים אחרים, שאיסור שתייתם אינו כולל מיתה בידי שמים; וראו תוספתא שם.

[ב] רבי יהודה אומר 'יין אל תשת' - אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר המשכרים? תלמוד לומר 'שכר'.
אם כן למה נאמר 'יין'? על היין במיתה, ועל כל שאר המשכרים באזהרה.

ר' אליעזר פוטר כהן ששתה יין מזוג, שהוסיפו לו מים.

ר' אליעזר אומר 'יין אל תשת ושכר אל תשת' - אל תשתהו כדרך שכרותו
הא אם נתן לתוכו מים כל שהוא - פטור.

חללים (בני כהן שנשא גרושה או חלוצה, וכדומה), ובעלי מום אינם כשרים לעבודה במקדש, ולהם מותר לשתות יין.

[ג] "אתה ובניך" - יכול חללים? תלמוד לומר " אִתָּךְ"
אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומין?
תלמוד לומר "אתה ובניך": מה אתה כשר אף בניך כשרים, יצאו חללים ובעלי מומים.

לא רק בבואם אל אהל מועד אלא אפילו אם יצאו ממנו אבל הם עדיין בשעת עבודה (שבית האב שלהם משרת), ואפילו אם לא נכנסו לאוהל כלל אלא היו בחצרו (העזרה), ליד המזבח – אסורים בשתיית יין; אבל אם אינם עובדים כלל – מותרים.

[ד] " בְּבֹאֲכֶם" - אין לי אלא בביאה; מנין אף ביציאה? תלמוד לומר "אתה ובניך איתך".
מנין לעשות המזבח כאהל מועד? תלמוד לומר "אתה ובניך".
ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה? תלמוד לומר "אתה ובניך".

רבי לומד את שלושת הדינים הנ"ל מהשוואה בין שתויי יין לבין כהנים שלא רחצו את ידיהם לפני העבודה; וראו גם תוספתא סנהדרין יד ד.

רבי אומר: נאמר כאן "בבואכם" ונאמן להלן (שמות מ, לב) "בבֹאם אל אהל מועד".
מה בבואם אל אהל מועד, עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד, ואינו חייב אלא בשעה עבודה
אף "בבואכם אל אהל מועד" האמור כאן, עשה יציאה כביאה, ואת המזבח כאהל מועד, ולא יהיה חייב אלא בשעת עבודה.

השוואה בין אוהל מועד לבין מקדשים עתידיים, בשילה ובבית המקדש, שגם בהם חל איסור שתיית יין; וראו גם לעיל צו פרק ח ד.

[ה] "אהל מועד" - אין לי אלא אהל מועד; מנין לרבות שילה ובית עולמים? תלמוד לומר "חֻקת עולם"

כהן שעבד שתוי יין חייב מיתה בידי שמים, אבל למרות שאסור לשתוי יין להורות הלכה – אין על הוראה כזאת עונש מיתה, אם המורה הוא ישראל – קל וחומר אם הוא כהן, שיש לו גישה למקדש.

"ולא תמֻתו" - מכלל לאו אתה שומע הן.
[ו] יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה? תלמוד לומר "אתה ובניך..ולא תמותו"
אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבים מיתה.
[ז] יכול לא יהיו ישראל חייבים על ההוראה במיתה, אבל יהיו אהרן ובניו חייבים על ההוראה במיתה?
ודין הוא! ומה אם ישראל, שמוזהרין לבא אל אהל מועד שתויי יין ושלא שתויי יין, אין חייבים מיתה על ההוראה
אהרן ובניו, שאין מוזהרים לבא אל אהל מועד אלא שתויי יין, אינו דין שלא יתחייבו מיתה על ההוראה?
יצאו ישראל מן הכתוב, אהרן ובניו מקל וחומר.

עבודות הכהונה כולן אסורות לשתויי יין, וראו רשימה דומה גם לעיל צו פרק טז ט; אבל לא בהכרח חייבים מיתה אם עשו אותן.

[ח] "חקת עולם לדורותיכם" - לרבות יציקות ובלילות ותנופות והגשות
וקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות והזאות.

עבודה שעשה כהן שתוי יין פסולה גם בדיעבד, וכן עבודה שעשה כהן שלא לבש בגדי כהונה או שלא רחץ ידיו ורגליו.

מנין דשתויי יין שעבד - עבודתו פסולה? - תלמוד לומר "ולהבדיל בין הקדש ובין החול".
ומנין למחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים?
תלמוד לומר "חקת עולם" "חקת עולם" (שמות כט, ט) (שמות ל, כא) לגזירה שוה!

כאמור לעיל פיסקה ו-ז, אסור לשתויי יין להורות הלכה ולהבחין כך בין הקדש לבין החול וכו'. האיסור כולל את כל חלקי התורה, חוץ מהתרגום לארמית, שמותר לשתויי יין; וראו תוספתא פסחים ב ט.

[ט] "ולהבדיל בין הקדש ובין החול" - אלו העירוכין.
"ובין הטמא ובין הטהור" - אלו הטומאות והטהרות.
"ולהורֹת את בני ישראל" - אלו ההוראות.
"את כל החקים" - אלו המדרשות.
"אשר דבר ה' אליהם" - אלו ההלכות.
"ביד משה" - זה המקרא.
יכול אף התרגום? תלמוד לומר "ולהורֹת".

פרק א

על ויקרא י יב-טו

אלעזר ואיתמר שתקו עם אהרון כאשר נהרגו נדב ואביהו, ולכן הם מכובדים כמו אביהם; אבל נדב ואביהו חטאו ולכן מתו, ואינם ראויים לכבוד. השוו לעיל מכילתא דמילואים שמיני משנה כא-כב, לב-לד; וראו גם משנה כד שם, הטוענת שנדב ואביהו היו גדולים ממשה ואהרון.

[א] "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו" - בניו שקולים בו בכבוד, ושקולים בו בדממה.
יכול אף הראשונים נדב ואביהו שקולים בו בכבוד? תלמוד לומר "הנותרים"
הנותרים שקולים בו בכבוד, ואין הראשונים שקולים בו בכבוד.

נדב היה בכור, ולכן הוא קודם בנחלה ובכבוד, למרות שחטא בכך שלא קיבל הוראה ממשה להביא אש זרה – אלא שלא היו לו בנים.

[ב] רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' אלעזר בן עזריה:
הרי הוא אומר "וימת נדב ואביהוא לפני השם בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם"
שאילו היה להם בנים - היו קודמים לאלעזר ואיתמר, שכל הקודם בנחלה - הוא קודם בכבוד.
אם כן, למה נאמר "הנותרים"? אמר להם "לא היה לכם להסתכל באלו, שעשו דבר שלא בעצה ונשטפו".

דרשה שלישית על "הנותרים": כמעט גם אלעזר ואיתמר היו מתים.

ר' אליעזר אומר: קרובים היו לשטף, אלא שריחם המקום על אהרן.

שתי מנחות היו שם: המנחה של בני ישראל (פס' ד) והמנחה של נחשון בן עמינדב, שהובאה באותו היום – ראו לעיל מכילתא דמילואים שמיני א. לעניין החובה להקטיר את הקומץ לפני שהכהן אוכל את שיירי המנחה ראו לעיל צו פרק ג ב

[ג] "קחו את המנחה" - זו מנחת נחשון; "הנותרת" - זו מנחת יום השמיני;
"מאשי השם" - אין להם אלא אחר מתן אישים.

המנחה הזאת היתה חד פעמית, כי אין לדורות מנחת ציבור שאינה נסכים על קרבנות בהמה, ולכן היה צורך בהודעה מיוחדת שגם המנחה הזאת היא מצות.

 [ד] "ואכלוה מצות" מה תלמוד לומר? מפני שהיא מנחת צבור
והיא מנחת מצות שעה, ואין כיוצא בה לדורות.
לכך נאמר "ואכלוה מצות".

אכילת קדשי הקודשים, כולל המנחות, ע"י הכהנים - היא בעזרה או בלשכות הפתוחות אליה, ולא בהיכל, על המזבח או מחוץ לעזרה.

 [ה] "אצל המזבח" - ולא בהיכל; ולא על גבי המזבח.
אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות קדש קדשים? תלמוד לומר "קדש קדשים".

מן הכלל דלעיל, שכל הנאכלים ליום ולילה נאכלים בעזרה – יוצאים התודה איל הנזיר ואיל המילואים ולחמיהם, שנאכלים בכל העיר; וראו זבחים ה ו.

'היא' 'ואותה' 'והיא' - הרי אלו מעוטים; פרט לתודה וללחמה, לאיל נזיר וללחמו, לאיל המלואים וללחמו.

ראו גם לעיל צו פרשה ב יב. בעניין הלשכות ראו מע"ש ג ח.

[ו] "ואכלתם אֹתה במקום קדוש" מה תלמוד לומר?
לפי שאמר "אצל המזבח" - אין לי אלא סמוך למזבח
מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש? תלמוד לומר "במקום קדוש".

אכילת קדשי הקדשים היא רק ע"י הכהנים הזכרים ואינה ע"י נשיהם או ע"י בנותיהם.
לעניין "מאישי ה'" ראו לעיל פיסקה ג.

[ז] "כי חקך וחק בניך" - חק לבנים ואין חק לבנות.
"מאשי השם" - אין להם אלא לאחר מתנת האישים.

משה מלמד כאן שגם כהן אונן אוכל שיירי מנחות.

[ח] "כי כן צֻוֵּיתִי (שם, יג)...כאשר צִוֵּיתִי (שם, יח)...כאשר צוה השם (שם, טו)"
"כי כן צויתי" - לומר לכם בשעת אנינותן יאכלוה;
"כאשר צויתי" - בשעת מעשה אמר להם;
"כאשר צוה ה'" - ולא מעצמי אני אומר לכם.

ראו לעיל צו פרק יז ה.

[ט] "חזה" - זו חזה; "התנופה" - זו תנופת הסל; "שוק" - זה שוק; "התרומה" - זו תרומת תודה

הנאכלים בירושלים, המנויים בפיסקה ה לעיל – נאכלים "במקום טהור" לא בניגוד למקום טמא, שהרי גם העזרה היא טהורה – אלא בניגוד לטומאת מצורע, שאינה בירושלים, וראו כלים א ז-ח.

"תאכלו במקום טהור" - אמר רבי נחמיה: וכי הראשונים אינם במקום טהור?
אלא זו טהרה שאינה ממין טומאה, לטהר מטומאת מצורע; לומר שיהיו נאכלים בתוך ירושלים.

חלוקת בשר הקדשים נעשית רק לכהנים הזכרים, שנאמר "חוקך וחוק בניך", אבל מתנות, כגון תרומה וכדומה – נאכלות גם ע"י הבנות; וראו גם לעיל פיסקה ז.

[י] "אתה ובניך ובנותיך" - אתה ובניך בחלק - ובנותיך במתנות.
או יכול אתה ובניך ובנותיך בחלק?
כשהוא אומר "כי חקך וחק בניך הוא" - אין חק לבנות,
הא מה אני מקיים "אתה ובניך ובנותיך"? - אתה ובניך בחלק - ובנותיך במתנות.

הכהנים אמורים לאכול גם את בשר שלמי הציבור, שהיו שור ואיל.
תנופת השוק והחזה נעשית מעל החלבים (האימורים); וראו מנחות ה ו, שלכאורה אומרת ההפך, אלא שהמשנה עוסקת בהכנות לתנופה, ובשעת התנופה עצמה הופך הכהן את החזה והשוק למעלה והאימורים למטה, מניף - והופך בחזרה.

 [יא] "נתנו מזבחי שלמי בני ישראל" - לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו יום
שנאמר "ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה'" (ויקרא ט, ד).
"שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו" - מלמד שהחלבים למטה.

פרק ב

על ויקרא י טז-כ

בעקבות הדרשה על עשר העטרות (דלעיל מילואים שמיני א, שאותו היום היה גם ראש חודש ניסן וגם היום הראשון לקרבנות הנשיאים, מתברר שהיו שלושה שעירי חטאת באותו היום. השעיר של ראש חודש נשרף ושני האחרים נאכלו.

[א] "שעיר" - זו שעיר נחשון; 'חטאת' - זה חטאת יום השמיני;
[ב] "דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משה" – זה שעיר של ראש חדש. ראו בהמשך
יכול שלשתן נשרפו? תלמוד לומר "והנה שֹׂרָף" - אחד נשרף ולא נשרפו שלשתן.

משה שאל מה ההבדל בין שעיר ראש חודש לשעירים שנאכלו, הרי הוא חיוני לנשיאת עוון העדה (וראו שבועות א ד-ה)! – הדרשה המזהה את השעיר שנשרף עם שעיר ראש חודש מסתמכת על המילה "לה'" בסוף שני הפסוקים.

מה תלמוד לומר "דרש דרש משה"? שתי דרישות;
אמר להם: מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו?
איני יודע איזה נשרף; כשהוא אומר "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה'",
איזה שעיר נושא את עון העדה? זה שעיר של ראש חדש!
שנאמר "ושעיר... אחד לחטאת לה'", (במדבר כח, טו) לכפר עליהם.

משה ראה את אהרון כאחראי לשריפה, אבל פנה לבניו כדי לא לפגוע בכבודו של אהרון; ואילו היה שם גם פנחס – היה כועס עליו, כדי להרחיק עוד את אהרון מנזיפה גלויה.

[ג] "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן" - מלמד שנתן פניו כלפי בניו וכעס כנגד אהרן, מלמד שאף אהרן היה בקצפון.
" הַנּוֹתָרִם" - לא היה פנחס עמהם.

השוו ספרי במדבר קה, ש"לאמור" משמעו דרישת תשובה.

"לאמר" - הַשֵבונִי על דְבָרָי!

למרות שהתברר שמשה לא היה צריך לנזוף בכהנים, עדיין ניתן ללמוד הלכה מנזיפתו, שקדשי קדשים שהוצאו מהעזרה – פסולים.

[ד] "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקֹּדש"
וכי חוץ נאכלת? והלא נשרפה, שנאמר "והנה שֹׂרף"! אם כן למה נאמר "מדוע לא אכלתם..."?
אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה? מפני שחטאת שיצא חוץ לקלעים - פסולה!
אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות קדשי קדשים? - תלמוד לומר "כי קדש קדשים".

אכילת חטאת שלא נפסלה היא חיונית לכפרה על הבעלים, ובמקרה של חטאת ראש חודש היא מכפרת על כל ישראל, וראו לעיל פיסקה ב.

מנין שאכילת קדשים כפרה לישראל?
תלמוד לומר "וְאֹתָהּ נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה'"
הא כיצד? כהנים אוכלים - ובעלים מתכפרים.

מקרה אחר שעלול לפסול את החטאת הוא אם דמה הוכנס לאוהל מועד או להיכל המקדש, בין בטעות בין לכתחילה, וראו לעיל צו פרק ח א-ב וראו זבחים ח יא-יב. אבל כאן לא הוכנס דם החטאת פנימה!

[ה] "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה"
אמר להם: שמא נכנס מדמה לפנים? מפני שחטאת שנכנס מדמה לפנים – פסולה!
ר' יוסי הגלילי אומר: מכאן לחטאת שנכנס דמה לפנים - שתהא היא פסולה.
ואין חטאת פסולה עד שיכנס כל דמה לפנים.

'אל הקודש' הוא להיכל; 'פנימה' הוא לקודש הקדשים. משה אומר שהכהנים היו חייבים לאכול את החטאת בעזרה, ולא לשרוף אותה שם.

[ו] "פנימה" - אין לי אלא לפני ולפנים לקדש הקדשים; מנין אף בהיכל? - תלמוד לומר "אל הקדש".
"תאכלו...בקדש" - מלמד שאכילתה בפנים. בעזרה מנין שאף שריפתה בפנים?
תלמוד לומר "אכל תאכלו אֹתה בקדש".

לעניין מקומות השריפה של חטאת שנטמאה ראו שקלים ח ו.

יכול אף אם נטמאה בחוץ תהיה שריפתה בפנים? - תלמוד לומר "אֹתה"
מה זו מיוחדת, טומאתה בפנים שריפתה בפנים - יצאה זו שנטמאה בחוץ, שלא תהיה שריפתה אלא בחוץ.

כתגובה לכעס של משה נאלץ אהרון לדבר עזות ולהגן על עצמו ועל בניו; (אבל ראו משלי יח כג). הוא מסביר שכיוון שהכהנים אוננים – אין הם יכולים לאכול את הבשר. אבל את חטאת נחשון ואת חטאת המילואים הם אכן אכלו, כי חטאות אלו היו חד פעמיות והיתה בהן הוראת שעה, וראו לעיל פרק א ח, שמשה הורה להם בפירוש לאכול למרות שהם אוננים.

[ז] "וידבר אהרן אל משה" - אין 'דבור' אלא לשון עז.
וכן הוא אומר (במדבר כא, ה) "וידבר העם באלהים ובמשה".
[ח] "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עֹלָתָם לפני השם".
ר' נחמיה אומר: מפני אנינות נשרף, לכך נאמר 'אלה'.

ר' נחמיה מרבה לעניין האנינות גם את האחים ואת האחיות מן האם – אפילו הנשואות.

[ט] ומה תלמוד לומר "כאלה"? שיכול אין לי אסור באנינה אלא בנים,
מנין כל האמור בפרשה? מוסיף עליהם אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה.
לכך נאמר 'אלה' "כאלה".

ר' יעקב מדייק שלמרות שהכהן האונן אינו אוכל את בשר הקודשים, הלוי האונן ממלא את תפקידו בשירת הלוויים.

ר' יעקב אומר: יכול יהיו הלוים אסורים באנינה בשיר? תלמוד לומר "אותי"
אני אסור באנינה, ואין הלוים אסורים באנינה לשיר.

ר' יהודה ור' שמעון דוחים את דברי ר' נחמיה משלוש סיבות: הם אינם מקבלים את ההבחנה בין חטאת חד פעמית לחטאת רגילה; הכהנים יכלו לאכול את בשר החטאת אחרי השקיעה, שאז אינם אוננים; ויכלו לתת גם לפנחס בן אלעזר, שלא היה אונן על דודיו, לאכול את הבשר. לכן הסיבה לשריפת החטאת היא שהבשר נטמא, ולא האנינות של אהרון ובניו.
אמנם לפי ההסבר הזה העיקר חסר, שהרי אהרון אינו אומר שהבשר נטמא; וראו לעיל פיסקה ו.

[י] ר' יהודה ור' שמעון אומרים: וכי מפני אנינות נשרפה? והלא לא נשרף אלא מפני טומאה!
שאילו מפני אנינות נשרף - היה להם לשלשתן לישרף!
דבר אחר, והלא מותרים לאכלם לערב!
דבר אחר, והלא פנחס היה עמהם!

לדעת ר' יהודה ור' שמעון, אהרון טוען בפירוש שלא מדובר באנינות, כי מות בניו אינו עומד כנגד מצוות אכילת החטאות, ואפילו אילו היו כל ארבעת בניו מתים לא היה נמנע מאכילת הבשר. והשוו לעיל פרק א ב.

מה תלמוד לומר "אלה"? לא היה לי להסתכל באלו, שעשו שלא בעצה - ונשטפו.
ומה תלמוד לומר "כאלה"? אמר: אילו לא אלו בלבד קברתי, אלא אפילו אלה קברתי עם אלו
לא כך הייתי מבזה קדשי המקדש!

לדעת ר' יהודה לאהרון היה מותר לאכול בשר בלילה שאחרי יום האנינות שלו, כאמור בנימוק השני בדחיית דברי ר' נחמיה; אבל לכהנים מאוחרים יותר אין היתר דומה.
רבי טוען שמן התורה מותר לכל אונן לאכול בשר בלילה שאחרי יום האנינות, ומצטט את פסחים ח ח; (אלא שהמשנה מבחינה בין פסח לשאר הקודשים.)

[יא] "ואכלתי חטאת היום" - היום אני אסור - ומותר בלילה
ולדורות - אסור ביום ובלילה, דברי רבי יהודה.
רבי אומר: אין האונן אסור לאכול בקדשים בלילה אלא מדברי סופרים.
תדע שהרי אמרו: אונן טובל - ואוכל את פסחו לערב.

משה מדגים בענוותו כיצד על ת"ח לנהוג כשמתברר לו שטעה; וראו אבות ה ז.
ר' יהודה חולק על דברי חנניה בן יהודה, שטען שמשה כעס ולכן טעה, וראו גם בדברי ר' אלעזר בספרי במדבר קנז, לפס' כא; ר' יהודה מעיר שהסיבה לכעסו של משה היתה שטעה ולא ההפך.

 [יב] "וישמע משה וייטב בעיניו" - הודה מיד, ולא בוש לומר "לא שמעתי".
אמר רבי יהודה: חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו:
קשה הקפדה, שגרמה לו למשה לטעות.
אחר מיתתו הריני משיב על דבריו: ומי גרם לו שהקפיד? אלא שטעה!

פרשה ב

על ויקרא יא א-ג

"אליהם" מרמז לאלעזר ולאיתמר, שאיתם דיבר משה לעיל ויקרא י טז. אחרי שמשה הבין שכעס עליהם בטעות הוא כיבד אותם ולימד אותם את דיני מאכלים אסורים לפני שלימד את כל העם, וכך פיצה אותם על הכעס הבלתי מוצדק.

[א] "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם" - לאמר להם לבנים, לאלעזר ולאיתמר.
או לאמר להם לישראל?
כשהוא אומר "דברו אל בני ישראל" - זו דיבור האמור לישראל,
הא מה אני מקיים "לאמר אליהם"- לאמר לבנים, לאלעזר ולאיתמר.

דורש "זה" או "זאת" כהצבעה, כמו במכילתא פסחא א, וכן ספרי במדבר סא.
בעלי החיים הגיעו לידי משה בדרך נס, כשם שהגיעו לתיבת נח , ראו בראשית רבה לב ח.

[ב] (ויקרא יא, ב) "זאת החיה אשר תאכלו" - מלמד שהיה משה אוחז החיה
ומראה להם לישראל, ואומר להם: "זו תאכלו וזו לא תאכלו".
(שם, ט) "את זה תאכלו מכל אשר במים" - "זה תאכלו וזה לא תאכלו".
(שם, יג) "את אלה תשקצו מן העוף" - "את אלה תשקצו ואת אלו לא תשקצו"
(שם, כט) "זה לכם הטמא" - "זה טמא וזה אינו טמא".

הפסוק מבראשית מורה לכאורה שכל בעלי החיים מותרים באכילה; אבל הפסוק מדברים מגביל את אכילתם.

[ג] "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה" - משמע מוציא מיד משמע.
מכלל שנאמר (בראשית ט, ג) "כירק עשב נתתי לכם את כל" - יכול הכל היה בכלל היתר?
תלמוד לומר (דברים י"ד, ד'-ה') "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וכולי".

גם מבעלי החיים המותרים באכילה אסורים חלקים מסויימים, כגון החלב, הדם, איבר מן החי וגיד הנשה. אבר מן החי אסור גם לגויים.

[ד] יכול תהיה כל הבהמה כולה מותרת?
תלמוד לומר (בראשית ט, ד) "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" - אסר אבן מן החי.
(בראשית לב, לג) "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" - אסר גיד הנשה.
(ויקרא ז, כג) "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" - אסר את החלב.
(ויקרא ז, כו) "וכל דם לא תאכלו" - אסר את הדם.

איסור מיוחד חל על בהמות שלא נשחטו, אפילו אם הן מרשימת הבהמות המותרות באכילה.

יכול יהיו מותרים בזביחה ושלא בזביחה? תלמוד לומר (דברים יב, כא) "וזבחת...ואכלת".

מותר לאכול גם כלאיים של עז וכבש, ואף כלאים של חיה עם בהמה, בתנאי שיש לה סימני טהרה. דורש מהעירבוב בין "חיה" ל"בהמה" – ראו לקמן פיסקה ח.

[ה] אין לי אלא כבשים ועזים המיוחדים; מנין לרבות את הכלאים? תלמוד לומר 'חיה ובהמה'.
אין לי אלא חיה ובהמה, חיה מין חיה, בהמה מין בהמה. מנין בהמה מין חיה וחיה מין בהמה?
תלמוד לומר "חיה" מכל מקום, "ובהמה" מכל מקום.

לבעלי חיים מימיים יש סימני טהרה משלהם, ואפילו אם לאחד מהם יש פרסה שסועה והעלאת גרה – אינו כשר אלא אם יש לו סימני טהרה של בע"ח ימיים, וכן ההפך.

[ו] יכול אף חית ובהמת הים? תלמוד לומר "על הארץ" - להוציא את שבים.
[ז] או אינו אלא: שעל הארץ - תהיה מותרת בסימנים, ושבים - בין בסימנים בין שלא בסימנים?
תלמוד לומר "זאת... תאכלו... אשר על הארץ" - אין לך אלא שעל הארץ.

הפסוקים עוסקים בחיות בר ובבהמות בית וניתן להסיק מהם שדינן לעניין סימני הטהרה אחד, כי הקבוצות הן חלקיות זו לזו, ולכן זהות. (אם ACB וגם BCA אז A ו-B שוים.)

[ח] "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" - מלמד שבהמה בכלל חיה.
מנין שאף חיה בכלל בהמה?
תלמוד לומר (דברים י"ד, ד'-ה') "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר".

דורש "כל... בבהמה – אותה תאכלו", שמותר לאכול את כל מה שבבהמה לאחר שנשחטה, כולל את העובר שברחמה, אם אינה נבלה או טריפה, חוץ מהרשימה שהופיעה לעיל פיסקה ד. וראו סימני טהרה אלטרנטיביים בתוספתא חולין ג כ-כא.

[ט] "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" - לרבות את השליל. העובר

אם התחילה ההמלטה לפני השחיטה, והעובר הוציא רגל והחזירה לרחם – הוא נחשב כאילו לא הומלט ודינו כ"שליל"; אבל אם הוציא את ראשו – יש לשחטו לחוד, כדין בעל חיים עצמאי, והשוו חולין ד א.

הוציא העובר את ידו והחזירה - מותר באכילה. יכול אפילו הוציא את ראשו והחזירו יהיה מותר?
תלמוד לומר "אך".
מה ראית לומר הוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה? - מפני שאינו כילוד
ומה ראית לומר הוציא את ראשו והחזירו אסור באכילה? - מפני שהוא כילוד.

המקשה מנסה להציע שאין לחלק בין הוצאת רגל להוצאת ראש אלא לפי הסיכוי שיש לעובר לחיות: אם הוא מפותח ואם יומלט יחיה – יש לשחטו לחוד, גם אם הוא יוצא דופן ולא הומלט, כדעת ר' מאיר בחולין ד ה. ובמצבים אחרים הוא נחשב כבשר אמו; אבל אם אמו מוקדשת למקדש אין העובר חלק ממנה ויש לשרפו, כדין ולד חטאת שהמליטה; ההצעה כוללת משחק מילים "איברים-עוברים", וראו גם תוספתא חולין ד ב. ההצעה נדחית, שנאמר "כל... בבהמה אותה תאכלו"! – והשוו לדעת חכמים במשנה שם.

[י] אתה אומר לכך בא הכתוב, לחלק בין איברים לאיברים
או לא בא הכתוב אלא לחלק בין עוברים לעוברים, לומר איזה עובר יהיה מותר - שאילו נולד היה מותר.
ואיזה? זה בן-תשעה וחי - בחולין:
מנין בן תשעה ומת, בן שמונה חי או מת, במוקדשים: בן תשעה ומת, בן שמונה חי או מת,
ולד מעושרת בן-תשעה ומת, בן-שמונה חי או מת?
תלמוד לומר "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" - לרבות את השליא. בנוסף לעובר, גם את השיליה שנמצאה ברחם הבהמה השחוטה מותר לאכול.

פרק ג

על ויקרא יא ג-ד

המשך הדרשה שבסוף פרשה ב, על ההיתר לאכול שיליה; וראו חולין ד ז. שתי דרשות מיעוט: שיליה שיצאה מהבהמה, אפילו מקצתה – אסורה באכילה, ובהמה טמאה אסורה באכילה.

[א] יכול אפילו יצאת מקצתה? תלמוד לומר (ויקרא יא, ג) "אותה תאכלו".
"אותה תאכלו" (דברים יד, ו) - אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה.

איסור האכילה הוא עשה, והלאו חל רק על בעלי החיים הנמנים כאן במפורש; שאר בעלי החיים אסורים מקל וחומר אבל לא בפירוש.

[ב] אין לי אלא בעשה; בלא תעשה מנין? תלמוד לומר 'הגמל והארנבת והשפן והחזיר...מבשרם לא תאכלו'.
אין לי אלא אלו בלבד; שאר בהמה טמאה מנין?
ודין הוא! ומה אלו, שיש בהם סימני טהרה - הרי זה בלא תעשה על אכילתן,
שאין בהם סימני טהרה - אינו דין שיהיה בלא תעשה על אכילתן?
נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר.
נמצא מצות עשה שלהם מן הכתוב ומצות לא תעשה שלהם מקל וחומר!

איסורי אכילה נוספים – מוטציות מפריסות פרסה ומעלות גרה, שנולדו מבעלי חיים טמאים. וראו בכורות א ב; אבל בעלי חיים שאין בהם אחד הסימנים, ונולדו מבעלי חיים טהורים – מותרים באכילה, וראו תוספתא כלאים ה ו, שכופרת במקרים כאלה.

[ג] "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה"
יש לך במעלי גרה שאין אתה אוכל. ואיזה? זה טהור שנולד מן הטמא.
[ד] או אינו אלא טמא שנולד מן הטהור?
תלמוד לומר 'גמל... טמא הוא' - זה טמא ואין זה טמא.

ר' שמעון חולק על סוף הפיסקה הקודמת, ואוסר באכילה גם גמל שנולד מפרה טהורה.

ר' שמעון אומר: מה תלמוד לומר "גמל" "גמל" (ויקרא יא, ד) (דברים יד, ז) שני פעמים?
אחד גמל שנולד מן הגמלה, ואחד גמל שנולד מן הפרה.

איסורי אכילה בבהמות טהורות – טריפות; וראו חולין ג א, כדעת ריב"י כאן.

[ה] "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה"
יש לך במעלי הגרה ובמפריסי הפרסה שאי אתה אוכל, ואלו הן הטריפות:
נקובת הושט, ופסוקת הגרגרת ברובה, נשברה השדרה ונפסק החוט שלה
נקב קרום של מוח, נקב הלב לבית חללו, נטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום
הריאה שנקבה או שחסרה. ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות.
נקבה הקיבה, נקבו הדקים. ריב"י אומר אף נקבה המרה - פסולה.
[ז] הכרס הפנימי שנקבה, או שנקרע רוב החיצונה. ר' יהודה אומר: בגדולה טפח ובקטנה רובה.
המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ, נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב זה מקור הביטוי "טריפה", והוא הורחב לכל פגיעה שתמית את הבהמה. בדקה בבהמה דקה – צאן.
ר"י אומר: דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת הארי בגסה, ודרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הנס בעוף הגס.

ראו חולין ג ב.

יכול אף נפחת הגלגולת ולא ניקב קרום של מוח, נקב הלב ולא לבית חללו,
נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, ניטל הכבד ונשתייר הימנו כזית,
המסס ובית הכוסות שנקבו זה לתוך זה,
[ט] נטלו הכליות, ניטל הטחול, ניטל לחי התחתון, נטלה האם שלה וחרותה בידי שמים?
תלמוד לומר 'נבילה וטריפה' - מה נבלה, שאין כמוה חיה - אף טריפה, שאין כמוה חיה
יצאת זו, שכמוה חיה.

ראו חולין ג ה. לעניין הגלודה ראו חולין ג סוף ב, וכן תוספתא חולין ג ז.

[י] יכול אפילו אכלה הרדופני או שאכלה צואת תרנגולים או ששתתה מים הרעים?
תלמוד לומר 'נבילה וטריפה': מה נבלה שאינה בת חיים - אף טריפה שאינה בת חיים.
הגלודה - ר' מאיר מכשיר וחכמים אוסרים. ומודים שאם נשתייר עליה עור כסלע - שהיא כשירה.

פרק ד

על ויקרא יא ד-ח

בהמה שהוקדשה לחטאת והקרבן הפך למיותר – יש להרגה ואסור לאכול את בשרה או לשתות מחלבה; וכן קרבנות אחרים שנפסלו להקרבה על המזבח; וראו תמורה ד א, שאסור ליהנות מחטאת כזאת. פסולי המוקדשים הנאתן להקדש חוץ מפסולי הבכור והמעשר, ראו בכורות ה א. כאן אין עוסקים בפסולי הבכור והמעשר.
הרחבה של איסורי אכילה לתחום איסורי הקדושה מבוססת על דרשה דומה לזו שהרחיבה אותם לתחום הנבלה והטריפה, השוו לעיל פרק ג ג.

[א] מנין לרבות חמש חטאות מתות? תלמוד לומר "ממעלי הגרה... טמא..."
מנין לרבות פסולי המוקדשים? תלמוד לומר "וממפריסי הפרסה..טמא..."
מנין לרבות חלב חמש חטאות מתות? תלמוד לומר "ממעלי הגרה... טמא".
מנין לרבות חלב פסולי המוקדשין? תלמוד לומר "וממפריסי הפרסה... טמא".

אוסר חלב נאקות וכל חלב בהמה טמאה מדרשה דומה לזו של ר' שמעון לעיל פרק ג ד. דוחה נסיון ללמוד זאת בהיקש מנזיר, כי החלב אינו חלק מגוף הבהמה וכי מותר לאכול את הפרשות הבהמה הטמאה או את עורה שאינם ראויים למאכל. התרומה דומה יותר לאיסור הבהמה הטמאה, כי מותר להשתמש בפסולתה (ראו תרומות יא ה) ואסור להשתמש ביוצא ממנה. כגון שזרע תרומה וצמחה (ראו תרומות ט א,) אבל איסור תרומה לזרים חמור מאיסור בהמה טמאה, ולכן יש צורך בפסוק; והשוו בכורות א ב, שם "היוצא מן הטמא – טמא", ואילו אצלנו, לעניין החלב - אלמלא הפסוק היה מותר.

מנין לרבות חלב בהמה טמאה? - ודין הוא! אסר בהמה טמאה, אסר ענבים בנזיר.
מה ענבים בנזיר, עשה מה שיוצא מהם כמותם - אף בהמה טמאה, נעשה את שיוצא מהם כמותם!
[ב] הין? אם עשה את היין כענבים, שהוא כגופן - נעשה חלב בהמה כבהמה, שאינה כגופה?
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם עשה את היין כענבים בנזיר, שאסור בפסולתם
נעשה חלב בהמה כבהמה, שאין אסור בפסולתה?
תרומה תוכיח, שאין אסור בפסולתה - ועשה את שיוצא ממנה כמותה!
[ג] הין? אם החמיר בתרומה, באיסור חמור - נחמיר בבהמה, באיסור קל?
תלמוד לומר "גמל" "גמל" שני פעמים; אם אינו ענין לבשרה - תנהו ענין לחלבה.

הצעה לאסור חלב אם אנושי ובשר אדם, כבשר בהמה טמאה וחלבה - נדחית, למרות שאדם חי מטמא במגע ובהמה לא. איסור אכילת בשר אדם אינו דומה לאיסור אכילת בשר בהמה טמאה, ואינו אסור פורמאלית בלא תעשה, אלא משיקולים מוסריים כלל אנושיים.

[ד] יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתן?
ודין הוא! ומה אם בהמה, שהקלת במגעה - החמרת בחלבה,
מהלכי שתים, שהחמיר במגען - אינו דין שנחמיר בחלבם?
תלמוד לומר "זה": זה טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא.
אוציא מההשוואה לבהמה טמאה את החלב, שאינו נוהג בכל אלא רק בנשים - ולא אוציא את הבשר, שנוהג בכל?
תלמוד לומר "זה טמא הוא": זה בלא תעשה על אכילתו
ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן.

הדוגמאות של גמל, ארנבת ושפן נשנו כאן ובפרשת ראה, והדרשה מסיקה מהכפילות את הריבויים דלעיל פיסקה ג ולעיל פרק ג ד, שאוסרים חלב בהמה טמאה ור' שמעון אוסר גם גמל בן פרה.

[ה] "את הגמל כי מעלה גרה הוא... ואת השפן כי מעלה גרה הוא... ואת הארנבת כי מעלה גרה היא"
מה תלמוד לומר? אם לתיקון המקרא - הרי כבר נאמר 'הגמל והארנבת והשפן כי מעלה גרה המה',
ולמה באו? לרבות את הריבוי שאמרנו.

דרשה הנראית כפשט: לגמל ולחזיר סימן טהרה אחד, ויש צורך להדגים את שני המצבים כי אין סימן טהרה זה עדיף על חבירו, ולכן אי אפשר להסיק מקל וחומר מהגמל על החזיר או ההפך.

[ו] "את הגמל כי מעלה גרה הוא" מה תלמוד לומר? שיכול יתירנו סימן אחד.
ודין הוא! ומה אם חזיר, שמפריס פרסה - טמא, גמל, שאין מפריס פרסה - אינו דין שיהא טמא?
אילו כן הייתי אומר: מי אוסר את החזיר? גרה! היא תתיר גמל!
תלמוד לומר "את הגמל כי מעלה גרה היא"
יאמר בגמל וקל וחומר לחזיר: ומה גמל, שמעלה גרה - טמא, חזיר, שאינו מעלה גרה - אינו דין שיהא טמא?
[ז] אילו כן הייתי אומר מי אוסר את הגמל? פרסה! והוא תתיר את החזיר!
תלמוד לומר "ואת החזיר כי מפריס פרסה ולא גרה טמא הוא".

אכילת מה שאין נהוג לאכול מבעלי החיים אינה אסורה, וראו לעיל פיסקה ב.

[ח] "מבשרם" - ולא מן העצמות ולא מן הגידים ולא מן הטלפים שלהם.

אין האיסור לגעת בנבילה ולהיטמא ממנה חל על ישראל אלא ברגל, שבו עליהם לעלות למקדש ולהיות טהור.

"ובנבלתם לא תגעו" - יכול יהיו ישראל מוזהרים על מגע נבילות?
תלמוד לומר "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו"
הכהנים אין מטמאים למתים, ישראל מטמאים למתים.
[ט] קל וחומר! אם מטמאים למתים חמורים - לא יטמא לנבלות הקלות?
הא מה אני מקיים "ובנבלתם לא תגעו"? ברגל.

לכאורה יש סתירה בין פס' ח, שאוסר לגעת בנבלת בהמה טמאה ולהיטמא – לבין פס' כד, האומר "לאלו תיטמאו". הדרשה מסיקה שאין מדובר בחובה ולא באיסור, אלא ברשות להיטמא.

[י] אחרים אומרים: "ובנבלתם לא תגעו"; יכול אם נוגע אדם בנבלה - ילקה את הארבעים?
תלמוד לומר (ויקרא יא, כד) "ולאלה תטמאו".
יכול אם ראה אדם את הנבלה - ילך ויטמא בה? תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו".
הא כיצד? הוי אומר רשות.

חלב של בהמה טמאה אסור כחלק מהבשר, ולכן הם מצטרפים לשיעור כביצה לטומאת אוכלין; וראו חולין ט א, אלא אם אין הם בעלי טעם כלל.

[יא] "טמאים" - מלמד שמצטרפין זה עם זה; בשר ובשר, חלב וחלב, בשר וחלב - בין בחייהן בין במיתתם.
[יב] "טמאים" - לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם.
"הם" - פרט לשאין בהם בנותן טעם.

בעלי חיים טמאים מותרים בהנאה, כגון לסחור בהם או ליהנות מחברתם.

"לכם" - מותרים הם בהנאה.

פרשה ג

על ויקרא יא ט-יג

דג שיש לו סימני טהרה – ניתן לאכלו. כלומר אם אין לו סימנים – אסור לאכלו. אם כך מדוע חוזרת התורה ואוסרת בפירוש בפסוק י את אכילת הדגים שאין להם סימני טהרה? כדי לחייב על אכילתם גם באיסור "עשה" וגם באיסור "לא תעשה"; כלומר מסיבות פורמאליות ולא כהנחיה מעשית.

[א] ממשמע שנאמר 'אכול את שיש לו' שומע אני 'לא תאכל את שאין לו',
וממה שנאמר 'אל תאכל את שאין לו' שומע אני 'אכול את שיש לו'; למה נשנו?
ליתן עליהם עשה וליתן עליהם לא תעשה.

היתר לשתות ממי בורות מים למרות שיש סכנה שתוך כדי שתיה יבלע גם דגים שלא בדק מראש ("סתומים"), ויתכן שהם דגים טמאים. ההיתר הוא גם לשאיבה ע"י כלים (שאפשר לראות מה שאב בהם, ובהם הראה משה לישראל את הדגים המותרים והאסורים – ראו לעיל פרשה ב ב.) וגם לשתיה ישירה מהבור; וראו חולין סו ב.

"את זה תאכלו מכל אשר במים" מה תלמוד לומר?
שיכול, הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום.
מה מפורש, לא התיר אלא בכלים - אף לא נתיר בסתום אלא בכלים?
מנין אפילו הם בבורות בשיחין ובמערות, ששוחה ושותה ואינו נמנע?
תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים".

דורש "במים בימים ובנחלים אותם תאכלו", (ומתעלם מתחילת הפסוק)!

[ב] "ימים" - זה ים הגדול, שנאמר (בראשית א, י) "ולמקוה המים קרא ימים".
"ובנחלים" - אלו הנהרות, שנאמר (בראשית ב, י) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן".
אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים;
מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים ואין מושכים בימות החמה,
עד שאתה מרבה מים שבבורות? תלמוד לומר "במים".

שתיית מים שיש בהם יצורים שלא נבדקו (סתומים) מותרת, אבל אם ראה בבירור דג טמא במים אין ההיתר חל – לא על דגי הים והנהר ולא על דגי הבורות והכלים. אמנם בפס' י לא נזכרו "מים" אלא רק ים ונחלים, אבל לומדים מג"ש שגם השוכנים בהם אסורים.
אין המדובר בדגים דווקא אלא בכל שוכני המים – גם רכיכות וגם דו-חיים, שחז"ל האמינו שחלקם נוצרים מהמים באופן ספונטאני, וראו גם חולין ט ו.

[ג] יכול, לענין היתר עשה כל המים כימים וכנחלים; מנין, אף לענין איסור נעשה כל המים כימים וכנחלים?
תלמוד לומר "ימים..ימים" "נחלים..נחלים" לגזירה שוה.
מה ימים ונחלים האמורים לענין היתר, עשה את כל המים כימים וכנחלים
אף ימים ונחלים האמורים לענין איסור - נעשה את כל המים כימים ונחלים.
[ד] אתה אומר לכך נאמר "בימים..בימים" - במים שהתרתי בהם הם מים שאסרתי,
או אינו אומר אלא במין שהתרתי בו באותו המין אסרתי,
ואיזה מין התרתי? בעל עצמות ופרה ורבה; אף לא אסרתי אלא בעל עצמות ופרה ורבה!
ומנין בעל עצמות ואין פרה ורבה, ואין בעל עצמות ופרה ורבה
עד שאתה מרבה הגלים והצפרדעים הגדלים בים והגדלים ביבשה?
תלמוד לומר "כל אשר אין לו סנפיר" וכו'.

ת"ק מסתפק בקשקש אחד ובסנפיר אחד, ור' יהודה דורש לפחות שני קשקשים; וראו חולין ג ז.

[ה] אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפרים כגון קיפונות
מנין אפילו אין לו אלא סנפיר אחד ואין לו אלא קשקשת אחת? תלמוד לומר "קשקשת".
ר' יהודה אומר: אף שני קשקשים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר
שנאמר (ש"א יז, ה) "ושריון קשקשים הוא לבוש".

הלויתן המתואר בספר איוב הוא בעל יותר מקשקש אחד, ולכן הוא טהור גם לשיטת ר' יהודה; וראו תוספתא חולין ג כז. בעקבות דברי ר' יוסי נוצרה האגדה שעתידים הצדיקים לאכול את הלויתן.

ר' יוסי בן דורמסקית אומר: לויתן דג טהור הוא, שנאמר (איוב מא, ז) "גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים"
(איוב מא, כב) "תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ".
"גאוה אפיקי מגינים" - אלו קשקשים, "תחתיו חדודי חרש" - אלו סנפרים שלו.

ראו בכורות א ב, שבדגים אין כלל של "היוצא מן הטמא טמא" וכו', כי הדגים שנבלעו אינם יוצאים מהדגים שבלעו אותם שהרי לא נוצרו בתוכם.

[ו] "תֹּאכֵלוּ" - לרבות את הטהור שבמעי הטמא. יכול אף טמא שבמעי הטהור?
תלמוד לומר (ויקרא יא, ט) "אֹתָם".
מה ראית לומר בבהמה - שבמעי הטמא טמא, שבמעי הטהור טהור;
ודגים - שבמעי הטהור טמא, שבמעי הטמא טהור?
לפי שאין גדוליו.

ראו תרומות י ח. אם כמותו של הדג הטהור התמעטה והוא פחות מכשיעור – הכבש כולו אסור.

"תֹּאכֵלוּ" (דברים יד, ט) - לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא.
יכול אף על פי שנמק? תלמוד לומר (ויקרא יא, ט) "אֹתָם".

חיות הים, כגון כלבי ים – אסורות, וכן אסור לאכול סירונית (בת ים), למרות שאינה מטמאת באוהל כאדם. הים נתפס כמקום מסתורי ודמיונם של הקדמונים פרח בתיאור בעלי החיים שבו; וראו תוספתא כלאים ה ו.

[ז] 'חיה' - זו חית הים; 'הנפש' - להביא את הסרנית.
יכול תהיה מטמא באהל כדברי ר' חנינא? תלמוד לומר (במדבר יט, יד) "זאת...".

לעניין הרוטב (נוזל היוצא מהבשר בשעת הבישול ונקרש עליו) והקיפה (תבלין) ראו חולין ט א. אם אין הרוטב והציר של דגים טמאים משפיעים על הטעם – התבשיל כשר. בכל מקרה מותרים דגים טמאים בהנאה, כגון למכרם לגויים, שנאמר "...לכם". אבל אם הם מעל לכמות המותרת בתערובת של כמה סוגי דגים הם אסורים; וראו לעיל פיסקה ו; וראו תרומות י ח: לדעת ת"ק משקל הדגים הטמאים צריך להיות לכל היותר 1/960 מהתערובת, לדעת ר' יהודה 1/192 ולדעת ר' יוסי מספיק שיהיה 1/16 או פחות מסך התערובת.

[ח] "שקץ" - לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. "הם" - פרט לשאין בם נותן טעם.
"לכם" - מותרים הם בהנאה.
[ט] "ושקץ יהיו לכם" - לאסור את ערובן.
כמה יהא בו ויהא אסור? - עשרה זוז ביהודה, שהן חמישה סלעים בגליל - בגרב שמחזיק סאתים.
דג טמא - צירו אסור.
ר' יהודה אומר: רביעית בסאתים.
ר' יוסי אומר: אחד בששה עשר בו.

ראו לעיל פרק ד ח: העצמות והסנפירים לא ניתנים לאכילה. אם היו יבחושים במים ששתה – אין בכך איסור; אבל אם סינן את המים ואסף את היבחושים לחוד אסור לו לאכול מהם.

[י] "מבשרם" - ולא מן העצמות ולא מן הסנפירין שלהם.
"ואת נבלתם תשקצו" - להביא את היבחושין שסננם.

דורש "סנפיר וקשקשת במים", כלומר בזמן שהוא במים; וראו תוספתא חולין ג כז.

[יא] "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים" מה תלמוד לומר?
שיכול, אין לי אלא המעלה סימני טהרה שלו ליבשה, השירו במים מנין?
תלמוד לומר "במים".

למרות האמור לעיל פיסקה ח, שבע"ח ימיים חסרי סנפיר וקשקשת מותרים בהנאה, עופות טמאים אסורים במסחר.

"שקץ הוא לכם" - שלא יעשה בהם סחורה.

בדומה לדין הדגים הטמאים, גם ציר, רוטב, קיפה וביצים של עופות טמאים אסורים; וראו חולין ט א. בעופות נאסרו גם עירוביהם, כלומר תערובת שלעופות טמאים וטהורים, בניגוד לדין הדגים דלעיל פיסקה ו.

"תשקצו" - לאסור צירם ורוטבן וקיפה שלהם ואת ביציהם ואת עורותיהם ואת עירוביהם.

ראו טהרות א ג.

'הם' ו'מן' - הרי אלו מיעוטים; פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפיים ולנוצה שלהם.

פרק ה

על ויקרא יא יג-כג

למרות האמור "תשקצו", ההחמרה בדיני העופות הטמאים אינה באיסור הנאה, אלא באיסור קרוב לאכילה – האכלה ליהודי אחר; והשוו לדין המעילה בכריתות ג ט.

[א] "לא יאכלו" - לחייב את המאכיל כאוכל. או - "לא יאכלו" לאוסרם בהנאה?
תלמוד לומר (דברים יד, יב) "לא תאכלו". הא כיצד? בהנאה מותרים, באכילה אסורים.
הא מה אני מקיים "לא יאכלו"? לחייב את המאכיל כאוכל.

רשימת העופות הטמאים חוזרת כאן ובספר דברים. ר' ישמעאל לומד מהחזרה שרמת החומרה של איסורי אכילת עוף טמא הם זהים לכל העופות שברשימה; ר' עקיבא מצביע על הבדל – כאן חסרות הראה והדיה ושם חסרה הדאה; אבל הוא טוען שהמילה "למינה" מכסה על החוסרים ומשלימה את הרשימות.

[ב] "את הנשר ואת הפרס ואת העזניה" - ר' ישמעאל אומר: נאמר כן 'נשר' ונאמר להלן 'נשר'.
מה נשר האמור כאן, עשה את כל האמורים עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל,
אף נשר האמור להלן, נעשה את כל האמורים עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל.
[ג] רבי עקיבא אומר: נאמר כאן 'איה' ונאמר להלן 'איה'.
מה איה האמור להלן, עשה את הדאה מין איה - אף איה האמור כאן, עשה את הדאה מין איה.

זיהוי העורב האסור באכילה הוא לפי שמו, למרות שיש כמה מיני עורבים; והשוו לדיני האיזוב בנגעים יד ו, שבו לא נאמר "למינו". וראו גם תוספתא חולין ג כג, שהיו שהתירו את הזרזיר והסנונית.

[ד] "...עורב" - זה עורב, "כל עורב" - להביא עורב העמקי ועורב הבא בראשי יונים
"למינו" - להביא את הזרזורים, "למינו" - להביא את הסנונית.
[ה] "נץ" - זה הנץ, "למינהו" - להביא בר חריא.

הדרשה מוצאת סימני טהרה גם בעופות, בדומה למה שיש בבהמות ובדגים; וראו גם חולין ג ו ותוספתא חולין ג כב. ברור לדרשן שתורים ובני יונה מותרים, כי אותם מקריבים על המזבח.
הדרשה מציגה דיכוטומיה בין עופות טמאים לעופות טהורים, אבל הזרזירים והסנוניות הלבנות הם מקרי ביניים, שיש בהם חלק מסימני הטהרה וחלק מסימני הטומאה, ולכן לגביהם היתה מחלוקת – וראו פיסקה ד.

מה תלמוד לומר "למינה..למינו...למינהו...למינה" ארבעה פעמים?
שיכול אלו יהיו אסורים - והשאר יהיו מותרים? תלמוד לומר "למינהו למינהו" - ריבה.
הא כיצד? הריני למד מן המפורש
[ו] מה הנשר, מפורש: אין לו זפק, ואין לו אצבע יתירה, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל
אף כל כיוצא בו - אסור.
מה תורים ובני יונה מיוחדים, שיש להם זפק, ואצבע יתירה, וקרקבנו נקלף, ואין דורסים ואוכלים
אף כל כיוצא בהם מותר.

שרץ העוף (חרקים מעופפים), כמו העופות, אין לו סימני טהרה מפורשים. התורה מפרטת כמה דוגמאות וחז"ל מכלילים אותן לכללי טהרה, וראו חולין ג ז. ר' יוסי מוסיף כלל התלוי בשם החרק המקובל.

[ז] "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם" יכול יהא הכל אסור?
תלמוד לומר "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע".
יכול יהא הכל מותר? תלמוד לומר "ארבה וסלעם חרגל וחגב".
אין לי אלא אלו בלבד; מנין לרבות שאר המינים? תלמוד לומר "למינהו...למינהו" - ריבה.
הא כיצד? הריני למד מן המפורש
[ח] מה ארבה, מפורש: יש לו ארבעה רגלים וארבע כנפים, וקרסוליו וכנפיו חופים את רובו
אף כל כיוצא בו - מותר.
ר' יוסי אומר: ושמו "חגב".

דורש את הכתיב "לא" וקרי "לו", שעכשיו אין לו אבל בעתיד יהיו לו כרעים, שהזחלים של החגבים מותרים גם הם.

ר' אלעזר ברבי יוסי אומר: "אשר לא כרעים" - אף על פי שאין לו עכשיו, ועתיד לגדל לאחר זמן.

זיהוי של החגבים ותרגום שמותיהם לשמות בתקופת חז"ל.

[ט] "ארבה" - זה גובאי, "סלעה" - זה חרשון, "חרגול" זה נפול, "חגב" זה נדיין.
מה תלמוד לומר "למינהו..למינהו" ד' פעמים? להביא צפורת כרמים, ויוחנא ירושלמית,
והצדיא, ואת הערצוביא, ואת הארזבונית.

רבי לומד מהגדרת החגבים שחגב שיש לו חמש או שש רגליים (או שלוש) – הוא טהור; למשל מרבה רגליים.

[י] רבי אומר: "וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים... שקץ הוא לכם": אם יש לו חמש - הרי זה טהור.

ראו תרומות י ט. תערובת של מיני חגבים מותרת באכילה, בדומה לדין הדגים, ובניגוד לדין העופות – ראו לעיל פרשה ג יא; וכן ציר היוצא מחגבים טמאים בזמן בישולם טהור, בניגוד לדין הדגים ושאר המאכלים האסורים.

"שקץ הוא" - פרט לעירוביו.
מכאן אמרו חכמים: חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים - לא פסלו את צירן.
העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור.

פרשה ד

על ויקרא יא כד-כה

הדרשה תטען, לקמן פיסקה ב, שמדובר כאן בטומאת אבר מן החי, החלה על בהמות וחיות בלבד – בניגוד לפשט, שמדובר בטומאת נבילה של כל בעלי החיים.

[א] "ולאלה תטמאו" - יכול לכל האמור בענין?
ומה אמור בענין? - בהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים; - יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולם?
תלמוד לומר 'בהמה' (ויקרא יא, כו).

דגים אינם מקבלים טומאת נבילה, ראו כלים יז יג; בעניין חגבים (פס' כ-כג) לא הוזכרה טומאה, אלא רק איסורי אכילה. לכן הם מוצאים מהכלל של טומאת אבר מן החי.

אוציא את הדגים, הגדלים בים, שאין מקבלים טומאה - ולא אוציא החגבים? תלמוד לומר "מפרסת".
אוציא את החגבים, שאין למינם טומאה - ולא אוציא את העופות, שיש למינם טומאה? תלמוד לומר "פרסה".

נבלת עוף טהור מטמאת את האוכל אותה ואת בגדיו מהרגע שהוכנסה לבית הבליעה שלו, ראו טהרות א א. למרות זאת גם הוא מוצא מהכלל, שנאמר "שסע".

אוציא את העוף הטמא, ולא אוציא את העוף הטהור?
ודין הוא! ומה אם בהמה, שאינה מטמאה בגדים אבית הבליעה - אבר מן החי ממנו מטמא
עוף, שמטמא בגדים אבית הבליעה - אינו דין שיהא אבר מן החי מטמא?
תלמוד לומר "ושסע".

על בהמות וחיות טהורות או טמאות חלה טומאת איבר מן החי. חוזר ודורש את הביטויים "מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה" (פס' כו) לריבוי, בניגוד לדרשות הקודמות שמיעטו מהביטויים הללו.

אין לי אלא בהמה טהורה; בהמה טמאה מנין? תלמוד לומר "לכל הבהמה".
חיה טהורה מנין? תלמוד לומר "מפרסת".חיה טמאה מנין? תלמוד לומר "פרסה".
לשסועים מנין? תלמוד לומר "ושסע". לאין שסועים מנין? תלמוד לומר "איננה שוסעת".
מעלת גרה בבהמה מנין? תלמוד לומר 'מעלה גרה'. שאין מעלה גרה מנין? תלמוד לומר "איננה מעלה".
והלא חזיר מפריס ומשוסע, יכול לא יהא אבר מן החי ממנו מטמא? תלמוד לומר 'גרה איננו מעלה - טמא הוא'.

הדרשן מפרש את פס' כד-כו כעוסקים בטומאת איבר מן החי, למרות שהיא איננה מוזכרת בפירוש – בדרך של אלימינציה: טומאת נבילה תידון בפס' לט, וטומאת איבר מן הנבילה תידון בפס' כז-כח.

[ב] במה הכתוב מדבר? אם במיתתן - הרי מיתתן אמורה, אם באבר מן המת - הרי אבר מן המת אמור למטה,
הא במה זה מדבר? באבר מן החי.

נסיונות ללמוד את טומאת איבר מן החי מטומאת איבר של אדם חי או של שרץ חי נדחים, כי בנבלת אדם ובנבלת השרץ חלה טומאה חמורה יחסית: נבלת אדם מטמאת לשבעה ימים, ודם השרץ מטמא כמו בשרו.
נסיון שלישי הוא ללמוד את הטומאה מנבילה, שאיסור אכילתה אינו חל על בני נח, בניגוד לאיסור אכילת איבר מן החי. גם נסיון זה נדחה כי הטומאה של איבר מן החי פחותה מזאת של נבילה, שהרי אם נחתך כזית בשר מהאיבר – הבשר טהור, לדעת ר' יהושע ור' נחוניא – ראו עדיות ו ג.
לאחר דחיית כל הנסיונות הנ"ל לומדים את טומאת איבר מן החי מפס' כד-כה.

[ג] והלא דין הוא! טמא באדם וטמא בבהמה.
מה אדם, אבר מן החי מטמא הימנו - אף בהמה, יהא אבר מן החי מטמא הימנה.
[ד] הין? אם החמיר באדם, בטומאה חמורה - נחמיר בבהמה, בטומאה קלה?
אני אדיננו מן שרצים, הקלים: טימא בבהמה טימא בשרץ.
מה שרץ, אבר מן החי ממנו מטמא - אף בהמה, יהא אבר מן החי ממנה מטמא!
[ה] הין? אם החמיר בשרץ, שעשה דמו כבשרו - נחמיר בבהמה, שלא עשה דמה כבשרה?
אני אדיננו מן אבר מן המת, שאין איסורו נוהג בבני נח כישראל - הרי הוא מטמא
אבר מן החי, שאיסורו נוהג בבני נח כישראל - אינו דין שיטמא?
לא! אם אמרת באבר מן המת, שהבשר הפורש ממנו טמא - תאמר באבר מן החי, שהבשר הפורש ממנו טהור?
והואיל והבשר הפורש ממנו טהור - לא יטמא!
תלמוד לומר "כל הנוגע... והנושא" (ויקרא י"א, כ"ד-כ"ה) - לרבות אבר מן החי.

אם נחתכה מבהמה חיה חתיכת בשר שאין בה עצמות – החתיכה אינה טמאה, כי אינה איבר בפני עצמה. ר' יוסי הגלילי מדגיש את הטענה שהבשר חוזר וצומח במקום שנחתך ואילו איבר שלם אינו חוזר וצומח ולכן הוא מכונה "נבילה"; ר' עקיבא מדגיש את הנוכחות של גידים ועצמות באיבר מן החי ובנבילה, שאינה בחתיכת בשר, ואילו רבי מתבונן על הנבילה ועל האיבר מן החי במבט כולל ומחייב שיהיו באיבר בשר גידים ועצמות, בניגוד לבשר בלבד שנשאר טהור.

[ו] יכול אף בשר הפורש מן החי יטמא? תלמוד לומר (ויקרא יא, לט) (שם, כד) 'נבלה'.
מה נבלה, שאין לה חלופין - אף אבר מן החי, שאין לו חלופים, דברי ר' יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: מה נבלה, גידים ועצמות - אף אבר מן החי, גידים ועצמות.
רבי אומר: מה נבלה, כברייתו: בשר גידים ועצמות - אף אבר מן החי, כברייתו: בשר גידים ועצמות.

למרות שבדרך כלל מועברת טומאה בנגיעה, ולא בנשיאה – טומאת בגדים חלה דווקא על הנושא את האיבר מן החי (גם אם לא נגע בו), ולא על הנוגע בו. פסקאות ז-ח מציגות שני צדדים של אותו קל וחומר, אבל ההלכות בעניין זה נגזרות מהפסוקים.

[ז] "הנוגע... יטמא עד הערב" ואין הנוגע מטמא בגדים.
והלא דין הוא! ומה אם משא, מועט, הרי הוא מטמא בגדים, מגע, מרובה, אינו דין שיטמא בגדים?
תלמוד לומר "הנוגע... יטמא עד הערב", ואין הנוגע מטמא בגדים!
[ח] "הנושא...יכבס בגדיו" מלמד שהנושא מטמא בגדים.
והלא דין הוא! ומה אם מגע, מרובה, אינו מטמא בגדים – משא, מועט, אינו דין שלא יטמא?
תלמוד לומר "הנושא...יכבס בגדיו", מלמד שהנושא מטמא בגדים.

הציפה היא מחצלת, ואינה בגד – ולכן אינה נטמאת כשהנושא את האיבר מן החי משתמש בה. בגד לבן גדול משלושה על שלושה טפחים דווקא נטמא בנגעים (ראו דברי ר' נחמיה בתוספתא נגעים ה ט,) אבל טומאת הבגדים של נושא האיבר מן החי אינה תלויה בגודל או בצבע של הבגד. גם שביס (קישוט לשיער) או גנגיליון (רצועות של סנדל) נטמאים; וראו נגעים יא יא. אבל אם נגע נושא האיבר מן החי באדם אחר או בכלי חרס - לא טימא אותו.
אם האיבר מן החי נגע באדם, אפילו אם יצא מהאיבר סיב ונגע בשערה של אדם – הנגיעה הזאת מטמאת את האדם, והשוו חולין ט ד.
וראו שם במשנה ז – נראה שלדעת ר' שמעון אין איבר מבהמה חיה מטמא!

[ט] יכול אף הציפה? תלמוד לומר 'בגד'. אי בגד, יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים
ומנין גדול צבוע, קטן לבן, קטן צבוע, עד שאתה מרבה שביץ של סבכא והגלגלים?
תלמוד לומר 'בגד' 'בגדיו' ((ויקרא יא, כה), (ויקרא יא, כח), (ויקרא יא, מ) - ריבה.
מנין לעשות שאר כלים שלובש אותם כבגדים? תלמוד לומר "וטמא".
יכול יטמא אדם וכלי חרס? תלמוד לומר 'בגד': בגד הוא מטמא, ואינו מטמא אדם וכלי חרס.
מנין לרבות הציב היוצא ממנו ושערה שכנגדו? תלמוד לומר "וטמא".

פרק ו

על ויקרא יא כו-כח

השוו חולין ד ב: אם הוציא מהרחם חתיכה מהעובר – אסורה וטמאה משום איבר מן החי, ולכן משליך אותה לכלבים.

[א] "לכל הבהמה" - להביא את השליל, שיהא אבר מן החי ממנו מטמא.

שני איברים קטנים מן החי מצטרפים לכזית לטומאה; אבל חצי כזית מאבר מן החי אינו מצטרף לחצי כזית מהמת או מנבילה, וראו תוספתא מעילה א טו.

"טמאים" - מלמד שמצטרפין זה עם זה.
יכול יצטרפו למתים? תלמוד לומר "הם".
יכול לא יצטרפו למתים, החמורים - אבל יצטרפו עם נבילות, הקלות?
תלמוד לומר "הם".

טריפה של בהמה טהורה ובהמה טמאה אסורות באכילה. אבל שחיטה של בהמה טמאה אינה מטהרת את בשרה מדין נבילה, למרות שהיא מטהרת את הטריפה, ולמרות שטומאת הנבלה של בהמה טמאה דומה לזו של נבלת בהמה טהורה, שהרי שתיהן מטמאות במשא; שנאמר "כל הנוגע" וכו' – יש הבדל בין בהמות טהורות לטמאות במקרה של שחיטתן; וראו חולין ד ד.

"כל הנוגע בהם יטמא" - להביא את בהמה טמאה, שלא תהיה שחיטתה מטהרתה.
[ב] והלא דין הוא! שרץ אסור באכילה, ובהמה טמאה אסורה באכילה.
מה שרץ, אין שחיטתו מטהרתו - אף בהמה טמאה, אין שחיטתה מטהרתה!
[ג] או כלך לדרך זו: טריפה אסורה באכילה, ובהמה טמאה אסורה באכילה.
מה טריפה, שחיטתה מטהרתה - אף בהמה טמאה, תטהרנה שחיטתה!
[ד] נראה למי דומין: דנין דבר שאין למינו שחיטה מדבר שאין למינו שחיטה
ואל תוכיח טריפה, שיש למינה שחיטה!
או כלך לדרך זה: דנין דבר שמטמא במשא מדבר שמטמא במשא
ואל יוכיח שרץ, שאינו מטמא במשא!
תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יטמא" - להביא בהמה טמאה, שלא תהא שחיטתה מטהרתה.

במקביל לחתירה של חז"ל להכללת כללי טומאה וטהרה, הם עסקו גם בכיוון ההפוך, וטרחו להצביע על דוגמאות לחיות טמאות כגון קוף, סנאי וכלב ים, וכן על אדני השדה (אולי שימפנזה או קוף גדול אחר.)

[ה] 'כל הולך על כפיו' - זה הקוף.
'כל הולך' - להביא את הקופד ואת חולדת הסנאים ואת אדני השדה ואת כלב הים.

לפי הפשט מדובר בפסוק על נבלת חיה טמאה, אבל לקמן פס' לט חוזרים ובאים אותם ביטויים לנבלת בהמה טהורה. לכן טוענת הדרשה שמדובר בטומאת איבר מנבלה, בין טהורה בין טמאה.הדרשה מנסה ללמוד קל וחומר לטומאת איבר מן הנבלה מאבר מן החי, אבל העובדה שבני נח נאסרו בראשון והותרו לאכול מהשני דוחה את הקל וחומר.

זו חיה טהורה; חיה טמאה מנין? תלמוד לומר "ההולכת על ארבע".
"בכל החיה" - להביא את הפיל.
[ו] אם נאמרו למעלה למה נאמרו למטה? אלא העליונים - באבר מן החי, והתחתונים - באבר מן המת.
והלא דין הוא! ומה אבר מן החי, שהבשר הפורש ממנו הבשר שממנו פרש טהור - הרי הוא מטמא,
אבר מן המת, שהבשר הפורש ממנו טמא - אינו דין שיהא טמא?
לא! אם אמרת באבר מן החי, שאסורו נוהג בבן נח כישראל
תאמר באבר מן המת, שאין איסורו נוהג בבן נח כישראל?
והואיל ואין איסורו נוהג בבן נח כישראל - לא יטמא!
תלמוד לומר "הנוגע..והנושא" - לרבות אבר מן המת.

ראו גם לעיל פרשה ד ז-ח. למרות שבגדים שנגעו באבר מן הנבלה הם טמאים, ואילו בגדים שהוסטו על ידיה טהורים, דווקא בגדי הנושא את האיבר מן הנבילה טמאים, ולא בגדי הנוגע בו. הנסיון הראשון (בפיסקה ז) הוא לטמא את בגדי הנוגע באבר מן הנבילה והשני (בפיסקה ח) הוא לטהר את בגדי הנושא את האיבר. שניהם נדחים בגלל גזירת הכתוב.

[ז] "והנוגע..יטמא עד הערב" - ואין הנוגע מטמא בגדים.
והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת עצמם, במשא - נטמאו מחמת הנושא
מקום שיטמאו מחמת עצמם, במגע - אינו דין שיטמאו מחמת הנוגע?
תלמוד לומר "והנוגע..יטמא עד הערב" - ואין הנוגע מטמא בגדים.
[ח] "והנושא..יכבס בגדיו" - מלמד שהנושא מטמא בגדים.
והלא דין הוא! ומה אם במקום שנטמאו מחמת עצמם, במגע - לא נטמאו מחמת הנוגע,
מקום שלא נטמאו מחמת עצמם, במשא - אינו דין שלא יטמאו מחמת הנושא?
תלמוד לומר "והנושא..יכבס בגדיו" - מלמד שהנושא מטמא בגדים.

בגדיו של הנושא את האיבר מהנבילה נטמאים, אבל בגדים שהוסטו ע"י האיבר טהורים עוד זוג דרשות קל וחומר הנסתרות מהפסוק שקבע "לכם", כלומר הטומאה היא בגלל האדם הנושא את האיבר ולא בגלל הבגדים הנושאים אותו.

[ט] קל וחומר שלא יטמאו מחמת עצמם במגע!
ומה אם במקום שנטמאו, מחמת הנושא - לא נטמאו מחמת עצמם,
מקום שלא נטמאו, מחמת הנוגע - אינו דין שלא יטמאו מחמת עצמם במגע?
תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יטמא" - בין אדם בין כלים.
[י] קל וחומר שיטמאו מחמת עצמם במשא!
ומה אם במקום שלא נטמאו, מחמת הנוגע - נטמאו מחמת עצמם במגע,
מקום שנטמאו, מחמת הנושא - אינו דין שיטמאו מחמת עצמם במשא?
תלמוד לומר "לכם" - לכם הם מטמאין, ואין מטמאים לא אוכלים ולא משקים ולא כלים במשא.

אם אדם נישא והוזז ע"י איבר מהנבילה – הדבר אינו מטמא אותו או את בגדיו; אבל אם הוא הזיז את האיבר – הוא ובגדיו טמאים.

"הנושא" - ולא הנישא.

פרשה ה

על ויקרא יא כט

השרצים מטמאים ממש, ואין הביטוי "אלה הטמאים לכם" מרמז על איסור אכילה בלבד. הטומאה שהם גורמים אינה רק למעלות הקדושה כמו טומאת המדרס המתוארת בחגיגה ב ה-ז, המתארת חומרות בהלכות הטומאה ככל שמתקרבים לקודש, אלא היא טומאה בסיסית לכל אדם, החלה הן על אדם הן על כלים.
הדרשה דוחה נסיון לדרוש שרשימת השרצים שלפנינו אינה אלא דוגמאות לבעלי החיים הרגילים, שהם בעלי שלד ומתרבים – ושכל בעלי החיים האסורים באכילה מטמאים טומאת שרץ; ואילו טומאה רגילה, הקלה יותר – חלה רק על בעלי חיים שחסרים את אחת התכונות הללו, או את שתיהן. (חז"ל האמינו בבריאה ספונטאנית, ראו גם לקמן פיסקה ו). היא קוראת את הביטוי "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (פס' ל) כביטוי הממעט את תחולת טומאת השרץ דווקא לשמונת השרצים ולא לשאר בעלי חיים טמאים.

[א] "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד... אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא י"א, כ"ט-ל"א) - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר (ויקרא יא, מ) "לא תטמאו...ונטמאתם בם",
שומע אני טומאת הגויות וטומאת הקדושות? תלמוד לומר "החולד והעכבר והצב למינהו... טמאים".
יכול יהיו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהיו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם?
תלמוד לומר "אלה" - אין לך אלא אלו.
או אינו מוציא אלא אלו שלא היה בענין הפרט: מה הפרט מפורש: בעל עצמות ופרה ורבה
אף אינו מוציא אלא כל שהוא בעל עצמות ופרה ורבה!
מנין בעל עצמות ואינו פרה ורבה, או אינו בעל עצמות ופרה ורבה
עד שאתה מרבה את שאינם בעלי עצמות ואינם פרים ורבים?
תלמוד לומר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, ל) - אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד.

טומאת נבלת השרץ חמורה מטומאת נבילה רגילה, בכך שגם דמו של השרץ מטמא, בניגוד לדם הבהמה; אבל היא קלה ממנה בכך שהנושא את נבלת השרץ ולא נגע בה אינו טמא. וראו תוספתא מעילה א טו, וכן לעיל פרשה ד ג.

[ב] "זה לכם הטמא" - להביא את דמו שיטמא כבשרו.
והלא דין הוא! ומה אם בהמה, שהוא מטמאה במשא - לא עשה דמה כבשרה,
שרץ, שאינו מטמא במשא - אינו דין שלא נעשה דמו כבשרו?
תלמוד לומר "וזה..הטמא" - להביא את דמו, שיטמא כבשרו.

דם השרץ נחשב כבשרו גם לקולא: בדרך כלל דם מכשיר מאכלים לקבל טומאת אוכלין, שהרי הדם הוא אחד משבעת המשקים; אבל דם השרץ אינו מכשיר אותם כי הוא נחשב כבשר; וראו מכשירין ו ה.

[ג] יכול יכשיר את הזרעים?
ודין הוא! ומה דם בהמה, שאינו מטמאה טומאה חמורה - מכשיר את הזרעים,
דם השרץ, שהיא מטמא טומאה חמורה - אינו דין שיכשיר את הזרעים?
תלמוד לומר "לכם" - לכם הוא טמא, ואינו מכשיר את הזרעים.

עכבר הים הוא מין דג, אולי המכונה בימינו "סוס ים". למרות שהוא מכונה "עכבר" אינו נחשב שרץ לעניין הטומאה, שנאמר "על הארץ," כלומר השרצים הם חיות יבשה, אבל דיניהם בתוקפם גם כאשר הם שוחים בים.

[ד] מתוך שנאמר "והעכבר", יכול אף עכבר של ים יטמא?
והלא דין הוא! טימא בחולדה וטימא בעכבר. מה חולדה, מין הגדל על הארץ - אף עכבר, מין הגדל על הארץ!
או, מה חולדה, כמשמעו - אף עכבר, כמשמעו; אף אני אביא עכבר שבים, ששמו עכבר!
תלמוד לומר "על הארץ" - להוציא את שבים.
[ה] או אינו אומר "על הארץ" אלא - על הארץ יטמא, ירד לים - לא יטמא?
תלמוד לומר "השורץ" - כל מקום שהוא שורץ יטמא.

כאמור לעיל, חז"ל האמינו בבריאה ספונטאנית, והציעו להבחין בין עכבר המתרבה באופן טבעי לבין עכבר הנוצר מאדמה (מקורו של הביטוי "ההר הוליד עכבר"). ההצעה נדחית, והדין זהה לשניהם – שניהם נחשבים "שרצים". יתכן לדמות את לידת העכבר מאדמה לבשר שגודל במעבדה בתרבית רקמה. וראו חולין ט ו.

[ו] או אינו אלא השורץ יטמא, עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שאינו שורץ - לא יטמא?
ודין הוא! טימא חולדה וטימא עכבר. מה חולדה – כמשמעו, אף עכבר - כמשמעו.
אי מה חולדה פרה ורבה, אף עכבר פרה ורבה - יצא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שאין פרה ורבה!
תלמוד לומר "בשרץ" - להביא את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה. הנוגע בבשר – טמא, ובאדמה - טהור.
ר' יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר מאחוריו - טמא.

לעניין החברבר ראו ירושלמי ברכות ח ה. לעניין הסלמנדרא ראו חגיגה כז א, לדעת חז"ל גם הסלמנדרא נוצרת בבריאה ספונטאנית מהאש ובה היא חיה, ואדם שסך את דמה על בשרו - מוגן מהאש. ר' עקיבא טוען שלכל בעל חיים בית גידול משלו, ובמקום שאינו בית הגידול שלו הוא מת. בכך הוא רואה את גדולת הקב"ה עוד יותר מאשר בניסים היוצאים מן הכלל; והשוו למשל שהמשיל לפפוס בן יהודה בברכות סא ב – שם טען שבית הגידול של היהודים הוא התורה.

[ז] 'צב' - זה צב כמראה קרפדה; "למינהו" - לרבות מינים של צב: חברבר נחש ארסי, שלדעת חז"ל נוצר מהכלאה של נחש וקרפדה ובן הנפילים וסלמנדרא. יצור שלדעת חכמים נוצר וחי רק באש בוערת.
כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה שהוזכרה בדרשתו סלמנדרא היה אומר "מה רבו מעשיך ה'" (תהילים קד, כד)
יש בריות גדלות בים וגדלות ביבשה. גדלות בים, אם עלו ליבשה - מתו; והגדלות ביבשה, אם עלו לים - מתו.
גדלות באור וגדלות באויר. גדלות באור, אם פירשו לאויר - מתו; גדלות באויר, אם פרשו לאור - מתו.
מקום חיתו של זה - מיתתו של זה, ומקום חיותו של זה - מיתתו של זה.
ואומר "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה" וכו'.

פרק ז

על ויקרא יא ל-לא

ת"ק מפריד בין שלושת השרצים שנימנו בפס' כט לבין חמשת המוזכרים בפס' ל: העורות של הראשונים אינם כבשרם ואינם מצטרפים עמו לכזית, ועורות האחרונים מצטרפים. ההסבר הזה אינו מסביר את דינו של עור התנשמת, המופיעה בפס' ל אבל חסרה ברשימה שלפנינו. ר' יהודה בדעה שגם עור הלטאה אינו מצטרף לבשר, ואילו ר' יוחנן בן נורי טוען כך לגבי כל שמונת השרצים; וראו חולין ט ב.

[א] "הטמאים" - לרבות עורותיהם.
יכול עורות כולם? תלמוד לומר "אלה" - אלה עורות הטמאים: עור האנקה הכח והלטאה והחומט.
ר' יהודה אומר: הלטאה כחולדה. ר' יוחנן בן נורי אמר: שמונה שרצים - יש להם עורות.

ביצה של שרץ מטמאת אם היא מרוקמת, כלומר יש בה צורה של שרץ, ובתנאי שיש בה חור בגודל של שערה לפחות, וראו חולין ט ד-ו.

[ב] 'טמאים' - לרבות ביצת השרץ וקליפת השרץ.
יכול אפילו שלא ריקמה? תלמוד לומר "בשרץ" - מה שרץ, משירקם - אף ביצה, משתרקם.
יכול אף על פי שהיא סתומה? תלמוד לומר "הנוגע יטמא" - את שאפשר לו ליגע - טמא.
עד כמה תנקב? עד כשערה, שכן אפשר לו ליגע בשערה.

ההכללה של השרצים במילה "הטמאים" מאפשרת להשלים כשיעור מדם ובשר של כמה שרצים לעניין טומאה, וראו לקמן פיסקה ו שמדובר בשיעור של כעדשה.

[ג] "הטמאים" - מלמד שמצטרפין זה עם זה; דם בדם, בשר בבשר, דם בבשר ובשר בדם;
בין במין אחד בין בשני מינים.

מרבה מהמילה "כל" את הידיות של הכלים שגם אם השרץ נגע בהן – כל הכלי טמא; אבל אם הידית ארוכה ממה שנחוץ כדי להשתמש בכלי היא לא מטמאת את הכלי. לעניין זה דורש ר' עקיבא דרשת אסמכתא, שהחלק המיותר בידית אינו מטמא את הכלי, אבל הוא עצמו דורש את אותו הפסוק על האדם שטומאתו עד הערב היא דווקא אם נטמא בטומאה ממשית ולא באכילת אוכל טמא. וראו מקואות י ה.

[ד] "כל הנוגע בהם יטמא" - לרבות ידות הכלים. או יכול שאני מרבה יתר משעורם?
תלמוד לומר "לכם" - כל שהוא לצרכיכם, דברי רבי עקיבא.
אמר לו ר' יוחנן בן נורי: הכתוב אומר במטמא ואתה אומר במיטמא?
אמר לו רבי עקיבא: אף אני אומר "כל הנוגע בהם יטמא עד הערב"
אין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים מטמאים טומאת ערב.

השרצים, בדומה לבהמות טמאות, אינם נטהרים בשחיטה – בניגוד לטריפות; והשוו לעיל פרק ו א-ד, וכן חולין ד ד.

[ה] "כל הנוגע בהם" - יכול בחייהם? תלמוד לומר "במותם".
אי "במותם" יכול לא בשחיטתם? תלמוד לומר "בהם" - אף על פי שחוטין.
הא מה אני מקיים "בהם"? - במותם ולא בחייהם.

בפס' לא כתוב "הנוגע בהם... יטמא", משמע נגיעה בנבלת שרץ שלמה מטמאת; ובפס' לב כתוב "אשר יפול עליו מהם... יטמא", משמע אפילו חלק מהנבלה של השרץ מטמאת. הדרשה מסיקה שמדובר בשיעור החתיכה שבה נגע האדם: אם היא יותר גדולה מכעדשה, שהיא שיעור של שרץ קטן – היא מטמאת; וראו תוספתא שבועות א סוף ד.

[ו] "כל הנוגע בהם" - יכול בכולם? תלמוד לומר (ויקרא יא, לב) "מהם".
אי "מהם" יכול במקצתם? תלמוד לומר "בהם".
הא כיצד? שנגע במקצתו שהוא ככולו.
שיערו חכמים בכעדשה; שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה. ר' יוסי ברבי יהודה אומר כזנב הלטאה.

פרשה ו

על ויקרא יא לב

השוו לעיל פרשה ד ב. הטענה שמדובר באיבר של שרץ חי מנומקת באלימינציה. איבר מן הבהמה החיה מטמא במגע ובמשא, ואילו איבר מהשרץ החי מטמא רק במגע. מצד שני טומאת השרץ היא לא רק על בשרו אלא גם על דמו, ומבחינה זו הוא חמור יותר מהבהמה. כיוון שאין היררכיה ברורה בין איבר מבהמה חיה לאיבר משרץ חי יש צורך בפסוקים מפורשים; וראו דיון דומה לעיל בפרשה ד ד-ה.

[א] "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" - במי הוא מדבר?
אם במיתתם - הרי מיתתן אמור (ויקרא יא, לא),
אם באבר מן המת - הרי אבר מן המת אמור למטן (שם, לה). הא אינו מדבר אלא באבר מן החי.
הלא דין הוא! מה אם בהמה, שלא עשה דמה כבשרה - אבר מן החי ממנה מטמא
שרץ, שעשה דמו כבשרו - אינו דין שיהיה אבר מן החי ממנו מטמא?
לא! אם אמרת בבהמה - שהיא מטמאה במשא - תאמר בשרץ שאינו מטמא במשא?
הואיל ואינו מטמא במשא - לא יהא אבר מן החי ממנו מטמא!
תלמוד לומר "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" - לרבות אבר מן החי.

כל זמן שהשרץ חי ויש חיבור בינו לבין האיבר – אפילו דק כשערה – האיבר אינו טמא, כי לא נפל; והשוו לטענה שמעבר הטומאה במגע הוא אפילו בנגיעה של חוט השערה, ראו חולין ט ד.

[ב] יכול אפילו תלוי בו כשערה? תלמוד לומר "אשר יפול..." - הא אינו מטמא אלא כשיפול.

בשר שנחתך משרץ חי, ואינו איבר שלם – אינו נטמא; והשוו לעיל פרשה ד ו, וכן עדיות ו ג.

[ג] יכול הבשר הפורש מן החי יטמא? תלמוד לומר "במותם"
מה מיתה, שאין לו חליפין - אף אבר מן החי שאין לו חליפין, דברי ר' יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: מה מיתה גידים ועצמות - אף אבר מן החי גידים ועצמות.
רבי אומר: מה השרץ, בשר גידים ועצמות - אף אבר מן החי, בשר גידים ועצמות.

לפנינו מיעוט וריבוי. החלוקה בין כלי עץ המקבלים טומאה לכאלו שאינם היא לפי הכלל: כלי עץ שמשתמשים בהם לחפצים שונים – עלולים לקבל טומאה, ואילו כלי עץ המיוחדים למטרה מסוימת – לא; וראו תוספתא כלים ב"מ ו ג, וכלים טז ז.

[ד] 'כלי עץ' - יכול הסולם והקולב והנחותה והמנורה? תלמוד לומר 'מכלי עץ' - ולא כל כלי עץ.
או יכול שאיני מרבה השולחן והטבלא והדולפקי? תלמוד לומר 'כל כלי עץ' - ריבה.
מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב מיעט? שיש בפסוק ריבוי ומיעוט
תלמוד לומר 'שק'. מה שק מיוחד, שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם חפצים שונים
אף אני מרבה השולחן והדולפקי, שהם משמשים את האדם ואת משמשי האדם
ומוציא אני את הסולם, שהוא משמש את האדם ואינו משמש את משמשי האדם.

ארונות גדולים וכלי עץ גדולים אחרים אינם עלולים להיטמא, כי אינם מטלטלים; וראו כלים טו א.

[ה] 'כלי עץ' - יכול השדה תיבה ומגדל ארונות, וכוורת קש וכוורת קנים, ובור ספינה אלכסנדרית מחסן של ספינת סוחר
שיש להם שולים, והם מחזיקים מ' סאה בלח - שהם כוריים ביבש?
תלמוד לומר 'מכלי עץ'- ולא כל כלי עץ.
או יכול שאני מוציא דרוד עגלה וקסתות מלכים ועריבת העבדנים, ובור ספינה קטנה והארון?
תלמוד לומר 'כל כלי עץ' - ריבה.
מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב מיעט?
תלמוד לומר 'שק'. מה שק מיוחד, שהוא מטלטל במלואו
אף אני ארבה דרדר עגלה וקסתות מלכים וערבת העבדנים ובור ספינה קטנה והארון - שהם מטלטלים במלואם,
ומוציא אני השידה התיבה והמגדול וכוורת קש וכוורת קנים, ובור ספינה אלכסנדרית
שיש להם שוליים והם מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש; שאינם מטלטלים במלואם. כשהם מלאים, אלא רק כשהם ריקים

נסיונות לתרגם את השפה הקאזואיסטית של המשנה לשפה של כללים. ר' יהודה ור' מאיר חולקים בעריבת הבצק של בעל הבית, שבה מחמיר ר' מאיר ומיקל ר יהודה. וראו כלים שם.

[ו] רבי מאיר אומר כל שמנו חכמים בטהרה - טהור, והשאר טמא.
רבי יהודה אומר כל שמנו חכמים בטומאה - טמא, והשאר טהור.
אין בין דברי רבי מאיר לדברי רבי יהודה, אלא עריבת בעל הבית.

ר' נחמיה מטמא גם כלים גדולים שנוהגים לטלטל כשיש בהם מעט מהכמות, למרות שאין נוהגים כך כשהם מלאים.

[ז] ר' נחמיה אומר: קופות הגדולות וסאים גדולים יש להם שולים והם מחזיקים מ' בלח שהם כוריים ביבש,
שאף על פי שאין מטלטלים במלואם, מטלטלים במה שנשתייר בהם.

ראו לעיל פרשה ד ח: שם עסקו בטומאת הבגדים של הנושא איבר מבהמה חיה, וכאן בטומאת השרץ המת או איבר ממנו בחייו. דורש 'או'.

[ח] "או בגד" - יכול אף הציפה? תלמוד לומר 'בגד'.
יכול בגד גדול לבן, המטמא בזב ומטמא בנגעים? מנין גדול צבוע, קטן לבן, קטן צבוע,
עד שאתה מרבה שביץ של סבכא וגנגלים מנין?
תלמוד לומר "או בגד" - ריבה.

הבגד הנטמא אינו בהכרח אריג, וגם בגד מלבד נטמא; אבל עורות של דגים או חיות ים אחרות אינם מקבלים טומאה. לעניין עור חיות הים שאינו מטמא בנגעים, ראו נגעים יא א.
טומאת השרץ אמנם חלה גם על בגדים צבועים, ובכך היא חמורה מטומאת נגעים, אבל גם היא לא חלה על עורות בעלי חיים ימיים, שמקישים 'בגד' ל'עור', וטוענים ששניהם גדלים ביבשה ולא בים. וראו בנגעים שם, לעניין בגד מעור הים המחובר לבגד אחר.

מנין לרבות את הלבדים? תלמוד לומר "או בגד".
[ט] "עור" - יכול אף עורות שבים יהיו טמאים?
ודין הוא! טימא בנגעים וטימא בשרצים.
מה נגעים, פטר בהם עורות של ים - אף שרצים, יפטר בהם עורות של ים!
[י] קל וחומר: מה אם נגעים - שטמא בהם שתי וערב אפילו אם התנגע רק השתי או רק הערב - פטר בהם עורות של ים
שרצים - שלא טימא בהם שתי וערב - אינו דין שיפטר בהם עורות של ים?
לא! אם אמרת בנגעים - שלא טימא בהם צבועים, תאמר בשרצים, שטימא בהם צבועים?
הואיל וטימא בהם צבועים - יטמא בהם עורות של ים!
תלמוד לומר 'בגד' - מה בגד, מן הגדל בארץ - אף עור, מן הגדל בארץ.
או יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא, אפילו חוט, אפילו משיחה?
תלמוד לומר "או עור". ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו לטומאה.

עור שעדיין לא הסתיים תהליך העיבוד שלו אינו מקבל טומאה, אלא אם יש לו בית קיבול – ראו כלים יז טו. אם העור מוכן לשימוש, אבל התחיל להיחתך לרצועות של סנדלים – אינו מקבל טומאה (ראו כלים כו ט,) אבל אם הוא מיועד להקמת אוהל – הוא נטמא.

[יא] יכול אף עור המצה ועור האיפה שלא נעשה בהם מלאכה? תלמוד לומר "אשר יעשה מלאכה בהם"
אוציא עור המצה ועור האיפה, שלא נעשה בהם מלאכה, ולא אוציא עורות רצועות וסנדלים, שנעשו בהם מלאכה?
תלמוד לומר 'כלי' - יצאו רצועות סנדלים שאינם כלי.
או יכול שאני מוציא עורות אהלים שאינם כלים?
תלמוד לומר "אשר יעשה מלאכה בהם", לרבות עורות אהלים.

פרק ח

על ויקרא יא לב

ריתמת הסוס עשויה מעור של עז, הדומה לשק, כי גם הוא נעשה מעור העז; ניתן לעשות שק גם מחומרים נוספים ואף מחוטים טוויים וארוגים יחדיו; אבל חבלים וחוטים – למרות שהם טוויים – אינם ארוגים, ולכן אינם מקבלים טומאה.

[א] 'שק' - אין לי אלא שק; מנין לרבות את הקלקלים ואת החבק חלקי ריתמה של סוסים? תלמוד לומר "או שק".
יכול יטמא חבלים ומשיחות? תלמוד לומר "שק"
מה שק מיוחד, טוו ואריג - אף אין לי אלא טוו וארוג.

אמנם אי אפשר ללמוד דיני טומאת מת מדיני טומאת השרץ, שהרי טומאת מת חמורה ונוהגת שבעה ימים; אבל לומדים בגזירה שווה, שאינה תלויה בקלים וחמורים.
לאחר שהשוינו את טומאת המת לטומאת השרץ, ניתן ללמוד גם בכיוון ההפוך, ואין צורך בפסוק מיוחד להוסיף את הריתמה של הסוס ("קילקלים וחבק"), אלא ניתן ללמוד את טומאתה מטומאת המת, שבה נאמר במפורש "וכל מעשה עיזים".

[ב] והלא הוא אומר במת (במדבר לא, כ) "וכל מעשה עזים". יכול יטמא חבלים ומשיחות?
ודין הוא! טמא המת וטימא את השרץ.
מה השרץ, לא טמא בו אלא טוו וארוג - אף המת, לא יטמא בו אלא טוו וארוג!
[ג] הין? אם הקל בשרץ, הקל - נקל במת, החמור?
אלא יטמא חבלים ומשיחות!
תלמוד לומר 'בגד.. עור' 'בגד.. עור' (ויקרא יא, לב) (במדבר לא, כ) לגזירה שוה.
מה 'בגד ועור' אמורים בשרץ, לא טמא בו אלא טוו וארוג - אף 'בגד ועור' אמורים במת, לא יטמא בו אלא טוו וארוג!
ומה 'בגד ועור' האמור במת, טמא כל מעשה עזים - אף 'בגד ועור' האמור בשרץ, טמא כל מעשה עזים.

הריתמה של הסוס עשויה מעור העז, שמקבל טומאה מכח הגזירה השווה "בגד... עור", והביטוי בטומאת מת "מעשה עיזים", בניגוד לאמור בפיסקה א לעיל. המילה "או שק" מרחיבה את ההגדרה של "שק" גם לשק מעור החזיר או משערות זנב הפרה, וחוזרת ומלמדת מטומאת שרץ לטומאת מת – הפעם להחמיר; אבל גם כאן אי אפשר לדרוש בקל וחומר אלא רק בגזירה שוה, כיוון שלמרות שטומאת המת חמורה יותר מטומאת שרץ, היא נדירה יחסית, ואילו טומאה עד הערב היא טומאה שכיחה – לא רק בטומאת שרץ אלא גם בטומאת זב, נבילה ועוד.

[ד] אין לי אלא שק העשוי מן העזים; העשוי מן החזיר ומזנבה של פרה מנין? תלמוד לומר "שק".
אין לי אלא השרץ; המת מנין?
ודין הוא! ומה אם שרץ, הקל, עשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים,
אף המת, החמור, נעשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים!
[ה] הין? אם ריבה טומאת הערב, מרובה - ארבה טומאת שבעה, מעוטה?
תלמוד לומר 'בגד ו'עור' 'בגד ו'עור' לגזירה שוה.
מה 'בגד ועור' אמורים בשרץ, עשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים
אף 'בגד ועור' אמורים במת - נעשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים!

כף הקלע עשויה מחתיכת עור קטנה; כך גם השקית של הקמע, שהיו רבים שנשאו, וכן בית התפילין; וראו לעניין הקלע תוספתא ב"ב דכלים ד ד, ולעניין תפילין וקמע ראו תוספתא ב"ב דכלים ב ג. למרות שפיסות העור הללו קטנות - הן מקבלות טומאה כי הן שימושיות.
העין והעבות הם חלקים עשויים מעור של היצול שהיה מחבר לשור את המחרשה, וראו כלים כא ב. הם אינם מקבלים טומאה כי האדם אינו משתמש בהם ישירות. כך גם דין החיפויים (ציפויים), וכן שנינו "העשוי לתיק – טמא; לחיפוי - טהור", (כלים טז ח.)

[ו] "כל כלי" - לרבות הקלע והקמיע והתפלה.
או, יכול שאני מרבה את העין ואת העבות? תלמוד לומר "אשר יעשה מלאכה בהם" - לא העושה מלאכה באחרים.
[ז] או יכול שאני מרבה חפויי כלים? תלמוד לומר "בהם" - פרט לחפויי כלים.

הטבלת כלי צריכה להיות של כל הכלי בבת אחת. העיקרון הזה נלמד משקיעת השמש, המתרחשת בבת אחת. המעבר מטומאה לטהרה מתרחש בשני המקרים בבת אחת. וראו מקואות ב י, שהיו מקרים שנאלצו להטביל בבוץ, וכן כלים יט א, שנאלצו לפרק את המיטה כדי להטביל את כולה בבת אחת.

[ח] "במים יובא" - כולו כאחת.
יכול מקצתו? תלמוד לומר (ויקרא כב, ז) "ובא השמש וטהר".
מה טהרה אמורה למטן, ביאת שמש, כולו כאחת - אף כאן, ביאת כלי - כולו כאחת.

מדובר כאן על "טבול יום", כלומר מי שטבל במשך היום, ועדיין לא שקעה השמש. מותר לטבול יום לאכול חולין (או מעשר ראשון), ועדיין להיחשב כאוכל חולין בטהרה, אבל כהן שאוכל תרומה – חייב להמתין לשקיעה, אחרת – התרומה פסולה (לא "טמאה"); וראו טבו"י ב ב.

[ט] "וטמא עד הערב" - יכול לכל דבר? תלמוד לומר "וטהר".
אי "וטהר", יכול לכל דבר? תלמוד לומר "וטמא עד הערב".
הא כיצד? טהור לחולין מבעוד יום, ולתרומה - משתחשך.

פרשה ז

על ויקרא יא לג

דורש "וכל" כשני ריבויים: ו החיבור והמילה "כל".

• דין הטומאה של כלי נתר זהים לאלו של כלי חרס: אלו ואלו נטמאים כאשר יש בחלל הכלים שרץ מת, אפילו אם הוא אינו נוגע בכלי, וראו כלים ב א.
  
• כשכלי חרס כפוי (מונח הפוך) על נבלת השרץ – הכלי נטמא; ואילו כלי עץ המונח על השרץ נשאר טהור; לעומת זאת כלי עץ ללא בית קיבול ("פשוטים") נטמאים במדרס הזב ואילו כלי חרס לא; וראו חולין א ו. שברי כלי חרס, שעדיין יש להם בית קיבול – דינם ככלים שלמים.
  

[א] 'כלי חרס' - אין לי אלא כלי חרס; מנין לרבות כלי נתר? תלמוד לומר "וכלי חרס".
מנין לרבות את האהלים?
ודין הוא! ומה אם כלי עץ, שטימא פשוטים - טיהר אהלים
כלי חרס, שטיהר פשוטים - אינו דין שנטהר אהלים?
תלמוד לומר "וכל כלי חרס" - לרבות את האהלים.
מנין לרבות שברי כלי חרס? תלמוד לומר "וכל כלי חרס".

ראו כלים ב ב. מה גודל השבר המקסימלי שאינו מקבל טומאה? - כלי חרס קטנים, המכילים פחות מלוג, או שבריהם - אם הם יכולים לעמוד ללא סמיכה, ומכילים שמן המספיק לסיכת קטן (ראו שבת ח, א.) - מקבלים טומאה. אם הכלי המקורי החזיק בין לוג לסאה (24 לוגים) - אם השברים יחזיקו יותר מרביעית הלוג בתנאים הנ"ל הם מקבלים טומאה; וראו שם ח, ח. אם הכלי המקורי החזיק בין סאה לשתי סאים - והשברים יחזיקו יותר מחצי לוג הם מקבלים טומאה. אם הכלי המקורי החזיק עד חמש סאים - והשברים יחזיקו יותר מלוג הם מקבלים טומאה.
ר' עקיבא אינו מגדיר את השברים לפי תכולת הכלים השלמים אלא לפי שמם: קדרות דקות, חביות לודיות לחמיות וחצבים.
במשנה שם מעיר ריב"ז שבפכים גליליים ובחביונות אין הדפנות מקבלות טומאה למרות שיש להן בית קיבול. בתוספתא ב, א, אומרים על ריב"ז "ישתקע הדבר ואל יאמר", וכאן האמירה הזאת מופנית לר' נחמיה וראב"י, ואילו דברי ריב"ז מופיעים כסתם.

[ב] מכאן אמרו הדקין שבכלי חרס,
הם קרקרותיהם ודופנותיהם ושבריהם ושברי דפנותיהם יושבים שלא מסומכין - שיעורן בכדי סיכת קטן, ועד לוג.
מלוג ועד סאה - ברביעית. מסאה ועד סאתים - בחצי לוג.
מסאתים ועד שלש ועד חמש סאים - בלוג. דברי ר' ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אני איני נותן בהן מידה. אלא הדקים שבכלי חרס
הם קרקרותיהם ודופנותיהם יושבים שלא מסומכים - שיעורן מכדי סיכת קטן. ועד קדירות דקות.
מקדרות דקות ועד חביות לודיות - ברביעית. מלודיות ועד לחמיות - בחצי לוג.
מלחמיות ועד חצבים גדולים - בלוג.
נשתקע הדבר ולא נאמר עכשיו.
רבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים: חצבים גדולים - שיעורן בשני לוגין.
הפכים הגלילין והחביונות - שיעור קרקרותיהם כל שהן, ואין להם דפנות.

דורש "מהם", וממעט שרץ שנכנס לתנור בבטן התרנגול; וראו כלים ח ה.

[ג] "אשר יפֹל מהם" - יש מהם לטמא ויש מהם שלא לטמא.
פרט לתרנגול שבלע את השרץ, ונפל לאויר התנור - טהור. ואם מת - טמא.

כלים שיש להם בית קיבול והמיועדים להשתמש בו טמאים, ואילו כלי חרס שאין להם בית קיבול, או שיש להם ואינם מיועדים לשימוש בו, כגון מיטה ומנורה וכו' – אינם מקבלים טומאה.
העדות של חזקיה מלמדת שכלי חרס שאין לו בית קיבול והוא 'פשוט' - אין לו גם "אחורים", ואינו מקבל טומאה. וראו כלים ב ג.

[ד] "אל תוכו" - את שיש לו תוך - טמא, ואת שאין לו תוך - טהור.
פרט למטה ולכסא ולספסל ולשולחן, ולספינה ולמנורה של חרס.
זאת עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה: כל שאין לו תוך בכלי חרס - אין לו אחוריים.

הצד השני של דברי חזקיה: כלי חרס שיש לו תוך, כלומר בית קיבול, והשרץ נמצא בתוכו – תוך הכלי טמא אפילו אם השרץ לא נגע בכלי, ואילו אחורי הכלי, כלומר צידו החיצוני – טהור, למרות שאלמלא הפסוק היינו קובעים שגם אחורי הכלי טמאים.

[ה] "אל תוכו" - מתוכו הוא מטמא, ואינו מטמא מאחוריו.
הלא דין הוא! ומה כלי שטף, מעץ או ממתכת שאינו מטמא מתוכו - מטמא מאחוריו,
כלי חרס, שמטמא מתוכו - אינו דין שמטמא מאחוריו?
תלמוד לומר "תוכו" - מתוכו הוא מטמא, ואינו מטמא מאחוריו.

כאן הצד השני של אותו הקל וחומר, ומנסים להחמיר את הדין בכלי שטף; הנסיון נדחה בגלל המיעוט "כלי חרס.

[ו] קל וחומר לכלי שטף שיטמא מאוירו! ומה אם כלי חרס, שאינו מטמא מאחוריו - מטמא מאוירו
כלי שטף, שמטמא מאחוריו - אינו דין שמטמא מאוירו?
תלמוד לומר 'כלי חרס... אל תוכו' - ואין כלי שטף אל תוכו!

חבית, אפילו מעץ בתנור מחרס, ושולי החבית גבוהים משולי התנור – השרץ שבחבית אינו מטמא את התנור; וראו תוספתא ב"ק דכלים ו ד.

[ז] "אל תוכו" כשיפול לתוכו שרץ – טמא, ולא כשיפול לתוך תוכו.
כיצד? חבית שהיא נתונה בתנור, ופיה למעלה מן התנור. השרץ בחבית - אוכלים ומשקין שבתנור טהורים.

אין היררכיה ברורה בין כוח ההטמאות לכוח הטימוא (כלומר לגרום לאוכל להיות טמא): אם השרץ בכלי חרס פתוח – הכלי והאוכל שבתוכו טמאים, ואם השרץ מחוץ לכלי – אינו מטמא אותו; במקרה כזה גדול כח תכולת כלי החרס לטמא מכוחה להיטמא.
אם היה כלי החרס מוקף צמיד פתיל ונמצא כולו בתוך תנור, ובתוכו אוכל (הכלי מכונה "בית שאור") – השרץ שבתנור אינו מטמא את האוכל, ואם השרץ בבית השאור - הוא מטמא את תכולת התנור. (ראו כלים ח ו;) במקרה כזה גדול כח ההיטמאות של תכולת התנור מכוח הטימוא שלה את תכולת בית השאור. לכן צריך הפסוק לומר את הדרשה שבתחילת הפיסקה וגם את זו שבתחילת פיסקה ח.
הדרשה קשה מאד להבנה, כי היא מלהטטת כרצונה במונחים "לטמא" ו"להיטמא". אפשר היה לקבוע שבשני המקרים כח הטימוא גדול מכח ההיטמאות, אבל אז עולה השאלה מדוע יש צורך להשמיענו ששרץ בתנור אינו מטמא אוכל שבחבית שבתוך תוכו של התנור.

וכי איזה מדה מרובה, מדת לטמא או מדת ליטמא?
מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא, שהוא מטמא את האחרים מאחוריו - ואינו מיטמא מאחוריו.
ומה מקום שמטמא מאחוריו - לא יטמא את תוך תוכו
מקום שאין מטמא מאחוריו - אינו דין שלא יטמא מתוך תוכו?
או מרובה ליטמא מלטמא; שהוא מיטמא מתוך שאור - ואינו מטמא את השאור
אף הוא יטמא ממה שבתוך תוכו, אף על פי שלא יטמא את תוך תוכו!
תלמוד לומר "אל תוכו": כשיפול לתוכו טמא, ולא כשיפול לתוך תוכו.
[ח] "כל אשר בתוכו יטמא" - ולא מה שבתוך תוכו.
כיצד? חבית שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור. השרץ בתנור - אוכלים ומשקים שבחבית טהורים.

חזרה על אותם שיקולים, כדי להצריך את שני המונחים "אל תוכו" ו"כל אשר בתוכו".

וכי איזה מדה מרובה, מדת לטמא או מדת ליטמא?
מרובה מדת ליטמא מלטמא, שהיא מיטמא מבית שאור - ואינו מטמא את השאור
ומה אם במקום שנטמא מבית שאור, לא נטמא מתוך תוכו
מקום שאין מטמא את השאור - אינו דין שלא יטמא את תוך תוכו?
או מרובה מדת לטמא מליטמא; שהוא מטמא את אחרים מאחוריו - ואינו מיטמא מאחוריו!
אף היא יטמא את תוך תוכו, אף על פי שלא יטמא מתוך תוכו!
תלמוד לומר "כל אשר בתוכו יטמא" - ולא מה שבתוך תוכו.

אם החבית מחוררת ונוזלים ממנה המשקים שבתוכה – השרץ שבתנור מטמא את תכולתה, שאינה נחשבת "תוך תוכו של התנור"; וראו כלים ח ב.

[ט] יכול אף על פי שנקבה? תלמוד לומר "כל אשר בתוכו יטמא".
וכמה הוא שיעורו של נקב בכלי חרס? ככונס משקה. ובכלי שטף? כמוציא זיתים.

ראו כלים ח א. הקש אינו חוצץ בפני הטומאה. לכן גם הכוורת השבורה נחשבת לחלק מהתנור.
ר' אליעזר מנסה להקיש מדין אוהל המת, שכוורת הסתומה בקש נחשבת בו לכלי נפרד (ראו אהלות ט, ג,) וחכמים משיבים שאוהל המת ניתן לחלוקה במחיצות כלשהן (ראו שם טו, ד,) ולכן גם כוורת חוצצת בו, ואילו בתנור – לא, למרות שטומאת המת נחשבת חמורה יותר, שהרי היא נמשכת שבעה ימים, (כלים א, ד.) לדברי ר' יוחנן בן נורי ור' יוסי ראו תוספתא כלים ו, ב. תשובת ר' יוחנן בן נורי היא דברי חכמים במשנה. ר' יוסי טוען שגם על הדין ההוא, שניתן לחלק אוהלים, חולק ר' אליעזר. הוא עצמו מציע להקשות על ר' אליעזר מאהלות ג, ז, אבל לטענת ר' יוחנן בן נורי גם על הלכה זו, שפותח טפח טהור כי אין דרך הטומאה להיכנס - חולק ר' אליעזר.

[י] מכאן אמרו: כוורת פחותה ופקוקה בקש, ומשולשלת לאויר התנור.
השרץ בתוכה - התנור טמא; השרץ בתנור - אוכלים ומשקים שבתוכה טמאים.
ר' אליעזר אומר: מצלת!
אמר רבי אליעזר: אם הצילה במת, החמור - לא תציל בכלי חרס, הקל?
אמרו לו: אם הציל במת, החמור, מקום שמחיצה מצלת - תציל בכלי חרס, הקל, שאין מחיצה מצלת?
[יא] אמר רבי יוחנן בן נורי, אמרתי לו לר' אליעזר: אם הצילו אהלים מיד אהלים במת, החמור,
שכן חולקים אהלים - יצילו אהלים מיד אהלים בכלי חרס, הקל, שאין חולקין כלי חרס?
אמר ר' יוסי, אמרתי לו לר' יוחנן בן נורי:
תמה אני אם קבל ר' אליעזר ממך התשובה, מפני שהוא הנידון!
אלא זו תשובה לדבר: אם הצילו אהלים מיד אהלים במת, החמור, שכן העושה טפח על טפח על רום טפח בבית טהור
יצילו אהלים מיד אהלים בשרץ, הקל, שכן העושה טפח על טפח על רום טפח בכלי חרס טמא?
אמר לי: הוא הנידון!

ראו סוטה ה ב; וראו טהרות ב, ג, שאכן הככר השני אינו מטמא את השלישי אלא אם מדובר בתרומה היא פסולה – ואילו לחולין הככר השלישי טהור. ריב"ז טען שכיוון שאין לפסילת הככר השלישי ראיה מהתורה – בעתיד יטהרו אותה אף לתרומה (אמנם ריב"ז לא העז לטהר את השלישי בעצמו, למרות שהיה לכך מקום, לדעתו.)
יתכן לראות בלשון "מי יגלה" וכו' ביטוי של זעזוע מדרשת ר' עקיבא ושל גינוי שלה: במקום להשלים את המהלך של ריב"ז ולהתיר את השלישי לטומאה, ר' עקיבא מנסה להחמיר ולהביא ראיה מהתורה לאסרו. הדרשה קוראת את המלה "יִטְמָא" שבפסוק כאילו היה כתוב "יְטַמֱּ‏‏‏‏א".

[יב] "כל אשר בתוכו יטמא". רבי עקיבא אומר: אינו אומר "טמא" אלא "יטמא", לטמא אחרים,
וללמד על ככר השני שיטמא השלישי. הא כיצד? התנור תחלה, והככר שני, והנוגע בככר שלישי.
אמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך, רבי יוחנן בן זכאי!
שהיית אומר: עתיד דור אחד לטהר הככר השלישי, שאין לו מקרא מן התורה
והרי עקיבא תלמידך הביא לו מקרא מן התורה, שהוא טמא! שנאמר "כל אשר בתוכו יטמא".

אין מצווה לשבור כלי חרס שנטמא, אבל אי אפשר לטהר אותו. הדרשה כאן היא מוזרה: ראשית מוכיחים מהביטוי "אותו תשבורו" שאם צריך לשבור כלי חרס – יש לשבור כלים שנטמאו בשרץ ולא את כלי הזב. אחר כך לומדים בקל וחומר מטומאת הזב שאין לשבור כלי חרס כלל, אלא אם אוכלים בטהרה. הסירבול של הדרשה מצביע על כך שלחז"ל היה חשוב להדגיש שאין אדם חייב לאכול בטהרה (אלא אם הוא אוכל קדשים או מע"ש).

[יג] 'אותו תשבורו' - יכול ישברנו ודאי?
והרי הוא אומר בזב (ויקרא טו, יב) "וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר", יכול ישברנו ודאי?
תלמוד לומר 'אותו תשבורו' - אותו אתה שובר, ואי אתה שובר כלי חרס של זב.
קל וחומר! ומה אם הנוגע בזב, החמור - אינו טעון שבירה
הנוגע בשרץ, הקל, אינו דין שלא יטעון שבירה?
ואם כן למה נאמר 'אותו תשבורו'? מלמד שאין לו טהרה אלא שבירתו!

הביטוי "שובר אוכלים ומשקים" מוזר. המלבי"ם פרש "מפורר אוכלים", כלומר שבירת כלי חרס מטהרת אותו, אבל פירור אוכל אינו מטהר אותו, וקשה איך ניתן לפורר משקה? החפץ חיים מחק "דבר אחר", וכן את הקביעה "ואי אתה..."
יתכן שמספיק להחליף את סדר המילים: "... ואי אתה שוברו לטהרת אוכלים ומשקים." כלומר שבירת הכלי אינה מטהרת את האוכל מטומאתו.

דבר אחר: "אותו" אתה שובר על טהרתו, ואי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתם.

פרק ט

על ויקרא יא לד

בהמשך לסוף פרשה ז, שעסקה בשרץ שנכנס לחלל התנור בתוך כוורת שבורה, מדייקת הדרשה שהוא אינו מטמא אלא אוכל או משקה המיועד לאדם וראוי לאכילה שהיה בתנור, ולא כלים; וראו כלים ח ד: שאין כלי חרס מטמא כלים.

[א] יכול אף הכלים מיטמאים באויר כלי חרס?
תלמוד לומר 'אוכל' - אוכלים מיטמאים באויר כלי חרס, ואין כלים מיטמאים באויר כלי חרס.
יכול אף אוכלי בהמה יהיו מיטמאים באויר כלי חרס? תלמוד לומר "הָאֹכֶל"
אוכלי אדם מיוחדים מיטמאים באויר כלי חרס, ואין אוכלי בהמה מיטמאין באויר כלי חרס.
או יכול שאני מוציא את אוכלי בהמה שחישב עליהם למאכל אדם? תלמוד לומר 'כל אוכל... יטמא'.
יכול כל אוכל? תלמוד לומר "אשר יֵאָכֵל" - פרט לאוכל סרוח.

כל כמות של אוכל נטמאת, אפילו קטנה מאד; אבל אוכל שמטמא דברים אחרים - צריך להיות לפחות כביצה אוכל טמא, כי זה שיעור פה מלא אוכל; וראו טהרות א א.

'אוכל יטמא' - מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא. יכול יטמא לאחרים בכל שהוא?
תלמוד לומר "אשר יאכל" - הא אינו מטמא אלא בכביצה.

ממעט אוכל מוקף בצמיד פתיל; וראו כלים ח ו.

[ב] יכול המוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתון לתוך התנור יהא טמא? תלמוד לומר "מכל האוכל"
ולא 'כל האוכל'; פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתון לתוך התנור.

רק כלי חרס מציל מהטומאה בצמיד פתיל אפילו באוהל המת; ואילו כלי שטף (עץ או מתכת) – אינו מציל אפילו אם הוא סגור בצמיד פתיל ואפילו לא בתוך כלי חרס גדול שיש שרץ בתוכו, למרות שדווקא כלי השטף מציל את עצמו בתוך כלי חרס עם שרץ – ראו לעיל פיסקה א; וראו תוספתא כלים ב"ק ו ה. דורש "כל אשר בתוכו יטמא" על התנור שהוכנס אליו כלי שטף, אפילו סגור בצמיד פתיל.

יכול אף המוקף צמיד פתיל בכלי שטף ונתון לתוך התנור יהא טהור?
ודין הוא! ומה אם כלי חרס, שלא הציל את עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת
הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת,
כלי שטף, שהציל עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס - אינו דין שיציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל?
תלמוד לומר (ויקרא יא, לג) "כל אשר בתוכו יטמא" - להביא את המוקף צמיד פתיל בכלי שטף ונתון לתוך התנור.

הצד השני של הק"ו דלעיל. מוכיח את הטענה דלעיל פיסקה א, שכלי שטף מציל את עצמו באויר כלי חרס עם שרץ, למרות שאינו מציל את האוכל שבתוכו; וראו כלים ח ד.

קל וחומר לכלי שטף, שלא יציל את עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס:
ומה אם כלי חרס, שהציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת - לא הציל את עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת,
כלי שטף, שלא הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס
אינו דין שלא יציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס?
תלמוד לומר "מכל האוכל": אוכלים מיטמאים באויר כלי חרס, ואין כלים מיטמאים באויר כלי חרס.

קל וחומר שלישי נדחה: כלי חרס עם צמיד פתיל מציל לא רק את עצמו אלא גם את תכולתו, ולא רק באויר כלי חרס אלא אפילו באהל המת.

קל וחומר לכלי חרש, שלא יציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת!
מה אם כלי שטף, שהציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרש
לא הציל על מה שבתוכו באויר כלי חרש בצמיד פתיל
כלי חרש, שלא הציל על עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת
אינו דין שלא יציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת?!
תלמוד לומר (במדבר יט, טו) "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא"
הא יש צמיד פתיל עליו - טהור.

פרשה ח

על ויקרא יא לד

טומאת אוכלין חלה רק על אוכל שהוכשר לקבל טומאה ע"י הרטבתו באחד משבעה משקים. לרשימת המשקים ראו מכשירין ו ד. הרשימה אינה כוללת מיצים של פירות וכל משקה ששמו כולל יותר ממילה אחת, וראו גם תרומות יא ב, והשוו לדין האיזוב, בפרה יא ז.

[א] יכול אף הדלעת שנפלה לאויר התנור ולא הוכשרה תהיה טמאה? תלמוד לומר "אשר יבא עליו מים".
אין לי אלא מים; מנין הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב? תלמוד לומר "וכל משקה".
אי "כל משקה", יכול מי תותים או מי רמונים ושאר כל מיני פירות? תלמוד לומר "מים".
מה מים מיוחדים, שאין להם שם לווי
אף אני מרבה הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב, שאין להם שם לווי,
ומוציא מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות, שיש להם שם לווי.

בעניין המים יש לפנינו שני מיעוטים ושני ריבויים: מיעוט שנאמר "אשר ישתה ב... כלי", וריבוי "בכל".; מיעוט שנאמר "אשר ישתה" וריבוי שנאמר "מים". המסקנה של הדיון היא שאחד משבעת המשקים שהועבר לכלי ונתלש מן הקרקע למטרה כלשהיא, לאו דווקא לשתיה, ונשפך על הפירות – הכשיר אותם לקבל טומאה. וראו במבוא למסכת מכשירין.

[ב] יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות, יהיו מכשירין? תלמוד לומר "אשר ישתה בכל כלי".
אין לי אלא שמלאן בכלי לשתות; מנין שמלאן לגבל בהם את הטיט ולכבס בהן את הכלים?
תלמוד לומר "אשר יבא עליו מים".
אי "אשר יבא עליו מים", יכול אפילו בבורות שיחין ומערות? תלמוד לומר 'כלי'.
מה כלי מיוחד, שהוא תלוש מן הקרקע - אף כל שהוא תלוש מן הקרקע.
[ג] יכול אפילו חשב עליהם שירדו בבורות שיחין ומערות, יהיו מכשירין?
תלמוד לומר "אשר ישתה".
אין לי אלא שמלאן לשתיה; מנין אפילו חשב עליהם להדיח בהם עצים ואבנים? תלמוד לומר "מים"
מרבה אני שמלאן להדיח בהם עצים ואבנים, שהם תלושים מן הקרקע,
ומוציא אני חשב עליהם שירדו לבורות שיחין ומערות, שאינם תלושים מן הקרקע.

ר' יהודה מרבה מהביטוי "אשר ישתה" את הדם, שניתן לשתותו למרות שאסור לעשות כך. הוא דורש את תהלים כתיאור שתיית מי הנחלים באיזור הקרב, שהתערבו בדם האויבים.
ר' אליעזר ממעט מהביטוי הנ"ל משקה שאינו ראוי לשתיה; אבל דעתו נדחית, שהרי עדיין עופות ובהמות שתות מהמשקה הזה. לדעתם נפסל המשקה רק אם אפילו הכלב אינו שותה ממנו; וראו טהרות ח ו.

[ד] "משקה" - זה היין; "אשר ישתה" - זה הדם,
וכן הוא אומר (תהלים קי, ז) "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש", דברי ר' יהודה.
ר' אליעזר אומר: "אשר ישתה" - פרט למשקה סרוח.
אמרו לו: אין משקים יוצאים לא לידי עופות ולא לידי פרה.

ר' יהודה מפרש את הסמיכות "בל כלי יטמא" – שהכלי נטמא אפילו אם לא נגע באב הטומאה אלא רק בנוזלים. ר' יוסי דוחה את הדרשה וטוען שטומאת הכלי במקרה כזה אינה מן התורה. לפנינו דיון נדיר יחסית על תקפן של הלכות, המבחין בין דברי תורה לדברי חכמים, למרות שיש במדרש הרבה הלכת שדרשתן היא אסמכתא בלבד, ובדרך כלל אין חז"ל עוסקים בשאלת תקפן ומקורן של מצוות.
ר' יהושע בן קרחה מקבל את דעתו של ר' יוסי, ומוכיח את דבריו מכך שטיהור הכלים שנטמאו במשקה אינו דורש "הערב שמש", כלומר הכלים נטהרים מייד עם טבילתם ואין להמתין לשקיעה. מכאן הוא מסיק שמדובר בטומאה קלה שאינה מן התורה.
רבי מוכיח את הטענה הזאת מכך שיש בטומאה ממשקה הבחנה בין טומאת תוכו של הכלי לטומאת אחוריו אפילו בכלי שטף, מעץ או ממתכת, ולא רק בכלי חרס.
ר' יוסי, ריב"ק ורבי דורשים את הסמיכות "בכל כלי יטמא" כדלעיל פיסקה ב, שרק אם הוציא מים בכלי מהבור או מהמערה המים מטמאים, ואם נפלו הפירות לבור ונרטבו אינם מקבלים טומאה, שהרי המים הללו מחוברים לקרקע.

[ה] "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" - מלמד שהמשקין מטמאים את הכלים, דברי רבי יהודה.
ר' יוסי אומר: אין טומאת המשקה לכלי מדברי תורה, אלא מדברי סופרים.
אמר ר' יהושע בן קרחה, אמרתי לו ליהודה: מפני מה אין אנו רואים את דברי ר' יוסי ברבי
שאמר שאין טומאת משקים לכלים מן התורה אלא מדברי סופרים?
שאין טומאה מן התורה עולין ידי טומאתם בו ביום, וכלים שנטמאו במשקין עולים ידי טומאתן בו ביום!
רבי אומר: תדע שאין טומאת משקין לכלים מן התורה אלא מדברי סופרים;
שאין טומאה מן התורה מטמא כלי שטף מאחוריו, שאין תוכו טמא,
וכלים שנטמאו במשקים - תוכו טהור!
אם כן למה נאמר "משקה בכל כלי יטמא"? מלמד שהכלים מטמאים את המשקים.

ר' אליעזר מצטרף לר' יוסי לריב"ק ולרבי ומוכיח את דעתם מעדיות ח ד: ר' יוסי בן צרידא העיד שבמקדש לא נהגו את ההחמרה ולא טימאו כלים שנרטבו, כדי לא לפסול קדשים.

ר' אליעזר אומר: אין טומאה למשקין כל עיקר!
תדע לך שהוא כן שהרי העיד יוסי בן צרידא על בי מטבחייא שהן דכן.

ר' עקיבא דורש את הסמיכות בדרך שלישית: לא כר' יהודה ולא כבפיסקה ב, אלא לדעתו מדובר עדיין, בהמשך לפרק ט, בטומאת שרץ. לדבריו השרץ פוסל את השלישי לו, ולכן אם טימא השרץ משקין והם נגעו אחר כך בכלים – הכלים נפסלו לאכילת תרומה; וראו תוספתא טהרות א ד.

רבי עקיבא אומר: השרץ מטמא את המשקין, והמשקים מטמאין את הכלים, והכלים מטמאין את האוכלים
הא למדנו ששלשה טמאים בשרץ.

פרק י

על ויקרא יא לה

השוו לעיל פרשה ו א. כאן עדיף הפירוש שהיו נבילות ומהנבילות נפל איבר, ושם נאמר "מהם במותם" שנראה לפרש על איבר מן החי.

[א] "וכל אשר יִפֹּל מנבלתם עליו יטמא" - במי הוא מדבר?
אם במיתתם - הרי מיתתן אמורה, אם באבר מן החי - הרי אבר מן החי אמור,
הא אינו מדבר אלא באבר מן המת.

נבלה היא הבשר ולא חלקים הנשמרים זמן רב יחסית.

[ב] "מנבלתם" - לא מן העצמות, לא מן השיניים, לא מן הצפרנים, ולא מן השיער שלהם.

"תנור" מוגדר כיחידה שלמה ולא תנור שאינו ראוי למלאכתו, בניגוד לדעת מגילת המקדש, נ, 16-19: "וכל כלי חרש ישברו כי טמאים המה, ולא יטהרו עוד עד לעולם". לפי מגילת המקדש גם כלים שבורים הם טמאים.
לדרך חלוקת התנור ראו כלים ה ז.טפילה היא טיח שנועד לבידוד דופן התנור, ור' מאיר חולק מול ת"ק בשאלה אם תנור שהגובה שלו קטן מארבעה טפחים הוא טמא או טהור. ר' שמעון מטהר גם תנור שהוזז ממקומו.

"תנור" - אם שלם - טמא, אם חתכו - טהור.
מיכן אמרו: תנור שנטמא, כיצד מטהרין אותו? חולקו לשלשה וגורר את הטפילה עד שיהיה בארץ.
ר' מאיר אומר: אין צריך לגרר הטפילה, ולא עד שיהיה בארץ, אלא ממעטו מבפנים ד' טפחים.
ר' שמעון אומר: צריך להסיעו.

אם חילק את התנור לשני חלקים, או לשלושה שאחד מהם גדול משני האחרים גם יחד– החלק הגדול יותר טמא; אם חילק אותו לשני חלקים שוים – מניחים שאחד מהשנים גדול מחברו, וכיוון שאי אפשר למדוד במדוייק – מטמאים את שניהם. וראו כלים ה ז.

[ג] חלקו לשנים, אחד גדול ואחד קטן - הגדול טמא והקטן טהור.
חלקו לשלש, אחד גדול ושנים קטנים - הגדול טמא ושנים הקטנים טהורים.
חלקו לשנים והם שוים - טמאים, מפני שאי אפשר.

ראו שם משנה ט: היצרן עשה תנור שמתפרק בקלות וכדי למנוע זאת הכין פיגום ("לימודין"). הרחקת הפיגום מטהרת את התנור, והוא נשאר טהור גם אם החזיר אותו; אבל אם טייח בטיט את פנים התנור, והטיט מונח על הדפנות – התנור נטמא, וכדי לטהר אותו יש להסיר את הטיט.

[ד] נטמא תנור, אם שלם - טמא, ואם חתכו - הרי הוא טהור.
מכאן אמרו: תנור שבא מחותך מבית האומן - עושה לו לימודים ונותנה עליו והוא טהור.
נטמא, סלק את הלימודים - טהור. החזירה לו - טהור.
מרחו בטיט - מקבל טומאה. אין צריך להסיקנו שכבר הוסק.

תנור חדש, שהחומר שלו אמנם יובש בשמש, אבל עדיין לא הוסק – אינו מקבל טומאה, כי גשם חזק עלול להמיס אותו, וראו תענית ג ח "הכניסו תנורי פסחים". כלי חרס באותו מצב אמור להישרף בתוך תנור, וגם הוא אינו מקבל טומאה אלא אם נשרף שם כראוי, למרות שבניגוד לתנור אין מדליקים את האש בתוך הכלי אלא מבחוץ, ולמרות שבניגוד לתנור הכלי אינו נקרא "כלי חרס" לפני שנשרף, אלא "כלי יוצר", ואילו התנור נקרא כך כבר מהייצור שלו.

[ה] "תנור" - שומעני בין חדש בין ישן.
ודין הוא! טימא כלי חרס וטימא תנור.
מה כלי חרס, משתגמר מלאכתו - אף תנור, משתגמר מלאכתו, דברי ר' אליעזר.
אמר לו רבי עקיבא: דנים אפשר משאי אפשר? והרי אי אפשר להדליק אש בתוך כלי חרס!
אמר לו ר' אליעזר אף על פי שאי אפשר, ראיה גדולה הוא!
[ו] חזר רבי עקיבא והחליף את הדין. טימא כלי חרס וטימא תנור.
מה כלי חרס, משתגמר מלאכתו באור - אף תנור, משתגמר מלאכתו באור.
אי מה כלי חרס בשמו - אף תנור בשמו? תנור, קודם שהוסק - תנור שמו!
תלמוד לומר "כירים".

החום של תנור מוסק שמספיק לאפות סופגנים – נחשב הסקה. ר' יהודה מעיר שגם אם לא אפה סופגנים בתנור, אלא הביא אותו לחום שמאפשר אפיה כזאת - התנור נחשב מוסק, נגמרה מלאכתו והוא מקבל טומאה; וראו כלים ה א.

מאימתי מקבל טומאה? משיסקנו כדי לאפות בו סופגנים.
רבי יהודה אומר: משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנים.

תנור או כירה שעשויים מחומר שאי אפשר לנתץ אותו, כלומר אינם מחרס אלא מאבן או מתכת – אינם נטמאים ככלי חרס אלא אם הם ממתכת נטמאים ככלי מתכת - רק במגע, וניתן לטהר אותם בטבילה, ואם הם מאבן אינם מקבלים טומאה.
תנור או כיריים כאלה שהיה בהם חור שהלהבה עוברת דרכו, וסתם אותו בחרס, או שבנה עליו תוספת של טיט – נטמא כתנור חרס.

[ז] "יֻתָּץ טמאים" - את שיש לו נתיצה יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה אין לו טומאה;
פרט לתנור של אבן ושל מתכות ולכירה של אבן ושל מתכת.
מיכן אמר תנור של אבן ושל מתכת - טהור; וטמא משום כלי מתכות.
ניקב, נפגם, נסדק, עשה לו טפילה או מוסף של טיט - טמא.
וכמה יהיה בנקב? כדי שיצא בו האור. וכן בכירה.

אחד ההבדלים בין תנור לכירה הוא שהטיט אינו משנה את דין הכירה כי הבישול עליה הוא באש העולה ממנה והטיט אינו משפיע על כך. ר' יהודה מטמא אם הטיט מבפנים, כי לעיתים אופים גם בכירה; וראו תספתא כלים ב"ק ד י.

[ח] כירה של אבן ושל מתכת - טהורה; וטמאה משום כלי מתכות.
ניקבה, נפגמה, נסדקה, עשה לה פטפוטים רגלים - טמאה. מרחה בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ - טהורה.
ר' יהודה אומר: מבפנים טמאה, מבחוץ טהורה.

אם הסיר עומד על הכיריים ואינו זקוק לחלק מחרס – הכיריים מקבלים טומאה; אבל אם הוא עומד ביציבות ללא חלקי חרס אין הכירה מקבלת טומאה, או שדינה ככלי מתכת.

[ט] "יֻתָּץ טמאים" - את שיש לו נתיצה יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה אין לו טומאה.
מיכן אמרו: האבן שהיה שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח - טמאה
מפני שיש לו נתיצה.
עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכותל – טהורה, מפני שאין לו נתיצה.
עליה ועל הזיז – רואין, שאם ינטל הכותל והוא עומד בפני עצמו - טמא, ואם לאו - טהור.

אין חובה לנתץ את התנור והכיריים טמאים, אבל אין דרך אחרת לטהר אותם; והשוו לדין כלי החרס. לעיל פרשה ז יג.

[י] "יֻתָּץ" - יכול יתצם ודאי? תלמוד לומר "וטמאים יהיו" - מקיימים אותם בטומאתם.

ראו כלים ה ב: אבן הצמודה לתנור באורך טפח, למרות שאין אופים בה – נחשבת כחלק ממנו כי מניחים עליה כלים שנאפו, ר' יהודה טוען – כלשהו, גם אבן קטנה יותר; וכן אבן הצמודה לכיריים באורך 3 אצבעות. דין הכופח (תנור קטן) – תלוי בשימושו הנוכחי.

"יהיו לכם" - כל שהוא לצרכיכם, לרבות ידות הכלים.
מכאן אמרו: האבן היוצאת מן התנור טפח, ומן הכירה ג' אצבעות -- חיבור.
היוצא מן הכופח: עשאו לאפיה - שיעורו כתנור; עשאו לבישול - שיעורו ככירה.
אמר ר' יהודה: והלא אמרו "האבן היוצא מן התנור כל שהוא – טמאה"!
לא אמרו טפח אלא בין התנור לכותל. לדעתו טפח הוא המרחק המקסימלי שאבן הצמודה לתנור טמאה בו, כאשר בין התנור לכותל יש טפח.
היו שני תנורים סמוכים זה לזה - נותן לזה טפח ולזה טפח, והשאר טהור.

השיעורים הנ"ל הם שיעורי מקסימום, ואבנים הבולטות מהתנור ומהכירה יותר מכך – טהורות. ממעט "הם" ולא יותר מהם.

או יכול שאני מרבה יתר מכשיעור? תלמוד לומר "הם".

פרשה ט

על ויקרא יא לו

הצירוף של מקווה, מעיין ובור מלמד את הגדרת מקווה הטהרה: מים טבעיים במקום שהוכן בידי אדם, המחובר לקרקע, והמכיל 40 סאה. וראו מקואות א ז, וראו במבוא למקואות.

[א] אילו אמר "מקוה מים יהיה טהור" - יכול אפילו מלא בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור?
תלמוד לומר "מעין"; מה מעין, בידי שמים - אף מקוה, בידי שמים.
אי מה מעין, שאין בו תפיסת ידי אדם - אף מקוה, שאין בו תפיסת ידי אדם,
יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מים? תלמוד לומר 'בור'.
אי "בור", יכול אפילו בור שבספינה יהיה טהור? תלמוד לומר "מעין"
מה מעין, שעיקרו בקרקע - אף מקוה, שעיקרו בקרקע.
אי מה מעין, מטהר בכל שהוא - אף מקוה, מטהר בכל שהוא?
תלמוד לומר: "אך מעין". המעין מטהר בכל שהוא, והמקוה במ' סאה.

ניתן לטהר מקוה או בור שחסרים מ40 סאה ע"י הוספת מים טהורים ממעיין או ממקווה טהור אחר; וראו מקואות ג ב.

[ב] מנין אם טמא - יטהרנו? תלמוד לומר 'מקוה... ומעין יהיה טהור'.
אין לי אלא מעין את המקוה; מנין מקוה את המקוה, מקוה את הבור, בור את הבור, בור את המקוה מנין?
תלמוד לומר 'מעין... יהיה טהור', 'בור... יהיה טהור', 'מקוה מים יהיה טהור'.

המשך של פיסקה א לעיל: המעיין מטהר גם כשמימיו זורמים, ואילו המקוה – רק כשהמים עומדים ויש בהם 40 סאה; וראו מקואות א ז-ח.

[ג] אי מה מעין מטהר בזוחלין, אף מקוה מטהר בזוחלין?
תלמוד לומר "אך מעין"; המעין מטהר בזוחלין, והמקוה באשבורן

ראו מקואות ז ג: מקוה שהיה חסר מ40 סאה, והחוסר הושלם ע"י מי צבע שאובים - ר' מאיר פוסל בין אם מי הצבע היו בשיעור 3 לוגים, בין אם היו פחות מכך אבל שינו את צבע המים. ר' יוסי אינו פוסל במקרה השני.

[ד] "מקוה מים" - לא מקוה כל משקים כולם
פרט לשנפל לתוכו מי כבשים ומי צבעים ושינו את מראיו, דברי רבי מאיר.
שהיה רבי מאיר אומר: כל הפוסלו בשלשה לוגין - פוסלין אותו בשינוי מראה.
מי כבשים ומי צבעים פוסלין אותו בשלשת לוגין - ופוסלין אותו בשינוי מראה.
רבי יוסי אומר: כל הפוסל בשלשה לוגין - אין פוסלין אותו בשינוי מראה.

אמנם גם שתילה באדמה מטהרת את הזרע או השתיל, כמו טבילה במקוה; אבל נגיעת שרץ בצמח המחובר לקרקע אינה מטמאת אותו, ואילו נגיעה בשרץ בתוך מי המקווה מטמאת.

[ה] "ונוגע בנבלתם יטמא" - הלל אומר: אפילו הם בתוך המים.
שהייתי אומר: הואיל והארץ מעלה את הטמאים מטומאתן, והמקוה מעלה את הטמאים מטומאתן
מה הארץ, מצלת את הטהורים מליטמא - אף המקוה, יציל את הטהורים מליטמא!
תלמוד לומר "ונוגע בנבלתם יטמא" - אפילו הם בתוך המים.

ראו לעיל פרשה ה ב. דין השרץ חמור מדין הנבלה, כי דמו כבשרו – וקל ממנו, כי נבלת השרץ אינה מטמאת במשא; וראו תוספתא מעילה א טו, וכן לעיל פרשה ד ג.

[ו] ר' יוסי הגלילי אומר "ונוגע בנבלתם יטמא" - במגע הם מטמאים, ואין מטמאים במשא.
והלא דין הוא! ומה אם בהמה, שלא עשה דמה כבשרה, מטמאה במשא,
שרץ, שעשה דמו כבשרו - אינו דין שיטמא במשא?
תלמוד לומר "ונוגע בנבלתם יטמא" - במגע הם מטמאים, ואין מטמא במשא.

כלי עצם מקבלים טומאה, למרות שאין הם חלק הכרחי מהבית המנוגע, כמו עץ; וראו נגעים יב ב. בהמשך ידרוש ר' ישמעאל את ההלכה הזאת מספר במדבר.

[ז] רבי עקיבא אומר: "ונוגע בנבלתם יטמא" - לרבות כלי עצם.
הלא דין הוא! מה אם העץ, שאביו טהור - כלים הנעשים ממנו מקבלים טומאה
העצם, שאביו טמא - אינו דין שיהיו כלים הנעשים ממנו מקבלים טומאה?
לא! אם אמרת בעץ, שהוא מכשיר בבית המנוגע - תאמר בעצם, שאינו מכשיר בבית המנוגע?
הואיל ואינו מכשיר בבית המנוגע - לא יהיו כלים הנעשים ממנו מקבלים טומאה!
תלמוד לומר "והנוגע בנבלתם יטמא" - לרבות כלי עצם.

ברשימת הכלים המקבלים טומאה בספר במדבר נמצא גם "מעשה עיזים". ר' ישמעאל לומד מכך שכל דבר הנעשה מן העז, כולל מעצמותיה – מקבל טומאה - וכן מכל בהמה וחיה; והשוו לעיל פרק י ב, שאין עצמות השרץ מטמאות – למרות שהן מקבלות טומאה. אבל כלים מעצמות העוף אינם מקבלים טומאה; וראו תוספתא ב"מ דכלים ז ב.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: הרי הוא אומר (במדבר לא, כ) "וכל מעשה עזים"
לרבות דבר הבא מן העזים, אפילו מן הקרנים ומן הטלפים. ושאר בהמה וחיה מנין?
תלמוד לומר: "וכל מעשה". אם כן למה נאמר "עזים"? - פרט לעופות!

פרק יא

על ויקרא יא לז-לח

ראו לעיל פרק י ב, שציפורניים, שיניים ועצמות של שרץ אינן מטמאות. כאן מוסיפים לרשימה הזאת גם בשר של שרץ שהתיבש עד כדי כך שאפילו השריתו במים ל24 שעות לא תרכך אותו.

[א] "וכי יִפֹּל מנבלתם" - יש מנבלתם מטמא ויש מנבלתם שאינה מטמא; פרט ליבשה שאינה יכול להשרות.

ראו תוספתא מעשרות ג י. זריעה או שתילה של זרע טמא מטהרת אותו כי כשהוא משריש הוא הופך להיות מחובר לקרקע.

[ב] מנין לזרעים טמאים שזרען - טהרו? תלמוד לומר "אשר יזרע טהור".
או יכול אף על פי שלא השרישו? תלמוד לומר "הוא".

הדרשן מוצא בפסוקים סימן שיש זרעים טהורים ויש טמאים. מהמבנה המורכב של טומאת הזרעים הוא מסיק את הלכות הטומאה והטהרה של הזרעים, כך שיהיו זרעים טהורים ולא רק טמאים: כל הזרעים עברו שלב שבו היו מחוברים לקרקע, ומכאן שזרעים מחוברים לקרקע אינם טמאים; גשם או טל מרטיב את כל הזרעים, ומכאן שהרטבה בידי שמים אינה מטמאת את הזרעים; בהמות אוכלות את כל מיני הזרעים, ומכאן שזרעים שנאכלים ע"י בהמה אינם נטמאים.

[ג] "וכי יִפֹּל מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יֻתַּן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא"
יש לי בענין זה זרעים טמאים וזרעים טהורים. מחוברים לקרקע ותלושים מן הקרקע.
מתן בידי אדם ומתן בידי שמים. אוכלי אדם ואוכלי בהמה.
יש לך חילוק:
אם אומר אתה: מחוברים טמאים ותלושים טהורים - טמאת את הכל!
וכשאתה אומר מחוברים טהורים ותלושים טמאים - טמאת מקצת וטהרת מקצת!
[ד] אם אתה אומר: בידי שמים טמאים ובידי אדם טהורים - טמאת הכל!
וכשאתה אומר: בידי שמים טהורים ובידי אדם טמאים - טמאת מקצת.
ואם אומר אתה: אוכלי בהמה טמאים אוכלי אדם טהורים - טמאת את הכל!
וכשאתה אומר אוכלי אדם טמאים ואוכלי בהמה טהורים - טמאת מקצת וטהרת מקצת!

למרות שטומאת השרץ חמורה מטומאת כלי חרס, גם היא אינה חלה על זרעים שלא הוכשרו לקבל טומאה ע"י הרטבה, שנאמר כאן "כי יותן".

[ה] "וכי יֻתַּן מים על זרע" - הרי זה בא ללמד על השרץ, שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר.
הלא דין הוא! טמא כלי חרס וטמא בשרץ.
מה כלי חרס, אינו מטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר - אף השרץ, לא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר!
הין? אם הקל בכל חרס הקל, נקל בשרץ החמור? אלא יטמא בהכשר ושלא בהכשר!
תלמוד לומר "וכי יֻתַּן מים... טמא" - הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר.

לומד שגם שאר ששת המשקים מכשירים לקבל טומאה, ולא רק מים: אמנם בדרך כלל חמורה טומאת השרץ מטומאת כלי חרס אבל בהיבט אחד חמורה טומאת כלי חרס, המטמא אפילו בלי מגע ישיר אלא מאוירו. לכן אין היררכיה בין טומאת שרץ לטומאת כלי חרס, ולבסוף מתקבל הדין מגזירה שוה מים-מים.

[ו] ואין לי אלא לאחר הכשר מים; מנין לרבות, לעשות שאר משקים כמים?
ודין הוא! ומה אם כלי חרס, הקל, עשה בו שאר משקים כמים
שרץ, החמור, אינו דין שנעשה בו שאר משקים כמים?
או כלך לדרך זו: חמור כלי חרס, שהוא מטמא מאוירו.
תלמוד לומר (ויקרא י"א, ל"ד-ל"ח) "מים...מים". מים אמורים למעלה ומים אמורים למטה.
מה מים אמורים למעלה, עשה בהם שאר משקים כמים - אף מים האמורים למטה, עשה בו שאר משקים כמים.

מים מכשירים לקבל טומאה וגם מטהרים (כגון במקוה), הדרשה דוחה הצעה להסיק מכך ששאר ששת המשקים, שאינם מטהרים, קרובים יותר מהמים לטומאה ולכן יכשירו את הזרעים; שהרי המים הופכים, כשהם מי חטאת עם אפר הפרה – לאב הטומאה, ומכאן שאינם קרובים לטהרה יותר משאר המשקים.

[ז] דין אחר: ומה מים, שהן חוזרין לידי אביהן לטהר, מכשירין את הזרעים
משקין, שאין חוזרים לידי אביהן לטהר - אינו דין שמכשירין את הזרעים?
לא! אם אמרת במים, שנעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים
תאמר במשקין, שאין נעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים?
הואיל ואין נעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים - לא יכשירו את הזרעים!
תלמוד לומר "מים...מים". נאמר מים למעלה ומים אמורים למטה.
מה מים אמורים למעלה, עשה בו שאר משקין כמים - אף מים אמורים למטה, עשה בו שאר משקין כמים.

מים מכשירים זרעים לטומאה אם רצה שירטבו בהם, למרות שלא שפך אותם בעצמו על הזרעים; בניגוד לדברי אבא יוסי חליקופרי במכשירין א ג.

[ח] מנין לעשות את המחשבה כמתנה?
ודין הוא! ומה אם כלי חרס, הקל, עשה בה את המחשבה כמתנה
השרץ, החמור, אינו דין שנעשה המחשבה כמתנה?!
או כלך לדרך זו: חמור כלי חרס, שהוא מטמא מאוירו!
תלמוד לומר "מים...מים". מים אמורים למעלה ומים אמורים למטה.
מה מים אמורים למעלה, עשה בהם מחשבה כמתנה - אף מים אמורים למטה, עשה בהם מחשבה כמתנה.

גם מאכלים שהונחו על מים – הוכשרו לקבל טומאה; וראו מכשירין ג א.

אין לי אלא בזמן שניתן מים על גבי זרע; נתן זרע על גבי מים מנין?
תלמוד לומר "טמא".

ראו לעיל פרק י י; וראו עוקצין א ג: חלקי האוכל המשמשים את האוכל אותו נחשבים חלק ממנו ונטמאים איתו.

"טמא הוא לכם" - כל שהוא לצרכיכם: ידות האוכלים.
מכאן אמרו: יד הפרכיל - טפח מכאן וטפח מכאן. יד האשכול - כל שהוא.
וזנב של אשכול שריקנו, ויד המכבד של תמרה - ארבעה טפחים.
וקנה של שבולת שועל - שלשה טפחים. ויד כל הנקצרים - שלשה. ושאין דרכן להקצר - כל שהן.
ומלעין של שבולים.

ראו תוספתא עוקצין א ג.

יכול אף על פי שבססן בגורן? שזרה את התבואה תלמוד לומר "הוא".

פרשה י

על ויקרא יא לט-מ

השוו לעיל פרק י א ופרשה ו א; בניגוד לפרשות ההן הנדרשות על טומאת איברים – כאן מדובר על הנבילה עצמה.

[א] "וכי ימות מן הבהמה" - הרי מיתה ודאי.

דורש "מן הבהמה", שלא כל הבהמות האסורות באכילה טמאות: טריפת בהמה טהורה שנשחטה טהורה למרות שהיא אסרה באכילה. והשוו לעיל פרק ו ב, אותו קל וחומר בכיוון ההפוך.

"מן הבהמה" - יש מן הבהמה מטמא ויש מן הבהמה שאינה מטמאה; פרט לטריפה ששחטה.
והלא דין הוא! אם מצינו בבהמה טמאה, שלא השם פוסלה מן האכילה מביאה לידי טומאתה, אלא מיתתה
אף טריפה, לא השם פוסלה מן האכילה מביאה לידי טומאתה, אלא מיתתה.
או כלך לדרך הזו: בהמה טמאה אסורה קודם למיתתה, וטריפה אסורה קודם למיתתה.
מה בהמה טמאה, אין שחיטתה מטהרתה - אף טריפה, לא תטהרנה שחיטתה!
תלמוד לומר "מן הבהמה" - יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה; פרט לטריפה ששחטה.

ראו שם וחולין ד ד: מדוע טריפת בהמה טהורה טהורה בשחיטתה אפילו אם היא טריפה מהמלטתה – ואילו בהמה טמאה שנשחטה טמאה? שנאמר "מן הבהמה".

[ב] דין אחר: בהמה טמאה אסורה באכילה, וטריפה אסורה באכילה.
מה בהמה טמאה, אין שחיטתה מטהרתה - אף טריפה, לא תטהרנה שחיטתה!
[ג] לא! אם אמרת בבהמה טמאה, שלא היה לה שעת הכושר - תאמר בטריפה, שהיתה לה שעת הכושר?
טול לך מה שהבאת! טריפה מן הבטן מנין?
לא! אם אמרת בבהמה טמאה, שאין למינה שחיטה - תאמר בטריפה, שיש למינה שחיטה?
בן שמונה יוכיח: שיש למינו שחיטה - ואין שחיטה מטהרתו!
אף אתה אל תתמה על הטריפה, שאף על פי שיש למינה שחיטה - לא תטהרנה שחיטתה!
תלמוד לומר "מן הבהמה" - יש בהמה שאינה מטמאה ויש בהמה שמטמאה; פרט לטריפה ששחטה.

למרות שטומאת השרץ חמורה, שהרי דמו מטמא כמו בשרו – אין השרץ מטמא את הנושאו אלא אם נגע בו, ואילו טומאת נבלה, שאין דמה מטמא – מטמאת את הנושא אותה. וראו לעיל פרשה ה ב.

"אשר היא" - היא מטמאה במשא, ואין השרץ מטמא במשא.
הלא דין הוא! ומה אם בהמה, שלא עשה דמה כבשרה, מטמא במשא,
השרץ, שעשה דמו כבשרו - אינו דין שיטמא במשא?
תלמוד לומר "אשר היא" - היא מטמא במשא, ואין השרץ מטמא במשא.

הצד השני של הדרשה הקודמת.

[ד] "לכם" - להביא בהמה טמאה, שתטמא במשא.
והלא דין הוא! מה אם בהמה טהורה, ששחיטתה מטהרתה - מטמא במשא
בהמה טמאה, שאין שחיטתה מטהרתה - אינו דין שתטמא במשא?
השרץ יוכיח! שאין שחיטה מטהרתו, ואינו מטמא במשא
אף אתה אל תתמה על בהמה טמאה, שאף על פי שאין שחיטתה מטהרתה - לא תטמא במשא!
תלמוד לומר "לכם" - להביא בהמה טמאה, שתטמא במשא!

אילו נשחטה אמו של הגדי היה מותר לאכלו - דורש "לאכלה". ת"ק רואה את הגדי שנולד לפני זמנו כנבלה, ולכן אין השחיטה מטהרת אותו; ר' יוסי ור' אלעזר רואים אותו כטריפה, ולפיכך שחיטתו מטהרתו.

[ה] "לאכלה" - להביא את בן שמונה, שלא תהא שחיטתו מטהרתו.
ר' יוסי ברבי יהודה ור' אלעזר ב"ר שמעון אומרים: בן שמונה - שחיטתו מטהרתו!

שורת דרשות מיעוט ("בנבלתה") וריבוי ("טמא") לטומאת נבלות.
העצמות וכו' אינן חלק מהנבילה; אבל אם הן מחוברות אליה הן מטמאות את הנוגע בהן; וראו לעיל פרק י ב.
עצם נקובה שהמח שלה נגיש נחשבת כבשר.
ר' יהודה דן את האלל (בשר שהופשט עם העור) כבשר, בתנאי שיש ממנו כזית במקום אחד ("מכונס").
בעניין העור : אם התחיל להפשיט אותו שני טפחים ("כדי אחיזה", "כשיעור")בדרך רגילה ("לשטיח") – הוא נפרד מהבשר ואינו נחשב חלק ממנו לעניין הטומאה; ואם התכוון להפשיט את העור בשלמותו ("לחמת") – העור הוא חלק מהנבלה אלא אם הפשיט את בית החזה כולו.
עור בהמה שיש עליו כזית בשר במקום אחד הוא כבשר הנבילה, כפי שראינו בתחילת פיסקה ו; במקרה כזה גם הנוגע בעור מצידו השני, החיצוני - נטמא.
וראו חולין ט א ושם משנה ג ומשנה ה.

"בנבלתה" - לא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים.
או יכול אפילו בשעת חיבורן? תלמוד לומר "יטמא".
"בנבלתה" - ולא בקולית סתומה. או יכול אפילו נקובה? תלמוד לומר "יטמא".
[ו] "בנבלתה" - ולא באלל המפוזר.
או יכול אף על פי שהוא מכונס? תלמוד לומר "טמא", דברי רבי יהודה.
"בנבלתה" - ולא בעור; מפשיט "לשטיח" - כדי אחיזה, ו"לחמת" - עד שיוציא כל החזה.
או יכול שאני מוציא פחות מכשיעור? תלמוד לומר "טמא".
"בנבלתה" - ולא בעור שאין עליו כזית בשר.
או יכול שאני מוציא את הנוגע בעור שכנגד הבשר מאחוריו? תלמוד לומר "יטמא".

ר' ישמעאל מבחין בין טומאת מגע, שמחייבת דווקא אם נגע בעור שיש עליו כזית בשר במקום אחד – לבין טומאת משא, המחייבת רק אם נשא את העור והזיז אותו ממקום למקום, והיא חלה לדעתו גם אם היה בסך הכל כזית בשר מפוזר על העור כולו. ר' עקיבא מטהר גם במקרה האחרון, שהעור מבטל את הבשר המפוזר עליו; אבל גם הוא מודה שאם אין עור אלא רק שני חצאי זיתים של בשר שהנושא אותם נטמא; וראו חולין ט ד.

"בנבלתה" - ולא בשני חצאי זיתים שעל גבי העור.
יכול לא יטמא במשא? תלמוד לומר "והנושא" דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: "והנוגע... והנושא" - את שבא לכלל מגע בא לכלל משא,
לא בא לכלל מגע - לא בא לכלל משא.
ומודה רבי עקיבא בנושא חצאי זיתים שתחבן בקיסם או שהסיטן, שהוא טמא.
מפני מה רבי עקיבא מטהר? מפני שהעור מבטלו.

טומאת נבילה חלה על נגיעה או נשיאה של הבשר, ולכן האוכל ממנה טמא לפני שבלע אותה; אבל כזית מנבלת העוף הטהור מטמאת בגדים רק באכילה; וראו טהרות א א.

[ז] יכול תהיה נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה?
תלמוד לומר (ויקרא כב, ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה"
את שאין לו טומאה אלא באכילתה, יצאה נבלת בהמה, שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.

אמנם נבלת בהמה מטמאת יותר מנבלת העוף, אבל רק נבלת העוף מטמאת בגדים בבית הבליעה, ולא נבלת בהמה, שנאמר "בה". למרות שנזכר בפס' מ האוכל מהנבילה כאחד הטמאים – האיזכור בא לתת מידה לנוגע ולנושא מן הנבילה, שהם נטמאים בכזית מבשרה.

יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב, ונבלת בהמה מקל וחומר?
תלמוד לומר "בה" - בה אתה מטמא בבית הבליעה, ואי אתה מטמא נבלת בהמה בבית הבליעה.
אם כן למה נאמר "והאוכל מנבלתה"? ליתן שיעור לנוגע ולנושא: מה האוכל, כזית - אף הנוגע, כזית.

ראו לעיל פרשה ד ט: הציפה היא מחצלת, ואינה בגד – ולכן אינה נטמאת כשהנושא את הנבלה משתמש בה. בגד לבן גדול משלושה על שלושה טפחים דווקא נטמא בנגעים (ראו דברי ר' נחמיה בתוספתא נגעים ה ט,) אבל טומאת הבגדים של נושא הנבלה אינה תלויה בגודל או בצבע של הבגד. גם שביס (קישוט לשיער) או גנגיליון (רצועות של סנדל) נטמאים; וראו נגעים יא יא. אבל אם נגע נושא הנבלה באדם אחר או בכלי חרס - לא טימא אותו.

[ח] "יכבס" - יכול אף הציפה? תלמוד לומר "בגד".
אי בגד, יכול בגד גדול לבן, המטמא בזב והמטמא בנגעים?
מנין גדול צבוע, קטן לבן, קטן צבוע, עד שאתה מרבה להביא שביס של סבכה וגנגילון?
תלמוד לומר 'בגד - בגדים' - ריבה.
מנין לעשות שאר כלים כבגדים? תלמוד לומר "טמא".
יכול יטמא אדם וכלי חרס? תלמוד לומר "בגד" - בגד הוא מטמא, ולא אדם ולא כלי חרס.

פרק יב

על ויקרא יא מא-מז

כפי שראינו לעיל פרשה ה ו, האמינו חז"ל בבריאה ספונטאנית, וסברו שהחרקים בפירות ובירקות נוצרו מהפרי והירק עצמם. כיוון שהם לא שורצים על האדמה הם מותרים, וראו גם לעיל פרשה ג א שהתירו לשתות מי בור למרות שיש בהם יבחושים, מאותה סיבה.

[א] "וכל השרץ הַשֹּׁרֵץ על הארץ"
להוציא את היתושין שבכליסין ואת הזיזים שבעדשים ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות.

כשם שאסור לאכול את החרקים כך אסור להאכיל אותם לאדם אחר; אבל אין עליהם איסור הנאה; וראו לעיל פרק ה א.

"לא יֵאָכֵל" - לחייב את המאכילן כאוכל.
או "לא יאכל" לאסר בהנאה? תלמוד לומר "לא תאכלום".
הא כיצד? באכילה הם אסורים, בהנאה הם מותרים.
הא מה אני מקיים "לא יֵאָכֵל"? לחייב את המאכיל כאוכל.

סדרת דרשות על המילה החוזרת "וכל": לא רק האבטיפוס אסור אלא גם הדומים לו אפילו דמיון רחוק.

[ב] "..הולך על גחון" - זה נחש; "כל הולך על גחון" - להביא את השלשולים ואת הדומה לדומה.
"..הולך על ארבע" - זה עקרב; "וכל הולך.." - להביא את החפושית ואת הדומה לדומה.
"..מרבה רגלים" - זה נדל; "עד כל מרבה.." - להביא את הדומה ואת הדומה לדומה.

השוו לעיל פיסקה א: מה שנמצא בפרי מותר, אבל מה שנמצא בגזע או בשרשים (בעיקרי העצים) – אסור לאכול ולהאכיל; וראו פיסקה א לעיל.

"לכל השרץ הַשֹּׁרֵץ" - להביא את התולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי תאנים.
"לא תאכלום" - יכול יאכילום לקטנים? תלמוד לומר (שם, מא) "לא יֵאָכֵל".

"על הארץ" כולל גם רמשים שהיו באדמה ועברו לעץ או לפרי.

[ג] "אל תשקצו את נפשֹׁתֵיכם בכל השרץ הַשֹּׁרֵץ על הארץ" - להביא שפרשו לארץ וחזרו.

אכילת רמשים אינה עושה את האוכל אב הטומאה, והוא אינו מטמא אנשים אחרים; אבל הוא עצמו טמא, ואסור לו לאכול תרומה.

יכול יטמאו טומאה חמורה? תלמוד לומר "ולא תטמאו בהם".
יכול לא יהיו פוסלים את הגוף? תלמוד לומר "וְנִטְמֵתֶם בם".

בניגוד לשמונת השרצים, דם הרמשים אינו מטמא, וכן חלבם.

יכול אף דמה וחֶלְבם כיוצא בם? תלמוד לומר "בם" - בם אתה מיטמא ואי אתה מיטמא בדמם וחלבם.

אם תאכלו רמשים – תחשבו לפני הקב"ה כרמשים בעצמכם; הסבר נוסף: אכילת הרמשים ממכרת, ומי שמתחיל לאכול אותם מעט – עלול להתדרדר ולאכול הרבה מהם.

"ולא תטמאו בהם וְנִטְמֵתֶם בם" - אם מטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם.

קדושתו של הקב"ה היא נתון יסודי, ובני אדם נקראים להיות קדושים כמוהו, ולבחור בקדושה. כאן הקדושה מתפרשת כהתרחקות ופרישות מהעולם הגשמי.

"כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני"
כשם שאני קדוש - כך אתם קדושים; כשם שאני פרוש - כך אתם היו פרושים.

ראו לעיל פרשה ה א.

[ד] "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הָרֹמֵשׂ על הארץ" - אף על פי שאין פרה ורבה.

ראו ספרי במדבר קטו לפס' מא: יציאת מצרים היתה מעבדות פרעה לעבדות לקב"ה, ואין לישראל טענת ערעור עליה.

"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים"
על מנת כן העליתי אתכם מארץ מצרים: על תנאי שתקבלו עליכם עול מצות.
שכל המודה בעול מצות - מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר בעול מצות - כופר ביציאת מצרים.
"להיות לכם לאלהים" - בעל כרחכם.

בפס' מד-מה חוזר הביטוי "והייתם קדושים כי קדוש אני". לצידה של יציאת מצרים, המחייבת את ישראל לקיים את ההלכה כעבדי ה', חוזרת התורה ומדגישה גם את המטרה החיובית של ההלכה – לקדש את האדם, ומודעות לכך תאפשר את עבודת ה' מאהבה.
כאן אין טענה לייחוד של איסורי אכילת השרצים וקשר מיוחד שלהם ליציאת מצריים, אלא הם משמשים דוגמא להלכה כולה, בניגוד לטענות במצוות מידות ובמצוות ריבית, לקמן קדושים פרק ח י ולקמן בהר פרשה ה ד. וראו את שתי הגישות, זו שיש בה טענה לייחוד של מצווה הנקשרת ליציאת מצרים וזו שאין בה טענה כזאת - בספרי במדבר קטו לפס' מא.

"והייתם קדושים כי קדוש" - כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם כמו כן פרושים.

שתי דרשות מחפשות קוים דומים בין דיני הבהמה לדיני העוף: הראשונה לומדת מכאן שהעוף אמור להישחט כמו בהמה – אמנם החתך יכול להיות פחות עמוק, ודי לחתוך אחד מהסימנים או את רובו, ראו חולין ב א.
ר' אלעזר מוצא גם הוא את המשותף לבהמה ולעוף בשחיטה, אבל הוא מדגיש ששחיטת בהמה איננה מול ערפה של הבהמה – בניגוד לשחיטת העוף; אבל ראו תוספתא חולין א י, שנראה שאין לשחיטה מקום אחד מוגדר כלל.

[ה] "זאת תורת הבהמה והעוף" - באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?!
בהמה מטמא במגע ובמשא - והעוף אינו מטמא במגע ובמשא!
העוף מטמא בגדים אבית הבליעה - והבהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה!
באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? אלא לומר לך: מה בהמה, בשחיטה - אף עוף, בשחיטה.
אי מה בהמה, בשנים - אף עוף, בשנים וברוב שנים? תלמוד לומר "זאת".
ר' אלעזר אומר: באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?
אלא לומר לך: העוף הכשירו מן הצואר - ובהמה הכשירו מן הצואר.
אי מה עוף, ממול עורף - אף בהמה, ממול עורף?
תלמוד לומר (ויקרא ה, ח) "ראשו.." - ראשו של עוף ממול ערפו, ואין ראשה של בהמה ממול עורפו.

מצוות עשה להבדיל בין דגים וחגבים טהורים לטמאים; אין להסתפק בדיון תיאורטי בסוגיה אלא יש להכיר את הבהמות וכו' בשטח.

[ו] "וכל נפש החיה הָרֹמֶשֶׂת במים" - להביא את הדגים.
"ולכל נפש הַשֹּׁרֶצֶת על הארץ" - להביא את החגבים.
ולמה בא "להבדיל"? לא בלבד השונה, אלא היודע איזה טהור ואיזה טמא.

שתי דרשות המוסיפות על ההבחנות של תורה בין בהמות וחיות כשרות לכאלו הפסולות – את המקום של הפוסק האנושי: הוא צריך להכריע ולהכשיר או לפסול את השחיטה, שאם נכשלה מדוב בנבלה; והוא שצריך להכריע האם מדובר בטרפה (מצב שכיח במקרה של ציד חיות).

[ז] "להבדיל בין הטמא ובין הַטָּהֹר" - צריך לומר בין פרה לחמור? והלא מפורשים הם!
אם כן למה נאמר "להבדיל בין הטמא ובין הטהור"? בין טמאה לך לטהורה לך.
בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו. וכמה היא בין רובו לחציו? מלא שערה.
[ח] "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תֵאָכֵל"
אין צריך לומר בין צבי לערוד, והלא הם כבר מפורשים!
אם כן למה נאמר "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"? בין טרפה כשרה לטריפה פסולה.

לדעת יש אומרים הפסוק נחוץ כדי לאסור על אכילת חיות טמאות, למרות שסימני הטהרה שלהן זהים לאלו של בהמות. לדעתם לפרש את איסור האכילה בחיה טמאה; העונש אם אכל אותן יפורט במקום אחר.

אחרים אומרים: 'בין החיה אשר לא תאכל' - בא ליתן אזהרה לחיה.