ביאור:תוספתא/חולין/ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת חֻלִּין פֶּרֶק ד[עריכה]

עוברים[עריכה]

(א)
בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, הוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת רֹאשׁוֹ


השוו משנה ד, א. כאן נראה שאם העובר הוציא רק את ראשו אי אפשר לשחוט אותו והוא אסור באכילה. המשנה אינה דורשת שיצא רובו, אלא הוצאת הראש מספיקה.



וְהֶחְזִירוֹ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, שְׁחָטָהּ, וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירוֹ - אָסוּר.
חֲתָכוֹ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ - הִיא מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה וְהָעֹבֶר אָסוּר.
הוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ וְהֶחְזִירוֹ - הֲרֵי הוּא כְיָלוּד.
הוֹצִיא יָדוֹ, וַחֲתָכָהּ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ,
מַה שֶּׁיָּצָא - אָסוּר, וְשֶׁבִּפְנִים - מֻתָּר.

(ב)
חֹמֶר בָּאֵבָרִין מַה שֶּׁאֵין בָּעֳבָרִין, וּבָעֳבָרִין מַה שֶּׁאֵין בָּאֵבָרִין,


ראו שם.



שֶׁהָעֹבֶר, הוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ - אָסוּר; הוֹצִיא יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ - מֻתָּר.
חֹמֶר בָּאֵבָרִין, שֶׁהַמְּחַתֵּךְ אֶת הָעֹבֶר בִּמְעֵי אִמּוֹ - מֻתָּר בַּאֲכִילָה,
מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת - אָסוּר בַּאֲכִילָה.

(ג)

בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ - מֻתָּר.

שְׁחָטָהּ, וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירָהּ - אָסוּר.


מה שהיה מחוץ לבהמה בזמן השחיטה אסור. וראו הלכה א.



חֲתָכָהּ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ - מַה שֶּׁיָּצָא אָסוּר, וְשֶׁבִּפְנִים מֻתָּר.
שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ - מַה שֶּׁיָּצָא אָסוּר וְטָמֵא, וְשֶׁבִּפְנִים מֻתָּר.

הַבָּשָׂר של חלק העובר שבחוץ בְּמַגָּע נְבֵלָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. טהור אבל אסור לאכילה.

(ד)

אָמַר לָהֶן רַבִּי מֵאִיר: מִי טִהֵר אֶת הָעֹבֶר הַזֶּה מִן הַמַּגָּע?

אָמְרוּ לוֹ: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.


לדעת ר' מאיר מהרגע שבו התחילה ההמלטה, והעובר הוציא את ידו או איבר אחר, האיבר נפרד מאמו ואין השחיטה שלה מטהרת אותו.



אָמַר לָהֶן: אִם טִהֲרַתּוּ שְׁחִיטָתוֹ מִן הַמַּגָּע, לֹא תְּטַהֲרֶנּוּ לַאֲכִילָה?
אָמְרוּ לוֹ: טְרֵפָה תּוֹכִיחַ, שֶׁשְּׁחִיטָתוֹ טִהֲרַתָּהּ מִן הַמַּגָּע,
וְלֹא תְּטַהֲרֶנּוּ לַאֲכִילָה!
אָמַר לָהֶן רַבִּי מֵאִיר: לֹא! אִם טִהֲרָה שְׁחִיטָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁהוּא גוּפָהּ,
תְּטַהֵר אֶת הָעֹבֶר, שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ?
אָמְרוּ לוֹ: מָצִינוּ, שֶׁיָּפֶה כֹחַ לְהַצִּיל מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ - עַל דָּבָר שֶׁהוּא גוּפָהּ,
שֶׁמְּחַתֵּךְ אֶת הָעֹבֶר בִּמְעֵי אִמּוֹ - מֻתָּר בַּאֲכִילָה,
מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת - אָסוּר בַּאֲכִילָה.

עובר חי בבהמה שחוטה[עריכה]

(ה)

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָהּ בֶּן תֵּשַׁע חַי - טָעוּן שְׁחִיטָה וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת, הזרוע הלחיים והקיבה

וְאָסוּר מִשּׁוּם: (ויקרא כב כח) "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".


חכמים חולקים עם ר' מאיר בשלושת הדינים: לדעתם אין העובר טעון שחיטה (ראו לקמן הלכה ו), הוא פטור מהמתנות ואין בו אותו ואת בנו. וראו משנה ד, ה.



דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ',
שֶׁנֶּאֱמַר: "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".
אֶת שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה - אָסוּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'
וְאֶת שֶׁאֵין טָעוּן שְׁחִיטָה - מֻתָּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ',
וּפָטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יח ג) "מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח".
אֶת שֶׁטָּעוּן זְבִיחָה - חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת, וְאֶת שֶׁאֵין טָעוּן זְבִיחָה - פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

(ו)
רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עוֹמֵד וְחוֹרֵשׁ עַל גַּבֵּי מַעֲנָה –


אם אמו נשחטה אין צורך לשחוט גם אותו. התיאור המובא של אכילה ללא שחיטה הוא מזעזע במיוחד ובכוונה.
ר' יוסי הגלילי רואה את השור החורש כחתיכת אוכל, ולכן מטמא אותו בטומאת אוכלין.
רבי מחזיר חלק מהשפיות.



קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, חוֹתֵךְ וְאוֹכֵל בָּשָׂר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי:
טָמֵא טֻמְאַת אֳכָלִין, וּמְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, וְצָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
רַבִּי אוֹמֵר: אֵין מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַי,
וְחַי אֵין מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין.

(ז)
בְּהֵמַה שֶּׁמֵּתָה ולא נשחטה וּקְרָעָהּ, וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי,


כאן מודים חכמים לר' מאיר, כי אמו לא נשחטה. וראו בסוף משנה ה שם.



טָעוּן שְׁחִיטָה וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת, וּפָסוּל לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁבֶּן פְּקוּעָה.

(ח)
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי - טָעוּן שְׁחִיטָה וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת.


הולד טעון שחיטה למרות שאמו נשחטה, כי היא היתה טריפה. אותו ואת בנו אינו רלבנטי.
אם הולד מת הוא טהור, וראו לעיל הלכה א, שם מה שבפנים מותר גם באכילה כי האם לא היתה טריפה.
ולד החטאת מותר באכילה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, ואינו נחשב חלק ממנה אלא לעניין השחיטה.



וְאִם מֵת - טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְמַשָּׂא, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁחִיטַת אִמּוֹ טִהֲרַתּוּ.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַחַטָּאת, שהיא נקבה וּמָצָא בָהּ בֶּן אַרְבָּעָה חַי,
אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה, וַאֲפִלּוּ יָצָא חוּץ לַקְּלָעִים - מֻתָּר בַּאֲכִילָה.

(ט)
הַמְּבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא - יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִים.


ראו משנה ד, ז. התוספתא ממשיכה בדיני שליית הקודשים, וטוענת שאינה חלק מהבהמה לעניין פיגול.



וּבַמֻּקְדָּשִׁין - תִּקָּבֵר, מִפְּנֵי שֶׁגִּדּוּלָהּ קָדַשׁ.
שִׁלְיָא אֵין מְפַגֶּלֶת אֶת הַזֶּבַח, לֹא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְלֹא חוּץ לִמְקוֹמוֹ.
אֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בָּהּ מִשּׁוּם פְּסוּל
וְהַמַּעֲלֶה אוֹתוֹ בַחוּץ - פָּטוּר.