ביאור:תוספתא/סנהדרין/יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת סנהדרין פרק ארבעה עשר[עריכה]

עיר הנידחת[עריכה]

(א)

עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות, ולא נכתבה אלא לומר דרוש וטול שכר
ר"ש בר רבי אלעזר אומר: אין עושין ג' עיירות הנדחות בא"י, אבל עושין אחת או ב'

ר"ש אומר: אף שתים לא יעשו, אלא אחת ביהודה ואחת בגליל


מגבלות בטחוניות על עיר הנידחת.
הריגת אנשי העיר הנידחת היא קלה מזו של היחידים, אבל יש חומרות בשלל ובבנית העיר. חמרת וגמלת השוהה בעיר 30 יום נחשבת לחלק ממנה, וראו משנה י, ד-ה, וכן תוספתא פאה ד, ט.
המדיח חייב להיות אזרח רגיל בעיר, והוא עצמו נענש בסקילה, וראו לעיל יא, ב.
לעניין רחמים על הקטנים ראו בשיר של יהודה עמיחי "אלוהים מרחם" וכו'.
"שאין בלבנו עליכם" – ראו משנה ו, ו.
ר' אליעזר משתמש בתקדים של סדום כעיר הנידחת.



ובסמוך לספר אפי' אחת לא יעשו, כדי שלא יפוצו נכרים ויחריבו את א"י
כשהוא קול לאנשי העיר חומר בביזתן ובעיר
כשהוא חומר לאנשי העיר קול לביזתן ולעיר
אם שהו שלושים יום החמרת ווהגמלת והודחו עם אנשי העיר הן בסייף, וביזתן והעיר אסורה
לא שהו שלושים יום הן בסקילה וביזתן והעיר מותרת.
מדיח בסקילה וביזתן והעיר אסורה
הדיחוה נשים ולא אנשים, קטנים ולא גדולים, יכול תהא עיר הנדחת?
ת"ל (דברים יג יד) את יושבי עירם
אחר יושבי עירם מהלך הדבר, ואין הדבר מהלך אחר כל אלו
יכול אפילו נתכנסו לתוכה גרים ועבדים משוחררין, תהא נעשית עיר הנדחת?
תלמוד לומר (שם) את יושבי עירם
אחר יושבי עירם הדבר מהלך, ואין הדבר מהלך אחר כל אלו
קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין. רבי אליעזר אומר נהרגין
אמר ליה רבי עקיבה: מה אני מקיים (דברים יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך
אם לרחם על הגדולים, הרי כבר נאמר (דברים יג טז) הכה תכה
אם לרחם על בהמתן, הרי כבר נאמר (שם) ואת בהמתה לפי חרב
מה אני מקיים ונתן לך רחמים? אלו קטנים שבתוכה
רבי אליעזר אומר: אף גדולים אין נהרגין אלא על פי עדים והתראה
מה אני מקיים ונתן לך רחמים וגו'?
שמא יאמרו ב"ד: הרי אנו עושין עיר הנדחת
ולמחר יהו אחיהן וקרוביהם קושרים שנאה בלבם עלינו
אלא כך אמר המקום: הרי אני ממלא אותן רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם
כלומר שאין בלבנו עליכם, דין אמת דנתם
ולא מתאבלין אלא אוננין, שאין אנינות אלא בלב
נכסים של צדיקים שבתוכה אובדין, ושבחוצה לה פליטין
ושל רשעים, בין מתוכה ובין מחוצה לה - אובדין
רבי אליעזר אומר: מוכיח בדבר לוט, שלא היה בסדום אלא מפני נכסיו
אף הוא יצא וידיו על ראשו,
שנאמר (בראשית יט כב) מהר המלט שמה, דייך שתמלט את נפשך
אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין?
מפני שגרמו לצדיקים לדור בין הרשעים
והרי דברים קל וחומר: ומה אם נכסים, שאינם לא רואין ולא שומעין ולא מדברים
על שגרמו לצדיקים לדור בין הרשעים, אמר הכתוב ישרפו
המטה את חבירו מדרך חיים לדרך מות אעכ"ו שיהא בשריפה.

(ב)
קדשי מזבח ימותו וקדשי בדק הבית יפדו


ראו משנה י, ה.
הברייתא מבחינה בין עיר הנידחת לבין יריחו, שבה שרפו את העיר, ואת כל המחובר לקרקע, באש (יהושע ו כד), אבל את המתכות לקחו להקדש (יהושע ו כה). שני הדינים אינם קיימים בעיר הנידחת, אבל איסור הבניה מחדש קיים, ונדון בברייתא.
רשב"א טוען שחיאל בנה עיר אחרת אבל קרא לה יריחו, בניגוד לדברי ר' יוסי וריב"ק. לכן מותר לגור בעיר זו, ואכן היו שם בני נביאים.
לקראת סוף הברייתא מובא שוב הפסוק שהובא במשנה ד, ה, לעיל.



ר' שמעון אומר "בהמתה" - פרט לבכורות ולמעשר
"שללה" - פרט לכסף הקדשות ולכסף מעשר שני
מחובר לקרקע בין כך ובין כך מותר, שנאמר "תקבוץ" - פרט למחוברין
ביריחו בין כך ובין כך אסור
הורג את האדם ושורף את הכסות ומעקר את הבהמה
רבי מאיר אומר: את שדרכו לשפוך - ישפך, את שדרכו לשרוף – ישרף, לעקור - יעקר
אין ממיתין אותן ולא דוקרין, לא בחצים ולא ברמחים ולא בראשו של חרב, אלא בפיה
שנאמר (דברים יג טז) לפי חרב
והיתה תל עולם לא תבנה עוד - לא תעשה אפי' גנות ופרדסים
והיתה תל עולם, שכבר היתה בימי יהושע
ר' יוסי ור' יהושע בן קרחה אומרים: הרי הוא אומר (יהושע ו כו) ארור האיש לפני ה'
אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו. וכי אין אנו יודעין שיריחו שמה?
אלא שלא יבנה אותה ויקרא את שמה כעיר אחרת
שלא יבנה עיר אחרת ויקרא את שמה יריחו
בבכורו ייסדנה, וכן הוא אומר (מלכים א טז לד) בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו
והלא חיאל משל יהושפט, ויריחו משל בנימין! חיאל מבית אל, והיא וגם יריחו בשטח בנימין שבשליטת יהודה, ולא בשליטת אחאב!
ולמה נתלה באחאב? מלמד שתולין חובה בחייב
כיוצא בו (שופטים יח ל) ויהונתן בן גרשום בן מנשה
וכי בן מנשה היה? והלא בן משה היה! ולמה נתלה דבר במנשה?
מלמד שתולין חובה בחייב במלך הרשע מנשה שמלך הרבה שנים אחרי כן ביהודה.
(מלכים א טז לד) באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה
באבירם בכורו - לא היה לו ממה שילמד. שגוב – רשע, היה לו ממה שילמוד חיאל היה צריך להסיק ממות אבירם ולהפסיק את בניית יריחו
הן בקשו לרבות את ממונם; מנין שנשתלחה בהן מארה, והיו מתמעטין והולכין?
תלמוד לומר (שם) כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון
רבי שמעון בן אלעזר אומר: לא אותה בנה אלא אחרת בנה, ומשנבנתה הותרה לישב בה
וכן הוא אומר (מלכים ב ב ה) ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו אל אלישע
שמא יאמרו ב"ד: הרי אנו עושין עיר הנדחת, ומחריבין את ארץ ישראל!
אלא כשם ששמחה לפני המקום בקיומן של צדיקים
כך שמחה לפני המקום באבודם של רשעים
שנא' (משלי יא י) באבוד רשעים רנה
עיר הנדחת ויושביה, שיריה ופירותיה
בימוס ומה שעליה, מרקוליס ומה שעליו, וכל דבר שחל עליו איסור ע"ז
כולן אסורין בהנאה.

הנחנקים והמומתים בידי שמים[עריכה]

(ג)
זקן ממרא - שהורה ועשה. הורה ולא עשה - פטור


ראו משנה יא, ב.
הברייתא מדגישה שרק הוראה למעשה מחייבת.



הורה על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה - חייב.

(ד)

המנבא לעקור דבר מדברי תורה - חייב

רבי שמעון אומר: אם נתנבא לקיים מקצת ולבטל מקצת - פטור


ראו משנה יא, ה.
הברייתא מדגימה את כל העבירות המתוארות במשנה, ומוסיפה עוד חייבי מיתה בידי שמים.
בסופה מתיחסת הברייתא לדין העדים הזוממים שמעידים על בת כהן שזינתה, המופיעים במשנה יא ו: הם נידונים כבועלה, כי הוא אינו כיוצא בה – בשריפה - אלא בחנק.



ובע"ז: קיימה היום ובטלה למחר - חייב
המתנבא מה שלא שמע - כצדקיה בן כנענה; ושלא נאמר לו - כחנניה בן עזור,
שהיה שומע דברים מפי ירמיהו הנביא שהיה מתנבא בשוק העליון, וחוזר ומתנבא בשוק התחתון
הכובש את נבואתו - כיונה בן אמתי, והמוותר על דברי נביא - כחבירו של מיכה
ונביא שעובר על דברי עצמו – כעידו, והמשנה את נבואתו
זר, וטבול יום, ומחוסר בגדים, ומחוסר כיפורים
ושלא רחוץ ידים ורגלים, ופרועי ראש, ושתויי יין ששמשו - כולן במיתה
ובמה היא מיתתן? בידי שמים
וכל הזוממין והבועלין מקדימין לאותה המיתה: אם לסקילה – סקילה, אם לשריפה - שריפה
בד"א? שהוא כיוצא בהן באותה מיתה: כיוצא בהן בסקילה - הוא והן בסקילה
כיוצא בהן בשריפה - הוא והן בשריפה. כיוצא בהן בחנק - היא בשריפה, הוא והן בחנק.