ביאור:תוספתא/נגעים/ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת נגעים פרק ששי[עריכה]

בית מנוגע לא היה[עריכה]

(א)

בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר דרוש וקבל שכר.

ר"א בר"ש אומר: מקום היה בתחום עזה, והיו קורין אותו חורבתא סגירתא.


הציון של האבנים בגליל היה ע"י אפר מקלה, ראו תוספתא מע"ש ה, ט.
לעניין ירושלים ראו משנה יב, ד.



ר"ש בן יהודה אומר איש כפר עכו: מקום היה בגליל והיו מציינין אותו
שהיו אומרים אבנים מנוגעות היה בו
וירושלים אינה מטמאה בנגעים. אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא בבית המקדש בלבד.

(ב)

אין מודדין הימנה ולחלל לעגלה ערופה, ואינה נעשית עיר הנדחת.

רבי נתן אומר: אף אין בה משום בן סורר ומורה


ר' נתן קושר את בית המנוגע, עיר הנידחת ובן סורר ומורה, ששלושתם לא היו וכו'.
לעניין העגלה ראו סוטה ט, ב. לעניין עיר הנידחת ראו ספרי דברים צב. לעניין העברת עצמות והלנת המת השוו לשאר ערים מוקפות, כלים א, ו. השכרת בתים – ראו תוספתא מע"ש א, יא. מקום לגר תושב – ראו ספרי דברים רנט. גינת ורדים – ראו מעשרות ב, ה. זהירות מהטומאה – ראו ב"ק ז, ז.



שנא' (דברים כא יט) והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו
פרט לידוע שהוא של ישראל
אין מלינין בה את המת, ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם
ואין משכירין בתוכה בתים, ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב
ואין מקיימין בה קברות, חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהיו שם מימי הנביאים הראשונים.
ואינה נטעת ונזרעת ונחרשת, ואין מקיימין בה אילנות חוץ מגנת ורדין שהיה שם מימות הנביאים הראשונים.
ואין מקיימין בה אשפתות - משום טומאה,
ואין מוציאין הימנה זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים - מפני אהל הטומאה.

(ג)
בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין - הרי אלו מטמאין בנגעים.

בית העגיל העשוי כשובך - אין מטמאין בנגעים
דוגין טרגים ופנטנין שנים, שלושה או חמישה קירות - אין מטמאין בנגעים
בית שהוא בנוי על ארבע קורות - אין מטמאין בנגעים. על ארבעה עמודים - מטמאים בנגעים.
בית שהוא בנוי מלמטה סלע ולמעלה בנין, מלמטה אבנים ומלמעלה לבנים - מטמאין בנגעים.
בית שבים - אין מטמאין בנגעים
בית מצדו אחד עובד כוכבים וצדו אחד ישראל
צדו אחד בארץ וצדו אחת בחוצה לארץ - אין מטמאין בנגעים.
הבית שבספינה - אין מטמאין בנגעים.

דיני בית מנוגע[עריכה]

(ד)

עצים כדי ליתן תחת השקוף. רבי יהודה אומר: כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף.

עפר כדי ליתן בין פצים לחבירו ובין אבן לחברתה


לשיעור האבנים ראו שביעית ג, ז.
וראו משנה יב, ד.



וכמה הוא שיעור אבנים? משוי שנים, דברי רבי שמעון בן אלעזר.

(ה)

היציע והאבוס והמגירה - אין מטמאין בנגעים, ואין מצטרפין עם הנגעים, ואין הנגע פושה לתוכו

וכשהוא נותץ את הבית - אין נותצין אותו

העצים והאבנים והעפר מטמאין בנגעים, ומצטרפין עם הנגעים והנגע פושה לתוכן
וכשהן נותצין את הבית - נותצין עמו.

ראיית הנגע ומוסר השכל[עריכה]

(ו)

כיצד ראיית הנגע? ספק יש בו כשני גריסין ספק אין בו, ספק ירקרק שבירוקין ואדמדם שבאדומים

היה בא אצל כהן, ואמר לו: בני, צא ופשפש בעצמך וחוזר בך


ראו משנה יב, ה. הכהן אינו מחמיץ הזדמנות להטיף מוסר, למרות שבדרך כלל יטהר את הנגע.
וראו לעניין לשון הרע ספרי דברים רע"ה.
לדברי ר' מאיר ראו ספרא מצורע פרשה ה, ז-ט.



שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע, ואין הצרעת באה אלא על גסי הרוח
ואין המקום דן את האדם אלא ברתיון,
הרי הן באין על ביתו. חזר בו - טעון חליצה, ואם לאו - טעון נתיצה.
הרי הן באין על בגדיו, וחזר בו - טעון קריעה, ואם לא - טעון שריפה
הרי הן באין על גופו, וחוזר בו – חוזר, ואם לאו - (ויקרא יג מו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
ר"ש בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אף על גסות הרוח נגעין באין, שכן מצינו בעזיהו.

דינים נוספים בבית מנוגע[עריכה]

(ז)
היה קולף את העפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית.


ראו משנה יב, ו. וראו גם ספרא מצורע פרק ד, ה, שם אינו נוטל עפר מהקירות ומהקרקע.
לדברי ר' יוסי בר' יהודה ראו משנה יג, א.
אם עשה מחיצה בבית אחרי שנראה בו נגע – הבית נשאר אחד. אבל אם חילק אותו לפני שהתנגע – נחשב כשני בתים.
נגע שנראה בקיר או בתקרה אינו כלום.



רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מקרקע הבית היה נוטל את העפר שלש אצבעות
שנאמר (ויקרא יד מא) ואת הבית יקציע מבית סביב
רבי יוסי ברבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: הכיהה בשני והולך לו - קלפו וטעון צפורין.
בית שנראה נגע במזרחו, חצצו ונראה במערבו - נדון כבית אחד.
חצצו ונראה במזרחו, חזר ונראה במערבו - נדון כשני בתים.
נראה נגע בין נסר לכותל ובין יריעה לקורות - אין נזקק לו.
סלקו - הרי הוא כקמוט שנפשט, וכבית סתרים שנתגלה.

(ח)
חומר בחליצה מבנתיצה, ובנתיצה מבחליצה


ראו משנה יג, ב, וכן בספרא מצורע ה, ג.
לעניין טומאת האבנים ראו משנה יב, ו, וכן ספרא מצורע פרק ד, ד.
לעניין אבנים שאינן מנוגעות שנשרו מבית מוסגר ראו משנה יג, ה. לעניין המטלית השוו לעיל ה, ח, חכמים משוים את האבן למטלית שאין בה שלוש על שלוש, כי אינה מקבלת טומאה כשלעצמה, אבל המשנה הנ"ל (יג, ה) כר' אלעזר בר' שמעון.



בחליצה - אבן שבזוית, בזמן שהוא חולץ - חולץ את כולה
בזמן שהוא נותץ - נותץ שלו ומניח את של חבירו.
בנתיצה - נותץ את האבנים שיש בהן נגע ואת האבנים שאין בהן נגע
ובחליצה - אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן נגע
הא מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ויש בנתיצה שאינה בחליצה
צריך לומר בחליצה וצריך לומר בנתיצה.
אלו ואלו מטמאות במגע ובמשא, ואין מטמאות על גבי אבן מסמא
ומשתלחות חוץ לכל עיר למקום טמא
ואע"פ שאין שם מקום טמא - מקומן טמא.
בית המוסגר שנשרו ממנו אבנים - טהורות
שני בתים מוסגרין שנטל אבן מזה ובנה בזה, ונראה נגע באחת מהן - היא טמאה בלבד
ורבי אלעזר בר' שמעון אומר: אבנים כמטלית.