ביאור:משנה מעשרות פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת מעשרות: א ב ג ד ה

מסכת מעשרות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

בפרק יש רשימת הצעות לגבי גורמים שונים המחייבים את הפירות בתו"מ אפילו אם לא עשו בהם כמעשי "הגורן" הנזכרים לעיל א, חטיבה III: בית (שם משנה ה), שבת, תרומה או מכירה.

מה קובע למעשר?[עריכה]

חטיבה I: הבית הקובע למעשרות[עריכה]

אם מקבלי התאנים לא שאלו אותו, הם צריכים לנחש מה כוונת מחלק התאנים. ההצעה במשנה היא כדלהלן: אם לא אמר למקבלים להכניס אותן לביתם - כנראה הוא בדרכו מהשדה, והתאנים עדיין לא הגיעו לגורן.

אם אמר להם להכניסן לבתיהם - כנראה מרמז להם שהתאנים כבר היו בביתו, והתחייבו בתו"מ, ולכן יתכן שהפריש עליהם.

כיוון שמדובר בפרשנות ולא באמירה ברורה - הפרשת התו"מ היא כמו מדמאי, אפילו אם בעל התאנים הוא "חבר" ונאמן על המעשרות.

אפילו מי שבדרך כלל נמנע מלאכול בשוק, (כעדות ספרי זוטא לדברים כד א, וכן ירושלמי מעשרות ג ב) - תאנים היה נוהג לאכול, וראו משנה ה.

(א) היה עובר בשוק ואמר "טלו לכם תאנים" - אוכלין, ופטורין.

לפיכך אם הכניסו לבתיהם - מתקנים ודאי.
"טלו והכניסו לבתיכם" - לא יאכלו מהם עראי.
לפיכך אם הכניסו לבתיהם - אינם מתקנים אלא דמאי:


(ב) היו יושבין בשער או בחנות, ואמר "טלו לכם תאנים" - אוכלין, ופטורין כדלעיל משנה א

לדעת ר' יהודה השער והחנות אינם בית, כי אינם פרטיים מספיק. לכן רק אם חיפש בעל השער מקום צנוע בתוך המבנה (כמו הכלה בפסחים ז, יג) - חייב, וראו דין דומה לגבי חצר לפי דעת ר' נחמיה לקמן ג, ה.

ובעל השער ובעל החנות - חייבין. שהרי התאנים בביתם
רבי יהודה פוטר - עד שיחזיר את פניו, או עד שישנה מקום ישיבתו:


אם לקח את הפירות מהשדה למקום רחוק, אפילו לן בדרך - הפירות לא הגיעו לביתו ולכן פטורים.

לדעת ר' מאיר מקום הלינה בשבת קובע.

הרוכלים הם חסרי בית, ולכן כל בית שהם ישנים בו הוא ביתם. בתוספתא ב, א-ב דנים את בעלי הבתים שבדרך כמו את הרוכלים.

(ג) המעלה פירות מן הגליל ליהודה, או עולה לירושלים

אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך, וכן ביהודה.
רבי מאיר אומר: עד שהוא מגיע למקום השביתה.
והרוכלין המחזרין בעיירות - אוכלים עד שמגיעים למקום הלינה.
רבי יהודה אומר: הבית הראשון הוא ביתו:


חטיבה II: התרומה קובעת למעשר[עריכה]

ר' שמעון אינו קושר את התרומה למעשר; ר' אליעזר קושר, ואוסר לאכול מהפירות עד שיפריש מהם גם את המעשרות. חכמים מקבלים את דעת ר' אליעזר בתאנים בלבד, שבהם התרומה מגלה שדעתו לאכלם. וראו תוספתא ב, ג..

ויש מפרשים, שפסיקת החכמים מתייחסת לא רק לכלכלת תאנים אלא לכל כלכלת פירות, שכן שנינו בפרק א משנה ה: "כלכלה... עד שילקט כל צרכו", והפרשת התרומה מוכיחה שליקט כל צרכו, שכן לא מסתבר שילקט עוד פירות של טבל ויערבב אותם עם פירות שכבר הפריש מהם תרומה (קהתי).

(ד) פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן

רבי אליעזר אוסר מלאכול מהם עראי, וחכמים מתירין, חוץ מכלכלת תאנים.

כלכלת תאנים שתרמה - רבי שמעון מתיר, וחכמים אוסרין:

לעיל א, חטיבה III, שנינו רשימת סימנים של השלמת הקטיף לפני השיווק ("גורן"). כאן מדובר במכירה עראית, בלי סממני הגורן, ובכל זאת לדעת ר' מאיר המכירה מחייבת במעשרות. וראו גם תוספתא ב, ד, ושם יב.

חטיבה III: מכירה קובעת למעשר[עריכה]

(ה) האומר לחברו "הילך איסר זה, ותן לי בו חמש תאנים"

לא יאכל עד שיעשר, דברי רבי מאיר.

לדעת ר' יהודה גם אחרי הקנייה ניתן לאכול תאנים אחת אחת, בדרך עראי.

וראו הקלות נוספות שלו כבית שמאי בתוספתא ג, ג-ד.

"ואם צירף חייב" - אולי כי עשה ערימה, וערימה קובעת למעשר (ראו פרק א משניות ה-ו).

תאני הגינה בירושלים היו נחטפות ונאכלות במקום, ובעל הגינה כנראה התפאר בכך שמעולם לא היו מגיעים בתאניו לחיוב מעשר, והשוו ישעיה כח ד.

ראו תוספתא נגעים ו, ב שמחוץ לאותה גינת ורדים אין לנטוע אילנות בירושלים.

רבי יהודה אומר: אוכל אחת אחת - פטור, ואם צירף, חייב.
אמר רבי יהודה: מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים
והיו תאנים נמכרות משלש ומארבע באיסר ונאכלות אחת אחת
ולא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם:


מדובר בקונה פירות מחוברים לקרקע. במצב זה גם לדעת ר' מאיר (משנה ה) יכול לאכלם בדרך עראי, כלומר לפני שיעשה ערימה (ראו לעיל א, ו,) - ופטור ממעשרות. ר' יהודה מתיר אפילו אם קנה את הפירות לאחר שנקטפו, בתנאי שאוכלן עראי.

לגבי דרך אכילת אשכול, רימון ואבטיח בלי להתחייב במעשרות - ראו גם לקמן ג, ט.

אם סימן את הפירות לפני שקנה אותם - ההנחה היא שהמוכר קיבל עליו להפריש תו"מ על הפירות, והקונה פטור לגמרי, כי קנה במחובר לקרקע. לכן יכול לאכלם כדרכו.

(ו) האומר לחברו "הילך איסר זה, בעשר תאנים שאבור לי" - בורר ואוכל. אחת אחת

"באשכול שאבור לי" - מגרגר ואוכל.
"ברימון שאבור לי" - פורט ואוכל.
"באבטיח שאבור לי" - סופת ואוכל.

אבל אם אמר לו "בעשרים תאנים אלו", "בשני אשכולות אלו"

"בשני רמונים אלו", "בשני אבטיחים אלו"
אוכל כדרכו ופטור, מפני שקנה במחובר לקרקע:


במקרה הראשון התנאי היה מיותר, כי מגיע לפועל לאכול מהתורה, ראו ב"מ ז, ב, וכן בשאר הדוגמאות. אם לא מגיע לפועל לאכול תאנים, אלא כך סוכם בינו לבין המעביד - התאנים הן שכר עבודה, וכאילו נמכרו לו; ולדעת ר' מאיר המכירה קובעת למעשר.

אבל בב"מ ז, ד הוסיפו שמנהג המדינה מאפשר לפועל לאכול גם בהזדמנויות נוספות, וכנראה אם יש מנהג כזה - הפירות פטורים ממעשר, למרות שהאכילה לא "מן התורה".

(ז) השוכר את הפועל לקצות (עמו) בתאנים

אמר לו "על מנת שאוכל תאנים" - אוכל ופטור.
"על מנת שאוכל אני ובני ביתי", או "...שיאכל בני בשכרי"
הוא אוכל ופטור, ובנו אוכל - וחייב.
"על מנת שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה"
בשעת הקציעה אוכל ופטור,
ולאחר הקציעה אוכל - וחייב, שאינו אוכל מן התורה.

זה הכלל: האוכל מן התורה - פטור, ושאינו אוכל מן התורה - חייב:


לבסים ובנות שבע הם זני תאנים. ראו ב"מ ז, ד.

מותר לפועל לבחור אילו תאנים הוא יאכל, בתנאי שהוא עובד בשני הזנים; אבל החלפת תאנים מזן אחד בתאנים מזן אחר נחשבת כמכירה וקניה, וקובעת למעשר. לדעת ת"ק המכירה קובעת למעשר, אפילו אם לא נגמרה מלאכת התאנים, וכוונתו לקצות אותם. ר' יהודה מחלק, ולדעתו אם ההחלפה לא היתה לצרכי אכילה מיידית - פטור ממעשרות, וראו גם משנה ה לעיל, שם הוא מתיר לאכול את התאנים בדרך עראי אפילו אם קנה אותן.

(ח) היה עושה בלבסים - לא יאכל בבנות שבע.

בבנות שבע - לא יאכל בלבסים.
אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע למקום היפות, ואוכל.

המחליף תאנים עם חברו: זה לאכול וזה לאכול, זה לקצות וזה לקצות

זה לאכול וזה לקצות - חייב.
רבי יהודה אומר: המחליף לאכול - חייב, ולקצות - פטור: