ביאור:משנה מעשרות פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת מעשרות: א ב ג ד ה

מסכת מעשרות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

הפרק עוסק בשאלות זהות: בתחילתו מבחין בין בעל הפירות לאחרים (פועלים) וכן בבעלות מסופקת (של מציאה). בהמשך דנים בזהות החצר, ובאכילה בעצים שבתוכה, ואלו שבספק (בגבול החצר).

שאלות הזהות מקשרות את דיני מעשרות להקשרים הלכתיים נוספים, כמו זכויות הפועל, דיני מציאה ולשאלות של זהות העץ - לפי שרשיו או לפי נופו - לענייני הלכה שונים.

זהות האוכל וזהות החצר[עריכה]

חטיבה I: אכילת עראי של בעל הפירות ושל אחרים[עריכה]

(א) המעביר תאנים בחצרו לקצות

בניו ובני ביתו אוכלין - ופטורין.

לא נגמרה מלאכת התאנים, ולכן בעה"ב ובני ביתו, וכן פועלים שמקבלים אותן במתנה - אינם חייבים במעשר. אבל אם נותן אותן לפועלים שחייב במזונותיהם (שאינם עובדים בתאנים אלו) - הרי מכר להם, וחייבים.

הפועלים שעמו, בזמן שאין להם עליו מזונות, אוכלין - ופטורין.
אבל אם יש להם עליו מזונות - הרי אלו לא יאכלו:


כאן הפועלים אוכלים ישירות מן התאנה, ולכן מותר להם בתנאי שאוכלים אחת אחת. המשנה היא בשיטת ר' יהודה, כי לדעת ר' מאיר חייבים בתו"מ, כדלעיל ב, ז. אם אוכלים מהסל וכו' - חייבים בתו"מ גם לדעת ר' יהודה. אבל בעל הבית פטור כי לא נגמרה מלאכתם.

(ב) המוציא פועליו לשדה, בזמן שאין להם עליו מזונות, אוכלין - ופטורין.

ואם יש להם עליו מזונות - אוכלין אחת אחת מן התאנה
אבל לא מן הסל, ולא מן הקופה ולא מן המוקצה:


הפועל אינו מוסק, ולכן אין לו זכות אכילה (ראו ב"מ ז, ב.). אבל לדעת ר' יהודה מותר לו לאכול אחד אחד מהזית. דעת ר' מאיר נשנתה לעיל ב ,ז, ובמשנה א.

ניתן להסביר את המשנה גם כר' מאיר, אם נאמר שהעשיה בזיתים היא במסיק, והניכוש בבצלים הוא דילול שבו הפועל עוקר את הירק שהוא אוכל כחלק מעבודתו.

"ואם צרף חייב" - כמו בפרק ב משנה ה.

(ג) השוכר את הפועל לעשות בזיתים

אמר לו "על מנת לאכול זיתים" - אוכל אחד אחד, ופטור.
ואם צרף - חייב.
לנכש בבצלים, אמר לו "על מנת לאכול ירק" - מקרטם עלה עלה, ואוכל.
ואם צרף - חייב:


חטיבה II: פירות שנמצאו[עריכה]

מציאה שהופקרה לפני גמר מלאכתה - פטורה מגזל וממעשר, שאינה "נשמרת" (לעיל א, א.) אם אינה הפקר - חייבת בגזל. אם הופקרה לאחר גמר מלאכה - חייבת במעשר. אם אינו יודע אם נגמרה מלאכתה, כגון גרוגרות שלא ברור אם נדרסו בחבית או לא - הולך לפי רוב בני אדם בתקופה זו.

לגבי גרוגרות או דבלים שנמצאו מפוזרות - אינו חייב משום גזל, ראו ב"מ ב, א, אבל למרות שהדבלים הופקרו - הן חייבות במעשרות, כי נגמרה מלאכתן, ובזמן שאבדו כבר היו טבל. זיתים וחרובים שנמצאו תחת העץ - חייב גם בגזל, כי יש בהם סימן.

המשנה בנויה כטטראדרמה: תאנים - פטור מגזל וממעשר. זיתים וחרובים - חייב בגזל (ולכן אסור לעשר!). גרוגרות - פטור מגזל ולפעמים חייב במעשר. דבלים - פטור מגזל ותמיד חייב במעשר.

(ד) מצא קציעות בדרך, אפילו בצד שדה

וכן תאנה שהיא נוטה על הדרך, ומצא תחתיה תאנים שאין נהוג לאסוף אותן מהאדמה, כי הן רכות
מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשרות
ובזיתים ובחרובים פירות שנמצאו מתחת לעץ, ואלו אינם מתקלקלים על האדמה, ולכן לא הופקרו - חייבים.

מצא גרוגרות, אם דרסו רוב בני אדם - חייב, ואם לאו - פטור.

מצא פלחי דבלה - חייב, שידוע שהן מדבר גמור.

חטיבה III: אכילת בעל הבית בחצרו ובמבנהו[עריכה]

והחרובין, עד שלא כנסן לראש הגג לפני שנגמרה מלאכתם מוריד מהם לבהמה - פטור

גמר המלאכה בחרובים מופיע כאן כדי לקשור את הדיון לחרובים והזיתים מחד ולדיני הגג שיופיעו במשנה ו מאידך.

מפני שהוא מחזיר את המותר: מה שישאר מהבהמה יעלה לגג, ורק אז תגמר מלאכתם


ראו לעיל פרק א משנה ה, שבפירות לצריכה פרטית הקביעה היא מרגע ההגעה לבית הפרטי.

מה מגדיר את הפרטיות בחצר? - יש חצרות משותפות שהסטנדרט שלהן פומבי, כגון שמי שנכנס אינו נשאל למעשיו, או שדייר אחד פותח ואחר נועל, או שבני חצר אחרת עוברים בה, או שאדם מתבייש לאכול בה (וראו גם לעיל ב, ב, דעת ר' יהודה). חצר כזו אינה קובעת למעשר. לפעמים היו פותחים בה חנות לשימוש הרבים (ראו ב"ב ב ג.)

הגדרת הפרטיות אינה פורמלית אלא תלויה בקוד ההתנהגות המקומי.

(ה) איזו היא "חצר", שהיא חייבת במעשרות?

רבי ישמעאל אומר: חצר הצורית, שהכלים נשמרים בתוכה.
רבי עקיבא אומר: כל שאחד פותח ואחד נועל - פטורה.
רבי נחמיה אומר: כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה - חייבת.
רבי יוסי אומר: כל שנכנס לה, ואין אומר לו "מה אתה מבקש?" - פטורה.
רבי יהודה אומר: שתי חצרות זו לפנים מזו - הפנימית חייבת, והחיצונה פטורה:


גגות הם גמר מלאכה לעניין חרובים (לעיל משנה ד), אבל בניגוד לחצר, אין עצם הכניסה אליהם מחייבת, כי הם חשופים לעין. והשוו עירובין ט, א. בתוספתא ב, כא, טוענים שיכול גם להעלות את פירותיו לגגו דרך החצר ולאכול מהם עראי.

בית שער וכו' אינו נחשב בית אלא כחצר, כי הם עומדים בה או פתוחים אליה, וראו עירובין ח, ד, וכן סוטה ח, ג, וכן לעיל ב, ב.

(ו) הגגות פטורין, אף על פי שהם של חצר החייבת.

בית שער, אכסדרה ומרפסת - הרי אלו כחצר:
אם חייבת - חייבין, ואם פטורה - פטורים:


משנה זו מגדירה בית הקובע למעשר, שאינו עומד בחצר כמו בית שער וכו' אלא בשדה.

לגבי סוכת החג, ראו סוכה א,א, שר' יהודה אינו מחייב שתהיה דירת עראי דווקא, ולכן מכשיר גם סוכה גבוהה מאד. ואכן הוא מחייב את סוכת החג גם בעירוב ובמזוזה, ראו תוספתא ערובין ה, ה.

חכמים פוטרים כי אינה דירת קבע, למרות שבחג היא כביתו.

(ז) הצריפין בית עץ שקירותיו נפגשים בלי גג. והבורגנין סוכת שמירה והאלקטיות - פטורין.

סוכת גנוסר סוכת שמירה שהיו גרים בה רוב ימות השנה, אף על פי שיש בה רחיים ותרנגולים - פטורה.

סוכת היוצרים - הפנימית משמשת למגורים חייבת, והחיצונה משמשת לעבודה בחומר ולמכירה פטורה.

רבי יוסי אומר: כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים - פטורה.

סוכת החג בחג, הסוכות רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין:


חטיבה IV: אכילת עראי בחצר[עריכה]

אם העץ עומד בחצר - כל איסוף של פירות קובע למעשר, אבל אם אסף את הפירות בלי לרדת מהעץ - פטור.

(ח) תאנה שהיא עומדת בחצר - אוכל אחת אחת, ופטור.

ואם צרף - חייב.
רבי שמעון אומר: אחת בימינו ואחת בשמאלו ואחת בפיו. אפילו החזיק שלוש תאנים בדרך זו, אבל לא ביחד - פטור

עלה לראשה - ממלא חיקו ואוכל:


לדעת ר' טרפון אשכול אחד נחשב אכילת עראי, כי הוא יחיד, וכן אבטיח. המשנה ב, ו, לעיל היא כדעת ר' עקיבא.

אם הירק מופקר, ואינו נשמר - אפילו בחצר פטור, ויכול לאכול כדרכו, וראו לעיל א, א. אבל הכוסברה הזאת נשמרת, בניגוד לכוסברה שבהרים, ראו שביעית ט, א.

(ט) גפן שהיא נטועה בחצר - נוטל את כל האשכול.

וכן ברימון, וכן באבטיח, דברי רבי טרפון.
רבי עקיבא אומר: מגרגר באשכולות, ופורט ברימון, וסופת באבטיח.

כוסבר שהיא זרועה בחצר - מקרטם עלה עלה, ואוכל.

ואם צרף - חייב

הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרים - חייבין:

חטיבה V: גבול החצר[עריכה]

עצים בגבול לעניינים שונים:

  • לעניין חצר למעשרות - הולכים לפי מקום הקטיף (לפי הנוף).
  • לעניין ארץ ישראל - הולכים לפי השרשים, כי הפירות צמחו מכח א"י.
  • לעניין בתי ערי חומה - לפי הגזע (ראו ערכין ט, ה,), כי מכירת העץ נקבעת לפי מכירת הגזע.
  • לעניין ערי מקלט - לפי הנוף (ראו מכות ב, ז,) כי העץ אינו רלבנטי לעניין המקלט.
  • וגם לעניין מעשר שני בירושלים - לפי הנוף (ראו מע"ש ג, ז,) כי גבול העיר הוא החומה, ומקום שרשי העץ אינו רלבנטי לעניין הקדושה.

בתוספתא ב, כד עוסקים במקרה שחלק מהעץ בארץ וחלקו בחו"ל.

(י) תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לגנה - אוכל כדרכו ופטור בין אם אכל אחת אחת, ובין אם צירף ואכל כמה תאנים יחד - פטור, כי הגינה אינה קובעת למעשרות.

עומדת בגנה ונוטה לחצר - אוכל אחת אחת פטור, ואם צירף חייב כי הוא עומד בחצר הקובעת למעשרות.
עומדת בארץ ונוטה לחוצה לארץ, בחוצה לארץ ונוטה לארץ - הכל הולך אחר העיקר.
ובבתי ערי חומה - הכל הולך אחר העיקר.
ובערי מקלט - הכל הולך אחר הנוף.
ובירושלים - הכל הולך אחר הנוף: