ביאור:משנה סוטה פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סוטה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת סוטה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

תורת המלחמה[עריכה]

חטיבה I: דברי משוח המלחמה[עריכה]

הפרק ממשיך את רשימת המדברים בלשון הקודש.

הוא ערוך כמדרש רציף על דברים כ, ב-ט, למרות שדברי הכהן מסתיימים בפס' ד.

לפי המשנה, הכהן לא היה מסתפק בקריאת הפסוקים אלא דורש אותם [לא ברור האם גם המדרש היה בלשון הקודש] באזני הלוחמים.

המסר העיקרי של דברי הכהן נמצא בסוף המשנה, בדרשות על פס' ד. הדרשה הראשונה מפנה לדברי דוד בשמואל א יז מה. גם נפילתו של שובך היתה בידי דוד - בשיא כוחו, כמסופר בשמואל ב י יח הדרשה השניה מציגה את הארון כביטוי מוחשי ליציאת הקב"ה לקרב, וראו גם תוספתא ז, ט.

דברי הכהן עוסקים בנוכחות השכינה במחנה. עם זאת, גם כאן, השראת השכינה אינה ניכרת בנסים גלויים, בדומה לעיצוב החז"לי של טקס השקיית הסוטה.

(א) "משוח מלחמה, בשעה שמדבר אל העם" - בלשון הקודש היה מדבר

שנאמר (דברים כ ב) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן" - זה כהן משוח מלחמה.
"ודבר אל העם" - בלשון הקודש.
(דברים כ ג) "ואמר אליהם: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם"
ולא על אחיכם: לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין
שאם תפלו בידם - ירחמו עליכם,
כמה שנאמר (דברי הימים ב כח טו) "ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות,
ויחזיקו בשביה, וכל מערמיהם הלבישו מן השלל,
וילבשום וינעלום ויאכלום וישקום ויסכום
וינהלום בחמרים לכל כושל, ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם
וישובו שמרון"
על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם - אין מרחמין עליכם.
"אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וגו'".
"אל ירך לבבכם" - מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות.
"אל תיראו" - מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין.
"אל תחפזו" - מקול קרנות. "אל תערצו" - מפני קול צווחות.
(דברים כ ד) "כי ה' אלהיכם ההלך עמכם"
הן באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום.
פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו.
בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו.
ואתם - אי אתם כן.
"כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו'" - זה מחנה הארון:


חטיבה II: השוטרים ושחרור מהמלחמה[עריכה]

המשנה מרחיבה את המונח "בית" ואת המונח "בנה", וכן בעניין נטיעת הכרם ואירוסי האשה. בתוספתא ז, יא, מוסיפים שאפילו אם נטע את חמשת העצים בחמש עיירות שונות חוזר.

יתכן שבהרחבות אלו יש מגמה אנטי-מיליטריסטית, שאולי מושפעת מכשלון המרידות ברומאים.

(ב) (דברים כ ה) "ודברו השטרים אל העם לאמר:

מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו - ילך וישב לביתו וגו'"
אחד הבונה בית התבן, בית הבקר, מתבן או רפת, שניתן לגור בהם בית העצים, בית האוצרות. מחסנים
אחד הבונה, ואחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שניתן לו מתנה.
(דברים כ ו) "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו'"
אחד הנוטע הכרם, ואחד הנוטע חמישה אילני מאכל, ואפילו מחמשת מינין שאינם נחשבים "כרם" לעניין כלאים.
אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב,
ואחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שניתן לו מתנה.
(דברים כ ז) "ומי האיש אשר ארש אשה וגו'"
אחד המארס את הבתולה, ואחד המארס את האלמנה, אפלו שומרת יבם.
ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה ואשתו צריכה להתיבם - חוזר ובא לו.

כל אלו שומעין דברי כהן מעורכי מלחמה - וחוזרין

ומספקין מים ומזון, ומתקנין את הדרכים:


ראו מעשרות ג, ו.

לדעת ר' יהודה, בניין הורדוס במקדש אינו נחשב בניה, שהרי בנה אותו באותו המקום! - אבל ראו תוספתא ז, י, שאם חידש בו דבר חוזר.

(ג) ואלו שאינן חוזרין: הבונה בית שער, לשומר - קטן מדי אכסדרה, ומרפסת. ללא קירות או ללא גג - אינם מתאימים למגורים

הנוטע ארבעה אילני מאכל, וחמישה אילני סרק.
המחזיר את גרושתו, אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט
ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין - לא היה חוזר.
רבי יהודה אומר: אף הבונה בית על מכונו הרס אותו ובנה מחדש - לא היה חוזר.
רבי אליעזר אומר: אף הבונה בית לבנים בשרון שהיה צורך לחדשו כל 7 שנים - לא היה חוזר:


בניגוד לפשט, המשנה מציגה את השנה הראשונה כחשובה יותר מעצם החניכה, גם בענייני בית וכרם.

בכך היא מרחיבה עוד יותר את רשימת הפטורים מגיוס, וראו משנה ב.

(ד) ואלו שאין זזין ממקומן: בנה בית - וחנכו, נטע כרם - וחללו

הנושא את ארוסתו, הכונס את יבימתו
שנאמר, (דברים כד ה) "נקי יהיה לביתו שנה אחת".
"לביתו" - זה ביתו. "יהיה" - זה כרמו.
"ושמח את אשתו" - זו אשתו. "אשר לקח" - להביא את יבימתו.

אינן מספקין מים ומזון ואינן מתקנין את הדרכים:


(ה) (דברים כ ח) "ויספו השוטרים לדבר אל העם, ואמרו

בסופו של דבר גם המתירא מעבירות מפחד למות במלחמה.

הדרשה של ר' יוסי מאפשרת גם למארס אשה אסורה לחזור, בניגוד למשנה ג. ויתכן שהוא מסביר את ר' יוסי הגלילי, ואת העבירה המסויימת שבידו של החוזר.

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו".
רבי עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" - כמשמעו,
שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, ולראות חרב שלופה.
רבי יוסי הגלילי אומר: "ירא ורך הלבב" זהו המתירא מן העבירות שבידו.
לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו, שיחזור בגללן.
רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט
ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין - הרי הוא "הירא ורך הלבב":


(ו) (דברים כ ט) "והיה ככלת השטרים לדבר אל העם - ופקדו שרי צבאות בראש העם" - ובעקבו של עם.

הכוונה היא שהניסה מביאה למפלה ולמוות, ואינה טובה מבחינה טקטית, ולכן יש למנוע אותה.

יש כאן גם רמז למדרש על ספר שמואל א: בתחילתו ובסופו מנוסה מפני הפלישתים, וכך נראה ששאול לא הועיל, בניגוד לדוד שנרמז בדברי הכהן במשנה א.

המנוסה בתחילת שמואל א' קשורה לארון, ובסופו - לפחד שאחז בשאול. לשני עניינים אלו רומזים דברי הכהן בדבריו "כי ה' אלהיכם הולך לפניכם" במשנה א.

מעמידין זקיפין לפניהם, ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהן
וכל המבקש לחזור - הרשות בידו לקפח את שוקיו
שתחלת ניסה - נפילה,
שנאמר (שמואל א ד יז) "נס ישראל לפני פלשתים
וגם מגפה גדלה היתה בעם",
ולהלן הוא אומר (שמואל א לא א) "וינסו אנשי ישראל מפני פלשתים -
ויפלו חללים וגו'":


חטיבה III: מלחמת חובה ומצווה[עריכה]

הפסוק ביואל עוסק בתפילה בעת צרה, ולא במלחמה. האם התפילה נחשבת כמצווה - או כמלחמה כנגד הקב"ה, ע"י תפילה?

וראו תוספתא ז, טו, שההבדל בין ת"ק לר' יהודה אינו בהלכה אלא במינוחים בלבד.

(ז) במה דברים אמורים? - במלחמת הרשות.

אבל במלחמת מצווה - הכל יוצאין, אפילו "חתן מחדרו וכלה מחפתה" (יואל ב טז).
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? - במלחמת מצווה.
אבל במלחמת חובה - הכל יוצאין, אפילו "חתן מחדרו וכלה מחפתה":