ביאור:ספרי דברים/שופטים/יט-כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרי דברים לפרשת שופטים פרקים יט-כא[עריכה]

פיסקה קעט[עריכה]

על דברים יט א

(דברים יט א) "כי יכרית ה' אלהיך את הגוים", בזכותך.

"וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם", מכלל שנאמר "וישבת בעריהם ובבתיהם"
יכול אי אתה רשיי להוסיף על הבנין?
תלמוד לומר: (דברים יב כט) "וישבת בארצם"; כל מקום שאתה רוצה לבנות – בנה!

פיסקה קפ[עריכה]

על דברים יט ב-ג

(דברים יט ב) "שלש ערים", ערים ולא טירים, עיירות קטנות ערים ולא כרכים, גדולים ערים ולא כפרים. המבוססים על חקלאות


 הערים בינוניות; ראו תוספתא מכות ג ח.
הן מיועדות רק לרוצחים יהודים. וראו שם הלכה ב, ששכם וקדש הופרשו לפני שנכבשו, אבל היו לערי מקלט רק לאחר שנכבשו.



"תבדיל לך" - ולא לאחרים. לגויים
"בתוך ארצך" - ולא בספר. "אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה", מה שתירש - תכבוש.

(דברים יט ג) "תכין לך הדרך", תכין לך סטרטיאות שלטים שיהו מפורשות לתוכה.


לעניין השלטים ראו תוספתא מכות ג ה.
לעניין 'ושלשת' ראו שם הלכות ב-ג: חלוקה לארבעה חלקים מצפון לדרום.
אם חזר והרג בשוגג בתוך עיר המקלט - גולה לשכונה אחרת ולא לעיר אחרת – דורש 'כל רוצח'; וראו מכות ב ז.



"ושלשת את גבול ארצך", שלא יהיו מפוזרות אלא יהיו מכוונות, כשתי שורות שבכרם.
"אשר ינחילך ה' אלהיך" - לרבות עבר הירדן.
"והיה לנוס שמה כל רוצח", שלא יהיה גולה מעיר לעיר

פיסקה קפא[עריכה]

על דברים יט ד

(דברים יט ד) "וזה דבר הרוצח", מיכן אתה אומר רוצח שגולה מעיר לעיר מקלט, [ורצו אנשי העיר לכבדו


השלמתי לפי מכות ב ח.



יאמר להם "רוצח אני". אמרו לו "אף על פי כן" - יקבל מהן]

מכלל שנאמר (דברים יט ו) "פן ירדוף גאל הדם אחרי הרוצח", אין לי אלא רודף וגואל


מכאן עד סוף הפיסקה מופיעות דרשות על המילים החוזרות 'רוצח', 'שמה', 'רעהו'.
חז"ל עיצבו את הגלות לעיר המקלט כעונש לרוצח בשוגג, ולא כאמצעי הגנה עליו, ולכן מדגישים שהרוצח חייב לגלות אפילו אם אין חשש שגואל הדם יפגע בו, וראו מכות ב ז, שלא רק לגואל הדם מותר להרוג את הרוצח.



רודף ולא גואל, גואל ולא רודף, לא רודף ולא גואל מנין? תלמוד לומר 'רוצח' 'רוצח', ריבה.

מכלל שנאמר "כי יחם לבבו", אין לי אלא מי שיש לו חמות הלב


אפילו אם גואל הדם אינו רוצה להרוג את הרוצח, כגון שגואל הדם הוא אביו או בנו של הרוצח – עדיין הרוצח חייב לגלות.



האב את הבן והבן את האב מנין? תלמוד לומר 'רוצח' 'רוצח', ריבה.

מה תלמוד לומר 'שמה' 'שמה' 'שמה' שלשה פעמים?


דרשה על במדבר לה. וראו מכות ב ז.



שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.

מה תלמוד לומר 'רעהו' 'רעהו' 'רעהו' שלשה פעמים? בפס' ד, ה


אם רצח גוי או גר תושב – אינו גולה, וראו מכות ב ג. שתי הדרשות הראשונות מפרשות 'רעהו' – יהודי כמו הרוצח. הדרשה השלישית מוציאה את השונא – ראו שם.
ר' יהודה מגדיר מי נקרא 'שונא' – מי שלא דיבר עם המת שלושה ימים לפני מותו; וראו סנהדרין ג ה.



רעהו - פרט לאחרים, לגויים רעהו - פרט לגר תושב
רעהו - כבר קראתו התורה רעהו!
"אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו", הא אם שונא לו - אינו גולה.
"מתמול שלשם", רבי יהודה אומר: תמול – שנים, שלשם – שלשה.

פיסקה קפב[עריכה]

על דברים יט ה

(דברים יט ה) "ואשר יבוא את רעהו ביער",


ראו את שתי הדרשות במכות ב ב.



מה יער, רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם - אף כל שהוא רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם
יצאת חצר של בעל הבית שאין רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם.

"לחטוב עצים", אבה שאול אומר: מה חטיבת עצים רשות - אף כל שהוא רשות
יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין.

פיסקה קפג[עריכה]

על דברים יט ה-ז
"ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ"

מיכן אתה אומר: נתכוון לקוץ את האילן ונפל האילן על אדם והרגו - הרי זה גולה.


"ונשל הברזל מן העץ" המבקע, רבי אומר: מן העץ המתבקע.


ראו מכות ב א, שהפשט בפסוק מעורפל.




"ומצא", במצוי.

מיכן היה רבי אליעזר בן יעקב אומר: אם משיצאת אבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה - הרי זה פטור.


ראו מכות ב ב. האנוס פטור.




"הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי", שלא יהא גולה מעיר לעיר.


ראו לעיל פיסקה קפ, וכן מכות ב ז, שאם הרג בעיר המקלט - גולה לשכונה אחרת ואינו יוצא לעיר מקלט אחרת.




(דברים יט ו) "פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח", מצוה ביד גואל הדם לרדוף.


ראו מכות ב ז, דברי ר' יוסי הגלילי, שאפילו אם הגואל אינו רוצה להרוג את הרוצח הוא מצווה על כך, וראו לעיל פיסקה קפא.




"כי יחם לבבו והוא לא שנא לו", הא אם שונא - אינו גולה.


ראו מכות ב ג; לעניין שלושת הימים ראו סנהדרין ג ה, ולעיל פיסקה קפא.



"מתמול שלשם", זו שרבי יהודה אומר: תמול – שנים; שלשם - שלשה.

(דברים יט ז) "על כן אנכי מצוך לאמר" - להזהיר בית דין על כך.

פיסקה קפד[עריכה]

על דברים יט ח

(דברים יט ח) "ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך",


הדרשה תולה את הרחבת הגבול בקיום המצווה של ערי המקלט. וראו דרשות דומות רבות למשל לעיל פיסקה עה.



עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה ירחיב ה' אלהיך את גבולך.

"כאשר נשבע לאבותיך" - הכל בזכות אבותיך. "ונתן לך את כל הארץ" - הכל בזכות אבותיך!


לכאורה הדרשה סותרת את קודמתה, ותולה את הרחבת הגבול באבות ולא בקיום המצוות ע"י הבנים. דורש 'אבותיך', 'כל'; וראו לעיל פיסקה צו.


פיסקה קפה[עריכה]

על דברים יט ט

(דברים יט ט) "כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה... ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה",


הדרשה הראשונה היא הפשט, המביא את מספר ערי המקלט לעתיד – לתשע; ןהשוו מכות ב ד, שם מסתפקים בשש ערים. ר' נהוראי ור' שאול מגדילים את המספר כדי להציג הגדלה והרחבה בגודלה של א"י לעתיד; וראו תוספתא מכות ג י.



מיכן אתה אומר: שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן, וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש
ולעתיד לבוא מפרישים עוד שלש; שלש על שלש - הרי שש, ועוד שלש - הרי תשע.
רבי נהוריי אומר: שלש על שלש, ו"עוד" - הרי תשע, "על השלש" - הרי שתים עשרה,
רבי שאול אומר: שלש על שלש, ו"עוד" - הרי תשע, "על השלש" - הרי שתים עשרה
"האלה" - הרי חמש עשרה.

פיסקה קפו-קפז[עריכה]

על דברים יט י-יג

(דברים יט י) "ולא ישפך דם נקי... והיה עליך דמים" - להזהיר בית דין על כך.


למרות לשון היחיד 'עליך' מדובר באחריות ציבורית של בית הדין.




(דברים יט יא) "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו",


המדרון החלקלק של השנאה. הביטוי 'כי יהיה' מוסב לכל הצלע הראשונה של הפסוק, עד 'והכהו נפש ומת'; אבל ניתן לקראו כמוסב על 'שונא לרעהו', ולטעון שזו העבירה העיקרית, ושאר התהליך הוא תוצאה של השנאה, וכך עושה הדרשה. המצווה 'ואהבת לרעך כמוך' מכונה מצווה קלה, כי אין בה מעשה פיזי; וראו דברי בן עזאי באבות ד ב.



מיכן אמרו: עבר אדם על מצוה קלה - סופו לעבור על מצוה חמורה
עבר על (ויקרא יט יח) "ואהבת לרעך כמוך" - סופו לעבור על "לא תקום ולא תטור",
ועל (ויקרא יט יז) "לא תשנא את אחיך", ועל (ויקרא כה לו) "וחי אחיך עמך"
עד שיבא לידי שפיכות דמים! לכך נאמר "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו".

מיכן היה רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ההורג את הנפש, בין בשוגג בין במזיד - הכל מקדימים לערי מקלט


ראו מכות ב ו. הגלות היא עונש שנגזר ע"י בית הדין ואינה הגנה על הרוצח מפני גואל הדם.



בית דין שולחים ומביאים אותם משם, מי שנתחייב מיתה - הרגוהו
שנאמר "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם"
מי שלא נתחייב מיתה – פטרוהו, שנאמר (במדבר לה כה) "והצילו העדה את הרוצח",
מי שנתחייב גלות - מחזירים אותו למקומו, שנאמר (שם) "והשיבו אותו העדה".

רבי אומר: רוצח גולה לעיר מקלט, כסבור שקולטתו כדרך שקולטתו שוגג


רבי חולק על ר' יוסי: לדעתו רוצח מזיד אינו אמור להגיע לעיר מקלט; הפסוק בבמדבר עוסק ברוצח שניסה בכל זאת להסתתר שם ובית הדין מוציא אותו משם והורג אותו.



זקני העיר שולחים ומביאים אותו משם, שנאמר "ושלחו זקני עירו".

"ומת ביד גואל הדם", מנין, לא מת ביד גואל הדם - ימות ביד כל אדם?


מדובר ברוצח מזיד, ולא בשוגג שיצא מעיר המקלט – בניגוד לדברי ר' אלעזר בתוספתא מכות ג ז. גואל הדם בעדיפות לבצע את גזר הדין, אבל אם אינו הורג אותו חייבים אחרים להרגו, והשוו סנהדרין ו ד, שם מוטלת המצווה על העדים.



תלמוד לומר: (דברים יט יב-יג) "ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת, לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי."

שמא תאמר: הואיל ונהרג זה, למה אנו באים לחוב בדמו של זה?


למרות שהריגת הרוצח לא תשיב לחיים את הנרצח, מצווה להרגו כעונש על מעשיו הרעים; והשוו סנהדרין ד, ה שם הובא הפסוק 'ובאבוד רשעים רינה' (משלי יא י.) שם עוסקים בעדים וכאן – בדיינים.



תלמוד לומר "לא תחוס עיניך עליו ובערת דם הנקי" בער עושי הרעות מישראל!

פיסקה קפח[עריכה]

על דברים יט יד-טו

(דברים יט יד) "לא תסיג גבול רעך",


 הדרשה אינה מבדילה עקרונית בין הסגת גבול לגזל של רכוש, ולכן היא מתקשה, ומסכמת שהסגת גבול בא"י אסורה יותר מגזל רגיל.



והלא כבר נאמר (ויקרא יט יג) "לא תגזול", ומה תלמוד לומר "לא תסיג"?
מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוים
יכול בחוצה לארץ? תלמוד לומר "בנחלתך אשר תנחל".
בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד.

מנין לעוקר תחומים של שבטים שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תסיג גבול רעך"


דרשה הנראית כפשט: 'ראשונים' הם יהושע ובני דורו.




מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע, ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר


דרשת אסמכתא: הסגת גבול כשינוי המסורת, השמית וההלכתית. כאן הדרשה אינה מחליפה את הפשט אלא נוספת אליו.



ולאומר על טמא טהור, ועל טהור טמא - שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תסיג גבול רעך",

מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תסיג גבול רעך"

יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם? תלמוד לומר "בנחלתך אשר תנחל"


הנחלה הממשית היא הקבר! לעניין קבורה ברשות ראו תוספתא אהלות טז ו, בניגוד לדברי רשב"ג ור' יהודה.



הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשות - עובר בלא תעשה.

(דברים יט טו) "לא יקום עד אחד באיש",


הדרשה מרחיבה את הצורך בשני עדים לרוב ענייני ההלכה, כולל לחייב אדם בקרבן חטאת, ראו דברי ר' מאיר בכריתות ג א; עד אחד נאמן להשיא אשה (ראו יבמות טז ז,) וכן לחייב שבועה בענייני ממון; לדברי ר' יוסי ראו תוספתא שבועות ה ג: הוא מנסה להוכיח את חיוב השבועה משבועת המודה במקצת, אבל ההוכחה נדחית והוא נאלץ להסתפק בדרשה על פסוקנו.



אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממונות מנין? תלמוד לומר "לכל עון",
לקרבנות מנין? תלמוד לומר "ולכל חטאת". למכות מנין? תלמוד לומר "בכל חטא אשר יחטא",
להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין? תלמוד לומר "לכל עון ולכל חטאת",
אין לי אלא לעדות איש, לעדות אשה עדות על אשה מנין? תלמוד לומר "לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא",
אם סופנו לרבות אשה, מה תלמוד לומר "איש"? לעון אינו קם, קם הוא באשה להשיאה, דברי רבי יהודה
רבי יוסי אומר: לעון אינו קם, קם הוא לשבועה
אמר רבי יוסי: קל וחומר הדברים:
ומה אם במקום שאין פיו מצטרף עם פי עד אחד, למיתה - הרי זה נשבע על פי עצמו
מקום שפיו מצטרף עם פי עד אחד, לממון, אינו דין שיהא נשבע על פי עצמו?
לאו! מה לנשבע על פי עצמו, שכן משלם על פי עצמו
ישבע על פי עד אחד, שכן אין משלם על פי עד אחד?
תלמוד לומר "לכל עון", לעון אינו קם; קם הוא לשבועה!

"על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר", לא על פי כתבם ולא על פי תורגמן.


דורש 'פי', שאין מקבלים עדות בכתב (למעט בשטרות).




"על פי שנים", מיכן אמרו: המקנא לאשתו


עד אחד נאמן למנוע את השקיית החשודה בניאוף במי סוטה. ראו סוטה א א, ובעיקר סוטה ו ג. ה'עדות הראשונה' היא על הסתירה של האשה עם החשוד, וה'אחרונה' היא על קיום היחסים ביניהם ('טומאה'): אפילו אם רק עד אחד העיד שנטמאה – אינה שותה מים מרים, אלא אסורה לבעלה ולבועלה. דורש 'יקום דבר' - ברור, ואילו החשד בסוטה אינו ברור ולכן הוא רק לפי שמועה ולא בעד או שנים.



רבי אליעזר אומר: מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד...
שהיה בדין: מה אם עדות הראשונה, שאינה אוסרתה איסור עולם - אין מתקיימת פחות משנים
עדות האחרונה, שאוסרתה איסור עולם - אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים?
תלמוד לומר "ועד אין בה". כל שיש בה לא היתה שותה!

פיסקה קפט[עריכה]

על דברים יט טז

(דברים יט טז) "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה" - אין חמס אלא גזלן.


דין עדים זוממים חל בדיני ממון, שעיקרם עדות על גזל – ובדיני נפשות, שעיקרם עדות על עבירה (כגון ע"ז, ג"ע וש"ד).



"לענות בו סרה", אין סרה אלא עבירה,
שנאמר (דברים יג ו) "כי דבר סרה", ואומר (ירמיה כח טז) "השנה אתה מת כי סרה דברת על ה'".

"לענות בו", מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו


דורש 'בו', שהעדות עצמה מוזמת ולאו דווקא תוכנה.



מיכן אמרו: (מכות א ד) אין העדים נעשים זוממים עד שיזומו את עצמם
כיצד? מעיד אני באיש פלוני שהרג את הנפש וכו'

פיסקה קצ[עריכה]

על דברים יט יז-כ א

(דברים יט יז) "ועמדו", הדיינים יושבים ובעלי דינים עומדים.


המחווה הפיזית מעיד על המקום הנפשי. העמידה היא גם נוכחות וגם מידה של ביקורת ובחינה של בעלי הדין, וראו בהמשך.




דבר אחר: אזהרה לבעל דין, שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו.


הדיין ובעלי הדין חייבים לשמור על איזון בזכות הדיבור, וראו גם מכילתא כספא כ, על פס' א.




"ועמדו" - מצוה בנדונים שיעמדו.


ראו לעיל.




"שני האנשים", אין לי אלא בזמן שהם שני אנשים; איש עם אשה, ואשה עם איש, שתי נשים זו עם זו מנין?


הביטוי 'שני האנשים' בא ללמד על העדים שהם גברים דווקא, ולא על בעלי הדין שלעיתים יש בהם גם נשים.



תלמוד לומר: "אשר להם הריב", מכל מקום.
יכול אף אשה תהא כשירה לעדות? - נאמר כאן "שני" ונאמר להלן (דברים יט טו) "שני"
מה שני האמור כאן, אנשים ולא נשים - אף שני האמור להלן אנשים ולא נשים.

"אשר להם הריב", יבוא בעל השור ויעמוד על שורו.


אדם אחראי גם על נזקי רכושו, וראו שמות כא כט, וכן מכילתא נזיקין י, שהגבילו את האחריות לדיני שמים. וראו בדרשה הבאה, שהספרי אינו מבחין בין דיני אדם לדיני שמים, אלא עוסק בסיטואציה העקרונית של המשפט.



"לפני ה'" - הם סבורים לפני בשר ודם הם עומדים, ואינם אלא לפני המקום!

"לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם"

זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי: וכי עלתה על דעתינו שופט שאינו בימיך?
אלא שופט שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים.
היה קרוב ונתרחק – כשר, וכן הוא אומר (קהלת ז י) "אל תאמר מה היה"...

(דברים יט יח) "ודרשו השופטים היטב", ולהלן הוא אומר (דברים יז ד) "והוגד לך ושמעת ודרשת היטב"


לעניין הבדיקות והחקירות ראו לעיל פיסקה צג, וכן סנהדרין ה א-ב.



היטב היטב לגזירה שוה, מלמד שבודקים אותו בשבע חקירות
אין לי אלא חקירות, בדיקות מנין? תלמוד לומר (דברים יג טו) "והנה אמת נכון הדבר"

מנין שהעד עושה עצמו שקר? תלמוד לומר "והנה עד שקר העד"


עד יכול להודות שהוא משקר, או שחברו משקר, כל זמן שלא הסתיימה החקירה בבית הדין, וראו תוספתא כתובות ב א.



ומנין שעושה את חבירו שקר? תלמוד לומר "והנה עד שקר העד"
יכול אף משנחקרה עדותם בבית דין? תלמוד לומר "שקר ענה באחיו"
אמור מעתה: כל זמן שבית דין צריכים להם, ולא משנחקרה עדותם בבית דין.

כשתמצא אומר זומם מזומם ואפילו הם מאה.


(דברים יט יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו",


למרות שדרך הענישה שונה במקרה של ממון ושל ענשי גוף, בשתיהן חל דין ההזמה; וראו מכות א ג, להבדלים בין חיוב ממון לחיוב מלקות.
לדרשה על האזהרה ראו מכילתא בחדש ח.



אם ממון – ממון; אם מכות – מכות; אם עונשים מוות - עונשים
עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר (שמות כ יג) "לא תענה ברעך עד שקר".

"ועשיתם לו", מיכן אמרו: אין עדים זוממים נהרגים עד שיגמר הדין

שהרי צדוקים אומרים: עד שיהרג, שנאמר (דברים יט כא) "נפש בנפש".

רבי יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"?


דורש 'לאחיו', וראו סנהדרין יא ו, וכן תוספתא סנהדרין יד ד. כיוון שדרכי ההמתה של האיש והאשה שונות יש מקום להשוות את דין הזוממים לדין הגבר ולא לדין האשה.



לפי שמצינו בכל עונשים שבתורה, שהשוה מיתת האיש למיתת האשה - וזוממיהם כיוצא בהם
אבל בת כהן ובועלה - לא השוה מיתת האיש למיתת האשה
אלא מיתת האיש בחנק ומיתת האשה בשריפה, אבל זוממים, לא שמענו מה יעשה להם?
תלמוד לומר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" כמיתת אחיו מיתתו, ולא כמיתת אחותו!

ומנין שהמבייש משלם ממון?


ראו ב"ק ח א. הדרשה מנתקת את הפסוק מדיני עדים זוממים ומפרשת אותו על הבושת, התלויה באברי הגוף שנחשפו.
ר' יהודה משווה את הפסוק לפרשה בשמות, שם מדובר בדיני הנזק, ולומד שגם הבושת היא בממון, כמו הנזק.



נאמר כאן (דברים יט כא) "לא תחוס עינך" ונאמר להלן (דברים כה יב) "לא תחוס עינך"
מה לא תחוס עינך האמור להלן – ממון, אף לא תחוס עינך האמור כאן - ממון,
רבי יהודה אומר: נאמר כאן יד ורגל, ונאמר להלן (שמות כא כד) יד ורגל
מה יד ורגל האמור להלן – ממון, אף יד ורגל האמור כאן - ממון.

רבי יוסי הגלילי אומר: מנין שלא יצא למלחמה עד שיהו לו ידים ורגלים ועינים ושנים?


ר' יוסי קושר את הפסוק לפרשה הבאה העוסקת ביוצאים למלחמה, ופוטר בעלי מומים מחובת ההשתתפות בה.
ר' יהודה מסייג את הפטור למלחמת הרשות, וראו סוטה ח ז.



תלמוד לומר (דברים יט כא-כ א) "לא תחוס עינך נפש בנפש... כי תצא למלחמה".
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במלחמת מצוה
אבל במלחמת חובה הכל יוצאים, אפילו (יואל ב טז) "חתן מחדרו וכלה מחופתה".

(דברים כ א) "סוס ורכב", כשישראל עושים רצונו של מקום - כל הגוים נעשים לפניהם כסוס אחד,


ראו את הדרשה השלמה, הקשורה לפשט כאן, במכילתא שירה ב.



שנאמר (שמות טו א) "סוס ורוכבו רמה בים". וכי סוס אחד היה כו'.

"כי תצא למלחמה על אויביך" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר.

"על אויביך" - כנגד אויביך אתה נלחם.


מלחמה, אפילו מלחמת רשות, אינה אלא כנגד אויבים המסכנים אותך, ולא רק כדי לכבוש ולקחת שלל. וראו גם סוטה ח א.




"וראית סוס ורכב", מה הם יוצאים עליך בסוס ורכב - אף אתה צא עליהם בסוס ורכב


אין לסמוך רק על הנס, אלא יש לבנות כח צבאי מספיק גדול – בניגוד לפשט כאן.



מה הם יוצאים עליך ב"עם רב" - אף אתה צא עליהם בעם רב.

"לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים", מי שהעלך מארץ מצרים הוא עמך בעת צרה

פיסקה קצא[עריכה]

על דברים כ ב

(דברים כ ב) "והיה כקרבכם אל המלחמה", יכול זה יום הקריבם בו למלחמה?


ראו תוספתא סוטה ז י, שהכהן היה מדבר פעמיים: כשקרבו לספר (לגבול) היה משחרר את כל המשתחררים מהמלחמה, וביום המלחמה היה חוזר ומחדיר בלוחמים מוטיבציה ובטחון.



כשהוא אומר (דברים כ ג) "ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה"
הרי יום הקריבם בו למלחמה אמור!
ומה תלמוד לומר "והיה כקרבכם אל המלחמה"?
כיון שמגיעים לספר - כהן מתנה עמהם כל התנאים האלו ואומר אליהם "שמע ישראל".

פיסקה קצב[עריכה]

על דברים כ ג-ח

(דברים כ ח) "מי האיש הירא ורך הלבב", "ויספו השוטרים", למה נאמרו כל הדברים האלו?


ריב"ז מסביר את האינטרס הלאומי בשחרורים מהמלחמה, כדי לשמור על עתודה לאומית שתשאר בכל מקרה בחיים. נראה שמדובר בלקח שהפיק ממרד החורבן, שאכן השאיר ערים רבות ללא תושבים; וראו גם להלן, פיסקאות קצד-קצה, 'אם אינו שומע לדברי כהן - לסוף הוא מת במלחמה.'



שלא יהו ערי ישראל נשמות, כדברי רבן יוחנן בן זכיי.

בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות, מפני הירא ורך הלבב


תשובה שניה לאותה שאלה: למעשה אמור רק הירא להשתחרר, אבל כדי לא לפגוע בכבודו (כי הפחד מבייש) משחררים גם את כל האחרים.



כשהוא חוזר, יאמרו: שמא בנה בית, שמא נטע כרם, שמא ארס אשה

וכולם היו צריכים להביא עדותם - חוץ מן הירא ורך הלבב, שעדיו עמו


הירא אינו צריך להוכיח את פחדיו, שהרי לא ניתן להוכיחם; ויתכן שמדובר בפוסט טראומה ממלחמה קודמת. ראו דברי ר' עקיבא בסוטה ח ה.



שמע קול הגפת תריסים – ונבעת; קול צהלת סוסים – ומרתת
קול ליעוז קרנים – ונבהל; רואה שימוט סייפים - ומים יורדים בין ברכיו.

דבר אחר: (דברים כ ג) "ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם",

ולא על אחיכם; לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על יהודה, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם


ראו סוטה ח א, וראו לעיל בסוף פיסקה קצ.



כענין שנאמר (שופטים כא ג) "ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל"
וחזרו וישיבו את השבט במקומו
ולא כענין שנאמר (דברי הימים ב כח ח) "וישבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף נשים בנים ובנות
ושם היה נביא לה' עודד שמו ויצא לפני הצבא הבא לשמרון ויאמר להם
הנה בחמת ה' אלהי אבותיכם על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף עד לשמים הגיע.
ועתה בני יהודה ובני ירושלם אתם אומרים לכבש לעבדים ולשפחות לכם
ועתה שמעוני והשיבו השביה אשר שביתם מאחיכם"
כמה שנאמר להלן (דברי הימים ב כח טו) "ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות
ויחזיקו בשביה, וכל מערומיהם הלבישו מן השלל, וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסוכום
וינהלום בחמרים לכל כושל, ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם, וישובו שמרון"
על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמים עליכם.

"אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ועל תערצו מפניהם"


קולות המלחמה הם אלו שהירא ורך הלבב חרד מפניהם, והכהן מנסה לחזק את לב החיילים ולמנוע תופעות של רכות הלב.



"אל ירך לבבכם" - מפני צהלת סוסים, "אל תיראו" - מפני הגפת תריסים ושפעת עקלגסים
"ואל תחפזו" - מקול הקרנות, "ואל תערצו" - מקול הצווחה
כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושים: מגיפים ומריעים וצווחים ורומסים.
"כי ה' אלהיכם ההולך עמכם": הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום

פיסקה קצג[עריכה]

על דברים כ ד-ח

(דברים כ ד) "כי ה' אלהיכם ההולך עמכם", מי שהיה עמכם במדבר - הוא יהיה עמכם בעת צרה


הכהן אינו מזכיר את יציאת מצרים, בניגוד לפס' א לעיל, אלא את השגחת ה' במדבר. דורש את לשון ההווה 'ההולך'.



וכן הוא אומר (שמות יד יד) "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

"להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" - משרפים ועקרבים ורוחות הרעים.


ממשיך את הדרשה על 'ההולך'; הקב"ה אינו מציל אתכם דווקא מאויביכם אלא בעיקר מסכנות הדרך.




(דברים כ ה) "ודברו השוטרים", עד כאן משוח מלחמה מדבר. מיכן אילך – "ודברו השוטרים".

(דברים כ ז) "אשר נשא אשה" - אפילו אלמנה, אפילו שומרת יבם,

אפילו שמע שמת לו אחיו במלחמה ללא בנים, והאלמנה היא שומרת יבם - חוזר.
"ילך וישב לביתו" הכל שומעים דברי כהן מערכי המלחמה
והם חוזרים ומספקים מים ומזון לאחיהם ומתקנים את הדרכים.

"ודברו השוטרים", יכול דברים אחרים?


דורש את הכפילות של השוטרים בפס' ה ובפס' ח: הכהן חוזר על דברי השוטרים ומבאר אותם, ואז השוטרים מוסיפים את השחרור של הירא ורך הלבב. וראו לעיל פיסקה קצא.



כשהוא אומר (דברים כ ח) "ויספו השוטרים לדבר אל העם" מלמד שהם הדברים
ומה תלמוד לומר "ודברו השוטרים"?
כיון שהתחיל שוטר לדבר - כהן משמיע להם כתנאים הללו.

פיסקה קצד[עריכה]

על דברים כ ה
(דברים כ ה) "מי האיש אשר בנה", אין לי אלא בנה. ירש לקח ניתן לו במתנה מנין?
תלמוד לומר "מי האיש אשר בנה".

"בית", אין לי אלא בית. מנין לרבות בונה בית בתבן, ובית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות?


ראו סוטה ח ב-ג. דורש 'אשר', 'בית'. הבית מוגדר לפי האפשרות התיאורטית לגור בו, כלומר בגודל של 4X4 אמות ובעל קירות וגג.
הגבול של 'בית' מקביל לגבול של 'אשר': גם כאן הגזלן אינו חוזר, כשם שהבונה בית שער וכו' אינו חוזר.



תלמוד לומר "אשר בנה".
יכול אף הבונה בית שער, אכסדרה ומרפסת? תלמוד לומר "בית"
מה בית מיוחד, שהוא בית דירה - יצאו אלו, שאינם בית דירה.
"ולא חנכו" - פרט לגזלן.

"ילך וישב לביתו" - ילך וישמע דברי כהן מערכי מלחמה ויחזור.


אבל הבונה בית חדש וחנכו ולא עברו 12 חדשים – אינו זז ממקומו ואינו מגיע אפילו לדברי הכהן, וראו תוספתא סוטה ז יב.
הבונה בית חייב לחזור ואין לו שיקול דעת להחליט בעניין. כנראה שהסיבה היא דברי ריב"ז ראו לעיל פיסקה קצב. לכן הדרשה רואה את דברי השוטרים גם כקללה למי שמתעקשים להמשיך ולצאת למלחמה.



"פן ימות במלחמה", אם אינו שומע לדברי כהן - לסוף הוא מת במלחמה.

"ואיש אחר יחנכנו", יכול דודו ובן דודו?


כשם שבאשה לא מדובר על ירושה כך בבית ובכרם לא מדובר על ירושה, אלא על כיבוש בידי האויב הנכרי, שהוא המשך הקללה דלעיל.



נאמר כאן "אחר" ונאמר להלן (דברים כ ז) "אחר"
מה אחר האמור להלן נכרי, אף אחר האמור כאן נכרי.

פיסקה קצה[עריכה]

על דברים כ ו

(דברים כ ו) "ומי האיש אשר נטע", אין לי אלא נטע. ירש, לקח, ניתן לו במתנה מנין?


ראו סוטה ח ב; דורש 'אשר', בדומה לפיסקה קצד לעיל.



תלמוד לומר "ומי האיש אשר נטע".

"כרם", אין לי אלא כרם. מנין לנוטע חמשה אילני מאכל, ואפילו מחמשת המינים גפן, תאנה, רימון, זית ותמר?


הגדרת הכרם לענייני כלאים היא חמש גפנים המסודרות בצורה מסוימת, ראו כלאים ד ה-ו. ר' אליעזר בן יעקב משתמש באותה הגדרה גם כאן, ואילו ת"ק מרחיב ומאפשר אפילו למי שנטע חמישה עצי מאכל מחמישה מינים שונים לחזור מהמערכה, ובלבד שיהיו עצי מאכל. וראו סוטה ח ב, וראו מכילתא כספא כ, לפס' ל: 'דבר הכתוב בהווה'.



תלמוד לומר "אשר נטע"
יכול אף הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק? תלמוד לומר "כרם"
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין לי במשמע אלא כרם.

"ולא חללו" - פרט למבריך; "ולא חללו" - פרט למרכיב.


חולק על המשנה בסוטה ח ב, וראו ערלה א ד-ה, שגם לענייני ערלה אין הברכה והרכבה כנטיעה.




"ילך וישוב לביתו", ילך וישמע דברי כהן מערכי המלחמה ויחזור.


לשתי הדרשות ראו לעיל פיסקה קצד.



"פן ימות במלחמה" - אם לא ישמע לדברי כהן לסוף הוא מת במלחמה.
"ואיש אחר יחללנו", יכול דודו ובן דודו? נאמר כאן "אחר" ונאמר להלן (דברים כ ז) "אחר"
מה אחר האמור להלן נכרי, אף אחר האמור כאן נכרי.

פיסקה קצו[עריכה]

על דברים כ ז

(דברים כ ז) "ומי האיש אשר ארש אשה",


ראו סוטה ח ב-ג. אם נשא את האשה אינו מגיע כלל במשך שנה אלא נשאר בביתו, ראו תוספתא סוטה ז יב, וכן דברים כד ה.



אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה ואפילו שומרת יבם
ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו.
"ולא לקחה" - באשה הראויה לו; פרט למחזיר גרושתו,
ואלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט
ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר.
"ילך וישוב לביתו" - ילך וישמע דברי כהן מערכי מלחמה ויחזור.

פיסקה קצז[עריכה]

על דברים כ ח

(דברים כ ח) "ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו", למדנו שהם הדברים.


ראו לעיל פיסקה קצג.



"מי האיש הירא ורך הלבב" - שיש עבירה בידו בסתר, "ילך וישוב לביתו"


ת"ק קרוב לדברי ר' יוסי הגלילי בסוטה ח ה, ור' עקיבא כאן כדבריו שם, וראו גם פיסקה קצב. יתכן להבחין בין ת"ק לריה"ג במשנה, שכאן מודגש שהעבירות הן בסתר, ואינן נחשפות, וראו לקמן; ר' יוסי הגלילי כאן כדבריו לעיל בפיסקה קצ, שאין בעלי מום משתתפים במלחמה.



רבי עקיבה אומר: "הירא ורך הלבב" כמשמעו
רבי יוסי הגלילי אומר: "הירא ורך הלבב" - שהוא בעל מום.

"ולא ימס את לבב אחיו כלבבו",


הרחבה לדברי ר' יוסי הגלילי בסוטה ח ה. אם אחד החיילים מודה בכך שהוא מתירא מהעבירות, וחושף אותן – ואינן בסתר – אין יוצאים למלחמה כלל!
המשך הקו הפציפיסטי מתחילת פיסקה קצב.



מלמד שאם היה אחד מהם מתירא מן העבירות שבידו - כולם חוזרים ובאים.

פיסקה קצח[עריכה]

על דברים כ ט

(דברים כ ט) "והיה ככלות השוטרים",


ראו סוטה ח ו: לאחר שחזרו רכי הלבב אין עוד אפשרות להימלט מהמלחמה, ומסיבה טקטית יש לוודא שלא יתחילו לנוס במהלך הקרב, כי המנוסה היא המבשרת מפלה.



בעקיבם של עם מעמידים זקפים מלפניהם ואחריהם וכשילים של ברזל בידיהם
וכל המבקש לחזור - הרשות בידם לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה ניסה
שנאמר (שמואל א ד יז) "נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם"

במה דברים אמורים? במלחמת הרשות


ראו סוטה ח ז, וכן לעיל פיסקה קצ.



אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים, אפילו (יואל ב טז) "חתן מחדרו וכלה מחופתה"!

פיסקה קצט[עריכה]

על דברים כ י

(דברים כ י) "כי תקרב אל עיר", במלחמת הרשות הכתוב מדבר.


ראו לקמן פס' טו, שלא תמיד נוהג דין הקריאה לשלום.
לעניין ההוצאה של כרך וכפר – קשה להבין מדוע ויתכן שלפנינו טעות, ואשגרה מפיסקה קפ לעיל.



"אל עיר" - ולא לכרך. "אל עיר" - ולא לכפר.

"להלחם עליה", ולא להרעיבה ולא להצמיאה, ולא להמיתה מיתת תחלואים.


בניגוד למקובל, מטרת המצור בשלב זה אינה להרעיב את אנשי העיר או לגרום למותם במחלות אלא היא צבאית בלבד. אבל אם אנשי העיר אינם נכנעים משתנה הדין - ראו בפיסקה ר.




"וקראת אליה לשלום", גדול שלום, שאפילו מתים צריכים שלום


שלום למתים – ראו בראשית טו טו; במלחמה – בפסוקנו; וראו בפרק השלום, ודרשות רבות נוספות בספרי במדבר מב.



גדול שלום, שאפילו במלחמתם של ישראל צריכים שלום
גדול שלום, שדרי רום מלאכים צריכים שלום, שנאמר (איוב כה ב) "עושה שלום במרומיו"
גדול שלום, שחותמים בו ברכת כהנים
ואף משה היה אוהב שלום, שנאמר (דברים ב כו) "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות
אל סיחון מלך חשבון דברי שלום."

פיסקה ר[עריכה]

על דברים כ יא-יב

(דברים כ יא) "והיה אם שלום תענך",


אם כל אנשי העיר נכנעים – אין להרגם, ואין מדובר בגזענות – לכן גם כנענים אינם נהרגים; אבל אם חלקם מסרבים להכנע יש להלחם באנשי העיר ולהרוג את כל אנשי המלחמה שבה.



יכול אף מקצתה? תלמוד לומר "ופתחה לך", כולה ולא מקצתה.
"והיה כל העם הנמצא בה" - לרבות כנענים שבתוכה.
"יהיו לך למס ועבדוך", אמרו: 'מקבלים אנו עלינו מסים ולא שיעבוד', 'שיעבוד ולא מסים'
אין שומעים להם, עד שיקבלו עליהם זו וזו.

(דברים כ יב) "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה",


אין להשאיר ערים עצמאיות בשטחי א"י. וראו יהושע כג יב-יג.
לאחר שסירבו אנשי העיר להכנע מותר לצור עליהם כדי להרעיבה ולהצמיאה ולהמית אותה במחלות, אבל לא לפני כן; ראו פיסקה רצט.



הכתוב מבשרך שאם אינה משלמת עמך - לסוף שהיא עושה עמך מלחמה.
"וצרת עליה", אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים!

"ונתנה ה' אלהיך בידך", אם עשית את כל האמור בענין - לסוף שה' אלהיך נותנה בידך.

"והכית את כל זכורה לפי חרב", שומע אני אף הקטנים שבתוכה?


במקרה שהעדיפו להלחם יש להרוג את כל אנשי המלחמה, גדולים וקטנים, אבל לא את הנשים, הילדות והילדים שאינם נלחמים.
אי הריגת הילדות במלחמת מדין (ראו במדבר לא יח) מספיק להוכיח שיש להחיותן גם במלחמה עם עיר אחרת, ולכן המילה 'והטף' מתפרש על הילדים, שגם אותם אין להרוג.



תלמוד לומר "רק הנשים והטף והבהמה".
או אינו אלא טף של נקיבות? אמרת: ומה מדין, שהמית את הגדולות, החיה את הקטנות
כאן, שהחיה את הגדולות, אינו דין שיחיה את הקטנות?
הא אינו אומר כאן טף - אלא טף של זכרים

מנין שעושה עמך מלחמה ילד שנלחם בך יהרג? תלמוד לומר "רק הנשים והטף והבהמה".


דורש 'רק' – למעט ילדים שנלחמים.




"וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך", יכול תהא ביזתם אסורה לך?


הביזה מותרת אם אינה ע"ז ממש, ראו דברים ז כה.



תלמוד לומר "תבוז לך ואכלת את שלל אויביך".

פיסקה רא[עריכה]

על דברים כ טו-יז

(דברים כ טו) "כן תעשה לכל הערים הרחוקות", הרחוקות בתורה הזאת ואין הקרובות בתורה הזאת.


בערי הכנענים אין לקרוא לשלום אלא יש להרוג את כולם. החובה הזאת אינה בגלל מוצאם הכנעני אלא בגלל מיקומן בא"י – ראו לעיל פיסקה ר.



"אשר לא מערי העמים המה", אין ערי הגוים האלה בתורה הזאת.

(דברים כ טז) "רק מערי העמים האלה לא תחיה כל נשמה" - בסייף.


הסיף הוא ההריגה במלחמה; וראו מכילתא נזיקין יז, מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא על הביטוי 'לא תחיה'.




(דברים כ יז) "כי החרם תחרימם", יכול תהא ביזתם אסורה לך?


ראו לעיל פיסקה ר.



תלמוד לומר (דברים ו יא) "ובתים מלאים כל טוב".

"החתי והאמורי הכנעני והפריזי והחוי והיבוסי", כשהוא אומר "כאשר צוך ה' אלהיך" - לרבות את הגרגשי.


הגרגשי אינו ברשימה אבל הדרשה לומדת אותו מסוף הפסוק. והשוו ויקרא רבה יז ו, 'הגרגשי פנה והלך לו', וראו גם לקמן פיסקה שנו, שצמצמו את הביטוי 'ויאמר השמד' לאלו שלא ברחו.


פיסקה רב[עריכה]

על דברים כ יח

(דברים כ יח) "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות",


ראו תוספתא סוטה ח ה, שעובדי האלילים הוזמנו לעשות תשובה, כולל הכנענים.
ראיה נוספת שלא מדובר בגזענות: יש לכנענים כמה דרכי מילוט ממוות: אם עזבו את הארץ ועברו לעיר שנכנעה לישראל אינם נהרגים (לעיל פיסקה ר), ואם נשארו במקומם ועשו תשובה, וקבלו עליהם דיני ישראל אינם נהרגים. בשני המקרים הללו הוסרה הסכנה של התבוללות תרבותית של ישראל בתרבות הכנענית.
אבל אם ישראל אינם כובשים ומשמידים את הכנענים שלא עשו תשובה – הם נקראים 'חטאים'.



מלמד שאם עושים תשובה אין נהרגים.
"וחטאתם לה' אלהיכם", אם לא עשיתם כל האמור בענין - נקראים אתם חטאים לה' אלהיכם.

פיסקה רג[עריכה]

על דברים כ יט

(דברים כ יט) "כי תצור אל עיר", במלחמת הרשות הכתוב מדבר.


ראו לעיל פיסקה קצט. גם כאן נראה שעניין הכרך והכפר אינם מקוריים כאן, ושהם אשגרה מעניין מלחמת הרשות.



"אל עיר" - ולא לכרך; "אל עיר" - ולא לכפר.

"ימים רבים", "ימים" – שנים, "רבים" - שלשה,


הזמן הקצר ביותר למצור הוא שלושה ימים, וראו בהמשך הפיסקה לימוד נוסף לעניין.



מיכן אמרו: (תוספתא ערובין ג ו) אין צרים על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת.

"להלחם עליה לתפשה" - ולא לשבותה.


אם מטרת המלחמה אינה לכבוש שטח לצורך התישבות אלא להעניש את האויב – אין סיבה שלא לכרות את העצים. וראו מלכים ב ג יט.




"לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן", אין לי אלא גרזן.


אין לפגוע בעצים, לאו דווקא בגרזן.



מנין אף למשוך הימנה אמת המים? תלמוד לומר "לא תשחית את עצה", בכל דבר.

דבר אחר: "כי תצור אל עיר", מגיד שתובע שלום שנים שלשה ימים, עד שלא נלחם בה


דין שלושת הימים אינו מובא לפי דבר אחר בגלל השבת, אלא כדי להשאיר זמן לכניעת העיר, כדלעיל פס' י.
לפי הדרשה עסק דוד בכיבוש ציקלג ולא ישב בה.



וכן הוא אומר (שמואל ב א א) "וישב דוד בצקלג ימים שנים",

ואין צרים על עיר בתחילה בשבת, אלא קודם לשבת שלשה ימים


ראו תוספתא ערובין ג ו. שמאי דרש (דברים כ כ) "עד רדתה" – ואפילו בשבת. והשוו לדין הספר בשבת א ב.



ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות - אין השבת מפסקת מלחמתה
זה אחד משלשה דברים שדרש שמיי הזקן

אין מפליגים את הספינה לים הגדול אלא קודם לשבת שלשה ימים


ראו תוספתא שבת יד יב. הדין דומה לדין המלחמה ולדין הספר דלעיל, וקרוב לשיטת בית שמאי בערב שבת.
דרך קרובה – כגון מצור לצידון, ראו בתוספתא שם.



במה דברים אמורים? בדרך רחוקה, אבל בדרך קרובה מפליגים אותה.

"כי ממנו תאכל" - מצות עשה; "ואותו לא תכרת" - מצות לא תעשה.


הביטוי 'כי ממנו תאכל' בא כדי לחייב את הקוצץ אילן מאכל בעשה ובל"ת.




"כי האדם עץ השדה", מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן.


מפרש כטעם חיובי, כדעת אבן עזרא, ולא כרש"י בפסוק.




רבי ישמעאל אומר: מיכן חס המקום על פירות האילן קל וחומר מאילן


ר' ישמעאל מרחיב את איסור ההשחתה מעבר למלחמה, וטוען שאין להשחית דברי מאכל כלל, וראו גם שבת סז ב.



ומה אילן שעושה פירות - הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמם - על אחת כמה וכמה!

"לבוא מפניך במצור", הא אם מעכבך לבוא מפניך במצור – קצצהו!


מותר לכרות עץ מאכל לצורך המצור.


פיסקה רד[עריכה]

על דברים כ כ
(דברים כ כ) "רק עץ אשר תדע" - זה אילן מאכל. "כי לא עץ מאכל הוא" - זה אילן סרק

אם סופנו לרבות את אילן מאכל, מה תלמוד לומר "עץ מאכל"?


מחלק את הפסוק, וממעט מ'רק עץ' שגם על עצי מאכל אין איסור לכרתם, אלא שבדרך כלל יש לכרות עץ מאכל רק אם אין עצי סרק להשתמש בהם.
אבל אם עץ המאכל זול בערכו מעץ הסרק – יש להקדים את כריתת עץ המאכל לכריתת עץ הסרק.
הדרשות למעשה כמעט מבטלות לגמרי את הפשט בפסוקים.



מלמד שאילן סרק קודם לאילן מאכל
יכול אפילו מעולה בדמים, וכדברי רבי אלעזר ברבי שמעון?
תלמוד לומר "אותו תשחית וכרתה", עושה אתה ממנו תיקים ונדביאות. תיבות וסירות

"ובנית מצור על העיר", עושה אתה לה מיני מטרנייאות, מגינים מביא אתה לה מיני בלסטריאות. מכונות להשלכת אבנים

"עד רדתה" - ואפילו בשבת.


דרשת שמאי הזקן – ראו ערובין ג ו.


פיסקה רה[עריכה]

על דברים כא א-ב
(דברים כא א) "כי ימצא" - ולא בשעה שמצוי
מיכן אמרו: (סוטה ט ט) משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דיניי ותחינא בן פרישה. קנאים ממנהיגי המרד ברומאים
"בן פרישה" עושה נפלאות היה נקרא - חזרו לקרותו "בן הרצחן". כשהתברר שהוא רוצח יהודים

"חלל" - ולא חנוק. "חלל" - ולא מפרפר. באדמה, ולא טמון בגל.


ראו סוטה ט ב. דורש 'חלל' – הרוג בחרב. כשנהג דין עגלה ערופה – הוא נהג גם בעבר הירדן, למרות שאמרו שבגלעד היו הרבה רוצחים (ראו מכות ט ב.)
ר' אלעזר חולק על המיעוטים דלעיל, ומחייב לערוף גם אם ההרוג חנוק וכו', ור' יוסי ממעט רק את מי שנרצח שלא בחרב, שאינו 'חלל'; וראו תוספתא סוטה ט א, שתיקנה את דברי ר' אלעזר כשיטתו.



"נפל" - ולא תלוי באילן. "בשדה" - ולא צף על פני המים.
"אשר ה' אלהיך נותן לך" - לרבות עבר הירדן
רבי אלעזר אומר: בכולם היו עורפים!
אמר לו רבי יוסי ברבי יהודה: וכי אינו אלא חנוק ומושלך בשדה, שמא היו עורפים?
אלא בכולם אם היה חלל - עורפים.

"לא נודע מי הכהו", הא אם נודע מי הכהו, ואפילו אחד מהן ראהו - לא היו עורפים


ראו סוטה ט ח. למרות שאין להרוג את הרוצח על פי עד אחד – אין עורפים את העגלה.
ר' עקיבא מוסיף שאם ראו את הרצח אבל אינם מזהים את הרוצח – אין עורפים, ודורש 'ועינינו לא ראו'.



רבי עקיבא אומר: מנין ראוהו בית דין שהרג, ולא היו מכירים אותו - לא היו עורפים?
תלמוד לומר: "וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה" וגו'.

(דברים כא ב) "ויצאו זקניך", "זקניך" - שנים, "ושופטיך" - שנים,


ראו סנהדרין א ג. כאן נוספו הדרשות.



אין בית דין שקול - מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: "זקניך ושופטיך" - שנים, אין בית דין שקול - מוסיפים עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה.

"ומדדו אל הערים", מן החלל אל הערים, ולא מן הערים אל החלל,


ראו סוטה ט ג-ד. ר' אליעזר מודד מטבורו של החלל, ולשיטתו העיקר הוא הגוף, אבל מחייב להביא את הראש למקום כדי שהמדידה תהיה 'מן החלל' בשלמותו. בדומה ר' עקיבא מודד מחטמו, והעיקר הוא הראש; ולכן מחייב להביא לשם את הגוף.



מיכן אמרו: נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר - מוליכים את הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר
רבי עקיבה אומר: הגוף אצל הראש.

נמצא סמוך לספר, או לעיר שיש בה גוים, או לעיר שאין בה בית דין - לא היו מודדים


ראו סוטה ט ב. בשני המקרים הראשונים אולי מניחים שהרוצחים הם גויים, אבל המקרה השלישי מוכיח שהסיבה היא טקסית, ולכן מודדים לעיר אחרת שיש בה בית דין.



אין מודדים אלא לעיר שיש בה בית דין!

פיסקה רו[עריכה]

על דברים כא ג

(דברים כא ג) "והיה העיר הקרובה" - הקרובה שבקרובות.


לדעת חכמים אין מביאים עגלה אם החלל היה בדיוק בין שתי ערים.
לעניין ירושלים ראו גם תוספתא נגעים ו א-ב.



מיכן אמרו (סוטה ט ב) נמצא מכוון בין שתי עיירות - שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר
וחכמים אומרים: עיר אחת מביאה, ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות
ואין ירושלם מביאה עגלה ערופה.
"ולקחו זקני העיר ההיא" - ולא זקני ירושלם.

"עגלת בקר", רבי אליעזר אומר: עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים


ראו פרה א א. חכמים דורשים שיהיה בעגלה גם ממד של 'בקר' – ולכן דורשים שתהיה בשנת חייה השניה.



וחכמים אומרים: עגלה בת שתים, ופרה בת שלש ובת ארבע
דבר אחר: עגלת בקר - שיהא בה שני דרכים. הא כיצד? בת שתים עגלת בקר.

דבר אחר: רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים.


דרשה על דברים כא ה-ו, המסבירה את תפקיד הכהנים בטקס; וראו סוטה ט, ו.




"אשר לא עובד בה" - כל עבודה. מנין בעול? תלמוד לומר "אשר לא משכה בעול"


ראו תוספתא פרה ב ב: העול פוסל אפילו שלא לעבודה, ועבודה פוסלת אפילו שלא בעול. וראו שם הלכה ד.


פיסקה רז[עריכה]

על דברים כא ד
(דברים כא ד) "והורידו זקני העיר ההיא" - מצוה בזקני העיר ההיא.

"את העגלה אל נחל איתן" – כמשמעו, קשה;


ראו סוטה ט ה.
מאיזכור איסור הזריעה לומדים שמותר לעשות שם מלאכות שאינן חקלאיות.



ואף על פי שאינו איתן - כשר.
עורפים אותה בקופיץ מאחוריה, ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד
יכול יהא אסור לסרוק שם פשתן ולנקר שם את האבנים?
תלמוד לומר: "אשר לא יעבד בו ולא יזרע",
זריעה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה
מה זריעה מיוחדת - שהיא עבודת קרקע; יצאו אלו, שאין עבודת קרקע.

"וערפו שם", נאמר כאן עריפה ונאמר להלן (שמות יג יג) עריפה


לעניין איסור הנאה השוו מכילתא פסחא יח, על פס' יג. עגלה ערופה מלמדת שגם פטר חמור שנערף אסור בהנאה.



מה עריפה האמורה כאן - עורפה בקופיץ מאחריה, וקוברה, ואסורה בהניה
אף עריפה האמורה להלן - עורפה בקופיץ מאחוריה, וקוברה, ואסורה בהניה.

"בנחל" - אף על פי שאינו איתן.


כל נחל מתאים בדיעבד לטקס העריפה. וראו בתחילת הפיסקה.


פיסקה רח[עריכה]

על דברים כא ה

(דברים כא ה) "ונגשו הכהנים בני לוי",


השוו לעיל פיסקה קסג. גם כהן בעל מום יכול להשתתף בטקס עריפת העגלה, בזכות מוצאו כבן לוי.



מכלל שנאמר (דברים יח ז) "ושרת בשם ה' אלהיו", אין לי אלא תמימים
בעלי מומים מנין? תלמוד לומר "בני לוי".

"כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשמו", מגיד שאין ברכת כהנים כשירה בבעלי מומים.


ברכת כהנים ועבודה במקדש אפשריות רק לכהנים תמימים ונעשות בעמידה; וראו מגילה ד ז, שם נראה שמומים שאינם בידיו של הכהן אינם פוסלים אותו מלברך, ונראה שהספרי חולק ופוסל אותו לגמרי.



"לשרתו ולברך בשם ה'", מקיש ברכה לשירות: מה שירות בעמידה - אף ברכה בעמידה.

"ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", מקיש ריבים לנגעים: מה נגעים ביום - אף ריבים ביום


ראיית נגעים ופתרון ריבים (בדין) הם ביום ואינם כשרים בקרובים. לעניין הריב ראו סנהדרין ד א, שדנים ביום אפילו דיני ממונות. לעניין הנגעים ראו נגעים ב, ב ושם במשנה ה בדעת ר' מאיר.
אבל למרות הדמיון בין התחומים אין צורך בשלושה כהנים לראיית הנגעים אלא מספיק כהן אחד, כמפורש בפסוק מויקרא.



מה ריבים שלא בקרובים - אף נגעים שלא בקרובים
או, מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה? ודין הוא, אם ממונו בשלשה גופו לא יהא בשלשה?
תלמוד לומר: (ויקרא יג ב) "או אל אחד מבניו הכהנים", ללמדך שכהן אחד רואה את הנגעים!

פיסקה רט[עריכה]

על דברים כא ו

(דברים כא ו) "וכל זקני העיר ההיא", ואפילו הם מאה.


ראו לעיל בפיסקה רה, מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה על מספר הזקנים בעריפת העגלה. בטקס רחיצת הידים משתתפים על זקני העיר.



לפי שאמרנו להלן שלשה וחמשה, יכול אף כאן כן?
תלמוד לומר "וכל זקני העיר ההיא", ואפילו הם מאה.

"ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל", על מקום עריפתה של עגלה


אמירת הזקנים 'ידינו לא שפכו' וכו' נעשית במקום רחיצת הידים, בנחל.



יכול יעלו מן הנחל ויאמרו? תלמוד לומר "בנחל", שתהא עניתם ואמירתם בנחל

פיסקה רי[עריכה]

על דברים כא ז-ט

(דברים כא ז) "וענו ואמרו", בלשון הקדש.


ראו סוטה ז ב. דורש 'וענו', כמו בסוטה ז ג-ד; וראו גם מכילתא בחדש ט לפס' יט: 'כל מקום שנאמר 'כה', 'ככה', 'עניה ואמירה' – הרי זה בלשון הקודש'.




"ידינו לא שפכה", וכי עלת על לבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם?


ראו סוטה ט ו. הנושא הוא הנרצח: חובה על ראשי הציבור שלא להניח לו לצאת לדרכו בלי לוויה, וכיוון שיצא לבדו – נחשף לסכנת הרצח.



אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.
(דברים כא ח) הכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל".

כשהוא אומר "אשר פדית ה'," מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים.

"כפר לעמך" - אלו החיים; "אשר פדית" - אלו המתים, מגיד שהמתים צריכים כפרה.


יוצאי מצרים מתו, ועדיין הם צריכים כפרה. מכאן שעצם המוות אינו מכפר לחלוטין, והמתים עדיין צריכים כפרה כדי שיחיו בתחית המתים; וראו חשמונאים ב יב נט: "ותחשב לו לצדקה, כי לולא האמין כי יעיר אלוהים את רוחו על כל ישני עפר, כי עתה תפילתו תועבה לכפר בעד המתים."
הרצח פוגע בכל הדורות הקודמים עד יוצאי מצרים, כי הגאולה ממצרים היתה על תנאי שלא ירצחו.



נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים.
"אשר פדית" - על מנת כן פדיתנו, שלא יהיו בינינו שופכי דמים.

דבר אחר: על מנת כן פדיתנו, שאם נחטא - אתה מכפר עלינו.


כאן מתפרש 'עמך ישראל' כדור החי, שאבותיו יצאו ממצרים. הכפרה מובטחת להם אם קיימו את מצוות העריפה כראוי; לעניין רוח הקודש ראו תוספתא סוטה ט ה.



ורוח הקדש אומרת: כל זמן שתעשו ככה - הדם מתכפר לכם.

(דברים כא ט) "ואתה תבער" בער עושי הרעות מישראל!


ראו דרשה זו בהרבה מקומות, החל מלעיל פיסקה פו.