ביאור:ספרי דברים/שופטים/יט-כא
ספרי דברים לפרשת שופטים פרקים יט-כא
[עריכה]פיסקה קעט
[עריכה]על דברים יט א
| ראו לעיל פיסקה פ. |
"וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם", מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם";
יָכוֹל אִי אַתָּה רַשַּׁיי לְהוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: (דברים יב כט) "וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם"; כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִבְנוֹת – בְּנֵה!
פיסקה קפ
[עריכה]על דברים יט ב-ג
| הערים בינוניות; ראו תוספתא מכות ג ח. הן מיועדות רק לרוצחים יהודים. וראו שם הלכה ב, ששכם וקדש הופרשו לפני שנכבשו, אבל היו לערי מקלט רק לאחר שנכבשו. |
"תַּבְדִּיל לָךְ" – וְלֹא לַאֲחֵרִים. לגויים
"בְּתוֹךְ אַרְצְךָ" – וְלֹא בַּסְּפָר. "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ", מַה שֶּׁתִּירַשׁ – תִּכְבּוֹשׁ.
| לעניין השלטים ראו תוספתא מכות ג ה. לעניין 'ושלשת' ראו שם הלכות ב-ג: חלוקה לארבעה חלקים מצפון לדרום. |
"וְשִׁלַּשְׁתָּ אֵת גְּבוּל אַרְצֶךָ", שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְפֻזָּרוֹת אֶלָּא יִהְיוּ מְכֻוָּנוֹת, כִּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם.
"אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" – לְרַבּוֹת עֵבֶר הַיַּרְדֵּן.
"וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ" – שֶׁלֹּא יִהְיֶה גּוֹלֶה מֵעִיר לְעִיר.
פיסקה קפא
[עריכה]על דברים יט ד
| השלמתי לפי מכות ב ח. קורא "דבר" - דיבור |
יֹאמַר לָהֶם "רוֹצֵחַ אָנִי". אָמְרוּ לוֹ "אַף עַל פִּי כֵן" – יְקַבֵּל מֵהֶן.]
| מכאן עד סוף הפיסקה מופיעות דרשות על המילים החוזרות 'רוצח', 'שמה', 'רעהו'. חז"ל עיצבו את הגלות לעיר המקלט כעונש לרוצח בשוגג, ולא כאמצעי הגנה עליו, ולכן מדגישים שהרוצח חייב לגלות אפילו אם אין חשש שגואל הדם יפגע בו, וראו מכות ב ז, שלא רק לגואל הדם מותר להרוג את הרוצח. |
רוֹדֵף וְלֹא גּוֹאֵל, גּוֹאֵל וְלֹא רוֹדֵף, לֹא רוֹדֵף וְלֹא גּוֹאֵל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "רוֹצֵחַ" "רוֹצֵחַ", רִבָּה.
| אפילו אם גואל הדם אינו רוצה להרוג את הרוצח, כגון שגואל הדם הוא אביו או בנו של הרוצח – עדיין הרוצח חייב לגלות. |
הָאָב אֶת הַבֵּן וְהַבֵּן אֶת הָאָב מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "רוֹצֵחַ" "רוֹצֵחַ", רִבָּה.
| דרשה על החזרה המשולשת של המילה "שמה" או "משם" בפרשתנו. וראו מכות ב ז. |
שָׁם תְּהֵא דִּירָתוֹ, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ.
| אם רצח גוי או גר תושב – אינו גולה, וראו מכות ב ג. שתי הדרשות הראשונות מפרשות 'רעהו' – יהודי כמו הרוצח. הדרשה השלישית מוציאה את השונא – ראו שם. ר' יהודה מגדיר מי נקרא 'שונא' (שאינו גולה) – מי שלא דיבר עם המת שלושה ימים לפני מותו בגלל מתח ביחסים ביניהם; וראו סנהדרין ג ה. |
"רֵעֵהוּ" – פְּרָט לַאֲחֵרִים, לגויים "רֵעֵהוּ" – פְּרָט לְגֵר תּוֹשָׁב.
"רֵעֵהוּ" – כְּבָר קְרָאַתּוּ הַתּוֹרָה רֵעֵהוּ!
"אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂוֹנֵא לוֹ", הָא אִם שׂוֹנֵא לוֹ – אֵינוֹ גּוֹלֶה.
"מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם", רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "תְּמוֹל" – שְׁנַיִם, "שִׁלְשֹׁם" – שְׁלֹשָׁה.
פיסקה קפב
[עריכה]על דברים יט ה
(דברים יט ה) "וַאֲשֶׁר יָבוֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר",
מַה יַּעַר – רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס שָׁם, אַף כֹּל שֶׁהוּא רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם;
יָצָאת חֲצַר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס שָׁם.
"לַחְטוֹב עֵצִים", אַבָּה שָׁאוּל אוֹמֵר: מַה חֲטִיבַת עֵצִים רְשׁוּת – אַף כֹּל שֶׁהוּא רְשׁוּת,
יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. (מכות ב ב.)
פיסקה קפג
[עריכה]על דברים יט ה-ז
"וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ"
| ראו תוספתא מכות ב א. |
| ראו מכות ב א, שהפשט בפסוק מעורפל. |
"וּמָצָא", בַּמָּצוּי.
| ראו מכות ב ב. האנוס פטור. |
| ראו לעיל פיסקה קפ, וכן מכות ב ז, שאם הרג בעיר המקלט – גולה לשכונה אחרת ואינו יוצא לעיר מקלט אחרת. |
| ראו מכות ב ז, דברי ר' יוסי הגלילי, שאפילו אם הגואל אינו רוצה להרוג את הרוצח הוא מצווה על כך, וראו לעיל פיסקה קפא. |
| ראו מכות ב ג; לעניין שלושת הימים ראו סנהדרין ג ה, ולעיל פיסקה קפא. |
"מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם", זוֹ שֶׁרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תְּמוֹל – שְׁנַיִם; שִׁלְשֹׁם – שְׁלֹשָׁה.
(דברים יט ז) "עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר" – לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל כָּךְ.
פיסקה קפד
[עריכה]על דברים יט ח
| הדרשה תולה את הרחבת הגבול בקיום המצווה של ערי המקלט. וראו דרשות דומות רבות למשל לעיל פיסקה עה. |
עֲשֵׂה מִצְוָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן, שֶׁבִּשְׂכָרָהּ יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ.
| לכאורה הדרשה סותרת את קודמתה, ותולה את הרחבת הגבול באבות ולא בקיום המצוות ע"י הבנים. דורש 'אבותיך', 'כל'; וראו לעיל פיסקה צו. |
פיסקה קפה
[עריכה]על דברים יט ט
| הדרשה הראשונה היא הפשט, המביא את מספר ערי המקלט לעתיד – לתשע; ןהשוו מכות ב ד, שם מסתפקים בשש ערים. ר' נהוראי ור' שאול מגדילים את המספר כדי להציג הגדלה והרחבה בגודלה של א"י לעתיד; וראו תוספתא מכות ג י. |
מִיכָּן אַתָּה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ עָרִים הִפְרִישׁ מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וּכְשֶׁבָּאוּ לָאָרֶץ הִפְרִישׁוּ עוֹד שָׁלֹשׁ
וְלֶעָתִיד לָבוֹא מַפְרִישִׁים עוֹד שָׁלֹשׁ; שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – הֲרֵי שֵׁשׁ, וְעוֹד שָׁלֹשׁ – הֲרֵי תֵּשַׁע.
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, וְ"עוֹד" – הֲרֵי תֵּשַׁע, "עַל הַשָּׁלֹשׁ" – הֲרֵי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.
רַבִּי שָׁאוּל אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, וְ"עוֹד" – הֲרֵי תֵּשַׁע, "עַל הַשָּׁלֹשׁ" – הֲרֵי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה,
"הָאֵלֶּה" – הֲרֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה.
פיסקה קפו-קפז
[עריכה]על דברים יט י-יג
| למרות לשון היחיד 'עליך' מדובר באחריות ציבורית של בית הדין, שמצוות הפרשת ערי מקלט מוטלת עליהם. |
(דברים יט י) "וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי... וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים" – לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל כָּךְ.
| המדרון החלקלק של השנאה. לפי הפשט, הביטוי 'כי יהיה' מוסב לכל הצלע הראשונה של הפסוק, עד 'והכהו נפש ומת'; אבל הדרשן מפסיק אחרי המילים 'שונא לרעהו', וטוען שזו העבירה העיקרית, ושאר התהליך הוא תוצאה של השנאה. המצווה 'ואהבת לרעך כמוך' מכונה מצווה קלה, כי אין בה מעשה פיזי; וראו דברי בן עזאי באבות ד ב. |
(דברים יט יא) "כִּי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו",
מִיכָּן אָמְרוּ: עָבַר אָדָם עַל מִצְוָה קַלָּה – סוֹפוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוָה חֲמוּרָה.
עָבַר עַל (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – סוֹפוֹ לַעֲבֹר עַל "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר",
וְעַל (ויקרא יט יז) "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ", וְעַל (ויקרא כה לו) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"
עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים! לְכָךְ נֶאֱמַר "כִּי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ
וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו".
| ראו מכות ב ו. הגלות היא עונש שנגזר ע"י בית הדין ואינה הגנה על הרוצח מפני גואל הדם. |
מִיכָּן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַהוֹרֵג אֶת הַנֶּפֶשׁ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הַכֹּל מַקְדִּימִים לְעָרֵי מִקְלָט.
בֵּית דִּין שׁוֹלְחִים וּמְבִיאִים אוֹתָם מִשָּׁם, מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה – הֲרָגוּהוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר "וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם".
מִי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב מִיתָה – פְּטָרוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כה) "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ",
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת – מַחֲזִירִים אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה".
| רבי חולק על ר' יוסי: לדעתו רוצח מזיד אינו אמור להגיע לעיר מקלט; הפסוק בבמדבר עוסק ברוצח שניסה בכל זאת להסתתר שם ובית הדין מוציא אותו משם והורג אותו. |
רַבִּי אוֹמֵר: רוֹצֵחַ גּוֹלֶה לְעִיר מִקְלָט,
כְּסָבוּר שֶׁקּוֹלַטְתּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹלַטְתּוֹ שׁוֹגֵג -
זִקְנֵי הָעִיר שׁוֹלְחִים וּמְבִיאִים אוֹתוֹ מִשָּׁם,
שֶׁנֶּאֱמַר "וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ".
| מדובר ברוצח מזיד, ולא בשוגג שיצא מעיר המקלט – בניגוד לדברי ר' אלעזר בתוספתא מכות ג ז. גואל הדם בעדיפות לבצע את גזר הדין, אבל אם אינו הורג אותו חייבים אחרים להרגו, והשוו סנהדרין ו ד, שם מוטלת המצווה על העדים. |
"וָמֵת בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם", מִנַּיִן: לֹא מֵת בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם – יָמוּת בְּיַד כָּל אָדָם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: (דברים יט יב-יג) "וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת, לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דָם הַנָּקִי."
| למרות שהריגת הרוצח לא תשיב לחיים את הנרצח, מצווה להרגו כעונש על מעשיו הרעים; והשוו סנהדרין ד, ה שם הובא הפסוק 'ובאבוד רשעים רינה' (משלי יא י.) שם עוסקים בעדים וכאן – בדיינים. |
שֶׁמָּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְנֶהֱרַג זֶה, לָמָּה אָנוּ בָּאִים לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תָחוֹס עֵינֶיךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דָם הַנָּקִי" – בַּעֵר עוֹשֵׂי הָרָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל!
פיסקה קפח
[עריכה]על דברים יט יד-טו
| הדרשה אינה מבדילה עקרונית בין הסגת גבול לגזל של רכוש, ולכן היא מתקשה, ומסכמת שהסגת גבול בא"י חמורה יותר מגזל רגיל. |
(דברים יט יד) "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ",
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא יט יג) "לֹא תִגְזֹל", וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַסִּיג"?
מְלַמֵּד שֶׁכָּל הָעוֹקֵר תְּחוּמוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִים.
יָכוֹל בְּחוּצָה לָאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל".
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִים, בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם לָאו אֶחָד בִּלְבָד.
| דרשה הנראית כפשט: 'ראשונים' הם יהושע ובני דורו. |
מִנַּיִן לְעוֹקֵר תְּחוּמִים שֶׁל שְׁבָטִים שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ".
| דרשת אסמכתא: הסגת גבול כשינוי המסורת, השמית וההלכתית. כאן הדרשה אינה מחליפה את הפשט אלא נוספת אליו. |
מִנַּיִן לְמַחְלִיף דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
וּלְאוֹמֵר עַל טָמֵא טָהוֹר, וְעַל טָהוֹר טָמֵא – שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ".
| הנחלה הממשית היא הקבר! לעניין קבורה ברשות ראו תוספתא אהלות טז ו, בניגוד לדברי רשב"ג ור' יהודה. |
מִנַּיִן לְמוֹכֵר קֶבֶר אֲבוֹתָיו שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ".
יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא נִקְבַּר בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם? תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל".
הָא אִם קָבַר בּוֹ אֲפִילּוּ נֵפֶל אֶחָד בִּרְשׁוּת – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
| הדרשה מרחיבה את הצורך בשני עדים לרוב ענייני ההלכה, כולל לחייב אדם בקרבן חטאת, ראו דברי ר' מאיר בכריתות ג א; עד אחד נאמן להשיא אשה (ראו יבמות טז ז,) וכן לחייב שבועה בענייני ממון. |
אֵין לִי אֶלָּא לְדִינֵי נְפָשׁוֹת, לְדִינֵי מָמוֹנוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "לְכָל עָוֹן".
לְקָרְבָּנוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְכָל חַטָּאת". לְמַכּוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא".
לְהַעֲלוֹת לִכְהוּנָּה וּלְהוֹרִיד מִן הַכְּהוּנָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת".
אֵין לִי אֶלָּא לְעֵדוּת אִישׁ, לְעֵדוּת אִשָּׁה עדות על אשה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא".
אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת אִשָּׁה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אִישׁ"? לְעָוֹן אֵינוֹ קָם, קָם הוּא בְּאִשָּׁה לְהַשִּׂיאָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
| לדברי ר' יוסי ראו תוספתא שבועות ה ג: הוא מנסה להוכיח את חיוב השבועה משבועת המודה במקצת, אבל ההוכחה נדחית והוא נאלץ להסתפק בדרשה על פסוקנו. |
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעָוֹן אֵינוֹ קָם, קָם הוּא לִשְׁבוּעָה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים:
וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין פִּיו מִצְטָרֵף עִם פִּי עֵד אֶחָד, לְמִיתָה – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עַל פִּי עַצְמוֹ;
מָקוֹם שֶׁפִּיו מִצְטָרֵף עִם פִּי עֵד אֶחָד, לְמָמוֹן, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא נִשְׁבָּע עַל פִּי עַצְמוֹ?
לָאו! מַה לְּנִשְׁבָּע עַל פִּי עַצְמוֹ, שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ;
יִשָּׁבַע עַל פִּי עֵד אֶחָד, שֶׁכֵּן אֵין מְשַׁלֵּם עַל פִּי עֵד אֶחָד?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לְכָל עָוֹן", לְעָוֹן אֵינוֹ קָם; קָם הוּא לִשְׁבוּעָה!
| דורש 'פי', שאין מקבלים עדות בכתב (למעט בשטרות). |
"עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר", לֹא עַל פִּי כְּתָבָם וְלֹא עַל פִּי תּוּרְגְּמָן.
| עד אחד נאמן למנוע את השקיית החשודה בניאוף במי סוטה. ראו סוטה א א, ובעיקר סוטה ו ג. ה'עדות הראשונה' היא על הסתירה של האשה עם החשוד, וה'אחרונה' היא על קיום היחסים ביניהם ('טומאה'): אפילו אם רק עד אחד העיד שנטמאה – אינה שותה מים מרים, אלא אסורה לבעלה ולבועלה. דורש 'יקום דבר' – ברור, ואילו החשד בסוטה אינו ברור ולכן הוא רק לפי שמועה ולא בעד או שנים. |
"עַל פִּי שְׁנַיִם", מִיכָּן אָמְרוּ: הַמְּקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְקַנֵּא עַל פִּי שְׁנַיִם וּמַשְׁקֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד...
שֶׁהָיָה בַּדִּין: מָה אִם עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאֵינָהּ אוֹסַרְתָּהּ אִסּוּר עוֹלָם – אֵין מִתְקַיֶּמֶת פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם,
עֵדוּת הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁאוֹסַרְתָּהּ אִסּוּר עוֹלָם – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעֵד אֵין בָּהּ". כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה!
פיסקה קפט
[עריכה]על דברים יט טז
| דין עדים זוממים חל בדיני ממון, שעיקרם עדות על גזל – ובדיני נפשות, שעיקרם עדות על עבירה (כגון ע"ז, ג"ע וש"ד). |
"לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה", אֵין סָרָה אֶלָּא עֲבֵרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג ו): "כִּי דִבֶּר סָרָה", וְאוֹמֵר (ירמיה כח טז): "הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ עַל ה'".
| דורש 'בו', שהעדות עצמה מוזמת ולאו דווקא תוכנה. |
מִיכָּן אָמְרוּ: (מכות א ד) אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִים עַד שֶׁיּוּזַמּוּ אֶת עַצְמָם.
כֵּיצַד? מֵעִיד אֲנִי בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ וכו'
פיסקה קצ
[עריכה]על דברים יט יז-כ א
| המחווה הפיזית מעיד על המקום הנפשי. העמידה היא גם נוכחות וגם מידה של ביקורת ובחינה של בעלי הדין, וראו בהמשך. |
| הדיין ובעלי הדין חייבים לשמור על איזון בזכות הדיבור, וראו גם מכילתא כספא כ, על פס' א. לעניין העמידה של הנדונים ראו לעיל. |
"וְעָמְדוּ" – מִצְוָה בַּנִּדּוֹנִים שֶׁיַּעַמְדוּ.
| הביטוי 'שני האנשים' בא ללמד על העדים שהם גברים דווקא, ולא על בעלי הדין שלעיתים יש בהם גם נשים. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב", מִכָּל מָקוֹם.
יָכוֹל אַף אִשָּׁה תְּהֵא כְּשֵׁרָה לְעֵדוּת? – נֶאֱמַר כָּאן "שְׁנֵי" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים יט טו) "שְׁנֵי";
מַה שְּׁנֵי הָאָמוּר כָּאן, אֲנָשִׁים וְלֹא נָשִׁים – אַף שְׁנֵי הָאָמוּר לְהַלָּן, אֲנָשִׁים וְלֹא נָשִׁים.
| אדם אחראי גם על נזקי רכושו, וראו שמות כא כט, וכן מכילתא נזיקין י, שהגבילו את האחריות לדיני שמים. וראו בדרשה הבאה, שהספרי אינו מבחין בין דיני אדם לדיני שמים, אלא עוסק בסיטואציה העקרונית של המשפט. |
"לִפְנֵי ה'" – הֵם סְבוּרִים לִפְנֵי בָּשָׂר וָדָם הֵם עוֹמְדִים, וְאֵינָם אֶלָּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם!
| ראו גם לעיל קנג, ותוספתא ראה"ש א יח. |
זוֹ הִיא שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: וְכִי עָלְתָה עַל דַּעְתֵּנוּ שׁוֹפֵט שֶׁאֵינוֹ בְּיָמֶיךָ?
אֶלָּא שׁוֹפֵט שֶׁהוּא כָּשֵׁר וּמֻחְזָק לְךָ בְּאוֹתָם הַיָּמִים.
הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק – כָּשֵׁר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ז י) "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה"...
| לעניין הבדיקות והחקירות ראו לעיל פיסקה צג, וכן סנהדרין ה א-ב. |
הֵיטֵב הֵיטֵב לִגְזֵרָה שָׁוָה, מְלַמֵּד שֶׁבּוֹדְקִים אוֹתוֹ בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת.
אֵין לִי אֶלָּא חֲקִירוֹת, בְּדִיקוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יג טו) "וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר".
| עד יכול להודות שהוא משקר, או שחברו משקר, כל זמן שלא הסתיימה החקירה בבית הדין, וראו תוספתא כתובות ב א. |
וּמִנַּיִן שֶׁעוֹשֶׂה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁקֶר? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד".
יָכוֹל אַף מִשֶּׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָם בְּבֵית דִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר "שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו".
אֱמֹר מֵעַתָּה: כָּל זְמַן שֶׁבֵּית דִּין צְרִיכִים לָהֶם, וְלֹא מִשֶּׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָם בְּבֵית דִּין.
| ראו מכות א ה. |
| למרות שדרך הענישה שונה במקרה של ממון ושל ענשי גוף, בשתיהן חל דין ההזמה. להבדלים בין חיוב ממון לחיוב מלקות ראו מכות א ג, לדרשה על האזהרה ראו מכילתא בחדש ח. |
אִם מָמוֹן – מָמוֹן; אִם מַכּוֹת – מַכּוֹת; אִם עוֹנָשִׁים מוות – עוֹנָשִׁים.
עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כ יג) "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר".
| ראו מכות א ו. |
שֶׁהֲרֵי צְדוֹקִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיֵּהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט כא) "נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ".
| דורש 'לאחיו', וראו סנהדרין יא ו, וכן תוספתא סנהדרין יד ד. כיוון שדרכי ההמתה של הבועל ובת הכהן שונות יש מקום להשוות את דין הזוממים לדין הגבר ולא לדין האשה. |
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּכָל עוֹנָשִׁים שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהִשְׁוָה מִיתַת הָאִישׁ לְמִיתַת הָאִשָּׁה – וְזוֹמְמֵיהֶם כַּיּוֹצֵא בָּהֶם;
אֲבָל בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ – לֹא הִשְׁוָה מִיתַת הָאִישׁ לְמִיתַת הָאִשָּׁה;
אֶלָּא מִיתַת הָאִישׁ בְּחֶנֶק וּמִיתַת הָאִשָּׁה בִּשְׂרֵפָה, אֲבָל זוֹמְמִים, לֹא שָׁמַעְנוּ מַה יֵּעָשֶׂה לָהֶם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" – כְּמִיתַת אָחִיו מִיתָתוֹ, וְלֹא כְּמִיתַת אֲחוֹתוֹ!
| ראו ב"ק ח א. הדרשה מנתקת את הפסוק מדיני עדים זוממים ומפרשת אותו על הבושת, התלויה באברי הגוף שנחשפו. ר' יהודה משווה את הפסוק לפרשה בשמות, שם מדובר בדיני הנזק, ולומד שגם הבושת היא בממון, כמו הנזק. |
נֶאֱמַר כָּאן (דברים יט כא) "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים כה יב) "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ";
מַה לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ הָאָמוּר לְהַלָּן – מָמוֹן, אַף לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ הָאָמוּר כָּאן – מָמוֹן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן יָד וָרֶגֶל, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות כא כד) יָד וָרֶגֶל;
מַה יָּד וָרֶגֶל הָאָמוּר לְהַלָּן – מָמוֹן, אַף יָּד וָרֶגֶל הָאָמוּר כָּאן – מָמוֹן.
| ר' יוסי קושר את הפסוק לפרשה הבאה העוסקת ביוצאים למלחמה, ופוטר בעלי מומים מחובת ההשתתפות בה. ר' יהודה מסייג את הפטור למלחמת הרשות, וראו סוטה ח ז. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יט כא-כ א) "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ... כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה".
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה,
אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה הַכֹּל יוֹצְאִים, אֲפִילּוּ (יואל ב טז) "חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ".
| ראו את הדרשה השלמה, הקשורה לפשט כאן, במכילתא שירה ב. |
(דברים כ א) "סוּס וָרֶכֶב", כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – כָּל הַגּוֹיִם נַעֲשִׂים לִפְנֵיהֶם כְּסוּס אֶחָד,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו א) "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". וְכִי סוּס אֶחָד הָיָה כו'.
| מלחמה, אפילו מלחמת רשות, אינה אלא כנגד אויבים המסכנים אותך, ולא רק כדי לכבוש ולקחת שלל. וראו גם סוטה ח א. אין לסמוך רק על הנס, אלא יש לבנות כח צבאי מספיק גדול – בניגוד לפשט כאן. דורש "עם רב – ממך!" |
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" – בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
"עַל אֹיְבֶיךָ" – כְּנֶגֶד אֹיְבֶיךָ אַתָּה נִלְחָם.
"וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב", מַה הֵם יוֹצְאִים עָלֶיךָ בְּסוּס וָרֶכֶב
אַף אַתָּה צֵא עֲלֵיהֶם בְּסוּס וָרֶכֶב.
מַה הֵם יוֹצְאִים עָלֶיךָ בְּ"עַם רָב" - אַף אַתָּה צֵא עֲלֵיהֶם בְּעַם רָב.
| ראו סוטה ח א. |
"לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם",
מִי שֶׁהֶעֶלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, הוּא עִמְּךָ בְּעֵת צָרָה.
פיסקה קצא
[עריכה]על דברים כ ב
| ראו תוספתא סוטה ז י, שהכהן היה מדבר פעמיים: כשקרבו לספר (לגבול) היה משחרר את כל המשתחררים מהמלחמה, וביום המלחמה היה חוזר ומחדיר בלוחמים מוטיבציה ובטחון. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים כ ג) "וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה"
הֲרֵי יוֹם הַקְרִיבָם בּוֹ לַמִּלְחָמָה אָמוּר!
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה"?
כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעִים לַסְּפָר – כֹּהֵן מַתְנֶה עִמָּהֶם כָּל הַתְּנָאִים הָאֵלּוּ, וְאוֹמֵר אֲלֵיהֶם "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".
פיסקה קצב
[עריכה]על דברים כ ג-ח
| ריב"ז מסביר את האינטרס הלאומי בשחרורים מהמלחמה, כדי לשמור על עתודה לאומית שתשאר בכל מקרה בחיים. נראה שמדובר בלקח שהפיק ממרד החורבן, שאכן השאיר ערים רבות ללא תושבים; וראו גם להלן, פיסקאות קצד-קצה, 'אם אינו שומע לדברי כהן – לסוף הוא מת במלחמה.' |
שֶׁלֹּא יְהוּ עָרֵי יִשְׂרָאֵל נַשַּׁמּוֹת, כְּדִבְרֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּיי.
| תשובה שניה לאותה שאלה: למעשה אמור רק הירא להשתחרר, אבל כדי לא לפגוע בכבודו (כי הפחד מבייש) משחררים גם את כל האחרים. |
בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חָס הַמָּקוֹם עַל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, מִפְּנֵי הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב
כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר, יֹאמְרוּ: שֶׁמָּא בָּנָה בַיִת, שֶׁמָּא נָטַע כֶּרֶם, שֶׁמָּא אֵרַס אִשָּׁה
וְכֻלָּם הָיוּ צְרִיכִים לְהָבִיא עֵדוּתָם –
| הירא אינו צריך להוכיח את פחדיו, שהרי לא ניתן להוכיחם; ויתכן שמדובר בפוסט טראומה ממלחמה קודמת. ראו דברי ר' עקיבא בסוטה ח ה. |
חוּץ מִן הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, שֶׁעֵדָיו עִמּוֹ:
שָׁמַע קוֹל הָגָפַת תְּרִיסִים – וְנִבְעָת; קוֹל צַהֲלַת סוּסִים – וּמְרַתֵּת
קוֹל לִיעוּז קְרָנַיִם – וְנִבְהָל; רוֹאֶה שִׁמּוּט סַיָּפִים – וּמַיִם יוֹרְדִים בֵּין בִּרְכָּיו.
| ראו סוטה ח א, וראו לעיל בסוף פיסקה קצ. |
דָּבָר אַחֵר: (דברים כ ג) "וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם",
וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם; לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן, וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל יְהוּדָה, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים כא ג) "וַיֹּאמְרוּ לָמָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל"
וְחָזְרוּ וְיָשִׁיבוּ אֶת הַשֵּׁבֶט בִּמְקוֹמוֹ
וְלֹא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כח ח) "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת
וְשָׁם הָיָה נָבִיא לַה' עֹדֵד שְׁמוֹ, וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר לָהֶם:
הִנֵּה בַּחֲמַת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם, וַתַּהַרְגוּ בָם בְּזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ.
וְעַתָּה בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי ירוּשָׁלִַם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם?
וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם"
כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן (דברי הימים ב כח טו) "וַיָּקוּמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת
וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה, וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל, וַיַּלְבִּשּׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם
וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל, וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם, וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן"
עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם אֵין מְרַחֲמִים עֲלֵיכֶם.
| קולות המלחמה הם אלו שהירא ורך הלבב חרד מפניהם, והכהן מנסה לחזק את לב החיילים ולמנוע תופעות של רכות הלב. |
"אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם"
"אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם" – מִפְּנֵי צַהֲלַת סוּסִים, "אַל תִּירְאוּ" – מִפְּנֵי הָגָפַת תְּרִיסִים וְשִׁפְעַת עַקַלְגַּסִּים
"וְאַל תַּחְפְּזוּ" – מִקּוֹל הַקְּרָנוֹת, "וְאַל תַּעַרְצוּ" – מִקּוֹל הַצְּוָחָה
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂים: מְגִיפִים וּמְרִיעִים וְצוֹוְחִים וְרוֹמְסִים.
"כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם": הֵם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם
פיסקה קצג
[עריכה]על דברים כ ד-ח
| הכהן אינו מזכיר את יציאת מצרים, בניגוד לפס' א לעיל, אלא את השגחת ה' במדבר. דורש את לשון ההווה 'ההולך'. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות יד יד) "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן".
| ממשיך את הדרשה על 'ההולך'; הקב"ה אינו מציל אתכם דווקא מאויביכם אלא בעיקר מסכנות הדרך. |
(דברים כ ה) "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים", עַד כָּאן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מְדַבֵּר. מִיכָּן וָאֵילָךְ – "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים".
| ראו סוטה ח ב |
אֲפִלּוּ שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ אָחִיו בַּמִּלְחָמָה ללא בנים, והאלמנה היא שומרת יבם – חוֹזֵר.
"יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" – הַכֹּל שׁוֹמְעִים דִּבְרֵי כֹּהֵן מַעַרְכֵי הַמִּלְחָמָה,
וְהֵם חוֹזְרִים וּמְסַפְּקִים מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם וּמְתַקְּנִים אֶת הַדְּרָכִים.
| דורש את הכפילות של השוטרים בפס' ה ובפס' ח: הכהן חוזר על דברי השוטרים ומבאר אותם, ואז השוטרים מוסיפים את השחרור של הירא ורך הלבב. וראו לעיל פיסקה קצא. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים כ ח) "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם" – מְלַמֵּד שֶׁהֵם הַדְּבָרִים.
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים"?
כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל שׁוֹטֵר לְדַבֵּר – כֹּהֵן מַשְׁמִיעַ לָהֶם כַּתְּנָאִים הַלָּלוּ.
פיסקה קצד
[עריכה]על דברים כ ה
(דברים כ ה) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה", אֵין לִי אֶלָּא בָּנָה. יָרַשׁ, לָקַח, נִתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה – מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה".
| ראו סוטה ח ב-ג. דורש 'אשר', 'בית'. הבית מוגדר לפי האפשרות התיאורטית לגור בו, כלומר בגודל של 4X4 אמות ובעל קירות וגג. המיעוט של 'בית' נוסף על המיעוט של 'אשר בנה': גם הגזלן אינו חוזר, כשם שהבונה בית שער וכו' אינו חוזר. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר בָּנָה".
יָכוֹל אַף הַבּוֹנֶה בֵּית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בַּיִת".
מַה בַּיִת מְיֻחָד, שֶׁהוּא בֵּית דִּירָה – יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָם בֵּית דִּירָה.
"וְלֹא חֲנָכוֹ" – פְּרָט לְגַזְלָן.
| אבל הבונה בית חדש וחנכו ולא עברו 12 חדשים – אינו זז ממקומו ואינו מגיע אפילו לדברי הכהן, וראו תוספתא סוטה ז יב. הבונה בית חייב לחזור ואין לו שיקול דעת להחליט בעניין. כנראה שהסיבה היא דברי ריב"ז ראו לעיל פיסקה קצב. לכן הדרשה רואה את דברי השוטרים גם כקללה למי שמתעקשים להמשיך ולצאת למלחמה. |
"יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" – יֵלֵךְ וְיִשְׁמַע דִּבְרֵי כֹּהֵן מַעַרְכֵי מִלְחָמָה וְיַחֲזֹר.
"פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה", אִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לְדִבְרֵי כֹּהֵן – לְסוֹף הוּא מֵת בַּמִּלְחָמָה.
| כשם שבאשה לא מדובר על ירושה כך בבית ובכרם לא מדובר על ירושה, אלא על כיבוש בידי האויב הנכרי, שהוא המשך הקללה דלעיל. |
"וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ", יָכוֹל דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ?
נֶאֱמַר כָּאן "אַחֵר" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים כ ז) "אַחֵר" –
מַה "אַחֵר" הָאָמוּר לְהַלָּן נָכְרִי, אַף "אַחֵר" הָאָמוּר כָּאן נָכְרִי.
פיסקה קצה
[עריכה]על דברים כ ו
| ראו סוטה ח ב; דורש 'אשר', בדומה לפיסקה קצד לעיל. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע".
| הגדרת הכרם לענייני כלאים היא חמש גפנים המסודרות בצורה מסוימת, ראו כלאים ד ה-ו. ר' אליעזר בן יעקב משתמש באותה הגדרה גם כאן, ואילו ת"ק מרחיב ומאפשר אפילו למי שנטע חמישה עצי מאכל מחמישה מינים שונים לחזור מהמערכה, ובלבד שיהיו עצי מאכל. וראו סוטה ח ב, וראו מכילתא כספא כ, לפס' ל: 'דבר הכתוב בהווה'. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר נָטַע".
יָכוֹל אַף הַנּוֹטֵעַ אַרְבָּעָה אִילָנֵי מַאֲכָל וַחֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרָק? תַּלְמוּד לוֹמַר "כֶּרֶם".
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין לִי בַּמַּשְׁמָע אֶלָּא כֶּרֶם.
| חולק על המשנה בסוטה ח ב, וראו ערלה א ד-ה, שגם לענייני ערלה אין הברכה והרכבה כנטיעה. |
| לשתי הדרשות ראו לעיל פיסקה קצד. |
"פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה" – אִם לֹא יִשְׁמַע לְדִבְרֵי כֹּהֵן לַסּוֹף הוּא מֵת בַּמִּלְחָמָה.
"וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ", יָכוֹל דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ? נֶאֱמַר כָּאן "אַחֵר" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים כ ז) "אַחֵר".
מַה "אַחֵר" הָאָמוּר לְהַלָּן נָכְרִי, אַף "אַחֵר" הָאָמוּר כָּאן נָכְרִי.
פיסקה קצו
[עריכה]על דברים כ ז
| ראו סוטה ח ב-ג. אם נשא את האשה אינו מגיע כלל במשך שנה אלא נשאר בביתו, ראו תוספתא סוטה ז יב, וכן דברים כד ה. |
אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה, וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, וַאֲפִילּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם.
וַאֲפִילּוּ שָׁמַע שֶׁמֵּת אָחִיו בַּמִּלְחָמָה – חוֹזֵר וּבָא לוֹ.
"וְלֹא לְקָחָהּ" – בְּאִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ; פְּרָט לְמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ,
וְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,
מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר.
"יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" – יֵלֵךְ וְיִשְׁמַע דִּבְרֵי כֹהֵן מַעַרְכֵי מִלְחָמָה וְיַחֲזֹר.
פיסקה קצז
[עריכה]על דברים כ ח
| ראו לעיל פיסקה קצג. |
(דברים כ ח) "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ", לָמַדְנוּ שֶׁהֵם הַדְּבָרִים.
| ת"ק קרוב לדברי ר' יוסי הגלילי בסוטה ח ה, ור' עקיבא כאן כדבריו שם, וראו גם פיסקה קצב. יתכן להבחין בין ת"ק לריה"ג במשנה, שכאן מודגש שהעבירות הן בסתר, ואינן נחשפות, וראו לקמן; ר' יוסי הגלילי כאן כדבריו לעיל בפיסקה קצ, שאין בעלי מום משתתפים במלחמה. |
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" – כְּמַשְׁמָעוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" – שֶׁהוּא בַּעַל מוּם.
| הרחבה לדברי ר' יוסי הגלילי בסוטה ח ה. אם אחד החיילים מודה בכך שהוא מתירא מהעבירות, וחושף אותן – ואינן בסתר – אין יוצאים למלחמה כלל! המשך הקו הפציפיסטי מתחילת פיסקה קצב. |
מְלַמֵּד שֶׁאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם מִתְיָרֵא מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ – כֻּלָּם חוֹזְרִים וּבָאִים.
פיסקה קצח
[עריכה]על דברים כ ט
| ראו סוטה ח ו: לאחר שחזרו רכי הלבב אין עוד אפשרות להימלט מהמלחמה, ומסיבה טקטית יש לוודא שלא יתחילו לנוס במהלך הקרב, כי המנוסה היא המבשרת מפלה. |
בַּעֲקֵבָם שֶׁל עָם מַעֲמִידִים זְקִיפִים מִלִּפְנֵיהֶם וְאַחֲרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִים שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶם.
וְכָל הַמְּבַקֵּשׁ לַחֲזֹר – הָרְשׁוּת בְּיָדָם לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו, שֶׁתְּחִלַּת נְפִילָה – נִיסָה.
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד יז): "נָס יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם".
| ראו סוטה ח ז, וכן לעיל פיסקה קצ. |
אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכֹּל יוֹצְאִים, אֲפִילּוּ (יואל ב טז) "חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ"!
פיסקה קצט
[עריכה]על דברים כ י
| ראו לקמן פס' טו, שלא תמיד נוהג דין הקריאה לשלום. לעניין ההוצאה של כרך וכפר – קשה להבין מדוע ויתכן שלפנינו טעות, ואשגרה מפיסקה קפ לעיל. |
(דברים כ י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר", בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
"אֶל עִיר" – וְלֹא לִכְרַךְ. "אֶל עִיר" – וְלֹא לִכְפָר.
| בניגוד למקובל, מטרת המצור בשלב זה אינה להרעיב את אנשי העיר או לגרום למותם במחלות אלא היא צבאית בלבד. אבל אם אנשי העיר אינם נכנעים משתנה הדין – ראו בפיסקה ר. |
"לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ", וְלֹא לְהַרְעִיבָהּ וְלֹא לְהַצְמִיאָהּ, וְלֹא לְהָמִיתָהּ מִיתַת תַּחֲלוּאִים.
| שלום למתים – ראו בראשית טו טו; במלחמה – בפסוקנו; וראו בפרק השלום, ודרשות רבות נוספות בספרי במדבר מב. |
"וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם", גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁאֲפִילּוּ מֵתִים צְרִיכִים שָׁלוֹם
גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁאֲפִילּוּ בְּמִלְחַמְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים שָׁלוֹם
גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁדָּרֵי רוֹם מלאכים צְרִיכִים שָׁלוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כה ב) "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"
גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁחוֹתְמִים בּוֹ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים
וְאַף מֹשֶׁה הָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב כו) "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת
אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם."
פיסקה ר
[עריכה]על דברים כ יא-יד
| אם כל אנשי העיר נכנעים – אין להרגם, ואין מדובר בגזענות – לכן גם כנענים אינם נהרגים; אבל אם חלקם מסרבים להכנע יש להלחם באנשי העיר ולהרוג את כל אנשי המלחמה שבה. |
יָכוֹל אַף מִקְצָתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּפָתְחָה לָךְ", כֻּלָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ.
"וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ" – לְרַבּוֹת כְּנַעֲנִים שֶׁבְּתוֹכָהּ.
"יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ", אָמְרוּ: 'מְקַבְּלִים אָנוּ עָלֵינוּ מִסִּים וְלֹא שִׁעְבּוּד', 'שִׁעְבּוּד וְלֹא מִסִּים' –
אֵין שׁוֹמְעִים לָהֶם, עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם זוֹ וָזוֹ.
| אין להשאיר ערים עצמאיות בשטחי א"י. וראו יהושע כג יב-יג. לאחר שסירבו אנשי העיר להכנע מותר לצור עליהם כדי להרעיבה ולהצמיאה ולהמית אותה במחלות, אבל לא לפני כן; ראו פיסקה רצט. |
הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁאִם אֵינָהּ מַשְׁלֶמֶת עִמְּךָ – לְסוֹף שֶׁהִיא עוֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה.
"וְצַרְתָּ עָלֶיהָ", אַף לְהַרְעִיבָהּ, אַף לְהַצְמִיאָהּ, אַף לְהָמִיתָהּ בְּמִיתַת תַּחֲלוּאִים!
(דברים כ יג) "וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ", אִם עָשִׂיתָ אֶת כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן – לְסוֹף שֶׁה' אֱלֹהֶיךָ נוֹתְנָהּ בְּיָדֶךָ.
| במקרה שהעדיפו להלחם יש להרוג את כל אנשי המלחמה, גדולים וקטנים, אבל לא את הנשים, הילדות והילדים שאינם נלחמים. אי הריגת הילדות במלחמת מדין (ראו במדבר לא יח) מספיק להוכיח שיש להחיותן גם במלחמה עם עיר אחרת, ולכן המילה 'והטף' מתפרש על הילדים, שגם אותם אין להרוג. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כ יד) "רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה".
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא טַף שֶׁל נְקֵבוֹת? אָמַרְתָּ: וּמַה מִּדְיָן, שֶׁהֵמִית אֶת הַגְּדוֹלוֹת, הֶחֱיָה אֶת הַקְּטַנּוֹת –
כָּאן, שֶׁהֶחֱיָה אֶת הַגְּדוֹלוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּחַיֶּה אֶת הַקְּטַנּוֹת?
הָא אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן טַף – אֶלָּא טַף שֶׁל זְכָרִים.
| דורש 'רק' – למעט ילדים שנלחמים. |
| הביזה מותרת אם אינה ע"ז ממש, ראו דברים ז כה. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ".
פיסקה רא
[עריכה]על דברים כ טו-יז
| בערי הכנענים אין לקרוא לשלום אלא יש להרוג את כולם. החובה הזאת אינה בגלל מוצאם הכנעני אלא בגלל מיקומן בא"י – ראו לעיל פיסקה ר. |
"אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הָעַמִּים הֵמָּה" – אֵין עָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה בַּתּוֹרָה הַזֹּאת.
| הסיף הוא ההריגה במלחמה; וראו מכילתא נזיקין יז, מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא על הביטוי 'לא תחיה'. |
| ראו לעיל פיסקה ר. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ו יא) "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב".
| הגרגשי אינו ברשימה אבל הדרשה לומדת אותו מסוף הפסוק. והשוו ויקרא רבה יז ו, 'הגרגשי פנה והלך לו', וראו גם לקמן פיסקה שנו, שצמצמו את הביטוי 'ויאמר השמד' לאלו שלא ברחו. |
פיסקה רב
[עריכה]על דברים כ יח
| ראו תוספתא סוטה ח ה, שעובדי האלילים הוזמנו לעשות תשובה, כולל הכנענים. ראיה נוספת שלא מדובר בגזענות: יש לכנענים כמה דרכי מילוט ממוות: אם עזבו את הארץ ועברו לעיר שנכנעה לישראל אינם נהרגים (לעיל פיסקה ר), ואם נשארו במקומם ועשו תשובה, וקבלו עליהם דיני ישראל אינם נהרגים. בשני המקרים הללו הוסרה הסכנה של התבוללות תרבותית של ישראל בתרבות הכנענית. |
מְלַמֵּד שֶׁאִם עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה אֵין נֶהֱרָגִים.
"וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם", אִם לֹא עֲשִׂיתֶם כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן – נִקְרָאִים אַתֶּם חַטָּאִים לַה' אֱלֹהֵיכֶם.
פיסקה רג
[עריכה]על דברים כ יט
| ראו לעיל פיסקה קצט. גם כאן נראה שעניין הכרך והכפר אינם מקוריים כאן, ושהם אשגרה מעניין מלחמת הרשות. הזמן הקצר ביותר למצור הוא שלושה ימים, וראו בהמשך הפיסקה לימוד נוסף לעניין. |
(דברים כ יט) "כִּי תָצוּר אֶל עִיר", בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
"אֶל עִיר" – וְלֹא לִכְרַךְ;
"אֶל עִיר" – וְלֹא לִכְפָר.
"יָמִים רַבִּים", "יָמִים" – שְׁנַיִם, "רַבִּים" – שְׁלֹשָׁה,
מִיכָּן אָמְרוּ: (תוספתא ערובין ג ו) אֵין צָרִים עַל עִיר שֶׁל גּוֹיִם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת.
| אם מטרת המלחמה אינה לכבוש שטח לצורך התישבות אלא להעניש את האויב – אין סיבה שלא לכרות את העצים. וראו מלכים ב ג יט. |
| אין לפגוע בעצים, לאו דווקא בגרזן. |
"לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן", אֵין לִי אֶלָּא גַּרְזֶן.
מִנַּיִן אַף לִמְשֹׁךְ הֵימֶנָּה אַמַּת הַמַּיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ", בְּכָל דָּבָר.
| לדעת "דבר אחר", דין שלושת הימים אינו כדי למנוע חילול שבת ע"י החיילים, אלא כדי להשאיר זמן לכניעת העיר לפני השבת, כדלעיל פס' י. לפי הדרשה עסק דוד בכיבוש ציקלג ולא ישב בה. |
דָּבָר אַחֵר: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר", מַגִּיד שֶׁתּוֹבֵעַ שָׁלוֹם שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים, עַד שֶׁלֹּא נִלְחָם בָּהּ.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב א א) "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלַג יָמִים שְׁנָיִם",
| ראו תוספתא ערובין ג ו. שמאי דרש (דברים כ כ) "עד רדתה" – ואפילו בשבת. והשוו לדין הספר בשבת א ב. |
וְאֵין צָרִים עַל עִיר בַּתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא קֹדֶם לַשַּׁבָּת שְׁלֹשָׁה יָמִים.
וְאִם הִקִּיפוּהָ וְאֵירְעָה שַׁבָּת לִהְיוֹת – אֵין הַשַּׁבָּת מַפְסֶקֶת מִלְחַמְתָּהּ.
זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁדָּרַשׁ שַׁמַּי הַזָּקֵן.
| ראו תוספתא שבת יד יב. הדין דומה לדין המלחמה ולדין הספר דלעיל, וקרוב לשיטת בית שמאי בערב שבת. דרך קרובה – כגון מצור לצידון, ראו בתוספתא שם. |
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, אֲבָל בְּדֶרֶךְ קְרוֹבָה מַפְלִיגִים אוֹתָהּ.
| הביטוי 'כי ממנו תאכל' בא כדי לחייב את הקוצץ אילן מאכל בעשה ובלא תעשה. |
"כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל" – מִצְוַת עֲשֵׂה; "וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" – מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.
| מפרש כטעם חיובי, כדעת אבן עזרא, ולא כרש"י בפסוק. |
"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיו שֶׁל אָדָם אֵינָם אֶלָּא מִן הָאִילָן.
| ר' ישמעאל מרחיב את איסור ההשחתה מעבר למלחמה, וטוען שאין להשחית דברי מאכל כלל, וראו גם שבת סז ב. מותר לכרות עץ מאכל לצורך המצור. |
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מִיכָּן חָס הַמָּקוֹם עַל פֵּירוֹת הָאִילָן קַל וָחֹמֶר מֵאִילָן.
וּמָה אִילָן שֶׁעוֹשֶׂה פֵּירוֹת – הִזְהִירְךָ הַכָּתוּב עָלָיו, פֵּירוֹת עַצְמָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
"לָבוֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר", הָא אִם מְעַכֶּבְךָ לָבוֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר – קַצְּצֵהוּ!
פיסקה רד
[עריכה]על דברים כ כ
(דברים כ כ) "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע" – זֶה אִילָן מַאֲכָל. "כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא" – זֶה אִילָן סְרָק.
| מחלק את הפסוק, וממעט מ'רק עץ' שגם על עצי מאכל אין איסור לכרתם, אלא שבדרך כלל יש לכרות עץ מאכל רק אם אין עצי סרק להשתמש בהם. אבל אם עץ המאכל זול בערכו מעץ הסרק – יש להקדים את כריתת עץ המאכל לכריתת עץ הסרק. |
מְלַמֵּד שֶׁאִילָן סְרָק קוֹדֵם לְאִילָן מַאֲכָל.
יָכוֹל אֲפִילּוּ מְעֻלֶּה בְּדָמִים, וּכְדִבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "אוֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ", עוֹשֶׂה אַתָּה מִמֶּנּוּ תִּיקִים וּנְדַבְיָאוֹת. תיבות וסירות
"וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר", עוֹשֶׂה אַתָּה לָהּ מִינֵי מַטְרַנְיָאוֹת, מגינים מֵבִיא אַתָּה לָהּ מִינֵי בַּלִּסְטְרִיָּאוֹת. מכונות להשלכת אבנים
| דרשת שמאי הזקן – ראו ערובין ג ו. |
פיסקה רה
[עריכה]על דברים כא א-ב
(דברים כא א) "כִּי יִמָּצֵא" – וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁמָּצוּי.
מִכָּן אָמְרוּ: (סוטה ט ט) מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. מִשֶּׁבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דִּינַיי וּתְחִינָא בֶּן פְּרִישָׁה. קנאים ממנהיגי המרד ברומאים
"בֶּן פְּרִישָׁה" עושה נפלאות הָיָה נִקְרָא – חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ "בֶּן הָרַצְחָן". כשהתברר שהוא רוצח יהודים
| ראו סוטה ט ב. דורש 'חלל' – הרוג בחרב. כשנהג דין עגלה ערופה – הוא נהג גם בעבר הירדן, למרות שאמרו שבגלעד היו הרבה רוצחים (ראו מכות ט ב.) ר' אלעזר חולק על המיעוטים דלעיל, ומחייב לערוף גם אם ההרוג חנוק וכו', ור' יוסי ממעט רק את מי שנרצח שלא בחרב, שאינו 'חלל'; וראו תוספתא סוטה ט א, שתיקנה את דברי ר' אלעזר כשיטתו. |
"נֹפֵל" – וְלֹא תָּלוּי בָּאִילָן. "בַּשָּׂדֶה" – וְלֹא צָף עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
"אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" – לְרַבּוֹת עֵבֶר הַיַּרְדֵּן.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּכֻלָּם הָיוּ עוֹרְפִים!
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: וְכִי אֵינוֹ אֶלָּא חָנוּק וּמֻשְׁלָךְ בַּשָּׂדֶה, שֶׁמָּא הָיוּ עוֹרְפִים?
אֶלָּא בְּכֻלָּם, אִם הָיָה חָלָל – עוֹרְפִים.
| ראו סוטה ט ח. למרות שאין להרוג את הרוצח על פי עד אחד – אין עורפים את העגלה. ר' עקיבא מוסיף שאם ראו את הרצח אבל אינם מזהים את הרוצח – אין עורפים, ודורש 'ועינינו לא ראו'. |
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן רָאוּהוּ בֵּית דִּין שֶׁהָרַג, וְלֹא הָיוּ מַכִּירִים אוֹתוֹ – לֹא הָיוּ עוֹרְפִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכָה אֶת הַדָּם הַזֶּה" וְגוֹ'.
| ראו סנהדרין א ג. כאן נוספו הדרשות. |
אֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל – מוֹסִיפִים עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: "זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ" – שְׁנַיִם, אֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל – מוֹסִיפִים עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה.
| ראו סוטה ט ג-ד. ר' אליעזר מודד מטבורו של החלל, ולשיטתו העיקר הוא הגוף, אבל מחייב להביא את הראש למקום כדי שהמדידה תהיה 'מן החלל' בשלמותו. בדומה ר' עקיבא מודד מחטמו, והעיקר הוא הראש; ולכן מחייב להביא לשם את הגוף; וראו שם גם דעת ר' אליעזר בן יעקב. |
מִכָּן אָמְרוּ: נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר – מוֹלִיכִים אֶת הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ.
| ראו סוטה ט ב. בשני המקרים הראשונים אולי מניחים שהרוצחים הם גויים, אבל המקרה השלישי מוכיח שהסיבה היא טקסית, ולכן מודדים לעיר אחרת שיש בה בית דין. |
אֵין מוֹדְדִים אֶלָּא לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין!
פיסקה רו
[עריכה]על דברים כא ג
| לדעת חכמים אין מביאים עגלה אם החלל היה בדיוק בין שתי ערים. לעניין ירושלים ראו גם תוספתא נגעים ו א-ב. |
מִיכָּן אָמְרוּ (סוטה ט ב) נִמְצָא מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת – שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עִיר אַחַת מְבִיאָה, וְאֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת
וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה.
"וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא" – וְלֹא זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.
| ראו מקור בפרה א א. חכמים דורשים שיהיה בעגלה גם ממד של 'בקר' – ולכן דורשים שתהיה בשנת חייה השניה. |
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֶגְלָה בַּת שְׁתַּיִם, וּפָרָה בַּת שָׁלֹשׁ וּבַת אַרְבַּע
דָּבָר אַחֵר: "עֶגְלַת בָּקָר" – שֶׁיְּהֵא בָּהּ שְׁנֵי דְּרָכִים. הָא כֵּיצַד? בַּת שְׁתַּיִם עֶגְלַת בָּקָר.
| דרשה על דברים כא ה-ו, המסבירה את תפקיד הכהנים בטקס; וראו סוטה ט, ו. |
| ראו תוספתא פרה ב ב: העול פוסל אפילו שלא לעבודה, ועבודה פוסלת אפילו שלא בעול. וראו שם הלכה ד. |
פיסקה רז
[עריכה]על דברים כא ד
(דברים כא ד) "וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא" – מִצְוָה בְּזִקְנֵי הָעִיר הַהִיא.
| ראו סוטה ט ה. מאיזכור איסור הזריעה לומדים שמותר לעשות שם מלאכות שאינן בגוף הקרקע. |
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן – כָּשֵׁר.
עוֹרְפִים אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ, וּמְקוֹמָהּ אָסוּר מִלִּזְרֹעַ וּמִלַּעֲבֹד.
יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לִסְרֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֶת הָאֲבָנִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ",
זְרִיעָה בִּכְלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצָאת? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ:
מַה זְרִיעָה מְיֻחֶדֶת – שֶׁהִיא עֲבוֹדַת קַרְקַע; יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵין עֲבוֹדַת קַרְקַע.
| לעניין איסור הנאה השוו מכילתא פסחא יח, על פס' יג. עגלה ערופה מלמדת שגם פטר חמור שנערף אסור בהנאה. |
מַה עֲרִיפָה הָאֲמוּרָה כָּאן – עוֹרְפָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחֹרֶיהָ, וְקוֹבְרָהּ, וַאֲסוּרָה בַּהֲנָיָה;
אַף עֲרִיפָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – עוֹרְפָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ, וְקוֹבְרָהּ, וַאֲסוּרָה בַּהֲנָיָה.
| כל נחל מתאים בדיעבד לטקס העריפה. וראו בתחילת הפיסקה. |
פיסקה רח
[עריכה]על דברים כא ה
| השוו לעיל פיסקה קסג. גם כהן בעל מום יכול להשתתף בטקס עריפת העגלה, בזכות מוצאו כבן לוי. |
מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ז) "וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו", אֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים;
בַּעֲלֵי מוּמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּנֵי לֵוִי".
| ברכת כהנים ועבודה במקדש אפשריות רק לכהנים תמימים ונעשות בעמידה; וראו מגילה ד ז, שם נראה שמומים שאינם בידיו של הכהן אינם פוסלים אותו מלברך, ונראה שהספרי חולק ופוסל אותו לגמרי. |
"לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה'", מַקִּישׁ בְּרָכָה לְשֵׁרוּת:
מַה שֵּׁרוּת בַּעֲמִידָה – אַף בְּרָכָה בַּעֲמִידָה.
| ראיית נגעים ופתרון ריבים (בדין) הם ביום ואינם כשרים בקרובים. לעניין הריב ראו סנהדרין ד א, שדנים ביום אפילו דיני ממונות. לעניין הנגעים ראו נגעים ב, ב ושם במשנה ה בדעת ר' מאיר. אבל למרות הדמיון בין התחומים אין צורך בשלושה כהנים לראיית הנגעים אלא מספיק כהן אחד, כמפורש בפסוק מויקרא. |
"וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע", מַקִּישׁ רִיבִים לִנְגָעִים:
מַה נְּגָעִים בַּיּוֹם – אַף רִיבִים בַּיּוֹם;
מַה רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים – אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים.
אוֹ, מַה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה, אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה?
וְדִין הוּא: אִם מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, גּוּפוֹ לֹא יְהֵא בִּשְׁלֹשָׁה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא יג ב) "אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים",
לְלַמֶּדְךָ שֶׁכֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים!
פיסקה רט
[עריכה]על דברים כא ו
| ראו לעיל בפיסקה רה, מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה על מספר הזקנים בעריפת העגלה. בטקס רחיצת הידים משתתפים על זקני העיר. |
לְפִי שֶׁאָמַרְנוּ לְהַלָּן שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשָּׁה, יָכוֹל אַף כָּאן כֵּן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא", וַאֲפִלּוּ הֵם מֵאָה.
| אמירת הזקנים 'ידינו לא שפכו' וכו' נעשית במקום רחיצת הידים, בנחל. |
יָכוֹל יַעֲלוּ מִן הַנַּחַל וְיֹאמְרוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּנַּחַל", שֶׁתְּהֵא עֲנִיָּתָם וַאֲמִירָתָם בַּנַּחַל.
פיסקה רי
[עריכה]על דברים כא ז-ט
| ראו סוטה ז ב. דורש 'וענו', כמו בסוטה ז ג-ד; וראו גם מכילתא בחדש ט לפס' יט: 'כל מקום שנאמר 'כה', 'ככה', 'עניה ואמירה' – הרי זה בלשון הקודש'. |
| ראו סוטה ט ו. הנושא הוא הנרצח: חובה על ראשי הציבור שלא להניח לו לצאת לדרכו בלי לוויה, וכיוון שיצא לבדו – נחשף לסכנת הרצח. |
אֶלָּא שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה.
(דברים כא ח) הַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'", מְלַמֵּד שֶׁכַּפָּרָה זוֹ מְכַפֶּרֶת עַל יוֹצְאֵי מִצְרָיִם.
| יוצאי מצרים מתו, ועדיין הם צריכים כפרה. מכאן שעצם המוות אינו מכפר לחלוטין, והמתים עדיין צריכים כפרה כדי שיחיו בתחית המתים; וראו חשמונאים ב יב נט: "ותחשב לו לצדקה, כי לולא האמין כי יעיר אלוהים את רוחו על כל ישני עפר, כי עתה תפילתו תועבה לכפר בעד המתים." מכאן התפתחו כמה מנהגים שנועדו לשפר את דינם של הנפטרים בגהינום, וראו תנחומא האזינו סוף א. הרצח פוגע בכל הדורות הקודמים עד יוצאי מצרים, כי הגאולה ממצרים היתה על תנאי שלא ירצחו. |
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים שֶׁשּׁוֹפֵךְ דָּמִים חוֹטֵא עַד יוֹצְאֵי מִצְרָיִם.
"אֲשֶׁר פָּדִיתָ" – עַל מְנָת כֵּן פְּדִיתָנוּ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בֵּינֵינוּ שׁוֹפְכֵי דָּמִים.
| כאן מתפרש 'עמך ישראל' כדור החי, שאבותיו יצאו ממצרים. הכפרה מובטחת להם אם קיימו את מצוות העריפה כראוי; לעניין רוח הקודש ראו תוספתא סוטה ט ה. |
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: כָּל זְמַן שֶׁתַּעֲשׂוּ כָּכָה – הַדָּם מִתְכַּפֵּר לָכֶם.
| ראו דרשה זו בהרבה מקומות, החל מלעיל פיסקה פו. |